והיה מחניך קדוש

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

והיה מחניך קדוש (כ"ג ט"ו).

א

הרהור בד"ת במקומות המטונפים

א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא" (שבת ק"נ ע"א).

"וטעמא משום דישראל מהרהרין בדברי תורה תמיד" (רש"י שם).

הנה מבואר בסוגיא זו דאף אם הרהור לאו כדיבור דמיא בשאר דיני תורה מ"מ לגבי הלכה זו לכו"ע אסור להרהר בדברי תורה במקומות מטונפים, וכך למדו חז"ל ממה שציותה תורה על טוהר המחנה משום שישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, הרי דאסור להרהר במקום מטונף.

אמנם בירושלמי ברכות כ"ו ע"ב (פ"ג ה"ד) אמרו "מהו להרהר בבית הכסא חזקיה אמר מותר ר' יסא אמר אסור, א"ר זעירא כל סבר קשי דהוי לי תמן סבירתה", הרי שנחלקו אמוראי אם מותר להרהר בד"ת בבית הכסא, ולכאורה נקטו בירושלמי דשאלה זו תליוה אם הרהור כדיבור דמי או לא וכ"כ הברכי יוסף בסימן פ"ה, עי"ש.

והכסף משנה בפ"ג מהלכות קר"ש הלכה ד' הביא בשם הראב"ד "דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרינן אסור להרהר בד"ת הני מילי לכתחלה כלומר לשים מחשבתו ולבו לחשוב בדברי אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר" עכ"ל, ומבואר הוא בגמרא דידן בזבחים (ק"ב ע"ב) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר ב"ר שמעון גמירנא דאמר בבית הכסא....והיכי עביד הכי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא, לאונסו שאני ופרש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו" עכ"ל הכס"מ.

ויש לתמוה דאם מאן דמתיר מיירי באנוס מאי טעם מאן דאסר הלא אונס רחמנא פטריה ומה שייך מחלוקת אם מותר או אסור באונס, ועוד יש לתמוה על הראב"ד מה בצע לחדש דהירושלמי אינו חולק על הבבלי בשבת ק"נ ותחת זאת לחדש פלוגתא בין ירושלמי זה ובין הבבלי בזבחים ק"ב, ועוד יש לתמוה דהרי בזבחים שם מבואר דראב"ש לא רק הרהר בד"ת אלא גם הוציא ד"ת בפיו שהרי תלמידיו אמרו בשמו ד"ת שאמר בבית הכסא והרי בירושלמי לא התירו אלא הרהור וכך שאלו שם מהו להרהר בד"ת.

ונראה לכאורה דלדעת הכס"מ אין כונת הגמ' בזבחים דהוי אונס ממש ומדין אונס רחמנא פטריה מותר דא"כ לא שייך לשון מותר אלא לשון פטור, אלא כונת הגמ' דאין איסור אלא ליחד מחשבתו בד"ת, אבל כאשר דברי תורה עולים בלבו בהיסח הדעת משום שבאהבתה ישגה תמיד אינו מצווה לדוחקן מלבו דאין איסור בעצם מחשבת התורה אלא במחשבה יזומה ואין בין דיבור להרהור בעצם אלא שרבים מהרהרים בד"ת תדיר וכדברי רש"י בשבת שם ד"ישראל מהרהרין בד"ת תמיד" ולכן שאלו על הרהור, אבל לאותם המעטים הדבקים בתורה בכל לבם וגם לשונם כל היום תהגה, הלא הם אין צריכים להמנע אף מלדבר ד"ת בבית הכסא.

וראיתי שוב שכך כתב בנשמת אדם כלל ג' אות ב' אלא שביאר בטעם הדברים דכיון דאין איסור להרהר בד"ת במקומות המטונפים אלא מדרבנן התירו במקום צער, ולענ"ד זה דחוק מאד, חדא דלא מסתבר לומר דיש צער במי שמדחיק ד"ת ממחשבותיו ואין זה כהא דגונח יונק דהוי כאב גופני, ועוד דהלא נחלקו בראשונים אם איסור זה מה"ת או מדרבנן וכמבואר בנשמת אדם שם ודעת רש"י בשבת שם דהוי איסור דאורייתא ולשיטתו הדרא קושיא לדוכתא איך התירו איסור מה"ת.

ונראה טפי דאין זה משום גדר דחויה דמשום צער התירו להרהר במקומות המטונפים. אלא שחז"ל חידשו סברא בכל מהות האיסור דרק כאשר מייחד מחשבתו להרהר בדברי תורה אסור אבל אין כלל איסור בעצם מחשבת התורה העולה מאליה, וכעין זה כתב הגרש"ק בחכמת שלמה בסימן תקנ"ד לגבי האיסור להרהר בדברי תורה בתשעה באב, ואף ששם אין כאן אלא איסור דרבנן ולשיטת רש"י בני"ד הוי איסור תורה, מ"מ אין פלא בדבר דלמ"ד מותר להרהר היינו משום דאין איסור כלל אלא במי שמבזה את התורה להרהר בה במקום מטונף. ועיין בלשון הרמ"א יו"ד סימן רפ"ב סעיף י"ט "אסור להרהר בד"ת במקומות המטונפים והוא משום כבוד התורה" הרי דשורש איסור זה משום כבוד התורה, ונראה לפי"ז דאין איסור אלא במחשבה יזומה כנ"ל, אמנם אפשר דאכן נראה מדברי הרמ"א דס"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן, וצ"ע.

והנה בתרומת הדשן סימן מ"א נסתפק אם מותר ליכנס לבית הכסא ובית המרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה, דהלא בברכות ל"א ע"א אמרו דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, דאם יעמוד להתפלל מתוך עיון בפלפול בהלכה שאינה פסוקה יהרהר בה בתפלתו כמ"ש רש"י שם, ולכאורה יש לחוש לכך גם במקומות המטונפים.

וכתב לחלק בשני דרכים, א: באמת ביד האדם לדחוק מחשבת התורה ולהסירן מלבו אלא שזה גופא טרדא לו ולכן אסור להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה דממ"נ לא יוכל לכוין בתפלתו בין אם יהרהר בתלמודו ובין אם יהיה טרוד להסיר מלבו את הרהורי התורה, אבל בבית הכסא לא אכפת לן אם יוטרד להסיר מלבו את מחשבת התורה, ב: ועוד כתב דבמקומות המטונפים לא חיישינן כ"כ שיהרהר בד"ת "דהוי גנאי וזלזול לדברי תורה".

ולמדנו מדבריו, דאף תלמידי חכמים שתורתן אומנותם בידם לדחוק ולהסיר הרהורי תורה מלבם, ואף שהביא שם את מה שאמרו חז"ל לאונסו שאני מ"מ כתב כן. ועוד הבליע בדבריו דהאיסור לעסוק בתורה משום זלזול וביזוי לדברי תורה וכמ"ש הרמ"א.

אך יש לתמוה לפי זה דאם אכן ביד האדם להסיר מחשבת התורה מלבו למה לא עשה ר"ש בן אלעזר כן אלא אף הוציא בפיו ד"ת שתלמידיו שמעו מבחוץ דהלא לדעת תלמודא דידן אסור להרהר בדברי תורה. וע"כ צ"ל דבאמת היו מגדולי החכמים שהיו אנוסים כ"כ שלא יכלו להסיר מחשבתם מדברי התורה, אלא שכונת התה"ד להוכיח מזה דאין איסור לעסוק בהלכה שאינה פסוקה לפני כניסתו לבית המרחץ דא"כ היה להם לדקדק שלא ליכנס לבה"כ ולבה"מ מתוך הלכה שאינה פוסקה. אך לא הבנתי דבריו כלל, דאף אם לאחרים אין חיוב שלא לעסוק בהלכה שאינה פסוקה משום שיש בידו להסיר מלבו את מחשבת התורה אבל חכמים אלה שאנוסים ממש יהיו להרהר בד"ת למה לא יהיו חייבים לעסוק רק בהלכה פסוקה לפני כניסתם לביה"כ ולביה"מ, וע"כ צ"ל דלגודל דביקותם בתורה וכח עיון פלפולם אף כשהן עוסקים בהלכה פסוקה באהבתה ישגה תמיד, וא"כ שוב אין ראיה ממה שאמרו לאונסו שאני דמותר להרהר בהלכה שאינה פסוקה לפני כניסתו לבית המרחץ ולבית הכסא, וצריך לי עיון גדול בדברי התה"ד.

ומ"מ נלענ"ד ביסוד הדברים ובביאור המחלוקת בירושלמי דלחד מ"ד אף שביד האדם לשלוט במחשבותיו ולהסיר מלבו הרהורי התורה אינו מחוייב לעשות כן אף שאין זה אונס גמור דכל עיקר האיסור אינו אלא במייחד מחשבתו להרהר בד"ת משום בזיון וזלזול וכמבואר בדברי התה"ד והרמ"א.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי שוב בראשון לציון לבעל אור החיים במגילה כ"ח ע"א במה שאמר ר' זירא כשנשאל במה הארכת ימים, "מימי לא הרהרתי במבואות המטונפים, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה", דאף שאמרו לאונסו שאני וכאשר דברי תורה עולים בלבו מאליהם מותר להרהר בהם, מ"מ ר' זירא החמיר שלא להרהר כלל בד"ת במקום מטונף אף שאנוס היה שהרי מימיו לא הלך ד"א בלא תורה, ומה שר"א ב"ר שמעון לא נהג כן כתב דראב"ש היה אונס גמור יותר מר"ז עי"ש.

ושוב הביא שם את דברי הכס"מ בשם הראב"ד דהירושלמי לא פליג על גמ' דידן וכתב דלפי"ד "אם בא לו במחשבה לאונסו מותר לחשוב ורבותיה דר' זירא שהיה מתחכם בעוצם השתדלות השכליי שלא תאנסהו שמועתו לחשוב בה מעיקרא, ואה"נ אם היה נאנס היה מהרהר", עי"ש ותשבע נועם.

(ועוד כתב שם כדברינו הנ"ל דמהשמטת הרמב"ם הלכה זו מוכח דלשיטתו מיירי באונס ממש והלכה כללית היא דאונס רחמנא פטריה עי"ש).

ב

הרהור באמונה ובאהבת ה'

הנה נסתפק הגרש"ק בחכמת שלמה שם בסימן פ"ה אם מותר להרהר בביה"כ באמונת היחוד ובאהבת ה' וביראתו, ובתחילה דן ק"ו דאם בכל סוגיות התורה אסור להרהר ק"ו בענינים אלה ושוב כתב דהיא הנותנת דדוקא ענינים אלה משום רום קדושתם מותר להרהר בהם, והביא כעין זה ממש"כ המקובלים דבתפילין דר"ת מותר לשיח שיחת חולין דמשום רוב קדושתם אין הטומאה נתפסת בהם, ושוב מביא ראיה בדרך הפלפול להתיר, ויש לדון בראייתו עי"ש.

ולדידי פשיטא לי דאין בזה איסור אלא א"כ הוא סובר סברא ומחדש דבר בסוגיות אלה בדרכי העיון והחידוש, אבל עצם מחשבת האמונה והאהבה אין בו איסור כלל, דבענינים אלה אין המחשבה עיקר הענין אלא ההרגש, דמצווים אנו להאמין לאהוב ולירוא, ואף כשהוא מחשב בענינים אלה אין זה בכלל מהרהר בדברי תורה.

ומה שכתב בשו"ת לבושי מרדכי סימן קע"א להוכיח לאיסורא מהא דמנחות מ"ג ע"ב דדוד אמר בבית המרחץ אוי לי שאני ערום מן המצוות ורק כשנזכר במילתו נתקררה דעתו והלא היה יכול להרהר במצוות אלה, וע"כ דאסור לעשות כן, לענ"ד אין בזה ראיה כלל דכל מאמר זה בגמ' שם (ובירושלמי סוף מסכת ברכות) מתייחס למה שאמרו שם "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין על ראשם וזרועם, ציצית בד' כנפות בגדיהם ומזוזה על פתחיהן, דיש חביבות מיוחדת במה שאדם מישראל מסובב במצוות המקיפין אותו על גופו, על בגדו וביתו, ובזה אמר דוד בבית המרחץ אוי לי שאני ערום מן המצוות אבל פשיטא שיכול האדם לקיים מצוות רבות בבית המרחץ דאטו אינו יכול לעשות שם גמילות חסד בגופו או בממונו וכיוצ"ב מצוות רבות, וכל זה פשוט.

ובגוף סברת הגרש"ק אף שלענ"ד אין בו צורך בני"ד, מ"מ יש לו מקום בדברי הרמ"ק בפרדס רמונים שער י"ט א' שם ביאר מה דמותר להורות הלכה בבית הכסא וביה"מ לאפרושי מאיסורא דכל האיסור לעסוק בד"ת במקומות המטונפים הוא משום שכוחות הטומאה במקומות אלה ניזונים מדברי התורה הנאמרים שם אך אם אומר ד"ת שם לאפרושי מאיסורא ולשבור כח הטומאה הרי אדרבא כוחות הטומאה נשברים ונחלשים מכח התורה עי"ש. (ובפשטות הוי משום דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ונדחית משום המצוה להפריש אדם מן העבירה, ואף אם הוי מה"ת מסתבר לדחותו כדי לאפרושי מאיסורא ועוד דפסיקה גרידא שאני ממחשבת הסברא, ואכמ"ל).

ג

קיום מצוות במקומות המטונפים

הנה יש לעיין אם מותר לקיים מצוות במקומות המטונפים, האם דין קיום מצוה כדין לימוד התורה או שמא אין לדמות בזה מילתא למילתא.

ומצינו שכבר נסתפק בזה החיד"א בספר טוב עין סימן י"ח אות ל"ז לגבי מי שהיה חבוש בבית האסורים ובתא המאסר היה גם בית הכסא ונבצר ממנו לברך ולהתפלל ולעסוק שם בתורה ונסתפק אם מותר לו ליטול לולב בלי ברכה, והביא ראיה ממה שאמרו בקידושין ל"ב ע"ב דאין מצות קימה מפני זקן בבית הכסא דאין קימה אלא במקום הידור, הא אי לאו האי סברא היה חייב לקיים מצוה זו אף במקומות הטינוף עי"ש.

אך באמת יש לחלק בין המצוות השכליות שבין אדם לחבירו כקימה והידור דפשוט שיש לקיימן אף במקומות המטונפים דפשוט מאד דגם שם יש מצות גמילות חסדים וכיבוד אב (לשמשו ולהרחיצו) והצלת נפשות והשבת אבידה וכדו', משא"כ במצוות שבין אדם למקום שיש בהם עצמות של קדושה ועבודת ה', ומצינו כעי"ז לחלק בין גדרי מצוות אלה בשו"ת ר' בנימין זאב סימן ס"ז ובעוד קדמונים (ועיין רמב"ם פי"א מברכות הלכה ב' ובכס"מ שם) בטעמא דמילתא דאין מברכין ברכת המצוות על מצות שבין אדם לחבירו כגון כיבוד אב וגמ"ח וכדו' אלא על מצוות שבאל"מ שכל ענינם עבודת אלקים ובזה מסתבר דכשם שאין זה לכבוד התורה להרהר בה במקום הטנופת כך אין זה לכבוד העבודה.

אמנם באמת לא מצינו מקור לאסור עשיית המצוות במקומות המטונפים, ועיין במשנה ברורה סימן כ"א ס"ק י"ד דאין צריך לפשוט את הציצית בבית הכסא אלא את הטלית גדול וכל בגד המיוחד לתפילה כמו קיטל אבל טל"ק אין צריך לפשוט, אמנם יש לחלק בין עשיית המצוה במעשה כגון במצוות לולב להיותו לבוש ציצית, ודו"ק בזה.

ויש מן האחרונים שנקטו דעצם כונת המצוה לצאת ידי חובה דינה כתלמוד תורה, עיין בבכורי יעקב סימן תרמ"ד סק"א לגבי קיום מצוה לפני ברכת התורה, ובמק"א כתבתי את הנלענ"ד דאין זה תלמוד כלל, אלא כונה בעלמא לקיים המצוה וכ"כ המשנה ברורה סימן מ"ז סק"ז עי"ש.

ומה מאוד שמחתי שראיתי שוב בביאור הלכה סימן תקפ"ח סעיף א' שכתב דלכאורה אין איסור לתקוע בשופר במקומות המטונפים והביא מהמטה אפרים דנקט דיש בזה איסור, וכתב לבאר בב' דרכים, א' כיון שצריך כונת מצוה הו"ל כמהרהר בדברי תורה כנ"ל, ב' "דבשעה שמקיים מצוה בפועל הו"ל עבודה ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון דהוא בכלל ביזוי מצוה" ועי"ש שהביא עוד ראיה לזה וכך נראה עיקר לענ"ד וב"ה שכיונתי לדעתו הגדולה.

אמנם לכאורה יש ראיה מפורשת מן הירושלמי מס' דמאי (ה' ע"ב) שם אמרו דכיון דאין מברכין על חילול מע"ש של דמאי אפשר לחלל גם בבית המרחץ, הרי דאין איסור מצד עצם החילול שהוא מצוה מדמברכינן עליו ואעפ"כ מותר לחלל במרחץ כשאין מברכין.

ושו"ר בעיקרי הד"ט או"ח סימן ג' אות ט"ו שדן בזה והביא ראיה מהמבואר ביו"ד סימן י"ט ס"א ברמ"א דאם שוחט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות הרי דמותר לשחוט, ובדרכי תשובה שם ס"ק כ"א דחה דשאני שחיטה שהוא מתיר, ולפי"ז יש לדחות את הראיה מן הירושלמי דגם חילול מע"ש הוי כעין מתיר, ודו"ק כי קצרתי.

ועיין עוד בהלכות קטנות ח"ב סימן נ"ז שכתב דלכתחלה אין ראוי לקיים מצוות במקום מטונף דיש בזה בזיון אך כשא"א בענין אחר יש להקל עי"ש.