טרחא דציבורא (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א


כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (במדבר כ"ד ט').

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ולמה לא קבעוהו משום טרחא דציבורא (ברכות י"ב ע"ב).

א

מקור הלכה זו וגדרה

הנה ראיתי בשו"ת מכתב לחזקיהו לבעל השדי חמד בסי' ט' שהביא מה שכתב מהר"י אגלאזי בספר שלמי צבור דטרחא דציבורא הוי איסור דאורייתא וחלק עליו ונקט דאין כאן אלא איסור דרבנן, ומאחר דנקט שאין כאן אלא ענין דרבנן כתב דפשוט דאין עוברים על שום איסור דאורייתא או אף איסור דרבנן משום טרחא דציבורא, עי"ש.

ומכיון שאין ספר שלמי צבור תח"י וגם בעל שד"ח לא גילה מצפוניו בארוכה כדרכו בקדש אלא הביא בקצרה מה שביאר במק"א, לא ידעתי במה נחלקו, דבאמת נראה פשוט לענ"ד דענין זה דטרחא דצבורא עיקרו מן התורה, אף שכל ההלכות ששנו וחידשו משום טצ"ד בודאי אינם אלא מדרבנן. עיקרו מה"ת, משום דפשיטא לן דטירחא דצבורא משום כבוד הציבור הוא וכמפורש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קט"ו דטרחא דצבורא משום כבוד הציבור הוא, וכמבואר בסוטה (ל"ט ע"ב) "אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד הצבור"  וברש"י שם כתב "שטורח הצבור לעכב שם עם הס"ת", וגם הרמ"א באו"ח סי' קמ"א ס"א כתב דמשום טרחא דצבורא הוא עי"ש, וכן במה שאמרו ביומא (ע' ע"א) "אין גוללין ס"ת בצבור משום כבוד הצבור" ובריטב"א שם פירש דמשום טרחא דצבורא הוא וכ"כ המאירי שם (ס"ח ע"ב) וכ"כ הרמב"ם בפי"ג הכ"ג מהלכות תפילה שטורח הצבור הוא שצריכים לעמוד כל שעת הגלילה, הרי לן בלשון חז"ל שאמרו משום כבוד הצבור והראשונים פירשו דהני הלכתא הוי משום טרחא דצבורא.

(אך צ"ע בשיטת רש"י שם ביומא שכתב "מפני כבוד הצבור שיהו מצפין ודוממין לכך" אם כונתו ג"כ לטרחא דצבורא שיהו מצפין ודוממין ומחכים בחוסר מעש וזה הוי טרחא דצבורא או שמא כונתו לכבוד הצבור ממש שיהו מצפין ודוממין, דזה הרי ברור דיש כבוד צבור שאינו קשור לטרחא דצבורא, כהא דמגילה (כ"ג ע"א) דאין אשה קוראה בתורה משום כבוד הצבור, ושם (כ"ד ע"ב) דאין קטן ערום קורא בתורה משום כבוד הציבור, וז"פ).

ומ"מ נראה פשוט דהקפידו על טרחא דצבורא משום כבוד הצבור, וכבוד הצבור בודאי יש בו ענין מה"ת דאף על כבוד היחיד נצטוינו להקפיד מן התורה משום ואהבת לרעך כמוך כמבואר ברמב"ם בפ"ו ה"ג מדעות וק"ו שיש להקפיד על כבוד הצבור החמור טפי. אך מאידך פשוט דכיון שאין כאן ענין מוגדר ואלו מן הדברים שאין להם שיעור אין פרטי התקנות שתיקנו משום טרחא דצבורא אלא מדרבנן ככל התקנות שתקנו חכמים משום ענינים נשגבים שעיקרן מה"ת, וכעי"ז כתב הרמב"ם בפי"ד ה"א מאבל דביקור חולים ונחום אבלים וכדו' מצוות דרבנן הן אף לכולם בכלל לאהבת לרעך כמוך, וז"פ.

והנה לא ראיתי בדברי הראשונים שהשתיתו הלכה זו על מקור בתורת משה או בנו"כ, אף שלכאורה יש להביא מקור ממה שדרשו חכמים (קידושין ל"ב) "מנין לחכם שלא יטריח (את העם לעמוד מפניו) ת"ל זקן ויראת" וברש"י שם "שלא יעמיד את הצבור" הרי דאף שהעם נצטוה לעמוד בפני החכם מצווה החכם שלא יטריח את העם (אמנם אין זה משום טרחת הצבור דוקא ואפשר שמצווה גם להשתדל שלא להעמיד את היחיד) אך חזינן ברש"י שפירש שלא יעמיד את הציבור.

ובספר הפרדס הגדול לרש"י סי' קע"א כתב לבאר את דברי חז"ל בר"ה (ט"ז ע"ב) למה תוקעין ומריעין כשהן עומדין ותוקעין ומריעין כשהן יושבין, הלא אסור להטריח את הצבור בכדי, שהקב"ה אינו מטריח את הצבור בכדי כדאמרו בפסיקתא דרב כהנא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי' ענה בי פרשה של קרית שמע נתתי לכם ואמרתי לכם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, מכאן שאסור להטריח את הצבור בכדי", הרי לן מקור נוסף למה שאסור להטריח את הצבור בכדי.

ומ"מ נראה כנ"ל שעיקר ענין זה מה"ת אף שפרטי הלכותיו מדרבנן.

ב

בעניני קריאת התורה

בהלכות קריאת התורה סי' קל"ה ס"ה מבואר דכהן שקורא קרית שמע אין ממתינים לו וקוראים ישראל במקומו משום טרחא דצבורא ומקורו משו"ת הרשב"א ח"א סימן קט"ו, ולכאורה מוכח מזה דמשום טרחא דצבורא דוחין איסור או מצוה מדרבנן דהרי תקנו שכהן קורא ראשון משום וקדשתו (ובמק"א דנתי דשמא יש בזה אף דאורייתא עיין מנח"א ויקרא סי'   ). אך באמת אין בזה ראיה כלל, דהרשב"א שם כתב לנמק שיטתו "שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו, ולא יהא כבוד צבור קל מצורבא מדרבנן". ומ"מ חזינן מדברי הרשב"א דטרחא דצבורא משום כבוד הצבור הוא ואל יהא קל מכבוד ת"ח שקודם לכבוד הכהונה.

והרשב"א חזר על משנתו שם בסי' קפ"ה ושם הוסיף לבאר בסגנון אחר "שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו ואם הוא פנוי ומקדימין אחר בפניו נמצאו מקילין בכבוד הכהונה, אבל זה שאינו יכול לעלות ולקרות מחמת שהוא עסוק בקריאת שמע אין כאן קולא אצל כהונתו", הרי לן שאין יסוד הדברים שכבוד הכהונה נדחית מפני כבוד הצבור, אלא שאין כאן זילות כלל בכבוד הכהונה, ודו"ק בזה.

הרי לן ג' הלכתא בקריאת התורה משום טרחא דצבורא א' שלא יפשיט, ב' שלא יגלול, ג' שאין ממתינין לכהן העוסק בקר"ש או בתפלה.

ומשום שאין גוללין ס"ת בציבור אמרו ביומא ע' ע"א דכהן גדול ביוהכ"פ קורא בחומש הפקודים בעל פה כדי שלא יצטרכו לגלול את הספר מפרשת אמור לפרשת פנחס, וכבר הקשו מסוגיה זו על הלכה פשוטה דבימי המועדים כשקוראים למפטיר מקרבנות היום, אם אין לצבור אלא ספר אחד גוללין אותו ואין קורין בע"פ, וכמבואר בסי' קמ"ד ס"ג (והבית יוסף שם הביא משו"ת הרשב"א שאכן אין גוללין ס"ת בציבור ואם אין להם אלא ס"ת אחד באמת יקראו מפטיר בע"פ כמו כה"ג ביוהכ"פ עי"ש), וכבר עמד ע"ז המגן אברהם שם סק"ז וכתב דהציבור מוחל על כבודו כדי לקיים מצות קריאת התורה כתיקונה משא"כ בכה"ג ביוהכ"פ שהיה במעמד כל ישראל ואינם מוחלין על כבודם.

ודברי המג"א לכאורה דוחק, דמהי"ת לחלק בין מעטים לרבים ולהניח דמעטים מסתמא מוחלין על כבודם וכל ישראל אין מוחלין, ואם בכל בית כנסת אמרינן דמסתמא מוחלין על כבודם, ק"ו בכהן גדול בבית המקדש ביום הקדוש והנורא בודאי ימחלו על כבודם.

ולול"ד המג"א היה נראה יותר, דבכבוד כל ישראל לא מהני מחילה על כבודם, וכמו דלא מהני מחילת המלך על כבודו דשום תשים עליך מלך כתיב, כן לא מהני מחילה לענין כבוד כלל ישראל דלא גרע מכבוד מלך שכל כבודו וגדולתו אינו אלא מכבוד ותפארת כלל ישראל, ודו"ק.

ובאמת יש לעיין בכל הנחת המג"א דמהני מחילה לענין כבוד הצבור וטרחתו, דנראה לכאורה דשאני מכבוד יחיד, דכבוד הצבור וטרחתו אינו משום הכבוד הפרטי של כל אחד ואחד מאנשי הצבור אלא גדר כללי לכבד את הצבור ולחוס על טרחתו, ושמא אין בזה דין מחילה, ולא נתפניתי לחיפוש ובדיקה.

ובשו"ת אבני נזר חשן משפט סי' קנ"ב כתב לישב בדרך אחר דשאני קריאת הכה"ג ביוה"כ שאינה מצוות הציבור אלא קריאה זו על הכה"ג מוטלת ולא מן הדין דמשום קריאתו יטריח על הצבור, אבל בקריאת המוספין שהיא מצוות הצבור אין לחשוש לטרחא דצבורא דהלא כך מצוותן וחובתן וכשם שחייב אדם לטרוח בכל עבודתו את בוראו כך גם במצוה זו שעל הצבור לטרוח לקיים מצוותן, ולכאורה סברא זו כ"כ מתישבת על הלב עד שצ"ע בדברי הראשונים והאחרונים שלא עמדו עליה.

ונראה דהם נקטו דאף קריאת הכה"ג מצוות הצבור הוא שכל עבודתו עבודת הצבור הוא דשליח צבור הוא לכפר עליהם.

אמנם ראיתי בגבורת ארי ביומא שם שכתב כיסוד דברי האבנ"ז לבאר למה לא מצינו שהכה"ג בירך לפני קריאתו ברכה"ת וכתב דכיון שלא היתה זו חובת הציבור אין חייבין לברך דברכה"ת שלפני קריאת התורה אינו אלא משום כבוד הציבור עי"ש.

ומ"מ כתבו הראשונים דאין לבטל תקנת חכמים משום כבוד הציבור ולכן גוללין ס"ת כדי לקרוא כהלכה כ"כ בהגהות מרדכי גיטין תס"ג ובריטב"א שם ביומא והביאם הבית יוסף שם.

והנה נסתפק באגרות משה או"ח ח"ב סי' ל"ז כדת מה לעשות כאשר גבאי ביהכ"נ הכין ספר לקריאה ובטעות הוציאו ספר אחר, האם להחזיר את הספר שהוציאו משום טרחא דצבורא או שמא כבוד הס"ת גובר ושלא לבזות הספר עדיף לגלול, והאג"מ הביא את מש"כ הגריעב"ץ בסידור שלו שנחלקו בשאלה זו והסיק דמה שירצה יעשה.

ולענ"ד יש לחלק בזה בין אם שמו לב בעוד הארון קודש פתוח ועדיין עומדים לידו עם הס"ת דאז מסתבר שיחליפו את הספרים דעדיין לא נגמרה הוצאת הס"ת, ובין אם כבר הגיעו עם הספר לבימה וננעלו שערי הארון, דאז מסתבר טפי שהציבור מוחל על כבודו, דכבר נתבאר מדברי המג"א דציבור יכול למחול על כבודו ובודאי כך ראוי לעשות משום פגמו של הס"ת.

ועוד מצינו בהלכות קריאת התורה מה שדנו הפוסקים בסי' רפ"ב אם ראוי להוסיף על ז' הקרואים בשבת והבאר היטב שם הביא תקנת מהר"ש מפראג שלא להוסיף על עשרה קרואים ומשום טרחא דצבורא וע"ע במשנ"ב שם סק"ה, וחידוש מצינו במאירי במגילה כ"א דהטעם שבמנחה תיקנו שלא להוסיף על ג' קרואים וגם אין מפטירין במנחה דכיון שהציבור כבר עיף ויגע חששו טפי לטרחא דצבורא עי"ש.

ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ד שכתב בחריפות יתירה נגד מה שנהגו לומר "מי שברך" אחרי עליה לתורה וכתב דמלבד מה שיש בה פיסוק מעות, ובקשת צרכים, יש בו גם טרחא דצבורא ואשרי מי שיבטל מנהג זה, עי"ש. אך אף הוא כתב שמנהג זה עתיק הוא, והנח להם לבנ"י אם לא נביאים הם בני נביאים הם.

וחידוש גדול מצינו בדין טרחא דצבורא דלפעמים חששו לטרחא דצבורא אף בזמן מועט ביותר וכמבואר בסי' קל"ט ס"ד דאין צריך לגלול הס"ת כשהוא מברך לפני הקריאה אלא יהפוך פניו לצד כדי שלא יחשבו שהברכות כתובות בס"ת ובמשנ"ב ס"ק י"ז שלא יגלול משום טרחא דצבורא וכן הוא בבית יוסף ומקורו במגילה ל"ב ע"ב, הרי שחששו לטרחא דצבורא אף שמדובר ברגעים אחדים.

וע"ע בט"ז סי' ח' דאף דמבואר בשו"ע שצריך לבדוק ציציותיו לפני שמברך עליהם אם נקרא לעלות לתורה לא יבדוק משום טרחא דצבורא, והט"ז לשיטתו דבדיקה זו אינה אלא חומרא ולא מעיקר הדין, ומ"מ חזינן דחששו אף לזמן מועט ביותר, ואין בידינו לתת בזה שיעור מסוים ואין לנו אלא דברי הפוסקים לפי הענין והמקום והזמן.

ג

בסדרי התפלה

וגם בהלכות תפלה מצינו הלכתא גבורתא שנקבעו משום טרחא דצבורא ונפרט מקצתם.

בברכות כ"א מבואר דבאמת היה ראוי להתפלל י"ח ברכות בשבת ורק משום טרחא דצבורא תיקנו ז' ברכות בלבד ומשו"כ אם התחיל אתה חונן בשבת משלים ברכתו.

ש"צ שטעה בלחש אינו חוזר וסומך על חזרת הש"ץ משום טרחא דצבורא כמבואר ברמב"ם פ"י מתפלה ה"ב ובשו"ע קכ"ו ס"ד.

דעת הירושלמי בברכות (פ"ה ה"ג) דש"צ שטעה ודילג ברכה בחזרת הש"צ אינו חוזר משום טרחא דצבורא אך כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' ל"ה דאין הלכה כירושלמי כיון שחידוש הוא שלא מצינו בתלמוד דידן.

ועוד מבואר בשו"ע סי' קכ"ד ס"ג דאין להמתין אף לאדם חשוב המאריך בתפלתו משום טרחא דצבורא, אמנם המגן אברהם בס"ק ז' כתב דהמנהג להמתין לרב והצבור מוחלין על כבודם וכ"כ הא"ר שם והמשנ"ב בס"ק ט"ו עי"ש. ובזמנינו אחר שנהגו כן מי שאינו ממתין לרב מן המתמיהין הוא וראוי לגעור בו ולהענישו אא"כ הרב מאריך בתפלתו עד מאוד והוא מוחל על כבודו[*]

וכבר הבאנו בתחלת דברינו את דברי השדי חמד שמי שמאריך בתפלה והצבור ממתין לו מותר לו לרמוז להם באמצע תפלתו שלא ימתינו ויתחילו בחזרת הש"צ או אף לפסוע לאחוריו וכ"כ גם המשנ"ב ואכמ"ל.




 *ובדרך צחות אמרתי דהצבור מחויב ע"פ מוסר להמתין לרב בתפלתו, דהלא אמרו דהרבנות מקברת בעליה, (פסחים פ"ז) וא"כ הצבור אשמים שהרב דואג לאריכות ימים ושנים וכל המאריך בתפלתו מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות נ"ד), וכן אמרו שהדיין צריך לראות את עצמו כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו (סנהדרין ז') והמדקדק בתפלה ובקר"ש מצננין לו את הגיהנם (ברכות ט"ו) וא"כ תחת אשר גורם הצבור לרב לדאוג לקיצור ימים וגיהנם חייבים הם לסבול אורך תפלתו ודקדוקה.