ונקדשתי בתוך בני ישראל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 

 

 הנה הארכנו בסוגיית קידוש ה' ובדין יהרג ואל יעבור, אך לא במותו בלבד חייב אדם לקדש את שמו הגדול, אלא גם, ובעיקר, בחייו, בכל מעשיו ובכל הליכותיו, לא רק למות מות קדושים מצווים אנו, אלא גם, ובעיקר, לחיות חיי קדושים.

 ובבחינה מסויימת קשה יותר לחיות חיים של קידוש ה', מלמות מוות של קידוש ה', כי יש שאדם מתעלה לרגעי שיא, כאשר הקלגס עומד עליו וחרבו שלופה בידו, והוא מוציא מתוך תוכיותו את הגחלת הלוחשת בפנימיות הלב היהודי, את תעצומות הנפש לומר ולהכריז הנני! ולברך בשמחה על מצות קידוש ה'.* אך לקדש את חיי היום יום בעשר קדושות, ולצרף אותם באש קודש שלהבתיה, כאשר עומד אדם לבדו, בביתו, הוא ואלוקיו שבמרום, עבודה זו היא הקשה שבמקדש, וכבר אמרו, "מי יעלה בהר ה'" - זו שאלה גדולה, אך שאלה גדולה ממנה - "מי יקום במקום קדשו".

 וזה הנראה ביאור מה שאמרו בגמ':

 ת"ר כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך ר' חנניא בן תרדיון לבקרו, אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך, אמר לו מן השמים ירחמו, אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש, אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא, אמר לו כלום מעשה בא לידך, אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי, אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לבקרו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנניא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו וכו'

(עבודה זרה י"ח ע"א).

 ולכאורה תמוה הלא ר' חנניא בן תרדיון מסר את נפשו על קדושת ה' באופן הנעלה ביותר, הקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח בחיקו בשעת הגזירה, וכי יש מסירות נפש וקידוש ה' גדול מזה, ולמה אפוא שאלו ר' יוסי בן קיסמא "כלום מעשה בא לידך", ולא התפעל כ"כ אלא ממה שהעיד על עצמו שחילק לעניים את מעות הפורים.

 ונראה לפי המבואר, דר' יוסי ב"ק רצה לבדוק ברבי חנניא בן תרדיון האם רצף חייו, חיי קידוש ה' היו, או שמא ידע רק למות מות קדושים, וכאשר שמע על הנהגתו הקדושה במעות פורים שנתחלפו לו במעות של צדקה, ונוכח לדעת שרבי חנינא קידש שם שמים בחייו ובמותו, אמר בחלקך יהי חלקי ובגורלך יהיה גורלי.

 ובמה יכול אדם לקדש שם שמים בחייו, ראה נא את דברי מאור עינינו הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"י):

 "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם ה' אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את ה' ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם".

 ועוד הוסיף בזה הנשר הגדול בפירוש המשנה (סוף מסכת מכות) בביאור הא דתנן: ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מ"ב). וכ' הרמב"ם שם:

 "מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה ומה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא והשיבו המשיב כלום מעשה בא לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך השלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה"ב. ופירוש הפסוק ה' חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר" ע"כ.

 אין הדבר תלוי אלא בטוהר לבב ובשלימות המעשה, יש שעשה אדם מצוה גדולה אך לא עשאה בשלימות, ולא זכה בה לחיי העולם הבא, אך כל המקיים אחת מן המצוות אם עשאו בכוונה טהורה בלתי לה' לבדו הרי זה קידש את ה' ומובטח לו שהוא בן העולם הבא.

 ובברכות דף כ' ע"א "אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינן הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחנין ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך א"ל מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

 ולכאורה יפלא לאיזה צורך השמיעונו חכמים דאגלאי מילתא דכותית היתה ופייסה ר' אדא בדברים ובדמים, והלא לא באו אלא להשמיעונו מסירות נפשו של ר' אדא שמחה על קדשי ישראל וקרע כרבלתא מעליה.

 אלא נראה דהיה מקום לטעות ולפקפק בטוהר כונתו של ר' אדא, שמא כעסן היה, שמא נחצבה נשמתו הטהורה מעולמה של מדת הדין ושמא מטבעו היה קרוב לקפידה ולחימה, אך לאחר שראינו כיצד הגיב כאשר ראה שפגע בכותית ולא די בכך שפייסה בדברים (אף שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו ק"ו באשת אחרים, ובישראלית אמרו ק"ו בכותית), אף הוסיף לה כפל כפליים ונתן לה ד' מאות זוז, הרי שהיה רחמן מאין כמותו, ובתענית כ"ד שאלו את ר' אדא בר אהבה "במה הארכת ימים" והעיד על עצמו מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, סבלן ורחמני היה ר' אדא בר אהבה, ואעפ"כ קינא קנאת ה' לשם שמים, נגד תכונותיו הטבעיות, ועשה כן בכונה זכה ונקייה למחות על כבודו יתברך שמו, זוהי מסירות נפש וקידוש ה' שבכחה "אתרחיש ניסא", ובזכותה זכה לאריכות ימים.

ב

 ועוד מצינו ענין נוסף בקידוש ה' בחיים.

 "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינם עבירות הרי זה חילל את ה' כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבן ומכבד להם ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית ומוכתר בתפילין ועושה כל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" ע"כ (רמב"ם פ"ה מיסוה"ת הי"א).

 וכן אמר אביי בבואו לבאר מצות קידוש השם:

 "ואהבת את ה' אלקיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר', אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו' (יומא פ"ו ע"א).

 ותוכחה מגולה יש בדבריהם ז"ל גם לנו ולדורנו, הלא רבים הם עמי הארץ מבקרי מומין אצל בני תורה, ועל כל שמץ ופגם ישמחו כמוצא שלל רב ויהיו מורין באצבע, "ראו זה שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו! ודאי שרשעים ובני בליעל המה, אך אין בזה כדי לפטור אותנו מאחריות, הלא גם אלה בימי חז"ל שראו איש תורה שאין דיבורו בנחת עם הבריות והטיחו בו זה שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו כמה מקולקלין דרכיו, בני בליעל היו, דהלא באמת היו צריכים לומר, זה שלמד תורה כך מעשיו אילולי שלמד תורה ודאי שהיה מלסטם את הבריות ורוצחם נפש! אשרי אביו שלמדו תורה! אלא ודאי אינשי דלא מעלי היו, ואעפ"כ הקולר תלוי גם בצוארנו, כי איש התורה צריך להיות מתוקן בכל מעשיו ודרכיו עד ששמץ פסול לא ימצא בו, אלא כולם יכירו ויודו "זה שלמד תורה כמה נאים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו אשריו שלמד תורה אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ועליו הכתוב אומר "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".