ירושת הבן והבת (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו (כ"ז ח').

א

בגדר ירושת הבן והבת

 

הנה במושכל ראשון היה נראה פשוט דירושת הבת והבן גדר אחד הן דהלא מבחינת הקירבה, אין זה קרוב מזו ואין זו קרובה מזה אלא דגזה"כ היא דאין הבת יורשת במקום בן, אך יש מן האחרונים שחידשו דשאני ירושת הבן ביסודו מכל שאר דיני ירושה, ואין הבן יורש מדין קרוב כשאר הנוחלים אלא גדר מיוחד יש בו משום דברא כרעא דאבוה.

כן כתב הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס בב"ב קט"ז, וכ"כ בכלי חמדה בפרשת פנחס, וכ"ה בקובץ שיעורים ולכאורה נראה כיסוד לדבריהם ממה שמצינו בהלכות שונות דהבן קם תחת אביו כגון במצות יעוד שהאב יכול ליעד את שפחתו לבנו, ובשדה אחוזה, ועבד עברי העובד את הבן ולא את הבת (קידושין י"ז ע"ב) הרי לן בכל הני שבן קם תחת אביו אף שאין הם דיני ירושה.

ומצינו גם בלשונות הראשונים שירושת הבן יסודו דהבן קם תחת אביו והו"ל כאילו האב קיים, עיין בבעל המאור בר"פ יש נוחלין (ב"ב ק"ח ע"א) "שתהא רואה את הבן כאילו אביו קיים לפיכך יעקב קודם לאברהם בנכסי יצחק שהרי ביעקב אנו רואים כאילו יצחק קיים" וברש"י הוריות (ו' ע"א) "דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו", הרי לן דיש גדר המשכיות שבו הבן קם תחת אביו והו"ל כאילו האב קיים. ועיין רשב"ם בב"ב (קמ"א ע"ב) דאשת כהן שמת אוכלת בשביל בנה "כאילו בעלה כהן חי", אמנם בהלכה זו דאשת כהן בן ובת שוים וכל שיש לה זרע מבעלה הכהן אוכלת בתרומה וכדכתיב "וזרע אין לה" וע"כ דגדר אחר הוא.

והנה מבואר בקידושין (י"ז ע"ב) דעכו"ם יורש את אביו דבר תורה, ולא נתבאר בגמ' אם רק בן יורש את אביו או כל סדר נחלות נוהג בבני נח, וברמב"ם פ"ו מנחלות ה"ט "העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן כפי מנהגן", ומשמע דאין זה אלא דין מסויים שהבן יורש את ולא רק הנוחלים, וברש"י יבמות (ס"ב ע"א) כתב דבת יורשת כבן בב"נ אך גם מדברי רש"י לא מבואר מה דין ירושת האח והאב וכו' בב"נ, והמאירי ביבמות שם כתב כדברי רש"י, אבל בקידושין שם הוסיף דגוי יורש את אביו ושאר מורישיו, ומשמע מדבריו דכל סדר נחלות נוהגים בו אלא שבן ובת שהם, וצ"ב בשיטות הראשונים בזה.

ונראה בדעת הרמב"ם דכל דין ירושה בבני נח אינו אלא גדר ברא כרעא דאבוה ואין כאן דין נחלה של תורה כלל ומשו"כ לא אמרו אלא שיורש את אביו בלבד,  אמנם לא נתבאר בדברי הרמב"ם אם בת יורשת את אביה בעכו"ם או שמא רק בן יורש, ומסוגית הגמ' בקידושין שם לכאורה מוכח דגם בת יורשת דעל מה שאמר דהנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת דעכו"ם יורש את אביו, הרי שבן ובת שוים, וכבר כתב ראיה זו בשו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ס', ולפי"ז צ"ל דלדעת הרמב"ם דומה הלכה זו לאשת כהן שמת בעלה ואוכלת ע"י בן או בת ממנו, ודו"ק כי קצרתי.

ולשיטת רש"י והמאירי יש בגוי כל סדר נחלות מלבד גדר ברא כרעא דאבוה ומשו"כ בן ובת שוים בו, דמצד הקירבה אין בין בן ובת ולא כלום ודו"ק בכל זה. (ופלא על החת"ס שכתב בשו"ת יו"ד קכ"ז דכשם שאמרו אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים כך אצל נכרי לא הזכיר בזה את דברי הרמב"ם).

 

ב

ויתור הבת במקום בן

 

הנה נחלקו האחרונים בנחלה שנפלה לפני בנים ובנות ולפי משפט העמים בת יורשת כבן וכל עוד לא תחתום הבת על ויתור לא יוכלו הבנים ליכנס לנחלתם לפי דינא דמלכותא, אם הבת חייבת לחתום לבנים שהיא מוותרת על חלקה המגיע לה בדיניהם ע"מ לאפשר לבנים לזכות בשלהם או שמא זכותה לאלצם להתפשר עמה ע"י מניעת חתימתה, דהשואל ומשיב והשו"ת הרי בשמים הכריעו שאין היא חייבת לחתום ללא תמורה אך בשו"ת בית שלמה בכמ"ק טען בתוקף שהיא חייבת עפ"י דין לחתום ללא שום פשרה ותמורה, והאחרונים הביאו בזה כמה ראיות לכל צד ויש להשיב על רובן ואבאר בזה את הנלענ"ד.

השואל ומשיב במהדו"ב ח"א סי' א' הוכיח מדברי הר"ן בפרק השולח בעבד שברח לא"י דאין מחזירין אותו אל יד אדונו דמ"מ אין כופין את רבו לשחררו דה"ה דאין כופין את הבת לחתום לבנים, ולכאורה אין הנדון דומה לראיה דהלא עבדו הוא וממון גמור דבעלים הוא ואף שאין מסגירין עבד אל אדוניו מ"מ זכות האדון להשתדל שיחזור אליו ולעשות כל שבידו לממש את בעלותו עליו וק"ו שאין כופין אותו לשחררו ולותר על זכותו הממונית, משא"כ בבת זו שאין לה כל זכות בירושת אחיה וממון שלהם הוא וז"פ.

בשו"ת הרי בשמים ח"ב סי' צ"ט הביא בשם השו"מ עוד ראיה מדברי התוס' בב"ק מ' ע"ב ד"ה מעריקנא שכתבו דהבעלים יכולים לומר לשומר שאילו היה שור התם שנגח ברשותם "הוי מעריקנא ליה לאגמא" והיה "הניזק מתפשר עמי בדבר מועט ומוחל לי" הרי דזכותו לעשות כן, ותמיהני דאף אם יש צד לומר דמותר לבת למנוע חתימתה ולאלץ בכך את הבן להתפשר עמה אין זה אלא משום שאין עליה חיוב ושעבוד הגוף ליתן לאחיה חלקם ועוד דאין היא עושה מעשה השתמטות אלא נמנעת בשוא"ת מלחתום, אך זה פשוט דאין המזיק רשאי להשתמט מחיוב לשלם דמי הנזק לניזק ולהבריח ממונו מן הניזק, ובאמת מבואר להדיא בחשן משפט סי' י"ב ס"ו דאסור להשתמט ולעשות טצדקי לאלץ את התובע להתפשר עמו וא"כ איך נפרש את דביר התוס' כאילו חידשו דמותר לבעל השור להבריחו ולאלץ את הניזק להתפשר, אלא ע"כ צ"ל דאף שבודאי אסור לו להבריח את השור מ"מ כיון שאינו גזלן בכך כשבסוף נתפשר עמו הניזק די בסברא זו לחייב את השומר בתשלומין וע"כ צ"ל כן דהרי בתחילת דבריהם כתבו דלר' ישמעאל דהוי בעל השור בע"ח ניחא דאם מבריחו אינו אלא מזיק שעבודו של חבירו ופטור, והרי לכו"ע אסור להזיק שעבודו של חבירו והוי ככל גרמא בניזקין דאסור מה"ת כמ"ש הרמ"ה בב"ב כ"ב. ואיך נפרש דבריהם, אלא ע"כ דאף דאסור לעשות כן מ"מ כיון שהיה בידו לעשות כן ובי"ד לא היו מוציאין מידו די בטענה זו לחייב את השומר, וז"ב. וראיתי שהדברים מפורשים בבהגר"א שם בסי' י"ב ס"ק י"ב עי"ש היטב.

ובאמת כבר מבואר כן בתרומת הדשן סי' ש"ו שהוא מקור הדין הנ"ל בחו"מ סי' י"ב דאין כונת התוס' להתיר הברחה זו דבאמת אסור להערים ולעשות טצדקי לאלץ את בע"ח להתפשר עמו אך מ"מ יכולים הבעלים לטעון כן כלפי השומר עי"ש, ובים של שלמה בב"ק פ"ד הי"ח כתב דכשיש לו תרעומת על בע"ח מותר להערים ולהבריח כדי שיתפשר עמו, וע"ע בחזו"א לב"ק סי' ז' אות י"א מש"כ בזה, ותימה על השו"מ שהוכיח מדברי התוס' דאין הבת חייבת לחתום ולא הביא את כל הנ"ל וצ"ע בספרו הגדול כי לא מפיו אנו חיים אלא ממה שמובא בשמו בהרי בשמים.

ולכאורה יש לומר דאף בבת בין הבנים יש לה תרעומת, דאחר שנהגו שהבנים מתפשרים עם הבנות ומקדמת דנא נהגו בשטר חצי זכר, ובשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ג' כתב דנהגו להתפשר עם הבנות והוא כהיתר בעיניהם, וכיון שיש לה תרעומת מותר לה להערים בטצדקי לשיטת היש"ש, אך צ"ע אם זה בכלל תרעומת, ולכאורה נראה יותר דרק כשבעל דינו גרם לו קיפוח והפסד ומגיע לו פיצוי לפי דעתו מותר להבריח ולהערים כדעת הרש"ל, וצ"ע.

 

ג

 

והנה האחרונים המחמירים בזה ונקטו דאסור לבת למנוע חתימתה מן הבנים ובראשם השו"ת בית שלמה (או"ח סי' פ"ה יו"ד סי' ע"ט וחו"מ סי' ק"ט) הוכיחו מהמבואר בב"ק ק"ב ע"ב דהלוקח על שם ריש גלותא אין ריש גלותא חייב לכתוב שטר לזכותו דאומר "לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא" הרי דלולי טעם זה כופין אותו וכיון דבבת זו אין לה טעם להמנע מחתימה כופין אותה לחתום וברא"ש שם כתב דאדם אחר ג"כ אין כופין אותו דלא ניח"ל דליפלי עליה שטרא ומבואר מזה דאם אין טעם מספיק ואין לו הפסד כופין אותו לכתוב שטר על שם הקונה, וראיה זו הביא גם המהרש"ם בח"ב סי' ל"ח בשם הדברי חיים מצאנז וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' ס"א (לפי"ד הש"ך סי' ס' ס"ק ל"ד).

אך לענ"ד נראה דאין מזה ראיה לנידון דירושת הבת דהרי שם אין מדובר מתביעה כספית של הריש גלותא או אחר שהשטר נכתב על שמו ובזה מבואר בגמ' דאסור לו להמנע מלחתום לבעל השדה ללא תועלת לעצמו דכמידת סדום הוא, ונראה דגם אין רשות בידם לדרוש תמורה כספית על חתימתן דמהי"ת לחייב את חבירו בתשלום ממוני על כתיבת שטר זה וכי רשאי אדם לדרוש מחבירו לשלם לו על כל דבר טובה שיעשה לו א"כ בטלת הא דכופין על מדת סדום כגון במצרנות וכדו' ועוד דהלא מצוה להציל ממון חבירו מצד מצות השבת אבידה ואיך יבטל מצוותו ברדיפת בצע כספ שלא כדין, אך אפשר דשאני בת בירושת אחיה דלפי דינא דמלכותא יש לה חלק ואם לא תחתום להם כלום תזכה בחלק בשוא"ת ובזה אפשר דהיא יכולה לאלצם להתפשר עמה כיון שע"י חתימתה היא מאבדת מה שיכלה לזכות בו בפועל, וצ"ע בזה. (וראיתי עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' צ"ה משו"ת הב"ח סי' ל"ו דנקט במסקנת הסוגיא שם דאף ללא שום טענה דזילותא והפסד אין חיוב על מי שהשטר נכתב על שמו לכתוב שטר ללוקח דלא כהרא"ש והרש"ל ביש"ש עי"ש).

וגם מה שהוכיח בשו"ת מהרי"א הלוי שם דאין כופין את הבת לחתום לבנים ממש"כ התוס' בב"ק פ"ט ע"ב ד"ה כל דאין האשה שחבלה באחרים משועבדת לעשות בטחונות וערבונות שלא תמחול כתובתה לבעלה, נראה דאינו דומה דכתובה זו שלה היא ואין היא משועבדת להתחייב שלא תמחול את שלה משא"כ בבת שאין לה חלק כלל בירושה לפי ד"ת, אך באמת צ"ע לכאורה בדברי התוס' שם דהלא היא מחוייבת לשלם נזקה ולמה לא תהיה מחוייבת לעשות כל טצדקי שבעולם ע"מ להשיג כסף לשלם מה שהזיקה.

אך באמת נראה דהיא חייבת לשלם רק ממה שיש לה והיא לא חייבת לעשות פעולות להשביח את כתובתה ולהעלות ערכה ע"י התחייבויות עתידיות אין זה ענין כלל לני"ד.

אך נראה עיקר בכל זה דמסתמא חייבת הבת לחתום לבנים משום מדת סדום כיון שאין לה כל זכות בירושה זו, וגם תרעומת לכאורה אין כאן ואף הרש"ל יודה להמבואר בפשטות ההלכה בחו"מ סי' י"ב דאסור להבריח ולהתחכם כדי לא לשלם, ואף דאין הנדון דומה לראיה דאין הבת מבריחה בקו"ע אלא נמנעת מלחתום בשוא"ת, מ"מ נראה דאף זה כמדת סדום, ועוד דיש בזה לכאורה מצות השבת אבידה כיון שהממון של הבנים הוא ואין בידם לממש בעלותם אלא ע"י חתימה וכבר כתב הבית שלמה שם דיש בזה השבת אבידה וכן ראיתי בתומים סי' י"ב סק"ה שכתב בתו"ד דאם אין לו טענה דמלוה ישנה על חבירו "ח"ו להתחיל ולייגע חבירו שיפשר עמו, הרי זה רשע ואיש מדון וחמס" עי"ש.

וראיתי במנחת יצחק ח"ב סי' צ"ה שתמה על כל האחרונים הנ"ל למה לא הביאו את דברי החת"ס בשו"ת חו"מ סי' קמ"ב (בטעות במנח"י נדפס קנ"ד) שכתב על סכסוך שבין בעל שיורש את אשתו עפ"י דין והבנים שהנכסים נמסרו להם עפ"י ערכאות שכופין את הבנים לבטל את הרישום בערכאות ואפילו הם מוחזקים, עי"ש, ובאמת לא הבנתי תמיהתו ואין הנדון דומה לראיה דשם מיירי שהבנים לא מעוניינים להתפשר אלא מחזיקים בעצם הנכסים לעצמם ובזה לא עלה על דעת שלא נכפם להוציא הגזל מתח"י ואין זה ענין לבת שמעכבת הסכמתה עד שיפצוה וזפ"מ, ומטעם זה נראה דגם מה שהוכיח בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"ח – כ"ט מהמבואר בחו"מ סי' ט"ז ס"ד דמי שיש תחת ידו שטר או ראיה לזכות חבירו חייב להוציאו מתח"י לסייע לו וה"ה בבת אין הבנים, דהלא שם אין לו שום תביעה ואינו נוגע בדבר ולא דורש תמורה ופשיטא דחייב להשיב אבידה לבעליה, משא"כ בבת שאינה חפצה לעכב לצמיתות אלא לדרוש פיצוי כמבואר.

 

ד

 

והנה נשאלתי כעין שאלה זו במי ששכר דירה מחבירו, והתנו ביניהם שהמשכיר משלם את הארנונה ושוב התברר להם, שלפי החלטת העיריה כל השוכר דירה למגורים פטור מתשלומי ארנונה משנה הראשונה, והמשכיר דורש מן השוכר לחתום על שטר שכירות כדי לפוטרו מתשלום ארנונה והשוכר טוען לעומתו שאינו מוכן לחתום אא"כ ישלם לו המשכיר סכום מסויים תמורת חתימתו, האם זכאי הוא לעשות כן.

אמנם בהשקפה ראשונה אמרתי דאין הני"ד דומה כלל לכל הנ"ל דאף אם אדם חייב לסייע לחבירו לממש זכותו מדין השבת אבידה וכרואה הנהר שוטף שדהו בב"מ כ"ח או משום מדת סדום ומטעם זה חייבו את הבת לחתום לאחיה (ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ל"ח כתב כעי"ז במי שכתב שדה לאשתו ומתה ומדין תורה יורש הבעל ויורשיה סירבו לחתום ויתור על זכותם במשפט הגוים לירשה ועיין בחת"ס הנ"ל), ומ"מ פשוט דאין מצוה על האדם לסייע לראובן להוציא משמעון מה שלולי חתימת הנתבע היה חייב בדין לשלם לשמעון דכי השבת אבידה הוא זה לזכות את פלוני ולחייב את אלמוני, וא"כ בני"ד שהמשכיר חייב לשלם ארנונא אין זה השבת אבידה לפטרו מתשלום זה דעכ"פ אינו הפסד ואיבוד וגם מדת סדום לכאורה אין בזה כיון שאינו מצווה לחתום לו שוב רשאי הוא לדרוש על זה שכר כבכל עסק טוב שאין חבירו יכול לעשות בלעדי עזרתו.

אך באמת נראה יותר דכיון דבאמת שכר בית זה מחבירו וכך הוא חוק המדינה דהשוכר בית פטור מארנונה ואין לעיריה שום זכות לדרוש ארנונה מבית זה דלפי החוק פטרו בית זה מארנונה כדי כדי לעודד השכרת דירות, אין בחתימתו על חוזה השכירות אלא בירור האמת שהבעלים פטורים מתשלום זה באמת וא"כ הוי כהשבת אבידה וכמדת סדום למנוע חתימתו, כן נראה לכאורה לענ"ד בהלכתא דא.

 

ה

 

אך מ"מ כיון שנחלקו בכך קמאי כמו שהביא בשו"ת פני משה סי' ט"ו שנחלקו בזה מהר"י בסאן ומהרי"ט לכאורה אין לכפות בזה ויכולה לומר קי"ל כמ"ד דאין היא חייבת לחתום ללא פשרה וכ"כ במהרי"א הלוי שם שיכולה היא לומר קי"ל וכ"כ במנח"י שם, וא"כ לכאורה ה"נ בנידון דמע"כ זכותו להתלות על עץ הדעת בשיטת הפוסקים דרשאי הוא לאלץ את המשכיר לשלם לו חצי.

אך לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין הקונה שדה לריש גלותא דללא טענת זילותא אינו רשאי להמנע מלתת שטר לזוכה כיון שזה נהנה וזה לא חסר לבת דללא חתימתה תזכה ממילא בסוף לפי דינא דמלכותא נראה דאינו רשאי להמנע מלחתום למשכיר כיון שבין כה לא ירויח מזה.

וע"ע שם בהרי בשמים שכתב בזה דאף לדעת המקילים אי"ז אלא באופן שע"י מניעת חתימת הבת אין נגרם נזק לבנים מלבד מה שאינם נכנסים לזכות בנחלתם אבל כשנגרם להם נזק מיידי פשיטא שחייבת לחתום להם וא"כ בני"ד לכאורה פשוט דצריך לחתום לו.

 

ו

 

הנה לאחר גמר חיתום שטרות השגתי ספר שו"ת פני משה להר"מ בנבנישתי שהוא הראשון שדן בשאלה זו וראיתי שהביא בזה שלש דעות א' הגאון ר' ירמיהו מורוגואטי פסק שדינא דמלכותא דינא והבת זוכה בחלקה שניתן לה עפ"י חוק המלכות, ב' מהר"י בסאן פסק דאין היא זוכה בחלקה אך מ"מ אין היא חייבת לחתום ולהעביר חלקה לבנים אא"כ יתפשרו עמה, ג' מהרי"ט פסק שהיא חייבת לכתוב לבנים חלקם חנם אין כסף משום מצות השבת אבידה, וכתב הפ"מ שכל גדולי הדור דחו שיטת הר' ירמיה הנ"ל (ובאמת כבר כתב הש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט דדינא דמלכותא בטל כשהוא נגד דין התורה) אך מ"מ לא הכריע בין המהר"י בסאן והמהרי"ט וגם לא כתב טעמו ונמוקו של מהר"י בסאן. ונדמה שרוב האחרונים נקטו כשיטת מהרי"ט שהיא חייבת לכתוב חלקה ע"ש הבנים מדין השבת אבידה כמבואר וגם משום מדת סדום, וכך היא מדת הצדק והמשפט, והבית שלמה שם כתב דלומר שהיא זכאית לעכב חתימתה עד אשר יפצו אותה כספית הם "דברים מבהילים" עי"ש וכן בנחלת צבי על חו"מ סי' רע"ו הסיק שהיא חייבת לחתום ללא תמורה וע"ע ברב פעלים ח"ב חו"מ סי' ט"ו.

מ"מ כבר הראיתי מהדברי חיים שנהגו העולם מאז ומקדם לפצות את הבת ובחוקות חיים להר"ח פלאג'י סי' ע"ג כתב דבקושטא היתה תקנה ליתן לבת עשרה חלקים מן הירושה עי"ש וכך ראוי להורות לכתחלה לפצות את הבנות וליתן להם חלק מסוים ונכבד, אך נראה עיקר דאין הבת רשאית לאלץ את הבנים לפצותה ע"י עיכוב חתימתה, ומ"מ נראה דאם תטען קי"ל אין בידנו לכפותה כיון שיש גדולי עולם דסברי כן ובראשם מהר"י בסאן כמבואר.