חקרי הלכות בדיני מילה – קדימה במילה (תשס”ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

כבוד הרה"ג וכו'

במי שנולדו לו תאומים א' נולד ביה"ש והשני לאחר צאת הכוכבים ושניהם נימולים ביום אחד איזה ימול הראשון.

הנה מנהג העולם שמלים ראשון מי שנולד ראשון וכמובא בשו"ת ברית אברהם (סי' י"ד) ובשו"ת יד אליהו (סי' מ"א) ודבריהם הובאו בפתחי תשובה (יו"ד רס"ה סק"ט) וכתבו הטעם דכיון שהוא נכנס ראשון לחיוב המצוה יש למולו ראשון אך זה ניחא כששניהם מילה שלא בזמנה ובזה שורת הדין דמי שחל עליו מצוה קודם לחבירו קודם לחבירו לקיום המצוה אבל כששניהם נולדו ביום א' ושניהם בזמנה או שנים שלא בזמנה כתב הבר"א דלא ידע טעם למנהג זה ואפשר דמשום דרכי שלום עי"ש, ולפי"ז לכאורה בתאומים לא שייך טעם זה כלל דשניהם בני איש אחד הם, ובזה לכאורה אין קפידא ומ"מ אין לשנות מן המנהג ללא טעם והכרח אף כשאין טעם המנהג ידוע.

אמנם בני"ד הראשון הלא הוא ספק מילה שלא בזמנה והשני מילה בזמנה היא, ובזה נחלקו הדעות איזה מהם קודם, בברית אברהם ובשו"ת יד אליהו שם כתבו בפשיטות דמילה בזמנה קודם משום דהוי גם תדיר וגם מקודש ועוד דחביבה מצוה בשעתה וגם בתפלה חזינן דתפלה בזמנה קודמת לתשלומין (ועיין ברוקח הל' לולב דמילה שלב"ז הוי גדר תשלומין למילה בזמנה), אבל בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ל"ג וח"ב סי' א'-ד') האריך מאוד להוכיח דיש להקדים את המילה שלא בזמנה ונימוקו עמו דבמילה שלא בזמנה עובר ומבטל מצ"ע בכל שעה שבידו למול ואינו מל והוי ביטל מצ"ע ממש משא"כ ביום השמיני דהוי זריזין מקדימין בלבד כמבואר בפסחים (ד' ע"א) ויומא (כ"ח ע"א) ויסוד דבריו השתית על דברי הרמב"ם (פ"א ה"ב ממילה) שכתב "וכל יום ויום שיעבור עליו ולא ימול ביטל מצות עשה" ואין לדחות דרק בכל יום ויום עובר ולא בכל שעה ושעה באותו היום דבפיה"מ בשבת (פרק כ"א דמילה) כתב "וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה" הרי דבכל שעה עובר, והביא כן גם משו"ת חסד לאברהם (סי' ס') ושמע כן גם בשם הגר"ח מבריסק, עי"ש.

ולפי"ז לכאורה תלוי' שאלתנו בשני דרכים אלה דלשיטת היד אליהו והבר"א ימולו את הצעיר לראשונה כיון דהבכור הוא ספק שלא בזמנו והצעיר הוא ודאי בזמנו ויש להקדים מילה בזמנו, וכדאי היא קדימה זו שיסודה בעיקרי ההלכה לדחות המנהג להקדים את הבכור שאין לנו טעם במנהג זה ובפרט בתאומים כמבואר, אך לשיטת הדב"א יש להקדים את הבכור משום טעם זה גופא דכיון שהוא ספק שלא בזמנה יש להקדימו כיון שיש בו חשש ביטול מצ"ע בכל רגע.

אמנם הארכתי להוכיח במק"א דלא כדבר אברהם ויש ראיות רבות מדברי הפוסקים דפשיטא להו דאין ביטול מצוה בכל שעה במילה שלב"ז, וגם הגדולים אשר השיגו את הדב"א בין המצרים בח"ב של ספרו בתשובות (א' - ד') הביאו ראיות רבות נגד דבריו, וע"ע בשו"ת נובי"ת (יו"ד קס"ו) שכתב לבטל מה שנהגו בקהילה אחת לדחות מילה שלב"ז לער"פ וכתב לגנותם מכמה טעמים, א' זריזין מקדימין ב' שמא ימות התינוק וכו' וכתב דאם לא יחדלו ממנהג נפסד זה יגזור שאסור למול שום תינוק בער"פ אפי' לא היה אפשר למולו לפנ"כ עי"ש ומכל דבריו למדנו דפשיטא דאין בזה ביטול מצוה ממש גם ממה דלא ביטל מנהג נפסד זה מטעם פשוט זה, וגם ממה שהיה גוזר שלא למול שום תינוק ביום זה ואם הוי ביטול מצ"ע בודאי לא היה בכוחו לגזור על אב לבטל מצ"ע משום פשעי זולתו. וע"ע בש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"ח) שהביא מהתשב"ץ שאין למול שלב"ז ביום חמישי שמא יצטרכו לחלל שבת לפקח נפשו בשלישי למילה והש"ך דחה דבריו אך לא כתב בפשטות דהוי ביטול מצוה, עי"ש, ואת"ל דהוי ביטול מצות עשה פשיטא דאין לבטל מצ"ע חמורה מחשש חילול שבת לצורך פקו"נ והלא לצורך מצוה מותר להפליג בספינה ג' ימים סמוך לשבת אף שכתבו חלק מהראשונים דאיסור הפלגה תוך ג' ימים מחשש חילול שבת הוא, וא"כ יש להוכיח גם מדברי הרשב"ץ וגם מדברי הש"ך שלא כדברי הדב"א.

ועיקר השגתי על הדב"א הוא דלענ"ד אין שום משמעות וראיה מדברי הרמב"ם שהביא ואדרבה מוכח בלשון הרמב"ם בשתי מקומות שלא כדבריו דז"ל הרמב"ם בפיה"מ שם אחרי שכתב דכל זמן שלא ימול את בנו עובר על מצות עשה "וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה" וכן לגבי מילת עצמו כתב "וכל זמן שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול אפילו באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון" ולא הבנתי איך אפשר לדייק מלשונו דכל זמן שלא ימול עצמו או בנו הוא עובר על מצות עשה דעובר בכל שעה הרי תוכד"ד המשיך וכתב "וכשימול אפי' באחרית ימיו עשה מצוה וסר ממנו העון" הרי שסר העון ותיקן את אשר עיות ואין לומר דסר העון רק מכאן ולהבא דפשיטא ומאי קמ"ל, אלא ע"כ כונתו דכל זמן שלא מל הוא עומד בחטא אבל אין כאן ביטול מצ"ע כמעוות שלא יוכל לתקון וכשמל התברר שלא עבר בחטא של ביטול מצות עשה, וכך מוכח גם מתחילת דבריו לגבי מצות האב דאם לא מל ביום ח' כתב "עבר על מצות עשה גדולה וחמורה וכו' ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה" ובמילה שלב"ז כתב "כל שלא ימול ויהיה ערל יהיה עובר על מצ"ע שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה" וברור ללא כל צל של ספק מדברי הרמב"ם דאין כאן אלא שהוי מצוה וביטול מעלת זריזין שהוא עון וחטא אבל אין בזה ביטול מצ"ע כלל אלא כשימול תסור ממנו זאת העבירה (ולא כן במילה בזמנה וכמבואר) ומש"כ הרמב"ם דעובר על מצ"ע כונתו דכל שעה שלא מל הוא עומד בעבירה, וכך צריך לפרש גם לשונו במשנה תורה שם דמבטל מצוה כל שעה עד שמל ומקיים את המצוה, ומצינו גם (בפט"ו מאישות ה"ד) לשון "מבטל מצוה" אף שאין בזה ביטול גמור אלא עיכוב ושהוי דהלא פשוט דאין ביטול ממש של מצות פו"ר בגיל עשרים שנה דמאי שנא בן י"ט מבן כ' בעיקר גדר המצוה ולא מצינו בזה בחז"ל אלא הפלגת העון בלשון תיפח עצמותיו, אבל פשוט דבעיקר דין וגדר המצוה אין עניין מסויים לאחר עשרים שנותיו (ועיין בזה עוד לעיל סי' ג' אות א'), וז"פ. ותמיהני על גאון כמותו איך טעה במה שמפורש בכונת הרמב"ם.

ועיין עוד ברמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"ח) "אין מלין לעולם אלא ביום לאחר עלות השחר בין ביום השמיני שהוא זמנה ובין שלא בזמנה וכו' וכל היום כשר למילה ואעפ"כ מצוה להקדים בתחילת היום שזריזין מקדימין למצות", הרי לן דעל שניהם, בזמנה ושלא בזמנה, כתב מצוה זו דזריזין מקדימין, ולא כדבר אברהם, וכיון שנתבאר שאין שום ראיה מדברי הרמב"ם נראה עיקר דאין בזה ביטול מצות עשה אלא גדר זריזין בלבד כמבואר.

וראיתי שוב בחי' הר"ן סוף מועד קטן אחרי שהביא את ההלכה דאם שני מתים בעיר מוציאין קודם את מי שמת ראשון (וכ"ה ביו"ד סי' שנ"ד) שכתב "ומהכא שמעינן שאם יש שני תינוקות בעיר למול ביום אחד שהנולד תחילה מלין תחלה" ומפשטות לשונו משמע דמיירי אף אם א' בזמנו וא' שלא בזמנו מדלא חילק בכך וא"כ יהיה ראיה לשיטת הדבר אברהם אבל לא מטעמיה אלא משום שלעולם מקדימין את הראשון, אך אפשר דכונתו לשתי תינוקות שנולדו היום וכלשונו שני תינוקות למול ביום אחד, וצ"ע. אמנם אף אם יש ראיה מדברי חידושי הר"ן לפסק הדב"א אין לדחות מדבריו את דברי גדולי האחרונים הברית אברהם והיד אליהו דידועה שיטת החזו"א שאין לקבוע הלכה עפ"י כת"י שנמצא לאחר מאות בשנים ולא פלפלו בו האחרונים, ואכמ"ל.

אמנם דקדקתי מדברי המשנה ברורה בשעה"צ (סי' תמ"ד ס"ק כ"ד) דרך מחודשת בגדר מילה שלב"ז דהנה כתב שם המגן אברהם דההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דאם הוי לאחר זמן איסורו ואינו יכול לבטל חוזר לשרוף חמצו אף אם ע"י כך יבטל מצות מילה בו ביום ורבים מן האחרונים תמהו עליו למה יבטל מילה מפני תשביתו וכתב בשעה"צ "ולענ"ד הצדק עם המג"א שבמילה אף שחיובה ביום השמיני מ"מ זמנה כל היום אלא שזריזין מקדימין משא"כ העשה דתשביתו מתחיל תיכף לאחר חצות וא"כ חיובו קודם וכו', וגם במילה שלא בזמנה שחיובה בכל רגע ורגע מ"מ לא דמי לעשה דתשביתו, וכל שאסור להיות חמץ בבית ישראל מחצות היום של ערב פסח עד כלות ז' ימי פסח וכשמבטל יום אחד מצוה זו שוב א"א לתקן אותו יום והוי חסרון לא יוכל להמנות משא"כ במילה סוף סוף ימולו אותו ולא חיסר אלא מה שהשהה מלקיים" ויש בדבריו חידוש דמחד כתב בבירור דשאני מילה שלב"ז דכל רגע ורגע זמנו ממילה בזמנה דכל היום זמנה ואין בה אלא זריזין מקדימין מאידך גיסא כתב דשאני מתשביתו דהוי חסרון לא יוכל להמנות אבל במילה שלב"ז כשימול בסוף לא חיסר אלא מה שהשהה מלקיים וצ"ב בגדר ממוצע זה.

ונראה בהבנת הדברים דשאני מצוה שיש לה זמן מוגדר לקיומה כמו מילה בזמנה, קר"ש, תפלה וכדו' דכל מצות הקדמתן אינה אלא מדת חסידות דזריזין מקדימין דכיון שהתורה נתנה בה זמן יכול אף לכתחלה לקיימה בכל זמנה, אבל מצוה שאין זמן מסוים לסוף קיומה מסתבר דצריך לקיימה מעיקר הדין תיכף כשיכול לקיימה דאם לא עכשיו אימתי וכל רגע זמניה אף לולי שניתנה הלכה דזריזין מקדימין אך מ"מ אין זה אלא דין מסויים וחובה המוטלת עליו כל שעה אך מ"מ כשקיימה בסוף אף שעבר על הלכה זו מ"מ לא ביטל מצות עשה, ודו"ק בזה כי ברור הוא.

וכך נראה כונת הרמב"ם בפיה"מ דמחד כתב דכל זמן שלא מל עובר על מצוה ומאידך כתב דכשימול תסור ממנו העבירה, ולדברינו הדברים ברורים, אמנם עדיין צ"ע מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ח) שם משמע דאף מילה שלב"ז אין בה אלא זריזין מקדימין למצוות, וצ"ל דכיון דביטול מצוה ממש אין כאן נקט הרמב"ם טעם השוה בתרוייהו דהיינו זריזין מקדימין, ועוד דכל עיקר הסברא שביארנו במילה שלב"ז הוי מיסוד גדר זריזין מקדימין אלא דעדיף טפי מחובת הזריזין במילה בזמנה שיש בה זמן מוגדר, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה לפי דרכנו מתיישבים כל הסתירות הנ"ל דאין חיוב גמור למול בהזדמנות הראשונה ומ"מ המתעצל בה הוי כחוטא עד אשר ימול[1], ומ"מ צ"ע בעצם דינו של הדבר אברהם דאפשר דיש להקדים משלב"ז כיון דהקדמה זו מוטלת עליו יותר מהקדמת מילה בזמנה אך מאידך אפשר דדיני הקדימה הכלליים דהיינו תדיר ומצוה בשעתה עדיפי וכך עמא דבר, וכן יש לנהוג למעשה.

ב

נעימות בימינך נצח!

נהנתי מאוד מקונטרסו היקר שבו האריך לבסס ולבאר את מה שהביא בשם גדולי הדור הגרשז"א ויבדל"ח הגריש"א שליט"א בבן חו"ל במילת בנו שלב"ז ביו"ט של גלויות שימול ע"י בן ארץ ישראל, וביאר כבו' בכמה טעמים דלא שייך בזה לומר כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, וכל דבריו נאמרו בטוב טעם ודעת זקנים.

כאשר קראתי את דבריו נתתי שמחה בלבי בראותי שתלי"ת זכה אביו הגדול ידי"נ לבן יקיר ההולך בעקבותיו, כה יתן ה' וכה יוסיף להגדיל תורה ולהאדירה.

אמנם מה אעשה ולענ"ד נראה עיקר שלא ימול את בנו ביו"ט שני אלא ימתין עד למחרת, דאף דפשוט מאד כדבריו דלא שייך כלל בזה סברת "כל מילתא" וכו' מכמה טעמים, א' כלל זה לא נאמר כלל במצוות אלא בגדרי חלות כמו בקידושין ובקנין שבהם צריך להאציל כחו לשליחו ואיך יאציל כח שאין בידו, ב' כיון דכל עיקר גדר המצוה בתוצאה ואף אם ימול בעצמו בדיעבד יצא יד"ח מצי משוי שליח, ג' כיון דכל האיסור מדרבנן, וכבר כתב השד"ח (מערכת יו"ט א' י') בשם כמה אחרונים דמהני שליחות בכה"ג, מ"מ מטעם אחר נראה דאף דמהני שליחותו דבן א"י למול את בנו אינו חייב לעשות כן ולענ"ד אף יש בזה נותן טעם לפגם, ואבאר דעתי.

הנה מבואר בשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעיף ח') דאין מלין מילה שלב"ז ביו"ט שני של גלויות, ואף שהש"ך (שם סק"ח) פסק כשי' הרמב"ם והסמ"ג דיו"ט שני נדחה מפני משלב"ז, האחרונים נקטו עיקר כשי' השו"ע בזה, כמבואר בנובי"ק (או"ח סי' ל'), בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ר"נ) ובהגהות רעק"א שם ביו"ד. ואף שבספק מילה בזמנו נטו האחרונים למול כמבואר שם בנוב"י וברעק"א (והחת"ס סבר דבריו בזה דבסי' ר"נ שם החמיר אף בספק ובסי' רנ"ב הקיל ועי"ש בפ"ת ס"ק ז' מ"מ בודאי שלב"ז סתימת האחרונים כשיטת השו"ע, אלא שהנוב"י כתב דהרוצה לסמוך על שיטת הרמב"ם אין מוחין בידו עי"ש).

וכיון שנתבאר דקיי"ל להלכה דאין מילה שלב"ז דוחה יו"ט שני נראה דאסור לו למול בנו ע"י בן ארץ ישראל דכבר כתב בשערי תשובה (סי' תצ"ו) דאסור לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות לו מלאכה ביו"ט שני ואף שגם בזה מצאנו אחרונים המתירים כמבואר שם בשע"ת מ"מ נקטו רוב רובם של גדולי האחרונים שאסור כמבואר שם בשע"ת, בהגהות רעק"א, וכ"ה באגרות משה (או"ח ח"ג סי' ע"ג ובח"ד סי' ק"ה - ק"ז), וכ"כ במנחת יצחק (ח"ז סי' ל"ד - ה'), וכן בני"ד אסור לו לומר לבן א"י למול את בנו.

והנה נחלקו הראשונים אם צריך שליחות ממש במילת הבן דהתורי"ד חידש בקידושין (כ"ט ע"א) לתרץ קושית התוס' שם למה לי קרא לפטור אשה ממילת הבן תיפו"ל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ותי' הרי"ד דאין מצות האב למול אלא לדאוג שיהא בנו מהול והשתדלות זו מוטלת עליו ביום ובלילה ומשום כך אין מצותו בכלל זמן גרמא, והגרעק"א כתב כן מדעתי' בעבודה זרה (כ"ז ע"א ומקורו בשו"ת ח"ה סי' ע"ב) אך אף לשיטתם ברור שיש כאן ציווי של האב ואין המוהל מל את בנו אלא בציוויו וז"פ. ואין לטעון דכיון שאין האב יכול למולו ביום זה מלין אותו מדין בי"ד, דפשוט דכיון שיש כאן אב החפץ בכל לב לקיים מצותו אין מצוה כלל על הבי"ד וגדולה מזו כתב בתשב"ץ (ח"ג סי' ח') דאפילו אב המתעצל למול בנו ביום ח' אסור לבי"ד למולו שלא מדעת האב אף שהאב מתעצל ואף שמבטלים מילה בזמנה, וק"ו בני"ד דאין האב יכול למול משום יו"ט דאין מצוה כלל על הבי"ד.

אמנם אילו היה בזה גדר ביטול מצות עשה כשאינו מל את בנו מיד כשהוא ראוי למילה היה מקום לפסוק שיקיל בכל הנ"ל למולו ביו"ט שני להינצל מחשש ביטול מצ"ע, אך כיון שברור לענ"ד שלא כמ"ש הדבר אברהם (ח"א סי' ל"ג) שיש ביטול מצ"ע במשהה מילה שלב"ז והארכתי במק"א להוכיח זאת בראיות וברור לדעתי שאין בזה אלא זהירות מצד זריזין מקדימין, במקום חשש איסור אין בזה מידת חסידות כלל, וא"כ למה יכנס לפירצה דחוקה, למול ע"י אחרים כשהוא פטור מלמול את בנו מעיקר הדין.

ואף שלא ידעתי בבירור מ"מ משער אני שאכן הוראה זו מושתתת על צירוף השיטה דיש ביטול מצ"ע במילה שלב"ז לשיטת הרמב"ם דמשלב"ז דוחה יו"ט שני ושי' האחרונים דמותר לעשות מלאכה ע"י בן א"י, ומה אעשה, בער אני ולא אדע, ולענ"ד אין להתיר דבר ע"י צירוף שיטות שונות שכל אחת מהן נדחתה מהלכה, ורק כשיש היתר גמור אלא שיש בו פקפוק חזי' לאצטרופי לצדדים נוספים ולא כשכל אחד מיסודות ההיתר הוא שיטה שהפוסקים הרחיקו.

אמנם ידעתי שהגרש"ז זצ"ל ייחס משקל גדול לשיטת החכם צבי דאף בן חו"ל שדעתו לחזור אינו נוהג יו"ט שני של גלויות בא"י אף שאין המנהג כן, ואפשר דבמקום מצות מילה הכריע כדעת החכם צבי.

ולכן לענ"ד דכיון דאבי הבן אסור למולו ביו"ט שני, ועליו בלבד המצוה ולא על זולתו אינו מצווה כלל למול ע"י שליח, ואם ימול ע"י שליח יש בו צד איסור, כנלענ"ד.

ומ"מ גדולי הפוסקים הנ"ל הכריעו כנ"ל, והנלענ"ד כתבתי.

באהבה וביקר

אשר וייס



[1] ועיין עוד לעיל (סימן ט"ז אות ג') מה שכתבנו בדברי הרמב"ם במאחר מילה שלא בזמנה.