גרמא בשבת (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

הנה כבר דנתי במקומות רבים בדיני גרמא בשבת גם ביסודות הסוגיא (עיין מנחת אשר מסכת שבת סימן נ"ו, מנח"א שמות סימן ס"ד ס"ה) וגם הלכה למעשה, אמנם צריך לעיין עוד בכמה ספיקות שיש בסוגיא עצומה זו.

וראשית נאמר דעל אף שמפשטות הסוגיא בשבת ק"כ ע"ב משמע דאין כלל איסור בגרם מלאכה דעשיה אסרה תורה הא גרמא שריא, מ"מ הביא המרדכי בסימן שצ"ט בשם רבינו יואל דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום היזק אבל שלא במקום היזק אסור מדרבנן. ומשו"כ אסור לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתו "אף שאינו אלא גרם כיבוי". ולהדיא כתב המרדכי דאף ביום טוב לא התירו אלא במקום היזק והביאו הבית יוסף בסימן תקי"ד, וגם בדרכי משה סימן של"ד הביא את דברי רבינו יואל.

ובסימן של"ד סעיף כ"ב כתב המחבר הלכה דגרם כיבוי מותר, והביא שם שתי דוגמאות מהמשנה במס' שבת שם. תיבה שאחז בה האור דמותר לפרוס עליה עור גדי, והא דמותר להניח כלים מלאים מים סביב לדליקה משום דגרם כיבוי מותר, ולא כתב דמותר רק במקום פסידא. אך הרמ"א הוסיף דמותר במקום פסידא. ויש שהבינו דנחלקו בכך השו"ע והרמ"א ולדעת השו"ע מותר אף שלא במקום פסידא.

אך באמת נראה מתוך דברי הבית יוסף בסימן תקי"ד דפסק כרבינו יואל שהרי העתיק את דברי המרדכי ולא העיר עליו דבר. וגם בסימן של"ד כתב דהתירו לפשוט וללבוש טלית שאחז בה האור משום דהוי גרם כיבוי והתירו במקום פסידא, ומשמע דשלא במקום פסידא לא התירו.

ולכאורה נראה מתוך כך דגם לדעת השו"ע לא התירו אלא במקום הפסד אלא שלא ראה צורך להדגיש זאת כיון דכל הלכה זו מיירי במקום הפסד דדליקה, והרמ"א לא בא לחלוק על השו"ע אלא לפרש דבריו.


ב

 

אמנם בדברי הבית יוסף בסימן של"ד נתקשיתי עד למאד ולא ירדתי לסוף דעתו. דהנה כתב הטור שם דלא התירו ללבוש ולפשוט את הטלית שאחז בו האור אלא כשאינו מתכוין לכבות אבל אם מתכוין לכבות אסור. והבית יוסף חלק עליו וטען דמדברי כל הראשונים משמע שמותר אף במתכוין לכיבוי, וז"ל הב"י "אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן אלא אפילו אם אין צריך לטלית ולספר אלא שמתכוין לכבות האש ע"י שמתנענע מצד כסויו בטלית ואחיזתו בספר שרי דלא הוי אלא גרם כיבוי. שהרי כתבו דינים אלו סתם ומשמע מפשט הלשון שהוא מתכסה בטלית וקורא בספר כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ואפי' הכי שרי, וכן משמע בירושלמי פרק כל כתבי (ה"ו) ובתוספתא פי"ד (ה"ה). ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אינו בוודאי שיכבה על ידי כך, ועוד דהוי כיבוי כלאחר יד הלכך לא גזרו ביה רבנן במקום פסידא".

וכמה תהיות יש לכאורה בדבריו.

א: מתחילה כתב דמותר משום דהוי גרם כיבוי. ולא הבנתי והלא מנענע הוא הטלית בידים אנה ואנה עד שתכבה האש, ואיזה גרם יש בזה, והלא בידים מנענע הוא הטלית וכונתו לכבות האש. ולכאורה צ"ל דכיון שאינו מנענע אלא לפי הצורך בלבישה ופשיטה "ואם כבתה כבתה" ואינו מנענע בחוזק כדרך הבא לכבות, אין זה אלא גרמא בלבד. אך באמת עדיין צ"ע דכיון דבידים עושה לכאורה מעשה יש כאן ולא גרמא.

ב: שוב כתב הב"י דכיון דאין זה פסיק רישא והוי כלאח"י התירו במקום פסידא. ולא הבנתי דאם הוי גרם כיבוי והוי במקום פסידא, הלא לכו"ע מותר, דלא מצינו מי שאוסר גרמא במקום פסידא להלכה, ומה צריך עוד לומר דהוי כלאח"י ואינו פסי"ר.

ג: ועוד קשה מה שייך הא דאינו פסי"ר, והלא לשיטת הב"י מכוין הוא לכבות והוי דבר המתכוין ומה זה ענין לפסי"ר.

סו"ד לא הבנתי את דברי הב"י כלל, וצע"ג בדבריו.


ג

 

והנה המגן אברהם בסימן תקי"ד ס"ק ה' הקשה דהרמ"א סתר דבריו דבסימן של"ד סכ"ב נקט דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום פסידא ובסימן תקי"ד ס"ב כתב להתיר להדליק פתילות נוספות בנר ע"מ שיכבה מהר וכן התיר שם בס"ג לחתוך נר של שעוה ע"י האור דהיינו כשהוא מדליק גם מלמטה. הרי שהתיר גרם כיבוי אף שלא במקום נזק ופסידא.

והמשנ"ב בשער הציון שם ס"ק ל"א כתב ליישב דהרמ"א לא החמיר בזה אלא בשבת ולא ביו"ט. דכיון דכל שיטת רבינו יואל מחודשת ולא מצינו לו חבר בחומרא זו די אם נחמיר בשבת אבל ביו"ט דעת הרמ"א להקל, וכך הביא בשם המאמר מרדכי עי"ש.

וזה תמוה בעיני דהלא מקור חומרא זו במרדכי בשם רבינו יואל ולהדיא כתב שם דגם ביו"ט לא הקילו אלא במקום היזק וכך העתיקו גם הב"י וגם הרמ"א בדרכי משה כנ"ל, ואיך נאמר שהרמ"א הקיל ביו"ט נגד דבריו בדרכי משה שם העתיק את לשון המרדכי.

ובאמת נראה פשוט דדברי הרמ"א בסימן תקי"ד מושתתים על שיטת הר"ן במס' ביצה (י"א ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב "אהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא אי אפשר להדליקן כאחת אלא ודאי שרי". וגם הב"י הביא את דברי הר"ן בסימן תקי"ד שם.

הרי לן דהר"ן חידש דאף שאסור להסתפק בשמן שבנר ומפשטות לשון הברייתא משמע דאסור מה"ת, מ"מ כל שעוסק בהדלקה ולא בכיבוי מותר, וברור שפסקי הרמ"א מקורן בדברי הר"ן הללו, וא"כ אין בדבריו סתירה כלל, דהלא גם הב"י הביא את דברי המרדכי ודברי הר"ן בהדי הדדי ואין כל סתירה בדבריהם.

אלא שיש לעיין בגוף סברת הר"ן דאם יש איסור תורה דמכבה במסתפק מן הנר, קשה להבין מה אם עוסק הוא בהדלקה או בכיבוי והלא במציאות גורם הוא לכיבוי. אך אם אין כאן אלא איסור דרבנן ניחא, דלא גזרו אלא כאשר נראה כמכבה אף שזה בדרך גרמא, משא"כ כשעוסק בהדלקה.

אמנם באמת נראה דאף אם המסתפק חייב משום מכבה ואסור מה"ת יש להבין את דברי הר"ן לפי מה שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן פ"ו אות ב'.

ונקדים בזה את מה שנחלקו התוס' והרא"ש במקור הסוגיא בביצה כ"ב ע"א. דהנה התוס' שם כתבו דע"כ אי אפשר לומר דהמסתפק מן הנר חייב מפני שממהר לכבות דהלא אין זה אלא גרם כיבוי דמותר, וע"כ שבשעה שמסתפק משמן שבנר מכהה אורו וע"ז חייב משום כיבוי, והרא"ש שם (פ"ב סימן י"ז) דחה את דברי התוס' ממה דאיתא בשבת כ"ט ע"ב דאסור ליתן שמן בשפופרת שעל הנר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, והלא אינו מסתפק מן השמן שבנר אלא מן השמן שבשפופרת ואין כאן הפחתה באור הנר, ומשו"כ כתב דכיון דהשמן והפתילה הם עצם האש, כל המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה ואין זה בכלל גרם כיבוי כלל כיון שעושה מעשה בגוף הנר.

וכל חכמי לב נלאו למצוא פתח בסברת הרא"ש הסתומה.

וביארתי שם דמלאכת המבעיר והמכבה אינם בעשיית האש וביטולה בלבד, אלא כל המזין את האש בחומר בערה מגוף מלאכת מבעיר הוא, וכל הנוטל מן האש חומר בערה שכבר היה בו מכבה ממש הוא, ועוד עדיף מהגדרת הרמב"ם (פ"ט מהל' שבת ה"ד) דכל העושה דבר מצרכי הבישול חייב משום מבשל, עי"ש.

ולפי"ז נראה בביאור סברת הר"ן דרק המסתפק מן הנר ונוטל משמן שבו חייב משום מכבה, אבל כל שעוסק בהדלקת הנר אינו נתפס כלל כמי שנוטל חומר בערה מן האש אלא בהבערה הוא דעסיק, ולא נטל מן האש אלא הדליק בו נרות נוספים, ודו"ק בזה כי ברור ונכון הוא.


ד

 

ולפי דברי הרמ"א שפסק כדברי הר"ן יש לעיין אם היתר זה נאמר רק בעוסק בהדלקה בלבד או שמא כל שאינו עוסק בכיבוי לא אמרו גרם כיבוי הוא ואסור שלא במקום הפסד, אלא מותר אף שלא במקום הפסד. דאפשר דרק בכל הני דסוגיית הגמ' שנראה בעליל שכונתו לכבות ובכיבוי עסיק אסרו גרם שלא במקום הפסד, אבל כשהוא עוסק בהדלקה וכדו' ולא בכיבוי לא אסרו.

ויסוד הספק במה שהבית יוסף והרמ"א הביאו את דברי הר"ן להלכה אף שפסקו דגרם כיבוי אסור שלא במקום הפסד. וא"כ איך התירו הדלקת נרות נוספים ע"מ לכבות שלא במקום הפסד.

ולכאורה נראה מזה דלא רק לגבי מה שאמרו "המסתפק ממנו חייב משום מכבה", שאני המדליק מן המסתפק אלא גם לגבי איסור דרבנן דגרם כיבוי נתחדש הלכה דהמדליק נרות שאני.

וגם מדברי הרמ"א בסימן תקי"ד סעיף ג' דמותר לפתוח דלת במקום שהרוח שולט כדי שיכבה ולא חשש לאיסור גרם כיבוי, נראה כנ"ל, והאחרונים נתקשו בדבריו עי"ש

ונפ"מ בשאלה זו בגרם מלאכה כאשר מעצם המעשה מוכח שאינו עוסק בכיבוי ואינו מתכוין לכיבוי אלא בשימוש מסויים כגון הפותח את הברז של המים החמים בבית וגורם לבישול המים הנכנסים לדוד שמש או הפותח דלת חדרו וגורם לוסת של המזגן להדליק את המזגן, דנראה בעליל שבצרכיו הוא עוסק ולא בעשיית מלאכה, ונראה דלא רק בענין דשא"מ ופסי"ר יש לדון בזה, אלא אפשר דכל כה"ג לא אסרו כלל את ה"גרמא", ועד כאן לא מצינו שיש איסור דרבנן בגרם כיבוי ובגרם בשאר מלאכות אלא כאשר מעצם המעשה מוכח דבכיבוי הוא עוסק, וצריך עיון בשאלה נכבדת זו.

אמנם על אף שכל שיטת רבינו יואל חידוש היא וכבר כתב הט"ז בסימן תקי"ד סק"ו להקל אפילו בצורך קטן, וגם בשעה"צ שם סקל"א כתב דחומרא זו חידוש היא, לא מלאני לבי להקל בזה למעשה ולא כתבתי אלא בדרך הערה.


ה

 

הנה הרי"ף בשבת שם השמיט הא דרב יהודה דטלית שאחז בה האור מצד זה מותר ליתן עליה מים מצד אחר. ונחלקו הראשונים בביאור שיטתו.

הרמב"ן והראב"ד כתבו דס"ל דלא הקילו בגרם כיבוי אלא כשיש צד ספק אם יכבה האש, אבל בודאי כיבוי לא הקילו.

והרשב"א הביא דבריהם ודחאם, וכתב דרך אחר בשיטת הרי"ף, דעד כאן לא הקילו אלא כשיש דבר המפסיק בין האש למים, אבל כשאין הפסק בין זל"ז החמירו. ומקורו של הרי"ף לחילוק זה מהמבואר בשבת מ"ז ע"ב שאסור ליתן מים תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שמקרב את כיבויו, ועי"ש בתוס' שכתבו גם הם סברא זו.

והרמב"ם והשו"ע בהביאם הלכה זו דמותר ליתן כלים סביב האש כתבו להדיא דאף בכלים שודאי יתבקעו מותר, ומבואר להדיא בדבריהם דאף בכיבוי ודאי התירו גרם כיבוי עכ"פ במקום הפסד וז"פ.


ו

 

ומתוך כך תמה אני על מה שכתב בשו"ת דובב מישרים ח"א סימן צ"ט להחמיר בשאלה הידועה שגדולי ישראל דנו בה לפני כשמונים שנה, בחולי שחפת המתאשפזים במחלקות מיוחדות, ומשום שמחלה זו מדבקת עד למאד כל בגדיו וכלי תשמישיו של החולה נשרפים בצאתו מבית החולים ואין מאפשרים להוציא דבר החוצה פן ידבקו אחרים מן המחלה. ונשאלה השאלה מה לעשות עם מצות תפילין, האם לבטל מצות תפילין בשוא"ת כדי שלא לגרום לשריפת התפילין ולאיסור "לא תעשון כן לה' אלקיכם", או שמא עדיף להניח תפילין בכל יום, כיון שלגבי שריפת התפילין אין כאן אלא גרמא, והרי מבואר בשבת ק"כ ע"ב דלא תעשון כתיב הא גרמא שריא.

והדובב מישרים כתב דלפי דברי הרשב"א שם לגבי הא דיורד וטובל ובלבד שלא ישפשף דע"כ מיירי דאין זה ודאי שהמים ימחקו את השם דאם הוי ודאי אין זה גרמא אלא מחיקה בידים, ה"ה דבני"ד כיון דבודאי ישרפו את התפילין כאשר ישתחרר החולה מביה"ח אין זה גרמא אלא כאילו שורף בידים ויש איסור תורה בעצם הכנסת התפילין לביה"ח, עי"ש.

ותמה אני דהלא בגמ' דימו גרם מלאכה בשבת לגרם במחיקת השם ולגבי שבת הלא מבואר להדיא בדברי הרשב"א דגרם כיבוי מותר אף אם בודאי יכבה, ונמצא שהרשב"א סותר דברי עצמו באותה הסוגיא להבנת הדו"מ. ועוד הרי בשו"ע נפסק להדיא דגרם כיבוי מותר אף בכלים שודאי יתבקעו ולא כדברי הרמב"ן אליבא דרי"ף, וא"כ להלכה אין מקום להחמיר עפ"י סברא דכל ודאי לא הוי בכלל גרמא.

ובאמת נראה פשוט דאין דברי הרשב"א דמיון כלל לני"ד, וז"ל הרשב"א "לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף. תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים ה"ז כמקרב את כבויו. וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר, וא"נ בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה. אבל כאן אפש' דלא ימחק. שאלו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים".

וכונתו ברורה, דע"כ מיירי בענין שאין ודאות שהמים ימחקו את השם ומשו"כ אין זה דומה להא דדף מ"ז ע"ב שאסרו לשים מים תחת הניצוצות, דאת"ל דהמים ודאי ימחקו בלא"ה יש לאסור דהוי כמשפשף ממש והוי מחיקה בידים ולא גרם מחיקה, דמה לן אם משפשף או מכניס ידו למים שודאי ימחקו את השם, דכיון שמכניס ידו למים שודאי ימחקו הלא הו"ל כמכניס את השם לאש, דמה בן אש למים, כל שמכניס את השם לדבר שמטבעו מוחק ומכלה ופעולת המחיקה מתחילה על ידו באופן מיידי.

משא"כ בני"ד שפשוט וברור דאין כאן אלא גרמא ע"י כח אחר בר דעת לאחר זמן, ופשוט דאין כאן אלא גרמא.

ועיין מה שכתבתי במנחת אשר לב"ב הוספות סימן ד' דבאמת כל שנעשה ע"י בר דעת אף גרמא אין כאן כיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, ואכמ"ל.

והנה בדו"מ שם כתב עוד בשם הגרי"מ ארנברג זצ"ל שדן לפי מש"כ הש"ך בסימן רפ"ו סק"ז דבמקום שהגויים עוקרים את המזוזות מפתחי הבתים וזורקים אותם בבזיון פטור מלקבוע מזוזה, וה"ה בני"ד.

אך גם בזה יש לדון דשאני התם דאם הגויים יעקרו את המזוזה לא זו בלבד שהמזוזה תגיע לידי חילול ובזיון אלא אף תתבטל המצוה ולמה יקבע מזוזה כשבין כה וכה לא יקיים מצותו והמזוזה תגיע לידי בזיון.

 

 

לפרשת החודש

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות י"ב ב').

"ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי" (רש"י שם).

"וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו ישראל חדש הראשון וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחדש השלישי... ואומר ויהיה בשנה השנית בחדש השני... ובחדש השביעי באחד לחדש... וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו" (רמב"ן שם).

דבר גדול למדנו מדברי רבותינו שלא רק בעסקנו במעשי המצוות כאכילת מצה ומרור וישיבת סוכה והנחת תפילין מצווים אנו לזכור את יציאת מצרים, אלא גם בעסקנו במעשי הרשות במנין החדשים במשא ומתן וכדו' מצווים אנו להעלות על נס את יציאת מצרים.

ועוד חידש שם רבינו הרמב"ן שכאשר נגאלו אבותינו מגלות בבל אימצו לעצמם את שמות החדשים שנהגו בבבל, ניסן, אייר, סיון וכו'  ובכך קיימו את דברי הנביא (ירמיהו ט"ז י"ד) "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון". והדברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (ר"ה פ"א מ"ב).

ולכאורה צ"ע הלא ביציאת מצרים זכינו לראות נסים גלויים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, על כן נצטווינו  לזכור נסים אלה כי מתוכם נאמין בנסים הנסתרים וכמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא. אבל בגאולת בבל כאשר עזרא ונחמיה העלו את העם לארץ ישראל לא זכו לנסים גלויים ומה חפץ יש אם כן לזכור את גאולת בבל.

אך הדברים פשוטים וברורים. שני פנים ליציאת מצרים, עלינו לזכור את הנסים והנפלאות, אך עלינו לזכור גם את חסדי ה' עלינו ועל זרענו. כי בזכירת הנסים נתחזק באמונה שלימה ותמימה ובזכירת החסדים נתחזק בבטחוננו בה' ובישועתו. על כן נצטווינו לפי הנביא לזכור לא רק את יציאת מצרים אלא גם את גאולת בבל ולהודות להקב"ה "אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון".

 

תגיות: