יסודות התשובה והוידוי (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל"א-ב'). "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (שם י"א-י"ד).

נחלקו הראשונים בענין התשובה אם מצוה היא מכלל תרי"ג מצוות התורה או שמא איננה מצוה אלא זכות וטובה שנתן הקב"ה לישראל.

הרמב"ן בפרשתנו כתב דפסוק זה, "ושבת עד ה' אלקיך" מצות עשה היא שעל החוטא לשוב בתשובה ולא רק הבטחה שכך יהיה בסוף הימים, ועוד פירש הרמב"ן את הכתוב "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום" דהכונה למצות תשובה הכתובה ברישא דקרא ולא לכללות מצוות התורה, וזה פירוש הפסוק בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך היינו וידוי פה ובלבבך היינו תשובת הלב.וגם הסמ"ק במצוה נ"ג מנה מצות התשובה בכלל תרי"ג מצוות וכ"ה בשערי תשובה לרבינו יונה שער א' ס"א עי"ש.

אך בלשון הרמב"ם משמע דאין התשובה מצוה כלל אלא זכות וטובה שנתן הקב"ה לישראל שעל ידה בידם לתקן את אשר עוותו, אך אין התשובה מצוה אלא הוידוי, דהלא כתב בסהמ"צ עשין ע"ג "הוא שצוונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו, ולאמר אותם עם התשובה", הרי דאין עצם התשובה מצוה אלא הוידוי אלא דצריך לומר את דברי הוידוי עם התשובה, וכ"כ בפ"א ה"א מהלכות תשובה "כל מצוות שבתורה בין עשה בין ל"ת אם עבר על אחת מהן וכו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני ה' וכו' וידוי זה מצות עשה" וכו' ואף בלשון זה משמע דאין המצוה עצם התשובה אלא הוידוי בשעה שישוב מחטאו, ומתוך כך כתב המנ"ח במצוה שס"ד דמצות וידוי גדרה כעין מצות גירושין דאין האדם מצווה לגרש את אשתו אלא דאם רצונו לגרשה מצווה לעשות כן ע"י ספר כריתות וכן בוידוי אם רצונו לשוב בתשובה לפני המקום ולכפר על חטאו מצווה להתודות בשעת התשובה עי"ש.

אך באמת אין זה שיטת הרמב"ם, ומתוך דיוק בלשון הרמב"ם בשתי מצוות אלה חזינן דאין גדר אחד להם, דבמצוה רכ"ב כתב "שצוונו לגרש בשטר עכ"פ כשנתרצה לגרש" הרי שהדגיש דאין הגירושין חובה אלא כשנתרצה לגרש מצוה לעשות כן ע"י גט כריתות, אבל במצוה ע"ג כתב "שצוונו להתודות על העוונות וכו' ולומר אותם עם התשובה" ולא כתב כשנתרצה לשוב בתשובה או כשנשוב בתשובה אלא שמצוה להתודות ולומר דברי וידוי עם התשובה, ומשמע מלשונו דכל זה בכלל המצוה "להתודות עם התשובה" ובאמת כתב כן להדיא בפרטי המצוות בריש הלכות תשובה דהמצוה "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" הרי שכל זה בכלל המצוה שישוב ויתודה וגם התשובה מצוה ולא רשות בעלמא ובאמת מבואר להדיא בדבריו גם בסהמ"צ שם דכל חוטא חייב להתודות הרי דאין זה תלוי כלל ברצונו לשוב בתשובה אלא חובה גמורה יש כאן להתודות עם התשובה וז"ב ופשוט.

אלא דמ"מ נראה ברור דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשורש מצוה זו וענפיה, דלדעת הרמב"ן שורש המצוה הוא התשובה ומקורו "ושבת עד ה' אלקיך" והוידוי חלק ממנה כדכתיב "בפיך ובלבבך לעשותו", ולדעת הרמב"ם שורש המצוה היא וידוי ומקורה "והתודה" אלא שגם התשובה מצוה עליו דוידוי ללא תשובה לאו כלום היא, ונראה דהרמב"ם הולך בזה לשיטתו דבפרק ז' ה"ה כתב הרמב"ם "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין שנאמר "והי' כי יבואו אליך וכו' ושבת עד ה' אלקיך וכו' ושב ה' אלקיך את שבותך" הרי שפירש מקרא זה כהבטחה ולא כציווי, ואף שגם הרמב"ן כתב שיש בפסוק הזה הבטחה ומ"מ יש בה גם ציווי, אין זה דעת הרמב"ם דהרמב"ן סמך דבריו גם על המשך הפרשה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" וכו', אבל הרמב"ם באגרת תימן כתב לפרש מקרא זה לומר דאין נביא יכול לחדש דבר דהקב"ה לא השאיר ממצותיו לא בשמים ולא מעבר לים אלא את כל התורה נתן לבני ישראל ע"י משה עבדו ולא תהא תורה אחרת מאתו ית"ש, הרי שפסוק זה מתפרש על כלל מצות התורה ולא על מצות התשובה.

אמנם בנוגע למקור מצות התשובה לשיטת הרמב"ם יש לומר כמה דרכי הבנה, הישמח משה בפרשת נצבים וכן במשך חכמה בפרשת וילך כתבו בשיטתו דאין מצוה מיוחדת בתשובה אלא כל מצוה ומצוה שאנו מצווים בעשייתו וקיומו מחייב לשוב בתשובה אם בטלנו אותו, ועומק סברא זו היא דבאמת אין מצוות התורה מעשים בעלמא שאנו מצווים בעשייתן, אלא ענינים ומעשים המקרבים בעצמותם את האדם אל אבינו שבשמים וזה תכלית כל הבריאה וכל התורה, וא"כ מצוות אלה שאנו מצווים בקיומם כדי להתקרב אל ה' הן הם המחייבים בתשובה אם בטלנו מהם והתרחקנו ע"י ביטולם מהקב"ה, וכמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ו "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ מרוחק ותועבה, והיום אהוב ונחמד קרוב וידיד, ונמצא לפי"ז דלא מצוה אחת של תשובה יש במנין התרי"ג אלא תרי"ג מצוות של תשובה.

ונראה עוד דמצות התשובה נובעת אף מן הציווי הכללי "לדבקה בו" שהיא מצות הדביקות בהקב"ה ואף שחז"ל פירשו מצוה זו בכמה אופנים, לדבוק במדותיו של הקב"ה ולדבוק בתלמידי חכמים מדברי הרמב"ם עצמו למדנו שאף ע"י תשובה מתקיימת מצוה זו דהלא כתב שם "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו' כלומר אם תשוב בתשובה בי תדבק וכו' הרי שהחוטא מרוחק וע"י תשובה הוא מתקרב ומתדבק אל הקב"ה ומקיים בכך מצוה זו לדבקה בו.

אמנם הנראה עיקר בדעת הרמב"ם דמצות התשובה ידעינן ממצות וידוי דמצוה אחת הן דהרי כתב הרמב"ם בפ"ב הלכה ג' דהמתענה ולא שם אל לבו הרי הוא כטובל ושרץ בידו וא"כ פשוט דכל ענין הוידוי אינו אלא "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" וזה המתחייב ממה שצונו התורה להתודות על החטא שבידינו, וכבר האריך שם בסהמ"צ והביא את דברי המכילתא דכל חוטא חייב להתודות ולא רק מביאי הקרבנות (אך דעת הבה"ג והיראים במצוה תמ"א דאין מצות וידוי אלא חלק ממצות קרבן החטאת והאשם עי"ש).

ועיין עוד במורה נבוכים ח"ג פרק ל"ו כתב הרמב"ם "עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שחטא ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמיתי וכו' ר"ל הוידויים והקרבנות וכו' והתעניות, והענין הכולל לתשובה מכל חטא נסור ממנו" הרי דאף שהמצוה הוא וידוי כמבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ובהלכות תשובה מ"מ בפנימיות הענין הוידוי מחלקי התשובה היא וכל ענין הוידוי לסור מן החטא הוא שבו שב החוטא מחטאו ומתקרב אל הקב"ה.

ב

במהות התשובה

הנה מבואר בדברי הרמב"ם בפרק א' מתשובה הלכה א' דאין התשובה מכפרת עד שיתודה וללא וידוי פה אינו מתכפר בתשובתו וכן בעלי הקרבנות אין מתכפר להן עד שיתודו וידוי פה, וכבר תמהו האחרונים על דבריו ממשנה ערוכה בקידושין מ"ט ע"ב "המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע גמור חוששין לקידושין שמא הרהר תשובה בלבו", והלא הרהור בתשובה אינה מכפרת עד שיתודה וידוי פה, ובאמת יש לתמוה יותר בדברי המשנה דהלא בסוף יומא תנן דיש ד' חלוקי כפרה ורק המבטל מצות עשה נתכפר לו ע"י תשובה בלבד ולא בעבר על ל"ת או איסורי כריתות ומיתת בי"ד, וכיון שאמרו במשנה ונמצא רשע גמור ע"כ לא מיירי במי שביטל מצות עשה בלבד, דהמבטל מצות עשה אינו בכלל רשע כלל דהלא כשר הוא לעדות כמבואר בחושן משפט סי' ל"ד דאינו נפסל לעדות אלא אם עבר בלאו שלוקין עליו ובפסולי עדות כתיב אל תשת ידך עם רשע, וכיון דמיירי דעבר על לאוין ומיתות בי"ד איך נעשה צדיק גמור ע"י הרהור תשובה.

ואמרתי בזה, דבאמת שני פנים יש בתשובה כנגד שני פנים שבחטא, דהלא החטא מחייב והחטא מזהם ומטמא, החוטא מתחייב בעונש על חטאו אך גם נפשו נפגמת ומזדהמת וכדברי הנביא "רחצו הזכו", "הסירו הבגדים הצואים מעליכם" וכדו' בכל מקום, וכנגד שני הפנים שבחטא יש שני פנים בתשובה, התשובה מכפרת על חיוב החטא והתשוב מטהרת מטומאת החטא, וכל זה מבואר במקרא מלא "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" הרי ששתים הם עניני וסגולות התשובה הכפרה והטהרה.

ונראה דחלוקי כפרה יש אבל אין חלוקי טהרה ואין הטהרה תלויה אלא בלבו של אדם, "מכל חטאתיכם לפני ה', תטהרו" כתיב, וכן הוידוי אינו מעכב אלא את כפרת התשובה אבל לא את טהרתה, דאם עשה תשובה שלימה לפני המקום נעשה טהור וקדוש אף ללא וידוי וללא יסורים, אף שעדיין לא נתכפר מהחיוב שהתחייב על ידי חטאיו.

וזה כונת הגמ' ביבמות כ"ב ע"ב דממזר חייב בכבוד אביו ואף דהבא על הערוה והוליד ממנה ממזר הוי מעוות לא יכול לתקון, השתא מיהו עושה מעשה עמך", הרי דאף שלא תיקן את המעוות אשר פגם וקלקל מ"מ השתא עושה מעשה עמך הוא, דאין טהרת התשובה תלויה אלא באדם לבדו.

וניחא לפי"ז דע"י שהרהר תשובה בלבו נעשה צדיק גמור אף שעדיין לא נתכפר לו כיון שלא התודה ועדיין לא עבר עליו יוה"כ ויסורין וכדו'.

הראנו לדעת דיש טהרה ללא כפרה, ונראה דיש גם כפרה ללא טהרה, ואף דדעת רבי דעיצומו של יום מכפר בין לשבים ובין שאינן שבים (יומא פ"ז ע"א) אין עיצומו של יום מטהר אלא מכפר בלבד וכלשון הברייתא עצומו של יום מכפר. דאין אדם זוכה בטהרה אלא ע"י תשובה שלמה שבלבו, דלפני ה' תטהרו כתיב.

וזה הנראה מה שמצינו בתפילת העמידה ב' ברכות א', הרוצה בתשובה ב' חנון המרבה לסלוח, וכן גם בתפלת אבינו מלכנו, א' החזירנו בתשובה שלימה לפניך ב' סלח ומחל לכל עונותינו, ונראה דברכה ראשונה על תשובה שלימה נוגע לטהרה, והשניה על סליחה ומחילה נוגעת לכפרה, ודו"ק (אמנם בפשטות אין קושיא במה שב' ברכות הן, דהראשונה שנזכה לשוב והשניה שע"י התשובה נזכה לכפרה, וז"פ).

ובזה מיושב קושית התוס' ישנים ביומא פ"ה ע"ב דאם יוה"כ מכפר אף ללא תשובה למה חרב הבית הלא יוה"כ כיפרה עונותיהם בכל שנה ושנה, ותירצו דמ"מ אין יוה"כ מכפר כפרה גמורה ללא תשובה עי"ש, ולהנ"ל נראה דאף דעצומו של יום מכפר מ"מ אין עצומו של יום מטהר, וסיבת החורבן היתה מחסרון טהרה דכאשר שוב לא היו ראויים להשראת השכינה חרב הבית ולא משום עונש על חטאיהם, ואפשר שזה כונת התו"י לחלק בין כפרה גמורה דהיינו טהרה לכפרה שאינה גמורה.

ומריש הוי אמינא דזה ביאור מש"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ב מעדות ובפי"ז ז' מסנהדרין דפסולי עדות חזורים להכשר כשעשו תשובה או לקו, דאלו שני הדרכים טהרה או כפרה, אך באמת זה טעות דלהדיא מבואר בפ"א ה"א מהלכות תשובה דחייבי מלקות אף כפרה אין להם כשלא עשו תשובה, וע"כ דגדר פסולי עדות שאני ואין פסולם והכשרם תלוי בתשובה כלל דאדם יראה לעינים, ולכאורה הוי אמינא דהכונה שם הוא להמבואר בסנהדרין דף כ"ה ע"ב דעכד שישברו פספסיהן ויקבלו דברי חברות וכדו' תשובה במעשה או ילקו כדילפינן מ"ונקלה אחיך" וכו' אין זה ענין כלל לכפרה וטהרה, אך זה דרך דחוק דהא תינח עבירות שבממון אך בהלכות עדות שם מדובר גם בעבירות שבין אדם למקום, ואכתי צ"ע.

וראיתי ברמב"ם הוצאת ר' שבתי פרנקל בשינוי הנוסחאות גירסא "כיון שלקו חזרו לכשרותן" ולא גרסו "כשעשו תשובה", אלא שהכס"מ גרס כנ"ל, ועדיין צ"ע.

ועוד נראה לפי"ז לישב מה שנראה כתמוה בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, דהנה בפרק ז' הלכה ג' נכתב "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה וההתול" וכו', ולכאורה תמוה למה לא כתב הרמב"ם הלכה זו בפרק א' ה"ב אחרי שכתב דחייב להתודות על כל המצוות שבתורה בין עשה ובין ל"ת וכו', שם הי"ל לכתוב דגם על דעות רעות צריך לשוב ולהתודות ולמה המתין עד פרק ז' עם הלכה זו.

אלא נראה בזה דבאמת אין התשובה על הדעות הרעות תשובת כפרה דאין הדעות הרעות עבירות דהתורה לא ציותה בפירוש על המדות הרעות אך מ"מ אמרו חז"ל דהדעות הרעות מרחיקות את האדם מהקב"ה וכמו שאמרו על בעלי הגאוה "אין אני והוא יכולים לדור בדירה אחת", וכן אמרו ג' אין רואין פני שכינה שקרנים חנפנים וכו'.

ומטעם זה לא כתב הרמב"ם הלכה זו בפרק א' שכולו עוסק בכפרה שבתשובה כמבואר לגבי חלוקי כפרה ולגבי וידוי אבל כל פרק ז' עוסק בטהרת התשובה כמבואר למעיין בו ובהלכה ו' הביא הרמב"ם את דברי הנביאים שציוו על התשובה, והנביאים הזהירו מהטינוף שבחטא ועל הטוהר והנקיון שבתשובה, ועיין עוד בהלכה ז' "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו' אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום אהוב ונחמד קרוב וידיד" וכו', וגם תשובה על הדעות משום טהרה היא ולא משום כפרה.

ועוד מובן לפי דברינו דבתשובה על המדות לא כתב הרמב"ם את ענין הוידוי דבאמת אי"צ בו וידוי דאין הוידוי קשור לטהרה אלא לכפרה כמבואר ובתיקון המדות אין גדר כפרה אלא טהרה בלבד.

אמנם י"ל עוד מדברי רש"י (בראשית ל"ב כ"א) דלשון כפרה הוא לשון קנוח והעברה, ודו"ק.

ג

במהות הוידוי

והנה מבואר בדברי הרמב"ם שם בהלכה א' דיש ג' חלקים בוידוי הזכרת החטא, "עויתי חטאתי ופשעתי ועשיתי כך וכך", חרטה על העבר "בושתי ונכלמתי" וקבלה על העתיד "לעולם אין חוזר לדבר הזה" וכן הוא ברבינו יונה בשע"ת שער א', ולכאורה תמוה על נוסח הוידוי שאנו אומרים בכל יום שאין בה לא חרטה ולא קבלה על העתיד אלא הודאת החטא בלבד, והלא אם לא התודה כדין אין התשובה מכפרת ואף שיש לומר בדוחק לפי המבואר לעיל דוידוי זה שאנו אומרים בכל יום אינו לשם כפרה אלא לשם טהרה בלבד, אין דעתי נוחה בתירוץ הזה דמאחר שמתודים אנו למה לא נתודה כדין וידוי המועיל אף לכפרה. וגם דוחק לומר דיש ביטוי לחרטה במה שאומר "ולא שוה לנו" דמ"מ אין בזה קבלה על העתיד ואף לא חרטה מפורשת וכעין דברי הרמב"ם בושתי ונחמתי.

והנראה בזה, דהנה לכאורה סתר הרמב"ם דבריו דבפ"ב ה"ח כתב "הוידוי שנהגו כל ישרא אבל אנחנו חטאנו הוא עיקר הוידוי" והרי אין זה כנוסח הוידוי שכתב בפ"א, ונראה לכאורה דבפרק א' מתייחס הרמב"ם לוידויו של יחיד המתודה בתשובתו על החטא שבידו אבל בפ"ב המדובר בנוסח הוידוי בתפלת הציבור דבהלכה ו' שם כתב "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד וכו' במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים", ובהלכה ז' ביאר את החיוב לשוב בתשובה ולהתודות ביוה"כ ובסו"ד כתב דשליח ציבור ביוה"כ מתודה באמצע תפילתו בברכה רביעית, ואח"כ כתב בהלכה ח' מנהג ישראל להתודות בלשון זה, ונראה דהדברים אמורים בוידוי של ציבור.

ויסוד ההבדל בין יחיד לציבור חזינן אף בוידוי הכהן הגדול על שעיר המשתלח שלא אמר אלא חטאו עוו ופשעו עמך בית ישראל כפר לעונות ולחטאים וכו' ולא אמר לשון חרטה וקבלה דרק המתודה בעצמו לפני המקום יכול לומר דברי חרטה וקבלה אבל המתודה על עון חביריו איך יביע חרטה וקבלה, וה"ה בשליח ציבור שאומר וידוי בתפלתו אינו אומר אלא הזכרת החטא ודברי ריצוי ובקשה שהקב"ה יכפר עונותינו ולא דברי חרטה וקבלה.

אך באמת נראה דאין החרטה והקבלה מעיקר מצות הוידוי אלא ממצות התשובה אבל עיקר מצות הוידוי אלא אינו הזכרת החטא וכמנהג כל ישראל "אבל אנחנו חטאנו", דהנה מצינו לשון וידוי אף במעשר שני כמבואר בפ"ה ממעשר שני משנה י' "במנחה ביו"ט ראשון היו מתודין, כיצד היה הוידוי בערתי הקודש מן הבית" וכו', ותמה שם בתוספות י"ט מה ענין וידוי יש בזה הלא אינו מתודה על חטא וכתב בשם הספורנו דענין הוידוי הוא "שבעונתנו הוצרכנו לבער הקודש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות" דלע"ל יתנו אותם לבכור, ובמשנה ראשונה שם תמה על דבריו דרק תרומה תנתן לבכור תחת הכהן ואינו מתודה על תרומה לבדה אלא על המעשרות וכתב דענין הוידוי הוא על שהשהה המתנות אצלו עד שעת הביעור ולא נתנן מיד לכהן וללוי, אך גם זה אינו נראה דהלא גם בביכורים מצינו לשון וידוי בפ"ב משנה ב' מביכורים "שהמעשר והביכורים טעונים וידוי" ושם עשה כדת וכדין ולא עבר על שום שמץ חטא (וכבר תמהנו במק"א על מש"כ הטורי אבן מגילה דף כ' דלא מצינו לשון וידוי בבכורים אלא במעשר ממשנה זו שהובאה גם ביבמות פ"ג).

והנראה עיקר דשורש ענין הוידוי אינו אלא הודאה וזה פירוש מילת "וידוי" וכל המודה על הדבר הוי בכלל וידוי בין במודה על חטא ובין במודה על טובות הא-ל. ושורש ענין זה למדתי מלשון הרמב"ם בשורש ט' שכתב בין המצוות שבציבור "להודות על העונות והפשעים" הרי כתב לשון הודאה במקום וידוי ובאמת מצינו בכתובים "אמרתי אודה עלי פשעי לה' (תהלים ל"ב ה') "מודה ועוזב ירוחם" ונראה דשורש וידוי הוא שורש ההודאה, ובדקתי ומצאתי כן בספר השרשים לרד"ק וניחא בזה לשון וידוי מעשרות וביכורים דעיקר ענין הוידוי הוא הודאה אם על העון ואם על הטובות שגמלנו הקב"ה, וראיתי שוב בתוספות אנשי שם על המשנה במע"ש שם שכתב בקיצור דכל מודה בין טוב בין לרע הוי וידוי אך לא ביסס את דבריו עי"ש, ובאמת דבר זה מפורש בדברי מאור עינינו רש"י על התורה שכתב שם בפ' תבא (דברים כ"ו י"ג) "ואמרת לפני ה' אלקיך, התודה שנתת מעשרותיך" הרי שיש לשון וידוי אף ללא חטא כלל אלא כל גדר וידוי מעשרות הוא הוידוי "שנתת מעשרותיך" וזה ברור.

והדברים מפורשים בירושלמי שבועות ו' ע"ב ר' תנחומא בשם ר"ל בשעה שאמר הקב"ה למשה והתודה עליו, התחיל אומר 'מזמור לתודה' על שם והתודה עליו עי"ש.

ולפי"ז נראה דעיקר גדר הוידוי אף במתודה על החטא אינו אלא ההודאה בחטא והוא הוידוי שנהג כל ישראל "אבל אנחנו חטאנו" והוא הוידוי שמתודה על קרבנו אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי כפר נא וכו' (יומא מ"א ע"ב) שאין בו לא חרטה ולא קבלה, והלא כל מצות הוידוי ילפינן מוידוי זה שעל החטאת וע"כ דזה עיקר מצות הוידוי ורק היא מעכבת בתשובה, אלא שמלבד עיקר מצות הוידוי יש ענין לומר בפיו גם את עיקרי התשובה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ב "ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו וכו' וכן יתנחם על העבר וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" ומצד ענין זה אומר בוידויו נחמתי ובושתי וכדו' חרטה וקבלה על העתיד.

והרמב"ם בפ"א בבארו עיקרו של וידוי הו"ל כאילו כתב עיקרו של תשובה דבהלכה זו הוידוי והתשובה חד הם כפי שנתבאר לעיל באות א', ודו"ק כי קצרתי והדברים נכונים.

ד

והנה בדברי הרמב"ם מבואר דוידוי פה מעכב, וצ"ע לפי"ז מה יעשה אילם וכי לא יוכל לחזור בתשובה ולהתכפר, וי"ל דמהני ע"י שומ"כ ואף דיש מן הראשונים דס"ל דאלם שאין ראוי לשמוע ל"מ ביה שומ"כ, כמבואר בהגהת אשרי חולין פ"א ה"א וכבר כתב השאג"א דאין כן להלכה, ואפשר עוד לשיטת הרמב"ם בהלכות ברכות דבאונס הוי הרהור כדיבור וא"כ ה"ה בוידוי, וצ"ע.

אך בעיקר הדבר, נראה לכאורה דשאני וידוי משאר מצוות שבדיבור דא"א שיהא אדם מישראל שננעלו לו שערי תשובה, וע"כ דאין וידוי פה מעכב וכשאינו יכול להתודות בפיו מהני גם בלבו, דע"כ א"א שיהא אדם מישראל שאינו יכול לזכות בכפרת התשובה (משא"כ בשאר מצוות שבדיבור דאלם פטור מהם) ושמחתי בראותי ברא"ש מו"ק סי' ע"ו וז"ל "נטה למות אומרים לו התודה וכו' אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו, אחד המתודה בפיו (או) ובלבו יתודה ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו", הרי דמהני גם בוידוי בלב עי"ש ודו"ק.