חג המצות – עירוב תבשילין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

 

הנה תקנו חכמים היתר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך שבת שלמחרתו ע"י עירוב תבשילין. ומקור סוגיא זו במשנה בביצה (ט"ו ע"ב). ותקנה זו אסמכוה אקרא כמבואר בגמ' שם.

ובפסחים מ"ו ע"ב מבואר דמן התורה מותר לבשל מיו"ט לשבת אלא שאסרו חכמים לעשות כן, דכיון שאין כאן אלא איסור דרבנן, הם אמרו והם אמרו, והתירו איסור זה ע"י עירוב תבשילין.

ונחלקו אמוראי שם בטעם ההיתר מן התורה. לדעת רבה טעם ההיתר הוא משום דאמרינן "הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה", ואילו לדעת רב חסדא לא אמרינן הואיל, אלא שהוא סבור שצרכי שבת נעשין ביו"ט עי"ש.

ונחלקו הראשונים להלכה כאיזה טעם נקטינן ביסוד ההיתר דעירוב תבשילין. דעת הרי"ף והרא"ש בפסחים שם דהלכה כרבה דאמרינן הואיל, וכן כתב הרמב"ן במלחמות, וכן היא גם דעת הר"ן שם. ולשיטת המהרש"ל בים של שלמה (פ"ב סי' ג') והמגן אברהם (ריש סי' תקכ"ז) כך היא גם דעת הרמב"ם.

ויש מן הראשונים שנקטו להלכה כרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט. כן היא דעת רבינו זרחיה בעל המאור, וכן כתבו התוס' בביצה (ב' ע"ב ד"ה והיה), ובעירובין (ל"ח ע"א ד"ה משום) כתבו כן בשם הריצב"א עי"ש.

ובדעת הרמב"ם נקט הבית יוסף דצרכי שבת נעשין ביו"ט, ואף רבה אינו חולק על רב חסדא בזה, וכ"כ בבית מאיר ובחמד משה ריש סי' תקכ"ז עי"ש.

ויש כמה נפק"מ בין שיטות אלה, והבולטת שבהם היא דלשיטת רבה דכל ההיתר הוא משום "הואיל", אין מקום לבשל ביו"ט סמוך לשקיעת החמה כאשר ברור שכבר אי אפשר שאוכל זה ינתן לפני אורחים שיבואו, שהרי אין שהות לאוכלו, וכבר כתבו כן התוספות בפסחים שם וכן הוא במגן אברהם שם.

וכבר דנתי במקום אחר במה שיש להעיר בזמנינו כאשר דבר רחוק הוא עד למאד שיבואו אורחים בלתי צפויים ונגיש להם את מאכלי החג המבושלים, מה תוקף יש בעירוב תבשילין, אלא דמ"מ סמכינן גם על שיטת הפוסקים שמן התורה צרכי שבת נעשין ביו"ט. וכבר האריך בכל זה המשנ"ב בביאור הלכה ריש סי' תקכ"ז ואכמ"ל.


ב

 

והנה מבואר בפסחים מ"ז ע"ב דהיתר עירוב תבשילין מבוסס על אחד מב' דרכים, א' הואיל, ב' צרכי שבת נעשים ביו"ט, ובמג"א סי' תקכ"ז ס"ק א' כתב לעיקר דההיתר הוא משום הואיל ומה"ט אסר לבשל סמוך לחשיכה עי"ש. ולפי"ז צ"ע במה שנוהגין להדליק את הנר מיו"ט לשבת דכיון דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט לכאורה יש בזה איסור דאורייתא דלא שייך בהדלקת הנר הואיל דאף אם מיקלע ליה אורחים אין לו שימוש מהנר ובשלמא בזמניהם שהיו משתמשים באור הנר להאיר להם את החשיכה אתי שפיר דנהנה ממנו תיכף בהדלקתו אף ביו"ט וכן כתב בתוס' רבינו פרץ בסוגיין דמה"ט מותר להדליק נר שבת ביו"ט סמוך לחשיכה כיון שנהנה ממנו תיכף והוי צורך היום (וכעי"ז כתבו התוס' בביצה כ"ב ע"א לענין הדלקת הנר מיו"ט לחבירו עי"ש) אך בזמנינו שאינו נהנה מן הנר כלל שהרי ביתו מואר באור החשמל וכל הדלקתו לשם מצות הדלה"נ בשבת במה הותרה המלאכה.

וצריך לומר לכאורה דסמכינן על השיטות דצרכי שבת נעשין ביו"ט מה"ת וכשיטת הרמב"ם בריש פ"ו מהיו"ט, (ועיין בתוס' ביצה ב' ע"ב דמשמע מדבריהם דלית לן הואיל וע"כ דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט ועיין לעיל אות ג' מש"כ מהמהר"ם והמהרש"ל), ועיין בביאור הלכה בריש סי' תקכ"ז דבשעה"ד יש לסמוך על הראשונים דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט לענין סמוך לחשיכה, ואפשר עוד דסמכינן על השיטות דנר של בטילה מותר להדליקה ביו"ט ואף דבשו"ע סי' תקי"ד סעיף ה' מבואר דאסור (ועיין בזה בתוס' ביצה כ"ג ע"א) מ"מ כבר כתב בזה המג"א שם בס"ק י"ב בשם הרש"ל דהעולם נוהגין בזה היתר ויש להם על מה לסמוך עי"ש.

ואפשר עוד דאף לפני שבת יש כבוד יו"ט בנרות הדולקים על שולחנו ואף שכונתו לנר שבת ומברך עליהן מ"מ יש בזה אף כבוד יו"ט תיכף משעת הדלקה והוי צורך היום קצת והרי אף בזמניהם היתה עיקר כונתו לשם נר שבת אלא דכיון דנהנה קצת אף ביו"ט מותר וכמו"כ בזמנינו משום כבוד יו"ט. (וכבר ביארתי במק"א דאף כשיש אור חשמל בבית מ"מ יכול לברך על הנר וכמ"ש המהרי"ל דאינו דומה ק' נרות לק"א נרות ואכמ"ל). ואפשר עוד דכיון דהוא מחוייב להדליק נר שבת לפני השבת אין זה מדליק מיו"ט לשבת אלא הוא מדליק לקיים מצותו בשעה זו שלפני השבת ודו"ק, ועיין בשלה"ק מס' פסחים ג' מש"כ כעי"ז, ועדיין צ"ע בכ"ז.


ג

ביסוד גדר הואיל

 

הנה יש לעיין ביסוד דין הואיל, דכיון שהתכוין לאפות לחול איך יחשב אוכל נפש. ונראה ברור דס"ל לרבה דגדר אוכל נפש אינו נקבע ע"י כונת האדם אלא ע"י המציאות, וכיון דאפשר שיבואו אורחים הוי בכלל אוכל נפש.

ובימי בחרותי אמרתי דרבה אזיל בזה לשיטתו דס"ל בכל מקום דגדרי מלאכות שבת ויום טוב אינן נקבעים ע"י כונת העושה אלא ע"י מציאות הדברים. עיין במנחות ס"ד ע"א במה דנחלקו רבה ורבא בתינוק שנפל לים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב ורבה אמר פטור ומבואר בגמ' דלרבה פטור דזיל בתר מעשיו ולרבא חייב דס"ל דזיל בתר מחשבתו (ועי"ש בלישנא קמא דאף לרבה פטור דמיירי בשמע שטבע תינוק ודעתו נמי אתינוק אך נראה דאפילו ללשון זה עיקר כונתו על הדגים כמבואר בלשון הגמ' "בפרש מצודה להעלות דגים" ועיין בתוס' רי"ד בפסחים כ"ו בענין המכוין לב' דברים א' היתר וא' איסור דאזלינן בתר עיקר מחשבתו עי"ש ואכ"מ להאריך בזה).

ועיין עוד במועד קטן ב' ע"ב דנחלקו רבה ור' יוסף במשקה מים לזרעים אם חייב משום חורש או משום זורע, דלרבה חייב משום חורש דמה דרכו של חורש לרפויי ארעא אף זה מרפי ארעא ולרבא הוי כזורע דדרכו של זורע לאצמוחי אילנא ואף המשקה מים לזרעים כונתו לאצמוחי אילנא. ועי"ש בתוס' שביארו דלרבה אזלינן בתר מעשה ולגבי המעשה דומה משקה מים לחורש דבשניהם מרפי ארעא ולרבא אזלינן בתר מחשבתו וכונתו, ובמהות הענינים הוי משקה מים כזורע שמצמיח אילנא עי"ש, הרי דבכל הנהו אזיל רבה בתר מעשה לקבוע שם המלאכה ומהותה במלאכות שבת ויו"ט.

אך באמת יש לחלק בין דין לדין, דאפשר דשאני גדר אוכל נפש מהגדרת המלאכות וזיקת התולדה לאב. וכן מוכח מפסקי הרמב"ם שהרי בפ"ח ה"ב משבת פסק דמשקה מים חייב משום זורע כר' יוסף, הרי דאזלינן בתר מחשבה, ובפ"ב משגגות הלכה ט"ו פסק כרבה דפטור במי שפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וע"כ דאף דאזלינן בתר מחשבה להגדיר את המעשה ולשייך את המשקה מים לזורע, אזלינן בתר מעשה לפטור בפקו"נ. ועיין בתוס' במנחות שם שהקשו בשיטת רבא דמחייב בדגים "ולפטור משום הואיל" הרי דלאו הא בהא תליא דא"כ לית ליה לרבא סברא דהואיל וע"כ דס"ל דלא תליא זה בזה וכשיטת הרמב"ם, אך מ"מ אפשר דסוגיא דהואיל תלוי' במחלוקת במנחות דכשם שבהיתר פיקוח נפש אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה כך גם לגבי היתר אוכל נפש, ושאני ממשקה מים לזרעים דשם עסקינן בהגדרת עצם המעשה והשתייכותו למלאכה מן המלאכות, והרי חזינן דגם לגבי הואיל פסק הרמב"ם כרבה בפ"א מהלכות יו"ט הט"ו עי"ש.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי שוב באור זרוע הלכות שבת סימן נ"ד שתלה זב"ז וכתב דהלכה כר' יוסף במשקה מים משום דרבא במנחות קאי כוותיה דאזלינן בתר מחשבה וכתב שכך פסק אף הרמב"ם בפ"ח משבת עי"ש, ושמחתי למצוא בדבריו בית אב לדרכי.

אך באמת מבואר דלדעת הרמב"ם והתוס' לאו בחדא מחתא מחתינן ותימה על האור זרוע שהסתמך על דברי הרמב"ם ולא העיר שדבריו נסתרים בעצם מפסקי הרמב"ם בסוגיא זו.

ומ"מ נראה בביאור שיטת רבה דאזלינן בתר המציאות ולא בתר מחשבה ולכן הוי בכלל מלאכת אוכ"נ אף במתכוין לאפות מיו"ט לחול.


ד

איסור קטניות ומצה שרויה בשביעי של פסח שחל בערב שבת

 

בשנה זו חל ז' של פסח בערש"ק ורבים שואלים אם מותר לנוהגים איסור במאכלי קטניות או מצה שרויה במהלך ימי החג לאפות או לבשל מהם לצורך שבת. ויש השואלים עוד אם מותר לאכול מן החמץ שנמכר לנכרי בשבת זו. ואבאר בזה את עיקרי הדברים והנראה לענ"ד.

וראשית אומר, דלגבי חמץ שנמכר לנכרי, אף שאין בזה איסור מוקצה שהרי כתבו התוס' בסוכה י' ע"ב (ד"ה עד) דמוקצה מחמת יום שעבר אינו מוקצה, מ"מ פשוט שאין להקל בזה, דהמכירה לגוי אינה מכירה לזמן אלא מכירה גמורה עד שהגוי יחזור וימכור חמץ זה לרב שהקנה לו את החמץ בער"פ. וכיון שאין מכירה זו מתבצעת עד מוצ"ש ברור שאין להשתמש בחמץ שנמכר לגוי ולהפוך מכירה זו ללעג וקלס. אך לגבי קטניות ומצה שרויה יש לעיין.

הנה בסימן תס"ז סעיף ח' כתב הרמ"א דנוהגין שלא לאכול בפסח פירות יבשים. ובשו"ת חתם סופר או"ח סי' קע"ט הביא שהגרעק"א דן להתיר לבשל פירות אלה ע"י עירוב תבשילין לפי דברי התוספות בפסחים מ"ו ע"ב (ד"ה רבה) דאין לומר הואיל ­­­וראוי לחולה שיש בו סכנה, דחולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל, והרי פירות אלה ודאי מותרים לחולה שאין בו סכנה, דחולה שאין בו סכנה מישכח שכיחא (והדברים מופיעים במקורם בדרוש וחידוש להגרעק"א ביצה מערכה ז'). והחת"ס דחה דבריו, דודאי אין זה שכיח שחולה שאב"ס צריך לאכול דוקא פירות יבשים עי"ש.

אמנם בזמנינו כאשר בשכונותינו בארץ ישראל גרים בשכנות ספרדים ואשכנזים, חסידים ושאינם חסידים, ומקושרים בקשרי ידידות ומשפחה, ודאי שיש לומר הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים שמותר להם לאכול קטניות או מצה שרויה, וכיון שכן לכאורה יש להקל לבשל ע"י עירוב תבשילין.

אך באמת יש לדון בזה משני טעמים נוספים שהחת"ס לא העיר בהם:   א. מטעם מוקצה, דמאכל האסור מוקצה הוא.   ב. שמא יבוא לאכול. דהלא בפסחים י"א ע"א מבואר דאין לטלטל חמץ בפסח אלא אם כן עסוק לבערו, דכשאינו עוסק בביעור החמץ חששו שמא יבוא לאוכלו. הרי לן דאין להתעסק במאכ"א מחשש שמא יאכל, וכ"ש שאין להכינו למאכל, דכל כה"ג ודאי ראוי לחוש טפי שמא יבוא לאכול.

ונחזי אנן מה שיש לדון בשתי חששות אלה ונפתח במאי דסיימנא.

הנה לכאורה י"ל דלא גזרינן אלא באיסור מדאורייתא אבל באיסור דרבנן לכאורה הוי גזירה לגזירה. אך באמת מבואר להדיא בפסחים ל"ג ע"ב דחששו לתרומה בזמה"ז דלמא אתי ביה לידי תקלה אף שתרומה בזמה"ז דרבנן, הרי דגם באיסור דרבנן חששו לתקלה שמא יבוא לאכול.

אך אפשר דשאני תרומה דעיקרה מן התורה משא"כ באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. ובאמת כל הני שנהגו להחמיר בהם אין בהם אף איסור דרבנן ואינם אלא מנהגא בעלמא. כך פשוט לגבי מה שנהגו חסידים להחמיר במצה שרויה, דודאי אינו אלא מנהג ומידת חסידות. ואף לגבי איסור קטניות שקיבלו עליהם בני אשכנז, אף שהחמירו במנהג זה מ"מ אינו אלא מנהגא ויש להקל בספיקותיו, ומסתבר דאין לגזור גזירה לגזירה.

אמנם יש לדחות דאין כאן גזירה, אלא סברא וחשש, ואף שאין גוזרין גזירה לגזירה, יש לחוש ולהתרחק אף מחשש שיבוא לידי תקלה באיסור דרבנן.

אמנם מבואר בפסחים י"א ע"א דהיכא דיש היכר לא חיישינן שיבוא לאכול, ומשום כך התירו להתעסק בחדש ע"י קטוף ולטחון בריחיים של יד שיש בהם היכר המזכיר שלא לאכול עי"ש. (ועיין בשו"ת שאגת אריה בענין חדש סי' ג' ד"ה ותדע שהוכיח דחדש אסור מן התורה אף בבית השלחין שאינו ראוי להביא ממנו עומר, דאם אינו אסור אלא מדרבנן איך הקשו ממה שמותר להתעסק עם החדש, ושמא לא חששו אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן לא חששו במקום פסידא. הרי דנקט דיש לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן, אך אין מזה ראיה שכך פסק הלכה למעשה, וכז"פ).

ונראה לפ"ז דאם מבשל ואופה בכלים מיוחדים ולא בכלי הפסח יש בכך היכר מספיק ויש להקל בזה.

ולגבי איסור מוקצה נראה לכאורה דכשם שתרומה מותרת בטלטול אף לישראל ואינה מוקצה כיון דראויה לכהנים, כך גם קטניות ומצה שרויה אינם אסורים באיסור מוקצה כיון שהם ראויים לנוהגים בהם היתר המצויים בינינו.

וראיתי שכבר דנו גדולי בתראי בשאלה זו. עיין ברכי יוסף סימן תס"ז סק"ה שהביא משו"ת שערי ישועה למהר"י זיין שהתיר בפירות יבשים וכדו' שאינם אסורים אלא משום חומרא. אך בשו"ת כנסת הגדולה הביא דמי שמחמיר שלא לאכול אורז ודגים אסור לבשל מאכלים אלה בז' של פסח לצורך שבת אא"כ אשתו המבשלת נוהגת בהם היתר, עי"ש. ובכף החיים סי' תנ"ג סקט"ז נטה להתיר עי"ש.

ועיין עוד בחזו"א או"ח סי' מ"ט אותיות ט"ו – ט"ז שכתב לגבי מצה שרויה דשאלה זו תלויה במהות ההנהגה, דאם המחמירים מחזיקים חומרא זו כאיסור גמור אסור להם להכין לזולתם ויש בזה גם איסור מוקצה וגם איסור בישול ביו"ט, דלא מהני ליה עירוב תבשילין כיון דאין לומר הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כיון דלשיטתם אסור גם לאחרים. ושוב כתב דכיון שנוהגים להקל באחרון של פסח בחו"ל ע"כ דגם למחמירים אין זה איסור אלא מנהג חסידות ומשום כך יש להקל, עי"ש.

וחידוש הוא שלא העיר כלל ממה שיש לחוש שמא יבוא לאכול, וצ"ע.

ובגוף דבריו יש לעיין לכאורה, דאף אם בעיני המחמירים יהיה זה איסור גמור מ"מ ידענו שרבים נוהגין בזה היתר ובודאי יש להם על מה לסמוך ואין בזה לא מוקצה ולא מלאכת יו"ט כיון דמ"מ חזיא לאחרים. וכבר מבואר בשו"ת המבי"ט סימן כ"א ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' ע"ז דכל שאחרים נוהגין בו היתר ויש להם על מה שיסמוכו מותר ליתן להם ואין בזה איסור משום לפני עור לא תתן מכשול, ולכאורה ה"ה בני"ד.

ובשדי חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה (כלל ו' אות ו') ליקט הרבה אחרונים בענין זה וכתב שדעת רובא דרובא של הפוסקים האחרונים להקל בזה כיון דשכיחי גבן מי שאינו מחמיר חומרות אלה. וע"ע בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ט.

ואין לתמוה בדברי רעק"א והחת"ס למה לא התירו משום דראוי לאחרים, דמילתא דפשיטא הוא דבזמנם בפוזן ובשאר קהילות אשכנז לא היו כלל תושבים ספרדים שהקלו בחומרות שקיבלו עליהם בני אשכנז כקטניות ופירות יבשים, ומשום כך לא כתבו לדון אלא מטעמים אחרים.

ובהתבונני בספרי גדולי זמננו ראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' ל"ג שהאריך בזה ובסוף דבריו כתב להקל במצה שרויה ולהחמיר בקטניות, עי"ש. ועוד ראיתי בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סוף סי' ל"א שנראה מדבריו להקל אף לעניין קטניות, אך אין הדברים ברורים דיים, עי"ש.

ויסוד הסברא לחלק בין קטניות למצה שרויה או פירות יבשים הוא פשוט, דאיסור קטניות חמור טפי וחומרא קדומה היא, ואף שלא קיבלו מנהג זה אלא בני אשכנז, מ"מ לדידהו הוי כאיסור גמור, משא"כ מצה שרויה ופירות יבשים וכדו' דהוי מנהג חסידות ופרישות. אך לענ"ד מסתבר טפי לא לחלק ביניהם דמ"מ אף קטניות ראויות לאחרים המצויים בינינו.

ומשום כך נראה שאין כל חשש משום מלאכת יו"ט ומוקצה, ואי משום החשש שמא יבוא לאכול, כבר נתבאר לעיל דאפשר שאין צריך לחשוש בדבר שאינו איסור גמור אלא מנהג וחומרא, אך לרווחא דמילתא צריך לעשות היכר שיזכרו ולא יבוא לאכול.

(ובכל עניין מוקצה מחמת יום שעבר דנתי במקום אחר ואין כאן מקום להאריך).

 

על גאולתנו ועל פדות נפשנו

הימים האלו ימים נשגבים הם בכל יום מתקרבים אנו יותר ויותר לימי הפסח חג הגאולה שהוא זכר  ליציאת מצרים, מצוה זו זכירת יציאת מצרים אינה מצוה בעלמא, אלא מצוה נשגבה שבכחה להגביה  את נפש האדם ולנשאה לפסגי מרומים.

בהגש"פ דברי חיים מובא בשם הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת  מצרים" תחילת הקריאה לקדושה... כשנזכרים ביציאת מצרים, ומה אנחנו צריכים ללמוד מן הזכר  ליציאת מצרים, רבינו יונה בברכות (ד' ע"ב) אומר בביאור דברי הגמ', "איזהו בן העוה"ב זה הסומך  גאולה לתפילה" ורבינו יונה מקשה "וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם  הבא", ומבאר בשני דרכים מהו המעלה הגדולה של  הסומך גאולה לתפילה, הביאור הראשון הוא כי  בברכת גאל ישראל מזכירים את החסד שעשה עמנו הבורא שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים  ותפילה זה עבודה ובכך שמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שהוא מכיר בטובה והגאולה  שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו  ומצוותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא, הקב"ה הוציאנו ממצרים לתכלית מסויימת "וזה לך  האות וכו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג' י"ב), התכלית של  יציאת מצרים שנהיה עבדים להקב"ה, ותמצית העבדות זהו תפילה כדאי' בב"ק (צ"ב ע"ב) "ועבדתם את ה'  אלקיכם (שמות כ"ג כ"ה) זו קריאת שמע ותפילה", ובתענית (ב' ע"א) "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו  תפילה", ולפיכך הסומך גאולה לתפילה מובטח לו שהוא בן העולם הבא כי עם עבדות ועבודה  שבתפילה האדם מבטא את התכלית של יציאת מצרים.

 

ב

במהות כח הבטחון

והביאור השני של רבינו יונה מה הטעם לשכר הגדול שמקבל הסומך גאולה לתפילה "מפני שכשמזכיר  גאולת מצרים ומתפלל, מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפילה כיון שמבקש ממנו צרכיו" יציאת מצרים  הוא היסוד של אמונה ומבחן האמונה הוא ה"בטחון", ומה בין אמונה לבטחון, בספר על אמונה ובטחון  להחזו"א זי"ע מצאנו יסודות בענין בטחון ובהבנת דבריו יש טעות שגורה בפי ההמון, יש שחושבים שיש מחלוקת בין החזו"א וגדולי החסידות מהו מעלת הבטחון וגדרה, בספרי  חסידות (תולדות פר' מקץ בשם הבעש"ט ועוד ספרים) מובא על הפסוק "והבוטח בה' חסד יסובבנו"  (תהלים ל"ב י') שאדם שבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל  המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון  בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא  בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') 'שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט  לעולם ישב'".

אמנם החזו"א בספרו (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה  לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם  צריך להיות בחרדה גדולה מאימת הדין ולהתפלל "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך אפשר להיות בטוח שהקב"ה  יעזור. לשיטת החזו"א בטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון  הוא המבחן של אמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן  הרחמים" (תדא"ר פרק ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, אפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין  הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, כי הרי מרן הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) כתב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל  מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו  לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל,  והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון  בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא  יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור  העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו. (ועיין עוד בנפש החיים (שער א' פ"ט) "ולכן בעת קריעתי" אמר הוא ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, ר"ל דבדידהו תליא מילתא שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ייסעו הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם ולא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם אז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם".

ומסתבר שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה  והשקה מתורת רבו הגר"א, ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב,  "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם  יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת  אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א,  וגדולי החסידות שלמדו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון,  צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה  במדרגות גבוהות (ועיין עוד בזה בפי' הרד"ק לתהלים קט"ז י' ובספר אמונה ובטחון לרמב"ן סוף פ"א  מש"כ בזה).

אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת  החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'", ובאמת כבר מצינו מקורות רבים לדרך זה דמדת  הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל מזיק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר  ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו - כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", הרי דזה מסגולת הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'. ודבריו  מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנהו, ר' אליעזר ור'  תנחום בשם ר' ירמיה 'אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח"  בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) אמר ר' יצחק הכל בקיווי... ובפירוש  עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז  אמר לישועתך קיויתי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

כל יהודי מוכן להכריז שיש לו אמונה שלימה בהקב"ה וביציאת מצרים, אבל המבחן הוא כשזה מגיע  לבטחון בחיי המעשה כשלאדם יש בעיות בפרנסה, בבריאות ובשאר צרכיו, זה המבחן עד היכן  הוא בוטח בה' ומשליך עליו יהבו, רבינו יונה מסביר מה הפירוש הסומך גאולה לתפילה, גאולה זה  אמונה כאשר האדם מזכיר את גאולת מצרים, תפילה זה בטחון כשאדם מתפלל בכוונה אמיתית ומבקש מהקב"ה את כל צרכיו, זה ביטוי עליון למדת הבטחון, ולכן הסומך גאולה לתפילה הוא בן עולם הבא, כי  תפילה היא מבחן האמונה זכר ליציאת מצרים.

ג

משני דרכיו של רבינו יונה למדנו, שהזכר שאנו עושים ליציאת מצרים צריך ללמד ולהשפיע עלינו בכל  הליכותנו, חז"ל אומרים בפסחים (פרק י' משנה ה') "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו  הוא יצא ממצרים" והרמב"ם (פרק ז' מהל' חמץ מצה הל' ו') כתב "בכל דור ודור חייב אדם להראות את  עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" יציאת מצרים צריך להשפיע על נפש האדם, בספר  כנסת ישראל מהרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע מובא שבדיקת חמץ זה שאור שבעיסה חמץ שבלב ולכן  בלילה יש רק בדיקת חמץ כי לילה מרמז על גלות ובגלות אין ביטול מוחלט של היצר הרע, בגלות יש  מלחמת היצר אבל אין בה נצחון מוחלט ורק כשיאיר שמשו של משיח באור יומם יהיה שריפת חמץ  ביטול היצר, ביעור חמץ זה חלק מעבודת הנפש של האדם, והזכר ליציאת מצרים שעושה האדם ובו  הוא מראה עצמו כאילו יצא ממצרים צריך להביאו להרגשה פנימית עמוקה עד שיראה את עצמו  כאילו יצא ממצרים.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן תקמ"ו) מובא קושית התוס' בפסחים (ב' ע"א) מדוע איסור חמץ חמור  משאר כל האיסורין, בשום איסור לא החמירו לבער אלא בחמץ ובאמת בשאר איסורים אין לאו דבל  יראה ובל ימצא ורק בחמץ יש לאו דבל יראה ובל ימצא, והרדב"ז אומר שחמץ מסמל עבודה זרה ויצר  הרע ולפיכך אמרה תורה בחמץ לא יראה ולא ימצא, גם בספר מגן אבות מהמאירי מובא דביטול חמץ  זה דין מיוחד, שהרי בפסחים (ד' ע"ב) מבוארת שיטת רש"י דביטול חמץ הוי מדין תשביתו (ודעת  התוס' שם  דהוי ככל הפקר), הענין של ביטול שאדם יכול לבטל דבר ממהותו מצינו רק בשני איסורים  בתורה, חמץ, ועבודה זרה, והמאירי והרדב"ז אומרים דמכאן רואים שיש קשר בין חמץ לע"ז, לחמץ יש  שייכות עם מלחמת היצר, וכדאי לראות כמה דינים משותפים ישנם אך ורק בחמץ ובעה"ז, כגון  ביטול, חיוב שריפה, דכשם שיש דין שריפת חמץ יש דין בע"ז "ואשריהם תשרפון באש" (דברים י"ב ג'),  בשניהם יש לאדם איסור להחזיקם ברשותו, כי ביעור חמץ זה ביעור היצר, וזכר ליציאת מצרים  מתייחס לתורת נפש האדם.

בתולדות יעקב יוסף מובא בשם הבעש"ט זי"ע עה"כ "קרבה אל נפשי גאלה", דהכח שביד האדם לקרב  את הגאולה זה "קרבה אל נפשי גאלה", לכל אדם יש בחינה של גלות מצרים כשאדם משועבד  לנטיותיו שחקק בו הקב"ה ומשועבד ביד יצרו, וכשאדם עובד עבודת הנפש ומתעלה מדרגה לדרגה  ומעלה את נקודת בחירתו ממעלה למעלה זה גאולת מצרים הפרטית של האדם, ובדרך זה הוא מקרב  את הגאולה השלימה, וגם בגאולת מצרים ממש היו שתי גאולות, הרמב"ן (סוף ספר בראשית) קורא  לספר בראשית ספר "היצירה" מפני שכולו עוסק ביצירה, בתחילת הספר יצירת העולם ובסוף הספר  מעשי אבות שהם יצירה לבנים, הרי דמעשי אבות הם סימן לבנים וכל מעשה ממעשיהם נותן כח לבני  ישראל לדורות עולם עד אחרית הימים בביאת המשיח, ולספר שמות קורא הרמב"ן ספר "הגלות  והגאולה" מפני שתחילתו עוסק בגלות שיעבוד מצרים וסוף הספר עוסק בגאולה מצרים, ולכאורה הרי  ענין גאולת מצרים נשלמת בפרשת בשלח, ואומר הרמב"ן שאין בני ישראל נחשבים גאולים עד אשר  אל מעלת אבותם ישובו, דבזה שבני ישראל יצאו מארץ מצרים אין עדיין שלימות הגאולה ורק  כשקבלו את התורה בהר סיני ובנו את המשכן וכבוד ה' שכן עליו ורק אז זכו לשלימות הגאולה,  והרמב"ן לשיטתו בריש פרשת תרומה דכל ענין של הקמת המשכן היה להמשיך את ההשפעות מקבלת  התורה ולהמשיך את השראת השכינה בישראל וכבוד ה' ששכן בהר סיני בקבלת התורה שכן על  הכפורת בין שני הכרובים וזה היה השלמת הגאולה, הרי שלא רק בגאולת הפרט אלא גם בגאולת הכלל  - גאולת מצרים - היה שני שלבים, השלב הראשון גאולת הגוף - יציאת מצרים, והשלב השני היה כאשר  שבו אל מעלת אבותם ושרתה שכינה בישראל.

והשפת אמת (פרשת בשלח) מבאר דזה החילוק בין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ביציאת מצרים זכו  לגאולת הגוף אך לגאולת הנפש וקרבת אלקים זכו בשעת קריעת ים סוף, כשבני ישראל יצאו מארץ  מצרים ועמדו על הים הם עוד לא היו שלימים באמונתם, חז"ל אומרים (בפסחים קי"ח ע"ב) "ישראל  שבאותו הדור מקטני אמנה היו וכו' ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולין מצד אחר",  ובפרקי דר' אליעזר (פרק מ"ב) כתוב שבני ישראל לא רצו להכנס לים עד שקפץ נחשון בן עמינדב משבט  בנימין שנאמר "שם בנימין צעיר רדם" (תהלים סח, כח) אל תקרי "רדם" אלא רד ים, ובקריעת הים בני  ישראל הגיעו לשלימות האמונה, והשלימו בטחון ע"ג אמונתם כש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה  יחזקאל בן בוזי" (מכילתא בשלח) אז הושלמה גאולת הנפש, ולפי הרמב"ן לגאולת הנפש זכו בשלימות  רק בבנין המשכן כאשר שבו אל מעלת אבותם, ולכן כשעושים זכר ליציאת מצרים צריכים לזכור גם  את גאולת הנפש, "קרב אל נפשי גאלה" שהגאולה תשפיע על נפשותינו.

ד

התורה ציוותה לעשות זכר ליציאת מצרים, ובאמת כל שלשת הרגלים הם זכר ליציאת מצרים, ואם  מתבוננים רואים שכל אחד מהרגלים הוא זכר לשלב אחר של יציאת מצרים, חג הפסח הוא זכר לעצם  היציאה מארץ מצרים, ושביעי של פסח זה זכר לקריעת ים סוף, חג השבועות הוא לסופה ותכליתה של  יציאת מצרים מעמד הר סיני וקבלת התורה, חג הסוכות הוא זכר לשלב הביניים, אחרי שיצאו מארץ  מצרים ולפני מעמד הר סיני,  "כי בסכות הושבתי את בנ"י בהוציאו אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג מ"ג). וגם בגאולת הפרט ישנם שלשה שלבים, השלב הראשון הלא הוא "סור מרע" לסור מטומאת  החטא, הנביאים כולם אמרו לבני ישראל סור מרע, "רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם" (ישעיה א' ט"ז)  כשאדם שקוע בחטא אי אפשר להגיע למדרגות, המגיד מדובנא המשיל משלו, היה כפרי אחד שכל  ימיו התקנא בקרוביו וחביריו הדרים בעיר בחליפותיהם היפים התפורים לפי מדותיהם בטוב טעם  בזמן שפרוותו הגסה מונחת כשק על גופו, הוא חסך פרוטה לפרוטה כדי לקנות את המעיל היפה  שבעיר, לאחר זמן כשהיה בידו סכום כסף כמחיר הבגד הנכסף הוא נסע לעיר ונכנס לחנות וביקש מעיל  למדידה, נתן לו המוכר מעיל מהודר והכפרי נכנס לחדר ההלבשה, כעבור זמן קצר הוא חזר אל המוכר  וצעק שאפילו יד אחת איננו מצליח להכניס לתוך המעיל  הקטן למידותיו, ראה המוכר שהכפרי נשאר  לבוש בפרוותו הישנה אמר המוכר לכפרי קודם של מעליך את הפרווה הגסה והבלויה ואז תוכל ללבוש  את המעיל המהודר, לפני סור מרע א"א ללבוש בגדי קודש של עבודת ה', אי אפשר לבא לפני המלך  בלבוש שק כשלבושים בבגדים צואים, ולכן קודם "רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם" ואח"כ הלב והנפש  מוכשרים להנות מתורה ותפילה ומשמחה של מצוה.

אך בין סור מרע לעשה טוב יש עבודת ההכנה, הכנה למצוה, ההשתוקקות למצוה והתבוננות בענינה, וראה מה שכתב החיי אדם לאחר שהאריך בחשיבות ההכנה (כלל ס"ח סעיף כ"ה) "וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה".

ובכל ספרי החסידות  האריכו במעלת ההכנה, השפ"א (פרשת האזינו שנת תרל"ד) מפליג בגודל מעלת ההכנה, ואומר שבכמה  בחינות ההכנה חשובה יותר מהמצוה עצמה, ומביא ראיה מהא דסוכות נקרא "ראשון לחשבון עוונות"  (מד"ר אמור כ"ג א') כי בין יוה"כ לחג הסוכות שמורים מהחטא משום טרדא דמצוה, הכנה למצות סוכה  וארבעת המינים, ומקשה השפ"א איך יתכן שבשעת הכנת הסוכה וארבעת המינים שמורים מהחטא  ודוקא בחג הסוכות גופה אין המצוה מגינה וע"כ דהכנה למצוה מהוה שמירה יותר מהמצוה עצמה,  ומבאר זאת בעמקות דעצם מצוה זה פנימיות הלב והכנה למצוה זה הלבוש של המצוה - הלבוש החצוני  אור המקיף - והלבוש והאור המקיף מגין על האדם מהחטא (אך בודאי שבמחינה אחרת קיום המצוה  עצמה חשוב יותר וזה מדרגה גבוהה יותר מההכנה).

בריטב"א בפסחים (ז' ע"ב) מבואר הטעם שברכת המצוות מברכים עובר לעשייתן, ומבאר שני טעמים  הטעם הראשון כדי שיגלה ויודיע שהוא עושה את המצוה לשם ה', והטעם השני היות וברכת המצוות זה  עבוד תהנפש ועשיית המצוות זה עבודת הגוף ובדין הוא להקדים עבודת הנפש שהוא למעלה מעבודת  הגוף, זה מעלת ההכנה למצוה ואין דומה מצוה הנעשית בלי הכנה למצוה הנעשית לאחר הכנה.

בברכות (ס"א ע"ב) מסופר על ר' עקיבא שהקהיל קהלות ברבים ולימד תורה בשעת הגזירה ונתפס  והוציאוהו להורג, "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו  במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל  ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו  ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו", ולכאורה מה היתה תמיהת התלמידים "רבינו עד כאן" הרי תלמידיו  של ר' עקיבא היו גדולים וקדושים ומסתמא הם שמעו מרבם הרבה פעמים את הדרשה על הפסוק "בכל  לבבך ובכל נפשך" (דברים ו' ה') אפילו נוטל את נפשך ומה היה הפלא בעיניהם, ונראה לענ"ד שתמיהת  התלמידים לא היתה למה אלא איך, גם בשעת מיתתו תלמידיו הקדושים רצו ללמוד ממנו דרך בעבודת  ה' והם שאלוהו איך מגיעים למדרגות כ"כ נשגבות בשעה שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא  מקבל עליו עול מלכות שמים באהבה, ובירושלמי בברכות (פרק ט' הל' ה') ובסוטה (פרק ה' הל' ה') מובא  שבשעה שסרקו את בשרו היה ר' עקיבא מצחק, (לשון זה על ר' עקיבא מוציאים כמה פעמים גם בש"ס בבלי, בסנהדרין (ק"א ע"א) כשעמדו לפני מיתתו של ר' אליעזר בן הורקנוס (רבו של ר' עקיבא) "התחילו  הן בוכין ור' עקיבא משחק", וכן במכות (כ"ד ע"א) כשהלכו בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה  ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ור"ע משחק, וכן שם (כ"ד ע"ב) כשעלו לירושלים וראו שועל  שיצא מבית קדש הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק), ושאלו "רבינו עד כאן" על מה בשעה  שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל היו הם בוכים ור' עקיבא מצחק, איך מגיעים לכאלו מדרגות  גבוהות, ענה להם ר' עקיבא אין כאן התפרצות רגעית של רגש, מפעל חיים עומד כאן למבחן "כל ימי  הייתי מצטער על פסוק זה", למסירות נפש לא מגיעים בבת אחת על מסירות נפש צריך לעמול שנים  ורק אחרי הכנה של שנות חיים מגיעים לכאלו מדרגות לקבל עול מלכות שמים באהבה, הכנה זה ביטוי  לעבודת הנפש, וכך גם בשלשת הרגלים, פסח מסמל "סור מרע", יציאה מטומאת מצרים, שבועות  מסמל "עשה טוב", קבלת התורה ומעמד הר סיני, וסוכות יסודה במעלת ה"הכנה", כמו שמובא במדרש  שהקב"ה הוליך את בנ"י במדבר ממצרים להר סיני כדי לזככן, כשיצאו בנ"י ממצרים היה חסר להם  זיכוך ולכן הלכו במדבר כדי להזדכך, וזה היה ההכנה לעשה טוב, בפסח רואים שצריך הכנה דרבה  במצות מצה חזינן דלישתן, אפייתן וכל עבודת המצות חייב להיות לשם מצות מצוה, חכמים אסרו  לאכול חמץ בערב פסח כדי שיאכל מצה לתיאבון, גם מצה אסור לאכול בערב הפסח כדי שבליל פסח  המצה תיאכל בתשוקה והתלהבות ואז ישאר טעם מצה בפה.

ה

אנו עומדים בפתחו של חודש ניסן, חודש הגאולה, ובחודש הזה אנו עושים זכר ליציאת מצרים,  ושואלים אנו את עצמנו, מדוע שמחים אנו אחרי אלפי שנות הרי את חירות הגאולה מזמן כבר אבדנו  באורך הגלות, הבני יששכר זי"ע כותב לפני מאתים שנה, הגלות המר הזה גלות אדום - הגלות שאנו  עדיין נמצאים בה עד עצם היום הזה - הוא הרבה יותר גרוע מגלות מצרים, ומה נענה אנן אבתריה,  מאתים שנה עברו מאז, מאתים שנה קשות, שנים של דם אש ותמרות עשן, לפני כחמישים שנה עבר  עמנו אולי את הנסיון הקשה ביותר שעבר על עם ישראל מעולם כאשר החושך כיסתה ארץ בהסתר  פנים גדול ונורא, והצרות האחרונות משכחות את הראשונות, ואעפ"כ, גם בעמק הבכה גם בגיא צלמות  עשו ישראל זכר ליציאת מצרים, וסיפרו את הנסים והנפלאות של גלות מצרים, פעמים רבות שמעתי  מאבי מורי הגה"ח שליט"א, על הפסח שעבר עליו בשנות האימה במחיצתו של מו"ר מרן הגה"ק מצאנז זצוק"ל, והאדמו"ר עם קומץ יהודים חמימים שמו את נפשם בכפם ובמסירות נפש נוראה אפו מצות  לשם מצת מצוה, ושמחו ביציאת מצרים, ומה פשר הדבר, כיצד ניתן להסביר זאת. הגר"ש נתנזון זצ"ל  בעל השואל ומשיב, היה מספר משל בליל הסדר היה פעם יהודי עני ואביון, היהודי הזה תמיד היה  מצטער לא על הקושי ולא על הדחק אלא על זה שהוא בעצמו אינו יכול ללמוד תורה ואינו יכול לגדל  בניו לת"ת, הקב"ה שמע תפילותיו וקיבל שועתו והוא מצא אוצר גדול, הוא ניצל את האוצר שהקב"ה  הזמין לידו כדי ללמוד תורה מבוקר ועד ערב, וחינך את בניו לתורה ולעבודה. בכל שנה ושנה באותו יום  שמצא את האוצר עשה סעודה לו ולידידיו ולכל בני ביתו להודות ולהלל להשי"ת על הנסים והנפלאות  שעשה עמו. אך גלגל יש החוזר בעולם, שנים עברו והיהודי איבד את כל רכושו והיה שוב עני ואביון, ה'  נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, בני ביתו של מיודעינו חרדו כשיגיע אותו יום שבכל שנה היה נוהג  אביהם לעשות שמחה בבית איך יגיב אביהם על כך, ויהי לפלא, הגיע אותו יום והיהודי שוב קרא  לידידיו ולבני ביתו וחגגו על לחם צר ומים לחץ שמח היה וקרן מאושר כמו בימים הטובים ההם,  הילדים העיזו פנים ושאלו, אבא למה שמח אתה כעת, זוכרים אנו את שנות השובע שעברו מן העולם  היינו שמחים בכל הטוב, אבל היום שוב אין לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ולשמחה מה זו עושה, היהודי  ענה לבניו, הכסף שהיה לי אכן עבר ובטל מן העולם אבל התורה שהספקנו ללמוד במשך השנים הללו,  את הבית הזה שבנינו אותו על אדני התורה זהו קנין עולם זהו קנין נצחי אף גלגל החוזר בעולם לא יכול  לקחת זאת מאתנו. כך מסביר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זה השמחה שלנו ביציאת מצרים, "וזה לך  האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב)  ביציאת מצרים הגענו להר סיני ובהר סיני קבלנו תורה, והתורה הזאת מלווה אותנו בכל מקום ואף  מגלות לגלות ממדבר סיני לא"י לבבל ומשם לאירופא, בכל מקום שנגיע בתוך הדם, בתוך האש, תמיד  התורה, והמצוה ליוו אותנו הקב"ה היה איתנו, ועל זה שמחתינו, אותה התורה שקבלנו ביציאת מצרים  זהו קנין נצח קנין עולם וזה השמחה שלנו כאשר אנו עושים זכר ליציאת מצרים.

תגיות: