חינוך המזבח וכלי המקדש (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד, את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (כ"ט  ל"ח-ל"ט).

"אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים של שבת, ולא את המנורה אלא בשבעת נרותיה בין הערביים" (משנה מנחות מט' ע"א)

ובספרי במדבר (כח' ח') מצינו בזה תוספת דברים וז"ל: "אמר רבי שמעון אעפ"י שנגמרו שלא בזמנם, אין מחנכים אותם אלא בזמנם", וצ"ב מאי קמ"ל. והלא אם זה דין קידוש הכלים מה הוי אמינא שיחנכו כלים שלא כדינם.

והנה איתא ביומא (י"ב ע"ב) ובשבועות (ט"ו ע"א) "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן. ואמאי נימא וכן תעשו לדורות, שאני התם דאמר קרא, 'וימשחם ויקדש אותם', אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, אימא אותם במשיחה, לדורות או במשיחה או בעבודה. א"ר פפא אמר קרא 'אשר ישרתו בם בקודש', תלאן הכתוב בשירות".

הרי לן בכל כלי המקדש דעבודתן מחנכתן, ויש לעיין האם סוגיות אלה דיומא ודמנחות, עניו אחד הן, דעבודה המחנכת את המזבח החיצון קטורת הסמים (ולא מתן דמים), ועבודה המחנכת את מזבח העולה הוא תמיד של שחר וכדו', או שמא שני דינים יש כאן, זה לחוד וזה לחוד.

ומדברי הרמב"ם נראה דיש כאן שני דינים, דכל ארבעת ההלכות דמנחות כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספים, והא דיומא כתב בפ"א מכלי המקדש, ובאמת כך נראה גם מתוך גוף הסוגיא במנחות שם.

דהנה בדף נ' ע"א דרשו דחינוך מזבח העולה בתמיד של שחר מקראי דחינוך המזבח בשבעת ימי המילואים על ידי משה רבינו, והרי כלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, וא"כ איך נלמד מהם את חינוך המזבח, ועוד דבאמת מזבח העולה איננו כלי אלא בנין וכמבואר בזבחים כ"ז ע"ב דהוי רצפה ולא כלי שרת עי"ש, ואין צריך קידוש כשאר כלי המקדש, וע"כ דמילתא אחריתי היא. ועוד צריך ביאור במשנה זו דהלא כתב הרמב"ם בפ"ג מתמידין ומוספין הלכה י"א: "ואין מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערביים" ומשמע מלשון הרמב"ם דחינוך המנורה בהדלקה, והלא לשיטתו אין ההדלקה עבודה כלל וכשירה אף בזר ואף שלא במקומה כמ"ש בפרק ט' מביאת מקדש הלכה ז', וכיון דלא הוי עבודה איך מהני בחינוך המנורה ולמה לא יהא חינוך המנורה ע"י הטבת הנרות שעבודה היא.

וכבר כתב החזון איש במנחות סימן ל' אות ה' דאין המשנה במנחות עוסקת ברא דעבודתן מחנכתן וז"ל: "ואפשר דאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר אינו קידוש, אלא מצות חינוכו וכעין הקרבת מלואים בימי משה ובימי עזרא וכגון שהיה חרב עפ"י ה' וחזר ונבנה" והאריך בזה ובסו"ד חזר והדגיש "ומיהו נראה דמשנתינו לאו בחינוך של קידוש איירי אלא  אפילו שלחן של משה ומנורה של משה כשסידרן שלמה בהיכל היה סידור לחם הפנים הראשון והדלקת המנורה בפעם הראשונה מענין החינוך". וצ"ב ביסוד דבריו דאם קידוש הכלים אין כאן מה ענין חינוך זה ולמה קראוהו חינוך המזבח והמנורה וכו'.

ב

והנה בכל עיקר ענין עבודתן וחנוכתן דכלי המקדש דאיתא ביומא ובשבועות צריך עיון אם בעינן דווקא עבודה או שמא סגי בכל שימוש בכלי וכשאמרו עבודתן מחנכתן אין הכונה לגדר עבודה הפסולה בזר אלא שקידוש הכלים ע"י שהם משמשין למצותן וכיון ששמשו למצותן נתחנכו ונתקדשו לעבודה.

וראיתי במקדש דוד להגר"ד רפפורט על קדשים בסימן ב' שדן בשאלה זו והוכיח דאין דין עבודה אלא דין שרות וכדמשמע מלשון הרמב"ם בפרק א' מכלי המקדש הי"ב "כיון שנשתמשו בהן במלאכתן נתקדשו", ובאמת דרשו חז"ל עיקר הלכה זו דעבודתן מחנכתן מקרא ד"אשר ישרתו בם" הכתוב תלאן בשרות. ועיין מה שכתב הריטב"א ביומא ל"ט ע"א דהקלפי כלי שרת היה ונתקדש ע"י הגורל, אעפ"י שאין הגורל עבודה "דהנכון כיון דעבודת קלפי אינה אלא בהגרלה זוהי עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרינן" (אמנם בתוס' ישנים שם דבאמת כתבו דבאמת אין הקלפי כלי שרת שהרי אין בו עבודה לקדשו, וע"כ דבאמת אינו כלי שרת, ואפשר דבהא גופא פליגי בתוס' והריטב"א אם בעינן עבודה ממש לקדש כלי שרת, ובמקדש דוד שם תמה על דברי התוס"י וכתב מדעתא דנפשיה כדברי הריטב"א עי"ש, ודו"ק).

ועיין עוד מה שכתב באור שמח בפ"א מכלי המקדש הי"ב דבגדי כהונה מתקדשים בלבישתן אף שלא עבד הכהן עבודה בהן, בעצם לבישתן לעבודה מצוה היא ודי בה לקדשן, אך ראיתי להגר"ח זמבה באוצר הספרא שכתב דלא נתקדשו בגדי כהונה עד שהכהן יעלה בהן עבודה ובמקדש שם כתב כדברי האור שמח עי"ש. ואף שאלה זו תלויה לכאו' בספק הנ"ל אם בעינן עבודה לקדש את כלי השרת.

אמנם כל עיקר דין בגדי כהונה אם הוי ככלי שרת כבר נחלקו בו התו"ס והריטב"א בקודשין נ"ד ע"א, לדעת התו"ס יש בבג"כ קדושת הגוף ודינם ככלי שרת, ולדעת הריטב"א אין בהם קדושת הגוף ושאני מכל"ש. עי"ש.

ועוד חדוש מצינו בדברי הכהן הגדול מאחיו באור שמח שם דגם עבודה פסולה מהני לקדש כלי שרת. והביא ראיה משביעית ט"ז ע"א, (ויש לדון טובא בראית האור שמח ועכמ"ל). ולכאורה פלא לאמר כן דמה ענין יש בעבודה פסולה ומידי מששא איתבא, והלא כל המוסיף גורע. אמנם אם נאמר דהשירות מקדש ולא העבודה, אפשר דאף בעבודה פסולה נתקדש הכלי, דאף אם עבודה אין כאן שירות יש כאן דמ"מ השתמשו בכלי לצורך עבודה אף שפסולה היתה. אמנם באמת מסתבר טפי דעבודה פסולה אינה מקדשת כלי שרת וכך נראה עיקר, ועכמ"ל.

וראיתי בספר תורת הקדש להגר"מ אילן בח"א סי' ל"ט שאף הוא האריך להוכיח דלא צריך עבודה ממש בחינוך כלי שרת ומוך כך הסיק דקדוש המזבחות ע"י תמיד של שחר וקטורת, מילתא אחריתא הוא ולא כגדר קדוש כלי שרת, דהמזבחות חנוכן בעבודה ולא כשאר כלי שרת דקידושן בשירות כנ"ל, ובמזבחות יש שני דינים קידושן ככלי שרת, ודין נוסף שחינוכן בעבודה, אך באמת מבואר מפשטות המשנה במנחות שם דדין אחד במזבחות, במנורה ובשלחן, וא"כ אכתי צריך בעור בכל עיקר סוגיה זו.

ג

ונראה בזה עפ"י המבואר בשבועות ט"ו ע"א דכשם שכלי שרת צריכים קידוש כך גם העזרה צריכה קידוש, ואמרו שם דאין מקדשין את העזרה אלא בשיירי מנחה, הרי דגם עצם הבית צריך קידוש ולא רק כלי המקדש, ולפי זה אפשר דמלבד קידוש הכלים בתור כלי שרת צריך גם לחנכם כחלקי המקדש והכשר עבודתו, דכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות מצ"ע כ' דמצות בנין בית הבחירה ד"ועשו לי מקדש" כוללת את המזבחות, המנורה והשלחן, הרי שאף הן חלקי המקדש הן וכלולים במצות בנינו, וכבר כתבתי במנחת אשר בספר שמות סי' מ"ח אות ב' דכך מבואר בתוספתא (מנחות פ"ז ה"ב) "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה', היכן צוהו ועשו לי מקדש" הרי דמצוה זו כוללת את כלי המקדש כנ"ל, ולפי זה אפשר דצריך לחנך את המקדש  בחינוך כליו העיקריים המזבחות, המנורה והשלחן שהן הם עיקרי המקדש וכל עבודתו, והמקדש מתחנך על ידם להיות מוכן לעבודה מלבד קידוש כלי שרת שנוהג בכל כלי השרת כולם ואף בקלפי לדעת הריטב"א כנ"ל, וזה עיקר ענין החינוך שבמשנה במנחות.

ונראה להוסיף בזה עפ"י מה שנתבאר במנחת אשר לשמות סי' נ"א אות ג', דנרות שבמנורה וקטורת הסמים וכן לחם הפנים, מלבד העבודה שיש בהם הטבת הנרות, סדור הלחם והעלאת הקטרת, יש בהם גם השלמת צורת הבית ושלמות תבניתו, ולמדתי דבר הזה מדברי בעלי התוספות בדעת זקנים בריש פר' תרומה שבארו למה נכתבו שמן המאור וקטורת הסמים בפר' תרומה שאין בה אלא נדבת המשכן ובנין הבית, ואין פרשה זו עוסקת בעבודת הקרבנות, אלא דכך ראוי לפלטרין של מלך שיהיה מואר ומבושם לפני בוא המלך עי"ש. הרי שהקטורת והנרות השלמת תבנית הבית הם ולא רק עבודתו, ובארתי שם דכך פני הדברים גם בענין לחם הפנים.

ולפי זה ניחא דבהני ד' כלים הג' שבהיכל והמזבח החיצון, מלבד קידושן ככלי שרת מצוה לחנכם כחלקי המקדש, מזבח הזהב, המנורה והשלחן, משום שעבודתן השלמת צורת הבית יש בה, והמזבח החיצון משום שהוא חלק מן הבית ממש ואין עליו תורת כלי, וכולם כאחד כלולים במצות בנין בית הבחירה כנ"ל.

ויתישב לפי זה מה שכתב הרמב"ם דחינוך המנורה בהדלקת הנרות אף שעיקר עבודתה בהטבת הנרות והדלקה כשרה בזר, דמ"מ לעניו צורת הבית, עיקר ענינה בהדלקה דארמון המלך צריך שיהיה מואר. וכיון שחינוך זה חינוך המקדש הוא ע"י כליו אין החינוך אלא בהדלקה ולא בהטבה, ודו"ק.

ד

וראיתי בחזון איש מנחות סי' ל' אות ח' שכתב בסוף דהדלקה כשרה בזה, הדלקה זו של חינוך המנורה אינה כשרה אלא בכהן, ובביאור  הדברים כתב: "ונראה דהא דאמר הדלקה לאו עבודה היא היינו הדלקתה בכל יום אבל הא דתנן מנחות מ"ט א' אין מחנכין את המנורה אלא בז' נרותיה בה"ע צריך הדלקת כהן דהא דאמר הדלקה לאו עבודה היא היינו שהרצון להעלות נר תמיד אלא מפני מצות הטבה בכל יום ע"כ להדליקה בכל יום אבל כל הדלקת היום היינו המשך הדלקה ראשונה אבל הדלקה ראשונה מצוה", והדברים לא נתיישבו כ"כ על לבי.

אך ראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד אף שלא דיברו בשפה אחת אם במשך חכמה בריש בהעלותך כתב כחידוש החזו"א  אך מטעם אחר "הנה ביומא כ"ד ב' אמרו הדלקה לאו עבודה וכשרה בזר. והקשו בתוס' ישנים שהרי "אהרון" כתיב, ונראה משום דתנן אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערביים. ורש"י (לפסוקנו) בשם המדרש, שאהרון היה עצוב שנתחנך המשכן ע"י הנשיאים, (חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר (לו הקב"ה):שלך גדולה (משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות) עכ"ל). וזה לחנך המנורה בפעם הראשונה ציוה אהרון להעלות ולהדליק, אבל לדורות כתיב "יערך אותו אהרן" (שמות כ"ז כ"א)", הרי סברתו דדין מיוחד הוא בחינוך המנורה שניצנה לאהרון תחת חנוכת המשכן ע"י הנשיאים. אך באמת נראה לכאורה כזאת במשך חכמה דאין שו הלכה לדורות דחנוכת המנורה מצות כהונה היא, אלא הוראת שעה במנורת המשכן שחנוכתה ע"י אהרון, עי"ש וצ"ע.

ולפי כל זה נראה כדברי החזו"א שם אות ה' בתוספת נופך דאמנם דין החינוך שבמשנה דמנחות אינו נוהג אלא אחר החרבן ולא כאשר נשבר כלי וצריך לתקנו או לעשות כלי חדש, דכל עיקר חינוך זה לא קידוש הכלים הוא אלא חנוכת המיקדש בכליו וזה לא שייך אלא כשמחנכים את המקדש כנ"ל.

ה

והנה נתבאר לעיל דאין עבודה פסולה מועילה בחינוך כלי המקדש, ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הגמרא במנחות (נ' ע"א) שהקשו במה שאמרו המשנה דאין מחנכין את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת "אלא בחול איחנוכי היא דלא מחנך הא קדושי מיקדיש, היא גופא קמ"ל דחינוך וקידוש דשלחן בשבת היא", ומ"מ מבואר בקושית הגמרא דאף אם הלחם מתקדש בחול כיון דמצות סידור לחם הפנים בשבת היא אין המנורה מתחנכת אלא בשבת.

ויש לעיין בתמיד של שחר שהקריבו שלא לשמה אם מהני בחינוך מזבח החיצון, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מחטאת ופסח(זבחים ב' ע"א), והתמיד עולה הוא וכשרה שלא לשמהאלא שיש לעיין אם יש עלה שם תמיד של שחר או שמא אין זה תמיד שחר אלא עולת נדבה.

ולכאורה נחלקו בכך אביי ורבא (לגרסת התוס' ולגי' אחרת ר' אבא) במנחות פ"ט ע"ב, ושם נחלקו בתמיד שנשחט שלא לשמה אם טעון שני שני גזרי עצים, לאביי צריך ולרבא לא צריך דלא הוי עולת חובה אלא עולת נדבה עי"ש, הרי שנחלקו אם הוי תמיד של שחר עי"ש ודו"ק.

ובקטורת שהוקטר שלא לשמה ודומים דברי הגר"ח מבריסק דליכאו' בקטורת דין שלא לשמה, ועיין מה שהארכתי בזה במנח"א לשמות סימן נ"ו ובמנח"א לויקרא בפרשת אחרי מות ואכמ"ל.