זמני הדלקת נר חנוכה (תשע"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה שאלות רבות מתעוררות בענין זמני ההדלקה בנ"ח ואבאר את עיקרי הדברים וסדר הקדימה לענ"ד.

תניא (שבת כ"א ע"ב) "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ונחלקו הראשונים בביאור מ"ש משתשקע חמה, האם הכונה לתחילת שקיעה או לסופה דהיינו צאת הכוכבים. בלשון הרמב"ם (בפ"ד ה"ה) משמע דהכונה לתחילת השקיעה דכתב "עם שקיעתה", אך הטור כתב (בסי' תרע"ב) להדיא דיש להדליק בסוף השקיעה דהיינו צאת הכוכבים, וכ"כ השו"ע (שם ס"א), ומדברי הבית יוסף משמע שכך פירש גם את כונת הרמב"ם עי"ש. אמנם הגר"א הכריע כשיטת הראשונים דיש להדליק עם השקיעה ולא לאחר צאה"כ וכ"כ הפרי חדש, אך בערוך השלחן (שם סעיף ד') כתב שרוב העולם נוהגין כדעת השלחן ערוך להדליק בצאת הכוכבים, והדברים ידועים ונהרא נהרא ופשטיה.

וגם בזמנינו יש מנהגים שונים, אמנם חידוש נהג החזו"א שהדליק כעשרים דקות לאחר השקיעה אף שעדיין אין זה זמן מוחלט של צאה"כ ונימק מנהגו באמרו שרגא בטיהרא מאי אהני, וכך נהג הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל בארה"ב, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ק"א אות ו') כתב דיש להדליק כעשר דקות לאחר השקיעה, והצד השוה שבהם שאיחרו קצת לאחר השקיעה.

והנה אף שנקטו האחרונים שדעת הגר"א דיש להדליק בשעת השקיעה, וזאת עפ"י דבריו בבהגר"א (סימן תרע"ב סק"ב), באמת אין זה ברור כלל. דהנה כתוב במעשה רב (אות רל"ה) "זמן הדלקת נר חנוכה משתשקע החמה קודם צאת הכוכבים על כן מדליקין קודם תפילת מעריב".

ומלשון זה מוכח להדיא דאין להדליק עם תחילת השקיעה, אלא לאחר השקיעה לפני צאת הכוכבים, ומשו"כ יש להדליק קודם תפילת מעריב. וכך פירש את לשון הגמ' משתשקע החמה, דהיינו זמן מה לאחר השקיעה. וכך כתב והעיד בח"א (כלל קנ"ד) שהגר"א הדליק נ"ח קודם תפלת ערבית.

ויסוד הדבר נראה דאין זמן הדלקת נר חנוכה תלוי בדיני היום ולילה כשאר המצוות וההלכות התלויות ביום ולילה כגון כניסת ויציאת השבת, דין תפילה וקר"ש וכדו'. דנר חנוכה מדרבנן ותיקנו להדליק בתחילת זמן פרסומי ניסא, וכיון דבשעת השקיעה עדיין יש אור ושרגא בטיהרא מאי אהני אין זה זמן ההדלקה. אך ככל שמתקרב צאת הכוכבים והחשך מכסה את השמים והנרות מאירים את העלטה זה זמן נר חנוכה אף לפני צאת הכוכבים. ועוד דרצון חכמים דבשעת צאה"כ כבר תהיה פרסומי ניסא, ומשו"כ יש להדליק לפני צאת הכוכבים.

וזה נראה פשר מנהגו של החזו"א להדליק כרבע שעה לאחר השקיעה. ומנהגו מושתת כפי הנראה על שיטת הגר"א המבוארת במעשה רב.

ב

ועוד כתבו שם הרמב"ם והשו"ע (שם ס"ב) דאם שכח או הזיד, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. אך אם לא הדליק עד שכלתה רגל נחלקו בדבר, הרמב"ם כתב דשוב אינו מדליק והטור חלק עליו וכתב דבדיעבד מדליק והולך כל הלילה עד עלות השחר וכ"כ בשו"ע (שם סעיף ב'). (ונחלקו האחרונים בשיטת השו"ע אם צריך עכ"פ שבני הבית יהיו ערים או לא והדברים יבוארו לקמן). ועיין במג"א (ס"ק ו') ובמשנ"ב (ס"ק י"א) דיכול להדליק כל הלילה אף בברכה ולא משום ספק בלבד פסקו כן.

ובמקום אחר (מנחת אשר מועדים ח"ב סי' ד') כבר ביארתי שורש מחלוקת הרמב"ם והטור, דלהרמב"ם כל מצות נ"ח משום פרסומי ניסא הוא, וכמ"ש בפ"ג ה"ג שכתב דתקנו חכמים שבאותו הדור שיהיו מדליקין נרות על פתחי בתיהן, אף שכל דיני הנר כתב בפ"ד ולא בפ"ג, ונראה מזה דדין זה דהדלקה על פתח הבית לא מדיני הנר בלבד הוא אלא שכך שורש התקנה ועיקרה, ולפיכך פשוט דכשאין פרסומי ניסא אין כלל מצות הדלקת הנר, אבל הטור נקט דשני דינים יש בנ"ח זכר לנס, ופרסומי ניסא ואף כשעבר זמן פרסומי ניסא מ"מ יש מצוה משום זכר לנס. (ועיין רש"י בשבת כ"ב ע"ב דהדלקה עושה מצוה כמו במנורה ומשמע דנ"ח הוי גם זכר למנורת המאור שבמקדש, וזכר זה יש בה מצוה אף כשאין פרסומי ניסא והרמב"ם לשיטתו בפ"ט ה"ז מביאת מקדש דיכול להדליק המנורה בחוץ הרי דלא בעינן ביה הדלקה במקומה וע"כ דבמנורה שבמקדש הנחה עושה מצוה אף שבנ"ח הדלקה עושה מצוה הרי דלאו הא בהא תליא).

ועוד ביארתי דלכאורה נראה דכדין הזמן כך גם דין המקום ולשיטת הרמב"ם דלאחר הזמן שוב אין מצוה כלל כיון שאין בו פ"נ כך גם המדליק בפנים כשליכא סכנה אין בו מצוה כלל כיון דאין בו פרסומי ניסא (ופרסומי ניסא לבני הבית אין בו דין פ"נ כמו לאחר הזמן), ולשיטת הטור דגם לאחר הזמן יש מצוה כך גם בפנים וכל דין פרסומי ניסא לכתחלה הוא ואינו מעכב בנר חנוכה מלבד דין למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא כלל ואף זכר אין בו.

ג

נשאלתי במי שעוזב את הבית לפני השקיעה ויחזור רק אחרי שתכלה רגל מן השוק דהיינו יותר מחצי שעה לאחר צאת הכוכבים, האם עדיף שידליק לפני השקיעה דהיינו מפלג המנחה או בחזרתו לביתו לאחר שכלתה רגל מן השוק.

והנה בסעיף א' שם כתב בשו"ע דיש מי שאומר דאם טרוד הוא יכול להדליק מפלג המנחה, ובב"י הביא כן ממהר"י אבוהב בשם ארחות חיים (הל' חנוכה אות ט"ו) וכ"כ בשם הב"ח, וגם בזה כתב המשנ"ב (בס"ק ג') דמשמע מדבריו דיכול גם לברך.

ובברכי יוסף כתב דאף דכתב השו"ע הלכה זו בשם י"א, אין זה משום שהוא שנוי במחלוקת, אלא משום שלא מצינו הלכה זו מפורשת אלא בדברי מהר"י אבוהב בלבד, וכדרכו של הב"י בכל מקום דכאשר הלכה נתחדשה במקור יחיד כתבה בשם י"א אף שאין עליה חולק עי"ש.

אך לכאורה זה תמוה, דבשלמא בהלכה שאינה שכיחה אפשר דאף שאינה כתובה אלא בספר אחד מוסכמת היא לכו"ע, אבל בהלכה זו לכאורה פשוט דהראשונים שלא הזכירוהו חולקים עליה, והרי כתב הרמב"ם דיש להדליק עם השקיעה עד שתכלה רגל, ואם לא הדליק עד שכלתה רגל שוב אינו מדליק, ואם איתא דס"ל דיכול להדליק לפני השקיעה איך סתם זאת ולא פירש.

וגם כל הראשונים שקבעו דמשתשקע חמה היינו צאה"כ "דשרגא בטיהרא מאי אהני" משמע מדבריהם דאף בדיעבד א"א להדליק לפני צאה"כ וק"ו לפני השקיעה, ולהדיא כתב המאירי (בדף כ"א ע"ב) דא"א להדליק לפני שקיעת החמה דשרגא בטיהרא מאי אהני, ומבואר מדבריהם שחלקו על שיטת מהר"י אבוהב.

ולכן נראה דגם שיטה זו במחלוקת היא שנויה (אף שכדברי מהר"י אבוהב כתבו גם האורחות חיים והכל בו בהלכות חנוכה כנ"ל, עי"ש).

וראיתי שהחיד"א סתר דברי עצמו ובספר כסא רחמים עמ"ס סופרים (פ"כ ה"ד) כתב להדיא דשיטה זו שנויה במחלוקת ולא דכו"ע היא ולא כמ"ש בברכי יוסף, וכך מוכח גם מהפמ"ג (במש"ז בסי' תרע"ג ס"ק ט') שכתב דאם הדליק לפני השקיעה יכבה ויחזור וידליק, וע"כ ס"ל דהוי ספק אם יצא דאם בדיעבד יצא בודאי אי"צ לכבות ולהדליק (אמנם לכאורה יש לעיין בלשונו בסי' תרע"ב בא"א ס"ק א' שם כתב דאם הדליק מבעוד יום צריך לחזור ולהדליק).

הרי לן דשני זמנים אלה לאחר פלג המנחה ולאחר שתכלה רגל מן השוק שנויים במחלוקת ובשניהם דעת השו"ע והאחרונים דבדיעבד יכול לברך בהם, ושוב צ"ע איזה מהם עדיף בשעת הדחק.

ולכאורה נראה דעדיף להקדים ולהדליק לפני השקיעה וזאת משני סיבות: א. הלא זריזין מקדימין למצוות ועדיף להקדים מאשר לאחר. ב. הלא ירוויח פרסומי ניסא, דאף אם עצם ההדלקה לפני השקיעה שנויה במחלוקת מ"מ יהיה נרו דלוק בשעה שיש פרסומי ניסא משא"כ במדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק.

ד

אך באמת נראה להלכה דעדיף להדליק בבואו לביתו לאחר שעבר חצי שעה מצאה"כ וכמבואר לקמן דהנה מי שמדליק בפנים יש לו עוד צד להקל, והוא מש"כ הרמ"א בס"ב דבזה"ז שמדליקין בפנים יכול להדליק גם אחר שתכלה רגל מן השוק, כיון שאין הפרסום אלא לבני הבית והן דברי התוס' בשבת כ"א ע"ב. ואף שהרמ"א כתב דלכתחלה יזהר להדליק בזמן גם כשמדליק בפנים מ"מ אין זה אלא מדת זהירות, ולשיטתו עדיף להדליק אחר שתכלה רגל מלהדליק מפלג המנחה (ואין לדחות דלפי שיטה זו ה"ה דיכול להדליק לכתחלה מפלג המנחה כיון שעושה פרסומי ניסא לבני ביתו, דאין בזה הכרח, דמה שאין להדליק לפני השקיעה אינו משום שאין בני אדם מצויים לפני השקיעה אלא משום שזה דין נ"ח וזמנו מן השקיעה ואילך כשמתחיל הלילה והרי ברור דהמדליק בבוקר לא יצא יד"ח אף אם כל ב"ב יהיו שם וז"פ). אלא שהגר"א חולק בזה על הרמ"א וס"ל דגם המדליק בתוך הבית צריך להדליק בזמן, וכ"ה דעת מהר"ל מפראג, אך מ"מ יש בזה צד נוסף להעדיף ההדלקה בלילה על פני ההדלקה מפלג המנחה.

ועוד דבכל דין לאחר שתכלה רגל מן השוק, יש לעיין דאף דהרמב"ם כתב (בפ"ד ה"ה) שזה כמו חצי שעה או יותר וכעי"ז בשו"ע שם, נראה לכאורה שכך היה בזמניהם דהלא בימי קדם היו בנ"א עוסקים במלאכתן כל היום עד ששקעה השמש וכל אחד פנה לביתו מששקעה החמה וכדכתיב (נחמיה ד', ט"ו) "ואנחנו עושים במלאכה וכו'". ואחרי רדת הלילה לא יצאו מביתם מפחד לסטים וחיות רעות ומזיקין כידוע, וע"ז כתבו הראשונים שכמו חצי שעה יש עד שכל אחד הגיע לביתו וכלתה רגל מן השוק, אבל בזמנינו לכאורה אין משמעות לזמן של חצי שעה וברוב מקומות הישוב המציאות שונה לגמרי ואנשים מסתובבים בחוצות עד כשעה לפני חצות.

וכבר העירו בזה גדולי הזמן, ועיין במועדים וזמנים (ח"ב סימן קמ"א וח"ו סי' פ"ו) דכמה גדולים הקפידו משום כך להרבות בשמן כדי שהנר ידלק עד מאוחר בלילה, וע"ע מה שכתב בזה בתשובות והנהגות (ח"א סימן ש"צ). ואף שלענ"ד הנוהג כלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו דצריך שיעור כחצי שעה וכ"ה במג"א ובכל הפוסקים האחרונים לא הפסיד, מ"מ במקום הדחק ודאי יש לסמוך גם להדליק כ"ז שאנשים רבים מהלכים ברחובות עיר דזיל בתר טעמא, דהלא לא כלתה רגל מן השוק, וכמו"כ נראה דבודאי יש הידור בריבוי השמן כדי שידלק כ"ז שיש רבים בחוצות העיר.

ומשום כ"ז נראה דעדיף להדליק לאחר חצי שעה מצאה"כ מלהקדים מפלג המנחה.

אך אם יבא לביתו מאוחר בלילה כאשר הרחוב כבר שומם עדיף שידליק מפלג המנחה כדי להרויח פרסומי ניסא כנ"ל.

וכן במי שמדליק בפנים אם כאשר יבוא לביתו יישנו בני הבית ולא יוכל להעירם ויצטרך להדליק נר חנוכה בגפו, עדיף להקדים ולהדליק מפלג המנחה, שהרי כתב המגן אברהם (בסי' תרע"ב ס"ק ו') דהמדליק לאחר הזמן בינו לבין עצמו לא יברך, וכדבריו כתבו גם החיי אדם ודרך החיים ואף דבחמד משה (סק"ג) חולק עליו, גם המשנ"ב בשעה"צ (סי' תרע"ב ס"ק י"ז) כתב דספק ברכות להקל ולא יברך, וא"כ עדיף להדליק בברכה מפלג המנחה. אמנם בשער הציון שם כתב דהסומך על החמד משה ומברך אין מוחין בידו ויש לו על מה לסמוך, ובאמת קשה להבין לענ"ד את סברת המג"א דהרי ברור דעיקר דין פרסומי ניסא לבני רה"ר הוא ואם בכ"ז יכול להדליק בפנים בברכה מה לן אם מדליק לעצמו או לאשתו וכי הוא אינו חייב במצות נר חנוכה אך מ"מ כתב המג"א דאין לברך לאחר הזמן בגפו וגם המשנ"ב כתב שלא יברך וכבר הורה זקן.

ונראה עוד דאף מי שמאחר להגיע לביתו ישתדל להדליק לפני חצות, דלשיטת המהרש"ל אין לברך על ההדלקה לאחר חצות. ואף דמסתימת השו"ע מבואר שלא ס"ל כן וכמ"ש המשנ"ב (סי' תרע"ב ס"ק י"א), מ"מ לכתחילה ראוי להחמיר כשיטת הרש"ל, ודו"ק בזה.

 

ה

עוד בזמן הדלקת נר חנוכה

והנה נראה לכאורה דכשם שכתב הרמ"א דבזמן הזה שמדליקין בפנים ועושים פרסמ"נ לבני הבית ל"צ כ"כ לדקדק להדליק משתשקע החמה, הוא הדין והוא הטעם לאלה שמדליקין בחוץ בזמנינו דכיון דברור דזמן עד שתכלה רגל שונה לחלוטין ממה שהיה בימי קדם, ועיקר פרסומי ניסא בזמה"ז בזמן יותר מאוחר.

ובאמת שמתי אל לבי דנחלקו המשנ"ב והערה"ש בביאור מש"כ הרמ"א דהאידנא דמדליקין בפנים ומפרסמים לבני הבית אי"צ להדליק בזמן. בביאור הלכה סוס"י תרע"ב כתב דמש"כ ברמ"א שם דמ"מ אף בזמה"ז טוב ליזהר להדליק בזמן היינו משום שכתב הטור דמדליקין כנגד הפתח באופן שנראה גם מרה"ר, ומשו"כ כתב הרמ"א דאף שמדליק בפנים מ"מ כיון דיש בזה קצת היכירא לעוברים ושבים ראוי ליזהר להדליק בזמן.

אך בעה"ש (תרע"ב ס"ו) משמע דרק במדליקין בפנים ממש ואין כל היכר לרה"ר כתב הרמ"א דאין בזה אלא זהירות יתירא אבל כשעושים פרסמ"נ כגון המדליק בחלון או כנגד הפתח צריך להקפיד להדליק בזמן מעיקר הדין ולא רק לזהירות בעלמא.

אך לדידן יש לעיין אף במדליק ממש על פתח ביתו מבחוץ כיון שנשתנו סדרי בראשית ואנשים עוברים ושבים ברחובות קריה אף לאחר החשכה, וצ"ע.

וראיתי בספר מעדני ישורון (פרק א' הערה שס"ו) בשם מרן הגרמ"פ דבני ישיבות וכוללים אינם צריכים לבטל מסדר לימודם כדי להדליק נ"ח בזמנו, אלא יכולים להדליק בגמר סדרי הלימוד זמן ניכר לאחר צאת הכוכבים כיון שבזמנינו עדיין אין זה זמן תכלה רגל מן השוק.

ויש לעיין בהוראה זו, דהלא הגאון פסק באגרות משה (או"ח ח"ד סימן קכ"ה) דמעיקר הדין יש להדליק בזמה"ז בחלון הסמוך לרה"ר דכל שיכול להרבות בפרסומי ניסא חייב לעשות כן.

ולכאורה תלויה הוראה זו במה שנחלקו הערוך השלחן והביאור הלכה כשעושה פרסמ"נ לרבים אף שאין זה על פתח ביתו מבחוץ ממש, אם חייב להדליק בזמן. אך באמת אין דברי הגרמ"פ ענין למחלוקת זו, דטעמו ונימוקו לפי המבואר בספר הנ"ל, דכיון שבזמנינו נהוג להיות בחוץ לאחר רדת החשיכה נשתנה זמן תכלה רגל מה"ש, וכמבואר לעיל.

אך מ"מ נראה טפי דכיון דגם הרמ"א כתב דטוב ליזהר להדליק בזמן, והמהר"ל והגר"א חלקו על כל עיקר דברי הרמ"א ולשיטתם צריך מעיקר הדין להדליק בזמן אף במדליק בפנים, ופשוט הדבר שראוי לכתחלה להשתדל בזמן שקבעו חז"ל וכל הסמוך לו, ראויה מצוה זו באופן קיומה לכתחלה לדחות ת"ת.

ע"כ לענ"ד יש לקצר את סדרי הלימוד על מנת לאפשר לתלמידים להדליק נ"ח בזמן משתשקע החמה.

ו

והנה המאחר להגיע לביתו נכון לכאורה שאשתו תדליק עליו בביתו בזמן המצוה ולא ימתינו מלקיים את המצוה עד שיחזור לביתו לאחר שתכלה רגל, ואף דיש כמה צדדים להקל להדליק בלילה כפי שנתבאר, מ"מ נראה דעדיף שתתקיים מצות נ"ח בזמנה, אף שהאשה תדליק ולא האיש, דמ"מ קיימו מצות נ"ח באופן המובחר אלא שביטלו את המנהג שהבעל מדליק ולא האשה. אמנם לא כך נהגו אלא המנהג לאחר את ההדלקה, וצ"ע בזה דלכאורה עדיף שהאשה תדליק בזמן מאשר הבעל לאחר הזמן.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ס"ו) שכתב דעדיף להמתין ללילה כדי שידליק בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיף מזריזין מקדימין וכמ"ש האחרונים עי"ש. אך לענ"ד אין זה ענין כלל לשאלה הנ"ל, דמה שמצווה להדליק לפני שתכלה רגל מן השוק אינו משום זריזין מקדימין אלא משום דזה עיקר זמן המצוה וחמור טפי מזריזין מקדימין, ואפילו למדליקין בפנים נראה דחמור מזריזין מקדימין דאף הרמ"א שמקיל בזה כתב דראוי להזהר להדליק בזמן, ובפרט שהגר"א ומהר"ל חולקים על הרמ"א. ומאידך נראה פשוט דבאשתו מדלקת זה עדיף מקיום מצוה ע"י שליח דזה מעיקר הדין דנר איש וביתו והיא מחוייבת כמותו ובפרט דאשתו כגופו וכמבואר בפוסקים, ולכן נראה דעדיף שתדליק בזמן מלהמתין בהדלקת הנר עד שיגיע לביתו.

ונראה עוד דאם אשתו מדלקת בזמן, שוב לא יוכל הבעל לחזור ולהדליק בבואו לביתו, דכיון שאשתו כגופו שאני משאר בני הבית דמדין מהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, ואין הבעל מדליק בבית שהדליקה בו אשתו, ורק באכסנאי יכול הבעל להדליק אף דמדליקין עליו בביתו כיון שהוא מדליק בבית אחר. ואף בזה נחלקו, דדעת מהרי"ל (בשו"ת סימן קמ"ה) ותה"ד (בסימן ק"א) שהביא הדרכ"מ (בסי' תרע"ז) דיכול להדליק במקומו, אבל הב"י שם פקפק בזה וגם הרש"ל והט"ז פקפקו בהלכה זו, אך מדקדוק דברי התה"ד שם למדתי דאף לשיטתו יכול הבעל להדליק במקומו, אבל כשאשתו מדליקה והיא בביתו אינו בכלל המהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד עיין היטב בלשונו, ומשום כך נראה דאם אשתו מדלקת בזמן, אין הבעל יכול לכוין שלא לצאת בהדלקתה ולהדליק בעצמו בבואו לביתו, אלא או יצא בהדלקתה או תמתין לו והוא יוציאה בהדלקתו כמבואר.

וכיון שלא נהגו שהבעל יצא יד"ח בהדלקת אשתו, והנח לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ראוי שיקפיד מאוד להתפנות מכל עיסוקיו כדי להגיע לביתו ולקיים מצוה חביבה זו בעתה ובזמנה.

ולהלכה נראה דעדיף שימתינו בני הבית לאבי המשפחה אם יחזור לביתו כל עוד רבים נמצאים ברה"ר, ויש בזה משום כיבוד אב, אך מ"מ מן הראוי שכל אדם ישתדל בכל עוז להיות בבית בזמן הראוי להדלקה דהיינו משתשקע החמה.

ז

והנה נשאלתי בילד שמגיע למצוות בימי חנוכה ומנהג ביתו להדליק בשקיעת החמה מתי ידליק האם בשקיעה כמנהגו או שמא ימתין לצאת הכוכבים דהלא תרי דרבנן הוא ועדיף שידליק לאחר שנכנס לגדלות, וראיתי במקראי קודש לחנוכה (סי' י"א) שהעיר בזה עי"ש.

אך לכאורה יש להוכיח דאין בזה קפידא שהרי בסי' נ"ג סעיף י' כתב הרמ"א דקטן לא יעבור לפני התיבה בתפילת ערבית אם מתפללים לפני צאה"כ בליל שנעשה בן י"ג שנים, הרי לן דאין קפידא אלא שלא יעבור לפני התיבה להוציא רבים ידי חובתן, אבל לא מצינו שמצוה עליו להמתין מלהתפלל ערבית לפני צאה"כ, הרי דרק כשמוציא אחרים אין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל כשיוצא בעצמו אין בזה קפידא.

ואין לדחות דתפילת ערבית שאני משום דתפלת ערבית רשות, דהרי חזינן שאסור לו לעבור לפני התיבה, וע"כ דאין תפילת ערבית רשות אלא לגבי מצוה עוברת כמ"ש התוס' בכמ"ק. וגם אין לדחות דשאני התם משום תפילה בציבור מותר לו להקדים דאם אינו יוצא יד"ח משום דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן ודאי דאין תפלה בציבור שאינו אלא מעלה משקל נגד ריעותא זו וז"פ.

אך באמת נראה דראוי שלא ידליק לפני צאה"כ, שהרי כתב המשנ"ב בסוס"י תרע"ה (ס"ק י"ד) ובבה"ל שם דבקטן אפילו בהגיע לחינוך אין מצוה דנר לכל אחד ואחד כיון שאף לגדול אין בזה חיוב אלא הידור. ולפי"ז נראה לכאורה דכיון שבקטן אפילו מצוה לכתחלה אין בו, ודאי שראוי להדליק לאחר צאה"כ דאז יש עליו מצוה דנר לכל אחד ואחד, ואין זה דומה לתפלת ערבית דאף בקטנות הוא חייב עכ"פ מדרבנן, ודו"ק בזה.

 

 

וחשך זה גלות יון

"וחשך על פני תהום – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב' ד').

"כתבו לכם על קרן השור", השור בה' הידיעה, משמע שעל שור ידוע ומפורסם דברו היונים. ומאליה עולה השאלה, על איזה שור מדובר?

כדי לבאר ענין זה, עלינו להבין את שורש המלחמה של יון בישראל. ניכר לעין כל ששונה היא מלחמת יון כנגד ישראל, ממלחמת המלכויות האחרות. מלכות בבל ומלכות רומי יצאו כנגד מציאותם של ישראל כעם, החריבו את בית המקדש, והגלו אותם מארצם. לא כן היונים, הם השאירו את ישראל על אדמתם, ואף הרשו להם לעשות כחפצם בכל תחומי החיים שאינם קשורים בדת ישראל.

ושורש הדבר הוא שבני יון לא כנגד עם ישראל נלחמו, כי אם כנגד ייחודו של עם ישראל, כנגד מה שישראל אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים".

במסכת מידות (פ"ב מ"ג) מובא ששלש עשרה פרצות פרצו היונים בהיכל, ולא בחומה ובדלת כי אם בסורג. הגר"א וכן התוספות יו"ט פירשו שדווקא בסורג פרצו משום שהסורג הוא המבטא את היות ישראל עם נבחר. הסורג היה הגבול שאותו אסור היה לגוי לעבור ולהתקרב יותר אל הקודש פנימה. באזהרת מוות הוזהרו הגויים שלא לעבור את הסורג. נמצא אם כן שפריצת הסורג באה לבטא את המלחמה בהיות ישראל עם סגולה, העם שאותו בחר ה'. ושלש עשרה פרצות בדווקא פרצו – כנגד י"ג עיקרים המייחדים את אמונת ישראל. את טענת ישראל "אתה בחרתנו" – את הבדלת ישראל מן העמים, ניסו היונים לפרוץ ולבטל.

ובזה נבין מהו השור המסויים שעליו אמרו היונים "כתבו על קרן השור", ומהי מהות כתיבה זו. מפורש במדרש (ויקרא רבה כ"ז ח'):

"ברעתם ישמחו מלך (הושע ז' ג') - וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות, - אמר ר' לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין. כל כך למה, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז".

ויש לשאול כיצד אומר המדרש שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, וכי לא חטאו ישראל בעגל, וכי לא על חטא העגל נאמר "וביום פקדי ופקדתי" ואמרו אין לך כל פורענות ופורענות שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב ע"א)?

אלא שאומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם – אין עבודתכם את האלוקים שונה, חלילה, מעבודה זרה שלנו. פעם עובדים אתם את האלוקים ופעם עובדים לעגל. כמונו אתם, מתוך צורך נפשי לפולחן אתם עובדים את אלוקיכם, ולא מתוך בחירה שבחר הוא בכם ובקרבנותיכם. "בדק המלך בדברים ומצא שאין בהם ממש", עבודת הקרבנות שעובדים ישראל לה' נקייה היא וטהורה, ואין היא מעורבת חלילה עם יצר עבודת העגל. נטל את העגל ועשהו "ראש לכל הקרבנות", להודיע לכל באי עולם שאף על פי שעשו ישראל את העגל נקיים הם בעבודתם את ה' מיצרא דעבודה זרה. נמצא אם כן שדוקא הקרבת השור, ראש לכל הקרבנות, מבטאת את עבודת ישראל לה' כעם נבחר. ה' בחר אותנו לחלקו ונחלתו ובחר בנו לעבודתו.

שור זה שעשהו הקב"ה ראש לכל הקרבנות - שהוא זה שהראה שאין ממש במה שמונין האומות את ישראל על מעשה העגל - דווקא על קרנו ציוונו היונים לכתוב שאין לנו חלק באלוקי ישראל. אמרו היונים - אם חפצים אתם להקריב קרבנות, אם לפולחן צריכים אתם, אדרבא הקריבו. אך על קרבנכם כתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל" הודו בזה שאין אתם מיוחדים ומובדלים מן העמים ואין עבודתכם לאלוקים שונה, מעבודת שאר העמים איש איש לאלוהיו, חלילה.

ציווי היונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – הוא הוא אונאת האומות "עשיתם את העגל". אין אתם שונים מאיתנו כלל וכלל. אין אתם עם סגולה ועבודתכם את ה' לא מתוך בחירתו בכם היא נובעת, כי אם מתוך הצורך שלכם להקריב קרבנות, ויהיה מושא ההקרבה אשר יהיה - "עשיתם את העגל". לא באו היונים לבטל את ההקרבה, כי אם גרוע מכך, חפצם היה להפקיע את עבודת האלוקים מתחום הקודש הנשגב ולהפכה לכיעור אלילי - לא הקרבה שה' בחר בה שיש בה דבקות וקרבת אלקים, כי אם צורך נפשי של עם להקריב. אמרו היונים, אין אתם העם הנבחר ולא עם הקודש אתם, לא משום שישנו עם אחר נבחר, כי אם משום שלא קיים כלל מושג של בחירה ושל קדושה.

שורש מלחמת יון בישראל הוא אם כן, המלחמה בייחודם בבחירתם ובקדושתם של ישראל.

גזרו היונים על החודש על השבת ועל המילה. מצוות קידוש החודש היא מה שבחר ה' בישראל לקבוע את זמני המועדים ולקדשם, "אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים אין לי מועדות אלא אלו" (ראש השנה כ"א ע"א). ולא רק את המועדים נמסר ביד ישראל לקבוע ולקדש אלא ע"י קידוש החודש קובעים חכמים את מערכות הטבע, וכמבואר בירושלמי (נדרים כ"ג ע"ב, סנהדרין ו' ע"א) "א"ר אבון 'אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי' בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בי"ד לעברו הבתולין חוזרים וכו'" (ועיין ש"ך יו"ד קפ"ט ס"ק י"ג). מצות השבת היא יסוד ההבדלה בין הקודש לבין החול ובין ישראל לעמים ועל כן נכרי ששבת חייב מיתה. ומצות המילה אות ברית קודש היא בין הקב"ה לבניו חביביו, ברית דמים היא המבטאת את בחירת ישראל.

זו היא הסיבה שמשנכנסו היונים להיכל, לא שפכו את השמנים, כי אם טמאום. לא את עצם עבודת המקדש והדלקת המנורה באו לבטל, כי אם את קדושתה וטהרתה. אדרבא, אמרו היונים, הדליקו את המנורה, אך דעו לכם – אין אתם קדושים ומובדלים, בשמן טמא הדליקו את המנורה.

האחרונים מקשים מה צורך היה בנס פך השמן, הלא טומאה הותרה בציבור, אכן למה שביארנו הדברים מובנים היטב, כוונת היונים היתה לטמא את טהרת המקדש. לא לבטל את העבודה באו כי אם לטמאה. ועל כן אף על פי שמדין עבודת המקדש טומאה הותרה בציבור, אך מדין שעת השמד אסור היה להאיר את המנורה בשמן טמא. הלא זה מה שחפצו בו היונים – הדליקו בשמן טמא, עיזבו את אמונת הבחירה שבחר בכם האלוקים. ובשעת שמד זו מחוייבים היו שלא להדליק בשמן הטמא.

כנגד מלחמה זו של בני יון עמדו דווקא הכהנים מבני לוי שעליהם כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל סוף פרק י"ג):

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

החשמונאים בני שבטו של לוי, מיועדים הם מעצם טבעם ללחום את מלחמת ההבדלה והקדושה. אם כנגד גופו של עם ישראל היו נלחמים היונים – היו שאר השבטים קמים כנגדם. אך משכנגד הבדלת ישראל מן העמים, כנגד קדושתם, כנגד המחיצה שבין עם הקודש ושאר העמים באו להלחם – עמדו הלויים נושאי דגל הקדושה וההבדלה ולחמו הם כנגד היונים.

בנבואת זכריה על מלחמת החשמונאים ביונים נאמר (זכריה ט' ט"ו – ט"ז):

"ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח. והושיעם ה' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו".

בני יון "אבני קלע" הם ובני לוי "אבני נזר" הם. בני יון הכופרים במושג הקדושה, גיבוריהם אבני קלע הם הנזרקות ברחובה של עיר. בני לוי "אבני נזר" הם, אבני קודש של חושן המשפט. מלחמת יון בישראל היא מלחמת אבני נזר באבני קלע.

ובזה תבואר תקנה נוספת של החשמונאים שהובאה בגמ' (ראש השנה י"ח ע"ב):

"מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון".

מהותן של גזירות יון היתה לטמא ולחלן את הקודש, וכשגברו ישראל עליהם הזכירו שם שמים אף בשטרי הדיוטות. כנגד הגזירה לחלן את הקודש, תקנו החשמונאים לקדש את החול.

וכתב הרמב"ן בספר במדבר (ח' ב'):

"וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך סי' ה') וכן במדרש רבה (ט"ו ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

נר חנוכה המשך הוא להדלקת המנורה במקדש.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א' פרק ז' רמז קפ"ה):

"ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים כנגד שבעים אומות - שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשים ומיום שכבו הנרות נתגברו. ותורה נמשלה בנר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

כל עוד הנרות דולקים אומות העולם מתכבשים, וכשאין הם דולקים כוחה של תורה הוא לכבוש כוחם של אומות העולם, שתורה נמשלה בנר. בנר חנוכה ובתורה - עד עולם מובדלים אנו, קדושים אנו, נבחרים אנו.