טבילת כלים (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"כל דבר אשר יבא באש...תעבירו באש וטהר" (במדבר ל"א כ"ג).

"תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" הוסף לך טהרה אחרת" (עבו"ז ע"ה ע"ב).

א

האם טבילה זו מה"ת

הנה נחלקו הראשונים בטבילה זו אם מה"ת היא או שמא תקנת חכמים ואסמכוה אקרא, בדברי רש"י בעבו"ז שם מבואר דהוי מה"ת שהרי כתב דטבילה זו גזירת הכתוב הוא וכ"כ בתוס' שם והסמ"ק במצוה צ"ט מנאה בהדי תרי"ג מצוות, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער ד' ובשו"ת ח"ג סי' רנ"ה ורנ"ט, ובערוך השלחן יו"ד סי' ק"כ סעי' ד' כתב שכן דעת רוב הפוסקים.

אך בכל בו בסי' פ"ו כתב דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא וכ"כ התורי"ד בעבו"ז שם מהדורא תליתאה, והישועות יעקב באו"ח סי' י"ג ס"ק ד' ובסי' תק"ט סק"ד, וכן ביו"ד סי' ק"כ ס"ג ב' – ד' כתב דלרוב הפוסקים טבילת כלים מדרבנן עי"ש.

ובדעת הרמב"ם כבר נחלקו הראשונים ויש בדבריו משמעות לכאן ולכאן, דהנה כתב בפי"ז ה"ה ממאכלות אסורות "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם ולא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".

והנה מדכתב שמצוה זו מדברי סופרים היא משמע דאינו אלא מדרבנן וכן מלשונו אמרו חכמים וכן משמע מדכתב רמז לדבר, דכבר כתב הרמב"ם בסוף שורש ג' דלשון זה כוונתה לאסמכתא והרמב"ן שם חלק עליו וכתב דגם בדאורייתא אמרו רמז לדבר, ואפשר דשאני לשון חז"ל שבו כתב הרמב"ם דהוי אסמכתא מלשון הרמב"ם עצמו, וגם לשון אמרו חכמים מצינו בדברי הרמב"ם אף בדאורייתא כהא דפ"א ה"א מתפלה "אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפילה" אף שהרמב"ם נקט שם דמצוה דאורייתא היא, וגם מש"כ הרמב"ם דהוי מדברי סופרים ידוע דלשון זה נופל אף על דאורייתא כמ"ש בהלכות אישות פרק   הלכה   דקידושי כסף הוי מדברי סופרים אף דפשוט דקידושי תוררה הן אלא דכיון שאינו מפורש בתורה אלא מדרש חכמים היא כתב דהוי מדברי סופרים, וכ"כ הרמב"ם בשרש ב' עי"ש.

אך ממש"כ מפי השמועה למדו משמע דהוי הלכה למשה מסיני, אך גם זה אינו כלל גמור שהרי מצינו לשון זה ברמב"ם בפ"א ה"ה משביתת עשור על איסור רחיצה ביוה"כ אף שדעת הרמב"ם דאין איסור מה"ת אלא באכילה ושתיה בלבד, סוף דבר אין הכרח לכאורה מתוך דברי הרמב"ם אם הוי מה"ת או מדרבנן.

והרשב"א סתר בזה את דברי עצמו דבחידושיו לעבו"ז שם כתב בדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן וכ"כ הר"ן שם אך בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ה וסי' רנ"ט כתב בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת עי"ש.

ב

בגדר הטבילה

והנה יש לעיין בגדר טבילה זו אם הוי מצוה או מתיר, דהנה הרמב"ם לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות התורה והרמב"ן לא השיג עליו בזה וגם בחינוך נפקד מקומה של מצוה זו, אך הסמ"ק במצוה צ"ט כתב מצוות טבילת כלים וצ"ב במה נחלקו, ולכאורה נראה דנחלקו בשורש גדרה של מצוה זו, דעת הרמב"ם וסייעתיה דהוי מתיר ולא מצוה ולכן הוי בכלל תרי"ג המצוות אבל דעת הסמ"ק דהוי מצוה וראוי למנותה בהדי תרי"ג מצוות.

ובאמת נראה להדיא בדברי הרמב"ם דכל ענין טבילה זו להתיר את הכלים לשימוש, דז"ל בה"ג שם "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין", ולענ"ד ברור מכל דבריו בהלכה זו דכל ענין הטבילה הוי ככל דיני הכשר כלים דהיינו כהדחה הגעלה וליבון שבאים להתיר את השימוש בכלי, דמלבד מה דכייל לכל הני ד' ענינים בחדא מחתא, עוד מוכח מלשונו "מטבילן במי מקוה ואח"כ יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות" דכל ענין טבילה זו להתיר את האכילה והשתיה בכלים, וכך מוכח עוד ממש"כ בהלכה ה' "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחין מן הגויים ואח"כ יותרו באכילה ושתייה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים" וכו' הרי דכל ענין הטבילה, "ואח"כ יותרו לאכילה ושתייה" ועוד שהרי להדיא כתב הרמב"ם בה"ה דענין טבילה זו אינו משום טומאה אלא כדי להתיר גיעולי נכרים  הרי לן להדיא דגם ענין הטבילה כמו הדחה הגעלה וליבון כדי להתיר גיעולי נכרים וז"ב מאוד.

וגם מדברי רש"י בפרשתנו מבואר דהוי מתיר דכתב (ל"א כ"ג) ורבותינו דרשו מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות" הרי דטבילה זו באה להכשיר כלים מן האיסור.

אך יש מן הראשונים שהתירו לגמרי את השימוש בכלים אף לפני שנטבלו ולשיטתם אין הטבילה מתיר כלל אלא מצוה בעלמא, עיין ראבי"ה פסחים סי' תס"ד, ובפסקי הרי"ד בעבו"ז שם ובפסקי הריא"ז הביא את שיטת הרי"ד הנ"ל ודחה דבריו עי"ש, וגם בשו"ת ר"ח או"ז סי' ס"א כתב דמות להשתמש בכלי קודם טבילתו.

ובדברי האחרונים חזינן דנקטו דאף דמה"ת מותר להשתמש בכלי קודם הטבלתו מ"מ אסור מדרבנן עיין בזה בביאור הלכה סי' שכ"ג ס"ז, ואף להבנתם מדין תורה אין כאן מתיר אלא מצוה בלבד אלא שחכמים אסרו להשתמש בכלים כדי שלא יבואו לבטל מצות הטבילה וז"ב. אך מדברי הפמ"ג במש"ז סי' תפ"ו מבואר דנקט דמה"ת אסור להשתמש בכלי לפני טבילתו דכתב דאסור לשתות ד"כ בכוס שלא הוטבל דאין עשה דרבנן דוחה איסור תורה, הרי דנקט דהשותה מכוס שלא הוטבל עובר באיסור דאורייתא.

ואפשר שהרמב"ם לשיטתו לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות שבתורה כיון שאינה אלא מתיר את הכלים בשימוש (וגם הרמב"ן לא השיג עליו בזה, וגם בספר החינוך הלך בעקבות הרמב"ם כדרכו), וכיון שאינו אלא מתיר נפקד מקומה ממנין המצוות, והסמ"ק שמנה מצוה זו נקט דבאמת מצוה בעלמא היא ולא מתיר כמבואר.

אך באמת עדיין צ"ע בהשמטת הרמב"ם דהלא במ"ע קמ"ו מנה את השמיטה כמצוה אף שהשחיטה באה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי, ובמ"ע קמ"ט מנה את בדיקת הסימנים כמצוה אף שכל כולה אינה אלא להבדיל בין הטמא ובין הטהור, והראב"ד באמת השיג על הרמב"ם בשתי מצוות אלה וכתב דאין ראוי למנותם בהדי תרי"ג מצוות ועי"ש בהגהות הבית יוסף מש"כ ליישב שי' הרמב"ם והארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ולכאורה נראה יותר דמוכח מזה דבאמת דעת הרמב"ם דכל ענין טבילת כלים אינה אלא מדרבנן ולא מה"ת, ואפשר דכיון דלא כתוב להדיא אלא מדרשה אתיא אינה בכלל עי"ג מצוות ועדיין צ"ע.

ג

והנה יש לעיין לכאורה אם מותר להשהות כלים לאחר קנייתם או שמא חייב אדם להטביל כלים סמוך לקנייתם משום דשהוי מצוות לא משהינן, והנה לא ראיתי בפוסקים מי שכתב דאסור להשהות כלים בלי טבילה משום טעם זה, ואף הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט לא כתב אלא דאסור להשהותן משום חשש תקלה כיון שאסור להשתמש בהם לסעודה לפני טבילתן אבל לא משום שהוי מצוה.

ולכאורה שאלה זו תלויה אם הוי מצוה או מתיר, דאם אינו אלא מתיר לא שייך הא דלא משהינן דפשוט שאין האדם חייב לשחוט את הבהמה אלא כאשר הוא מתכוין לאכול ואינו חייב לבדוק סימני דגים אלא כשהוא חפץ לאכול, אבל אם מצוה הוא ולא מתיר לכאורה אסור להשהות כלים, ולא חזינן שיקפידו בזה ולכאורה צ"ע בזה.

והנראה מזה דאף אם אין טבילת כלים באה להתיר את האסור אלא מצוה בעלמא היא, מ"מ אין מצוה זו רובצת על האדם אלא כשהוא בא להשתמש בכלים אלה לצרכי סעודה ומצוה קיומית היא כמו מצות ציצית, דאין שייך להגדיר מצות הציצית כמתיר, דהלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית אינו עובר על איסור כלשהו מלבד ביטול מצות ציצית וא"כ א"א שהציצית באה להתיר את האיסור, (משא"כ הפרשת תרו"מ שבאה להתיר איסור טבל, ושחיטה שבאה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי וז"פ) מ"מ אינו חייב בציצית אלא כשלובש את הבגד לדידן דקי"ל ציצית חובת גברא היא (שו"ע או"ח סי' י"ט ס"א), וי"ל כן גם במצות טבילת כלים דאף אם הוי מצוה ולא מתיר מ"מ אין מצוה זו רובצת אקרקפתא דגברא אלא דכאשר הוא משתמש בכלים אלה לצרכי סעודתו, ודו"ק.

ולפי"ז נראה דהמשתמש בכלי קודש טבילתו מבטל מצות עשה דטבילת כלים וזו דרק רביעית בשאלת השימוש בכלי לפני טבילתו, ושלש מחלוקות בדבר, לדעת הרמב"ם ורש"י כל מצות הטבילה להתיר את הכלים, לדעת הראבי"ה וסיעתו מותר להשתמש בכלי לפני טבילתו, לדעת הרבה אחרונים יש בזה איסור דרבנן, ולדברנו הנ"ל יש בזה בטול מ"ע דטבילה.

ומצאתי כיסוד דברי באבני נזר או"ח סי' תי"ח שכתב לבאר את מה שכתב לבאר את מה דאיתא באו"ח סי' שכ"ג סעי' ז' דמותר להטביל כלי חדש בשבת ולא חשיב תיקון מנא, דכל האיסור להשתמש בכלי אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה וכיון דבשבת אינו יכול להטביל ממילא מותר להשתמש בלי טבילה כמו שמצינו בציצית בסי' י"ג ס"ג דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית, וכיון שיכול להשתמש בו בלי טבילה שוב לא הוי תיקון מנא עיי"ש. אך לכאו' דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי לשימוש גם בימות החול, אתמהה.

והנה דנו גדולי הזמן במי שמתארח בבית מלון האם מותר לו להשתמש בכלים שלא הוטבלו, דהלא כתב הרמ"א דאסור להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ובמנחת שלמה ח"ב סי' ס"ו כתב בזה להקל ע"פ הסברא הנ"ל דכאשר אנוס הוא ואין בידו להטביל מותר לו להשתמש בלי טבילה כהא דציצית וכנ"ל.

ולענ"ד יש לדחות דבאמת סברא זו לדמות טבילת כלים לציצית לא מצינו בראשונים ובאחרונים, ומדברי רש"י והרמב"ם הוכחנו דיש איסור בעצם לפני טבילה ולדעת האחרונים יש בזה איסור דרבנן, ועוד דהרי בציצית גופא דעת המג"א בסי' י"ג דיש איסור דרבנן, וא"כ צע"ג אם יש בזה כדי היתר.

וכיון דאתינא להכי יש ליתן טעם נוסף בהשמטת הרמב"ם מצוה זו ממנין התרי"ג דהרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דטבילה זו תכליתה וענינה להתיר גיעולי נכרים והוי מתיר, אך צע"ג דהלא לא מצינו איסור בכלים שלא נטבלו ואיזה איסור באה הטבילה להתיר ולכאורה הוי כציצית דמלבד ביטול מצות ציצית אין איסור בלובש ד' כנפות, וכן בכלים שלא נטבלו אין איסור מלבד ביטול מצות הטבילה. אלא דהרמב"ם דייק ממה שמצות הטבילה ניתנה בהדי מצות הכשרת הכלים מאיסורן דע"כ בחדא מחתא מחתינן לכולהו וכשם שהגעלה וליבון באים להתיר את הכלים מבליעת האיסור שבהן גם הטבילה באה להתירן, ומשו"כ מפרשים אנו את מצות הטבילה כלאו הבא מכלל עשה, ואיסור הוא ולא מצות עשה, וכבר כתב הראב"ד במצוה קמו-קמט דאין למנות במנין המצוות לאו הבא מכלל עשה והסכים עמו בב"י שם, ודו"ק בכ"ז.

והנה יש מן הראשונים שנקטו דכלים שבישלו בהם לפני טבילתן אוסרים את המאכל שנתבשל בהם, והתוס' בעבו"ז שם ד"ה וכולן הביאו בזה שני דרכים, א' המאכל מותר, ב' גזרו קודם טבילה אטו קודם הגעלה וליבון ומ"מ אי כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן, אך להלכה פשוט דאין המאכל נאסר ולא מצינו אלא שאסור לכתחלה להשתמש בכלי לפני טבילתו, עיין רמ"א סעיף ח' בסי' ק"כ.

ד

טבילת כלי ע"י גוי

הנה מבואר להדיא שם בסעיף ט"ו דטבילת כלי ע"י גוי כשרה, והט"ז שם בסקי"ז האריך לחקור האם כשרה רק בדיעבד או אף לכתחלה והוכיח מדברי הרשב"א דאף לכתחלה מותר להטביל ע"י גוי, אך הט"ז תמה דכיון דפשוט שאינו יכול לברך על טבילת הכלים ע"י גוי דהישראל הלא לא עשה כלום, איך יטביל כלים בלי ברכה ויבטל ברכת המצוה, ובסו"ד הסיק דאם הישראל יטביל כלי אחד ויברך עליו שוב מותר אף לכתחלה להטביל את כל השאר הכלים ע"י גוי עי"ש.

והפרי חדש שם חולק על הט"ז וס"ל דיכול הישראל לברך אף על טבילת הגוי עי"ש.

ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א כתב כדברי הפרי חדש וביאר הלכה זו בשתי דרכים. א' אף דאין שליחות לגוי מ"מ בפועל אמרינן יד פועל כיד בעל הבית וכמבואר בב"מ (י' ע"א) דאף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פועל שאני דידו כיד בעה"ב, וכעי"ז אמרו שם (צ"ו ע"א) דיד עבד כיד רבו עי"ש, ואם הגוי המטביל את הכלים פועל הוא בשכר ידו כיד בעל הבית ויכול הישראל לברך על הטבלת הגוי.ב' במצות טבילת כלים שאין ענינו בעצם מעשה הטבילה אלא שהכלי יהיה טבול לא צריך שליחות כלל והישראל מקיים מצוה בעצם גרימתו שהכלים יהיו טבולים, והמחנ"א כתב לפי דרכו דיכול אדם לברך כשהוא בונה מעקה ע"י פועל נכרי, ואף שהמחנה אפרים נטה לומר דאף דבאמת לא צריך שליחות במצוות אלה דאף אחרים יכולים להטביל כליו ולבנות מעקה בגגו שלא מדעתו, מ"מ הוא לא עשה כלום וממילא לא יוכל לברך על מעשה הגוי (אילולי דיד פועל כיד בעה"ב), מ"מ בדעת הפר"ח הסביר דבהני דלא צריך בהן שליחות יש שליחות אף לגוי עי"ש.

ולענ"ד שתי הסברות של המחנ"א רחוקות דכבר דנתי במנחת אשר לגיטין סי' נ' אות ב' דלא אמרו יד פועל כיד בעל הבית אלא לענין קנין וזכיה ולא לענין ייחוס מעשי הפועל וכיון שאמרו דעכו"ם אין בו שליחות פשוט דגם פועל עכו"ם לאו בכלל שליחות הוא ואינו כמותו, ודנתי בזה כנגד המהרי"ט אלגאזי והמקנה על קידושין והבאתי את דברי התורי"ד בגיטין כ"ג שכתב כדברי עי"ש היטב.

ומש"כ דבדבר שאי"צ בו שליחות יש שליחות בעכו"ם, הרי הדברים הם דבר והיפוכו, דאיך יהיה שליחו כמותו משום שאי"צ בו שליחות, אך אפשר בסגנון אחר, דבמצוה שאי"צ בו שליחות כל שמביא לידי כך שהדברים ייעשו מקיים מצוה בעצם פעילותו לגרום לעשיית הדברים, אך מ"מ נראה פשוט דלא עשה מעשה מצוה שיברך עליו.

אך מש"כ הפר"ח שם (ס"ק מ') להוכיח שיכול לברך והוכיח כן משו"ת הרשב"א, נראה דאין ראיה כלל מדבריו, דהרשב"א לא כתב אלא דמותר להטביל כלים ע"י גוי, והפרי חדש כנראה נתקשה דאם אין הישראל יכול לברך למה מותר להטביל ע"י גוי הלא הוא מבטל את ברכת המצוה אלא ע"כ דיכול שפיר לברך.

אך לענ"ד אין זה ראיה כלל דעד כאן לא למדנו שאסור לבטל ברכת המצוה אלא כהא דתרומות (פ"א משנה ו') דערום ואלם לא יתרומו משום שאינם יכולים לברך, שהרי באמת הפרישו כדין ונתחייבו לברך אלא שאינם יכולים לברך כמצוותן ערום משום שלבו רואה את הערוה ואלם משום שאינו יכול לדבר, אבל הטובל כלים ע"י גוי הלא באמת פטור הוא מן הברכה, דהוא עצמו לא עשה מצוה ולא נתחייב כלל לברך ומהי"ת לומר דבכה"ג יש אסור, דכבר ביארתי במקום אחר דבמצוות שכל ענינם בתוצאה אין נענשין בעידנא וריתחא וכן נראה בטבילת כלים, אך לפי"ז אין הישראל צריך אפילו כלי אחד ולברך עליו ואפשר דלרווחא דמילתא כתב כן הט"ז. דו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד.