הסכם יששכר וזבולון (תש"ס)

מרן הגאב"ד שליט"א

זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות (מ"ט י"ג)

פירש"י: שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה 'שמח  זבולון בצאתך ויששכר באהליך', זבולון יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים".

א

הנה בדברי רש"י אלה לא מבואר אם היה ביניהם שותפות או הסכם, אלא זאת בלבד שזבולון פרנס את יששכר אבל בדבריו בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג כ"ח) מבואר דעשו שותפות ביניהם וכך מבואר במדרש תנחומא בפרשתנו "קדם זבולון ליששכר, ולמה, שזבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, עשו שותפות ביניהם שתהא פרקמטיא של זבולון ליששכר".

וגם מדברי הרמ"א (יו"ד ריש סי' רמ"ו) מבואר דמדובר בהסכמה ותנאי שבין היששכר לזבולון דכתב "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו".

אמנם בדברי הרמ"א שם מבואר דלא מהני תנאי זה אלא על להבא דהיינו לתת לזבולון שכר על התורה שעתיד יששכר ללמוד אבל לא על לשעבר דהיינו בתורה שיששכר כבר למד, וברור שהרמ"א פירש בדרך זה את דברי הגמ' בסוטה (כ"א ע"א) שם אמרו חז"ל "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו, לא כשמעון אחי עזריה ולא כר"י דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא", דשבנא נתן כסף להלל לחלוק עם הלל במה שכבר למד ולכן בוז יבוזו לו, אבל עזריה פרנס את שמעון כדי שיוכל ללמוד כמבואר ברש"י זבחים (ב' ע"א), והנשיא פרנס את ר' יוחנן כדי שילמד תורה ולכן יש טעם במעשיהם, וכ"כ רבינו ירוחם שהובא שם בבית יוסף וברמ"א כמקור הלכה זו עי"ש, ועיין שו"ת טוב טעם ודעת להגרש"ק (ח"א סי' רי"ז) שדן במי שקנה מחבירו שכר התורה והמצוה ושוב חזר בו המוכר והלוקח אינו חפץ לבטל המקח ולקבל את כספו בחזרה, וכתב הגרש"ק דבוז יבוזו לו והאריך לבאר דאין תוקף להסכם זה כיון שהוא מתייחס לשעבר, וכתב בשם בנו בדרך רמז דמשום כך הקדים שכר זבולון ליששכר ללמדך שהזבולון צריך להקדים את יששכר ולא להיפך, ודפח"ח.

אמנם צריך ביאור ביסוד גדר מחודש זה האם ענין סגולי בעלמא הוא או שמא גדר קנין יש בו מעין גדרי מקח וממכר וכדו', ונראה דבאמת מצינו בזה שתי דרכי יסוד בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ואבאר את שני הדרכים ממקורותיהם.

הנה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ק"א) נשאל על הסכמים שנעשים בין בנ"א לחלק את שכר התורה והמצוות והעתיק תשובת ר' האי גאון בזה דאין תוקף כלל ל"הסכם" לחלוקת שכר התורה והמצוה והביא את דברי חז"ל דבוז יבוזו לו, ושוב כתב "אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדן יש לו שכר גדול בכך וכו' וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך וכו' וכן המסעד מקיימי מצוות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך וביותר מי שעוזר לעוסקין בתורה ובמצוות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר לו על פעולתו הוא, ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג" וכו', והנה לא ביאר לנו הגאון את עיקר שיטתו וביאורו בדברי חז"ל שחילקו בין שמעון אחי עזריה ור' יוחנן דבי נשיאה להלל ושבנא דבאלו דרשו לשבח ובאלו לגנאי, וברור שאין כונתו לחלק בין להבא ולשעבר, דבתחילת השאלה מדובר בין על לשעבר ובין על להבא כמבואר שם ובשניהם כתב דלבוז יהי', וא"כ מה ענין שותפות יששכר וזבולון לשיטתו.

ונראה ברור דיסוד שיטתו לחלק בין זכות המצוה של תומך בתורה ובמצוה ובין ענין הקנין והמתנה וזה שכתב דמי שעוזר עוסקין בתורה ובמצוות שיש לו שכר "והשכר שיש לו על פעולתו הוא" לבין מי שמדמה "לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה, לבוז הוא", וצ"ל לשיטתו דלא היה בזה שותפות והסכם כדרך הקנינים והתנאים שבין אדם לחבירו כלל, ואף אם היה לפניו הגירסא שמצינו בתנחומא שזבולון ויששכר עשו שותפות צ"ל שפירש את דברי חז"ל למציאות של שותפות ולא לתוקף ההסכם בשותפות, וכל שכרו של זבולון אינו אלא במה שעזר ליששכר לעסוק בתורה וקיבל שכר על פעולתו.

ושיטתו מבוארת דאין כאן גדר תנאי ושותפות כלל אלא סגולה שביסוד מצות הצדקה שהמסייע לחבירו שיוכל להפנות לבבו לתורה והמצוה גדול שכרו וכעין שאמרו חז"ל במשנה מכות (ה' ע"ב) דהנטפל לעושי מצוה מקבל שכר כעושה מצוה, אבל אין בזה שמץ של קנין והסכם שבין אדם לחבירו.

אמנם בתשובת אבקת רוכל למרן הבית יוסף (סי' ב') מבואר דכל ענין יששכר וזבולון אינו אלא בהתניה עם היששכר שמפרנסו כדי ליטול שכר בתורתו ואינו נותן לו אא"כ יעסוק בתורה ולכן עדיף מהמפרנס חבירו סתם וחבירו עוסק בתורה ע"י הפרנסה שממציא לו, וכתב שם דמותר לת"ח ליטול פרנסה מחבירו בתנאי זה אף אם אין נכון לעשות כן ללא תנאי זה, ומבואר מכל דבריו דיש תוקף להסכם זה והם חולקים בשכר תורתו של היששכר וכשזה עוסק בפרקמטיא וזה עוסק בתורה הרי זה כאילו היששכר עוסק בתורה רק חצי היום והזבולון למד חצי היום, ומבואר להדיא ששכרו של הזבולון בתורתו של היששכר הוא ולא על "פעולתו הוא" כמ"ש מהר"ם אלשקר.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ל"ז) האריך מאד בסוגיא זו של יששכר וזבולון ופילס נתיבות בהלכה זו וקבע נחרצות דענין זה אינו קשור כלל למצות הצדקה אלא הלכה מסוימת היא במצות ת"ת והוי ענין שותפות ממש ודינו ככל דיני השותפות שבממון, ומכח דרכו זה חידש דאין מצות קדימה בהסכם זה ומותר לו לאדם לעשות הסכם זה עם כל יששכר שירצה ואין לבא עליו בטענה מצד דיני קדימה המבוארים בהלכות צדקה, וכמו שזכותו לעשות הסכם ממוני עם כל שותף שירצה, ועוד חידש שם דאין תוקף להסכם זה אלא כאשר הם חולקים חלק שוה בשוה גם בשכר התורה דיששכר וגם בריוח הממון של הזבולון ואין הזבולון יכול לתת ליששכר סכום קצוב כדי לחלוק בשכר תורתו עי"ש. (אך בדברי הבית יוסף בתשובה הנ"ל מבואר להדיא דאין צריך דוקא חלוקה שוה וגם תמורת סכום קצוב זוכה זבולון בחלק תורתו של יששכר כמבואר שם, והגרמ"פ לא הביא בתשובתו לא את דברי מהר"ם אלשקר ולא את דברי האבקת רוכל שני גדולי עולם הקדמונים שעסקו בסוגיא זו בהרחבה).

ונראה להוכיח מדברי המאירי כשי' מהר"ם אלשקר דבסוטה (כ"א) כתב "וכלל הדברים, תורה ויראת חטא ערבים זה בזה וכו', וכל שלא למד תורה ומשתדל להיות אחרים לומדים על ידו חולק בשכר ולא עוד אלא שהתורה נקראת על שמו כמו שאמרו בשמעון אחי עזריה שמתוך שהיה אחיו מתפרנס ממנו בשעה שהיה לומד הוזכר אחיו בהלכותיו ונעשה הוא טפל לו, וכו', וכל שהוטל עליו לסומכו ולעזרו ולא עשה, אפילו היה חולק לו מנכסיו אחר כן אינו חולק בשכר, דרך הערה אמרו וכו' אם יתן איש כל הון ביתו בוז יבוזו לו", ובכל דבריו לא הזכיר כלל שיש בזה ענין של הסכם ותנאי בשותפות ומבואר להדיא דאין זה ענין תנאי כלל אלא סגולה מיוחדת של המפרנס ת"ח כדי שיוכל לעסוק בתורה.

ב

ומ"מ מבואר דיש שני דרכי הבנה בכל עיקר גדר זה אם הוי גדר סגולי של מצות צדקה ונטפל לעושי מצוה ומקבל שכר על פעולתו או גדר הסכם ושותפות בעסק התורה, ועדיין צריך ביאור בזה דאם שותפות הוא וכאילו קונה שכר תורתו של חבירו למה מהני רק על להבא ולא על לשעבר, ואם סגולה יש כאן ומקבל שכר על פעולתו למה צריך כלל להתנות עם חבירו וכמבואר בדברי הרמ"א והלא כיון שחבירו לומד תורה מכח תמיכתו למה לא יקבל שכר על פעולתו אף ללא הסכמת חבירו כלל, וא"כ עדיין צריך תוספת ביאור בכל אחד מדרכי ההבנה הנ"ל.

ומתחילה הו"א דיסוד גדר זה מדין שכירת פועלים ופסיקה היא, וכיון שכך פסקו ביניהם הו"ל הת"ח כפועל וכיון שלמד ועשה מלאכתו נתחייב הזבולון לחלוק לו חלקו וכיון שהוא משלם ליששכר ממילא יש לו חלק בתורתו דמלאכת הפועל לבעה"ב, אך באמת גם זה אינו נראה, דלשון חז"ל והראשונים בכל המקורות הנ"ל דחולקין בשכר התורה וכך נקט גם הרמ"א בלשונו, ולשון חלוקה מורה על גדר של שותפות ולא על גדר פסיקה, וז"פ.

והנראה עיקר בגדר זה דיששכר וזבולון, דבאמת נעשה זבולון שותף ליששכר אבל אין השותפות מתייחסת באופן ישיר לשכר התורה ולעוה"ב אלא לעצם התלמוד דכיון דיששכר לומד תורה ע"י עזרתו של זבולון הו"ל כאילו זבולון לומד עמו והוא שותף לו בעצם התלמוד, ומטעם זה אין תוקף לתנאי זה על לשעבר כיון דבפועל לא היה זבולון שותף בלימוד זה אבל על להבא הוי כשותפים כיון שע"י התומך יכול הלמדן לעסוק בתורה.

ויסוד הדבר נראה דחפץ הקב"ה לזכות את ישראל, דהלא מצווין אנו להגות בתורה בכל כוחנו, כמ"ש הר"ן בנדרים דף ח' ורצונו ית"ש שלכל אחד מבני ישראל יהיה חלק בתורה כי היא חייכם ואורך ימיכם, וכיון שאין ביד כל אחד להגות בתורה בכל כחו ומאודו כדבעי למיהוי, ומאידך יש מי שרוצה לדבוק בתורה בכל מאודו ואין לו כדי צרכו, ומשו"כ נתן הקב"ה אפשרות לזבולון לקנות חלקו בתורה ע"י ממונו וליששכר יהי' אפשרות לדבוק בתורה בכל כחו, ונראה דזה הלכה מיוחדת שנתחדשה רק בת"ת ולא במצוה בעלמא, ואף שאמרו חז"ל דהנטפל לעושי מצוה מקבל שכר כעושה מצוה, אין זה כגדר יששכר וזבולון ממש שחולקין בשכר והוי כאילו זבולון עוסק בתורה ממש והיא נקראת על שמו כמבואר במאירי.

אמנם יסוד הדבר הוא דהוי כשותפין בעצם התלמוד ולא בשכר כמבואר, ונחלקו הפוסקים עם זה דוקא ע"י שהתנו ביניהם הסכמה זו או אף ללא תנאי כלל וכמבואר בדברי המאירי ומהר"ם אלשקר, אך לכו"ע אין כאן מכירה של שכר עוה"ב שאין ביד האדם כלל ליתן או למכור ואם יתן בו כל הון ביתו בוז יבוזו לו.

ג

והנה נחלקו האח' אם חלקו של היששכר מתמעט ע"י תנאי זה או שמא זבולון זוכה ללא שיגרע חלקו של יששכר, האור החיים (פ' תשא) כתב דאין חלקו של יששכר מתמעט כלל וכ"כ הגאון ההפלאה (בפתיחה למס' כתובות אות מ"ג) [ובדרך דרש כתב לפרש מה שאחז"ל "שלי שלך שלך שלי עם הארץ" דאם הזבולון חושב דכשם שהוא נותן לת"ח את שלו ונכסיו וממעט נכסיו כך "שלך שלי" וחלקו של ת"ח מתמעט כנגדו הרי זה ע"ה], והמשיל משל לנר שמדליקין ממנו נר נוסף דאין אורו של הראשון מתמעט, ובמשך חכמה בפרשתנו נקט דחלקו של היששכר מתמעט ופי' הכתוב (מ"ט, ט"ו) "ויהי למס עובד" דיששכר משלם מס לזבולון מתורתו עי"ש.

ובאגרות משה כתב בתוקף דכיון דשותפין הם ודאי חלקו של יששכר מתמעט כדין כל שותפות ודחה המשל של הנר, (אך לא הביא בזה את דברי הגדולים הנ"ל) ולשיטתו אזיל דנקט דהלכה זו יסודה בדיני שותפות בשכר התורה, אך לדרכנו נראה דיש סברא גדולה שאין חלקו של היששכר מתמעט כלל דכי משום שזבולון פרנסו יגרע שכר תורתו ומצותיו, ומה לן ממה מתפרנס אדם אם זה מן השמים או מפרקמטיא של זבולון למה יגרע חלקו ושכרו, כיון שאין מכירה ומתנה נתפסים כלל בשכר התורה ובחיי עוה"ב, ומסתבר דזבולון נוטל חלקו והוי כמשתתף בלימוד ע"י ממונו ואין יששכר מפסיד מזה.

אמנם האוה"ח סתר דבריו בזה בספרו חפץ ה' (ברכות דף ח') שם כתב לפרש מה שאמרו "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" דגדול מי שעוסק בתורה ואינו נצרך לעזרת אחרים דאז נוצר תאנה יאכל פריה בעצמו ואינו חולק עם אחרים, אבל אם נזקק לעזרת אחרים חולק עמהם בשכרו עי"ש, הרי דנקט דיששכר חולק את שכרו עם זבולון.

ובאמרי בינה (סוף ח"א שו"ת סי' י"ג) כתב שיש שני מיני שכר ועונש גמולי וטבעי והשכר הטבעי לא שייך להעבירו לזולתו ובזה איירי רב האי גאון ואילו הרמ"א מיירי בשכר הגמולי ובמק"א הארכתי במה שיש לדון בדבריו.

אך האמת אגיד ולא אכחד, דלענ"ד אין לדון כלל בשאלה זו והכל לפי רוב המעשה אמרו חז"ל, ורק א-ל דעות גומל טוב לשומרי מצותיו בענין הראוי וההגון שהוא למעלה מהשגתנו ויש שעושה מצוה ומקבל מעט שכר ויש מי שלא עשאה כלל ומקבל רב שכר כגון בנאנס ולא עשאה, ויש שעשאה ואינו מקבל שכר כלל כגון בתוהה על הראשונות, ואין בזה כלל אלא מה שבפרט, ולאו כל אנפין שוין דלפעמים היששכר מתעצל בתלמודו ולומד שלא לשמה והזבולון מפריש מכספו במסי"נ וגדול שכרו משכר היששכר ויש להיפך כללו של דבר הכל לפי רוב המעשה כמבואר.

ד

הסכם לחלוקה במצוות

והנה יש לעיין בכל גדר שותפות זו אם היא נוהגת רק בתורה או שמא אף בשאר מצוות, וכבר כתבתי דלכאורה נראה דאין זה אלא הלכה מחודשת במצות ת"ת, אך ראיתי בשו"ת מהר"ם אלשקר ובטוטו"ד הנ"ל שהכלילו בדבריהם תורה ומצוות ואין נראה שחילקו ביניהם כל אחד בסגנונו, וגם מלשון השלטי גבורים בב"ק (ל"ב ע"ב מדפי הרי"ף) משמע שדין אחד לתורה ולמצוה עי"ש, אך בשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' י"ד) כתב כדברינו דאין גדר יששכר וזבולון אלא בתורה ולא בשאר מצוות, אלא שבכל המצוות יש ענין כללי של הנטפל לעושי מצוה כמבואר.

ובכמה ספרים מובא מעשה שהיה אצל רבינו המהרש"א בשנים ששיתפו ביניהם כל המצוות ומעשים טובים שיעשו ולאחר שמת א' חזר בו חבירו והמהרש"א הסיק שאינו יכול לחזור בו, אך במחנה חיים (חו"מ ח"ב סי' כ') כתב דאין לסמוך על סיפורי מעשיות, אך בספר מעבר יבוק ובשם הגדולים להחיד"א אות א' ערך קצ"ט (הראב"ן) הובא ששני חכמי קדם ר' יחיאל ור' שלמה עשו שותפות לחלק ביניהם כל שכר מצותיהם ומת ר' שלמה ור' יחיאל כשעבר על פניו הזכיר לו את התחייבותו וכל הקהל ראו איך שר' שלמה גיחך ויהי לפלא, ובתשובת מהרש"ם (ח"ג סי' קנ"א) כתב ששמע מהגר"ש קלוגר שר' שלמה צחק עליו כי לאחר מותו ראה שאין ממש בהסכם זה עי"ש. אך באמת אין זה ענין כלל לכל סוגיתנו דשם לא היה יששכר וזבולון, אלא שני יששכר דשניהם חכמים ונבונים היו ולא א' פרנס חבירו אלא עשו שותפות לחלק ביניהם שכר מצותיהם, וזה בודאי אין לו יסוד ואינו דומה כלל לכל סוגית יששכר וזבולון.

אמנם באמת מצינו במקורות שונים שהיו בין הצדיקים בימי קדם שהתאחדו והתקשרו באגודה אחת וחילקו ביניהם תורתם ומצותיהם וכך העיד החיד"א שחכמי ירושלים התקשרו ביניהם ושמו לראשם את המהרי"ט אלגאזי וכך מובא בספרים שונים על צדיקים מסוימים, וכנראה שגם לזה יש ענין בפנימיות התורה אך לכאורה אין לזה גדר עפ"י הלכה.

ה

מכירת עבירות

והנה איקלע לידן מקרה שבו היה צורך לגייס סכום עצום לצורך פקו"נ, ובאו שליחים של איש עלום שם שהציע ליתן סכום גדול מאוד בתמורה לכך שמאן דהוא יקנה את העבירות שלו ועונשם והתחבטו הגדולים בהתיחסותם להצעה משונה זו.

אמנם כבר היה לעולמים ומעשה כעין זו כבר נדון בכמה מספרי האחרונים עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קנ"א), שו"ת מחנה חיים (חו"מ ח"ב סי' כ'), שו"ת אבן יקרה (ח"ג סי' נ"ב), ושו"ת חבלים בנעימים (ח"ג חו"מ סימן צ"ח) וכל גדולים כתבו לדחות קנין זה מכל וכל, ובאמת פשוט כשמש בצהרים דכל ענין זה דברים בטלים והבלי הבלים דמלבד מה דפשיטא דאף בתורה ובמצוות אי אפשר למכור לשעבר אלא מכאן ולהבא כנ"ל, ביותר פשוט דא"א כלל לעשות שותפות בעבירות, דאם חידשה תורה גדר זה במצוות מחסדי הקב"ה עלינו, מהי"ת לחדש זאת בחטא ומה סברא יש לנקות את החוטא מחטאו ע"י תשלום כופר, והלא לא תקחו כופר לנפש רוצח, וגם אין שום סברא בעולם להעמיס על הלוקח פשעי זולתו.

ומ"מ הגדולים הנ"ל כתבו לגנות באופן מוחלט גם את המוכר וגם את הלוקח על מעשיהם המגונה עי"ש בדבריהם.

והנה ראיתי בספרים הנ"ל שדנו להוכיח מכמה מקורות דיכול אדם לקבל על עצמו עונש זולתו, א' מרבקה שאמרה ליעקב "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז י"ג) הרי שקיבלה על עצמה עונש הראוי ליעקב, אמנם באונקלוס שם פירש בד"א, דרבקה גילתה ליעקב בנבואה שלא יבוא עליו כל קללה, ואף לפי פשוטו של מקרא נראה דכונת רבקה דאין הקללה ראויה לחול על יעקב כי אם עליה כיון שהיא ציותה עליו מעשה זה, ומלבד כ"ז נלענ"ד דאין לדמות קללה לעונש על חטא.

ב' דברי משרע"ה להקב"ה "מחני נא מספרך אשר כתבת", ובאמת לא קיבל הקב"ה בקשתו אלא אמר "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", אך באמת אין לדמות כלל וכלל את בקשתו ותפלתו של משרע"ה לפני הקב"ה לרחם על עמו ישראל לגדרי שכר ועונש הכלליים, ומטעם זה אין להוכיח ג"כ ממה דמבואר בשבת (פ"ט) דיצחק אבינו יאמר לעתיד לבא להקב"ה על פשעי ישראל פלגא עלי ופלגא עליך, דאבות העולם רועי ישראל התנפלו בתפלתם לפני הקב"ה כבן המתחטא לפני אביו לעורר רחמי שמים ומרוב דבקותם וקרבתם אל הקב"ה קיבל בקשתם ועשה רצונם לפנים משורת הדין והסברא, ואין לדון מזה כלל על גדרים כלליים של שכר ועונש וזה ברור ופשוט לענ"ד.

אמנם מצינו עוד בקידושין (ל"א ע"ב) די"ב חודש לאחר מות אביו ואמו אומר הרי אני כפרתן, הרי דיכול אדם לקבל על עצמו עונשי זולתו ולכפר עליהם, וכן מצינו במשנה נגעים (פ"ב מ"א) "ר' ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן" הרי דיכול להעמיד עצמו לכפרת זולתו וכעי"ז בירושלמי עבו"ז ל' ע"ב "א"ר אבין בשם שמואל ר' שמעון אני כפרתו" וכו', אך מדברי הרמב"ם בפיה"מ בנגעים שם משמע קצת שאין זה אלא ביטוי לאהבתם של בני ישראל, עי"ש היטב. (וע"ע סוכה כ' ע"א, יומא כ"ג ע"א, יבמות ע' ע"א, בתשב"ץ סימן קכ"ב ובספר חסידים אות תרי"א).