כאבידה המתבקשת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"אמר רב מסתפינא מהא קרא ואבדתם בגויים מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך"    (מכות כ"ד ע"א).

 אבודים אנחנו, הלא כך ניבא עלינו משה רבינו "ואבדתם בגויים" וכך מרגישים אנו בגלות, שה אחת בין שבעים זאבים ומן הפסוק הזה מסתפי האמורא הגדול רב, עד שבא תלמידו רב פפא וחיזק ברכיים כושלות, אמנם אבודים אנו, אך לא לנצח, כאבידה המתבקשת! ובעל האבידה עתיד לחזר אחר אבידתו.

 שני נביאים התנבאו, בשתי סגנונות, אף שדבר אחד אמרו, בביאור ההלכה שאין מניחין תפילין בשבת.

השם משמואל מביא בשם אביו הגדול האבני נזר דכל בן ישראל צריך שיהיו עליו שני סימנים, שני סימני היכר המבדילים בינו ובין האומות שבינם הוא שוכן ושני סימנים הלא הם, אות ברית קודש, ותפילין שאף הם נקראו אות, אך אף שבת קודש אות היא, ומשום כך אין צריך תפילין בשבת, ולמה שני סימנים, משום שנסתפקו בגמ' (ב"מ כ"ז ע"א) בסימנים אם דאורייתא הם או דרבנן, אך בסימן מובהק מבואר שם דלכו"ע דאורייתא הוא, אך מי יודע אם הסימנים שלנו מובהקים הם, הלא פגמנו באות ברית קודש ואף בשבת ובתפילין אין אנו מדקדקים כראוי, אך כבר כתבו הפוסקים דאף שני סימנים בינוניים דינם כסימן מובהק, ולכן צריכים אנו שני סימנים כדי להבדל מן העמים.

 ורבינו בחיי בפירושו עה"ת כתב בפשטותן של רבותנו הראשונים דשני עדים צריכים אנו, דהלא "על פי שנים עדים יקום דבר" ושני העדים הלא הם ברית קודש ושבת קודש ולעומתה התפילין שעל ראשנו כאמור, ויתנו עידיהן ויצדקו.

 אך באמת נראה דאף אם חלילה אין לנו שני עדים ואין לנו סימנים, עדיין לא אפס תקוה ועדיין "אבידה המתבקשת" אנחנו, דהלא כתב הרמב"ן במלחמות (ב"מ כ"ו) דלעולם לא מהני יאוש במה שברשותו של אדם אלא לאבידה שיצאה מרשותו, וכי אפשר לצאת מרשותו של הקב"ה והלא מלא כל הארץ כבודו. אי אפשר לו לאדם, אף אם חלילה ירצה בכך להמלט מהשגחת ה', אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך, כי לי תבל ומלואה.

 זאת ועוד, אין הקב"ה מתיאש לעולם מאף בן ישראל כי לא ידח ממנו נדח, ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו, אין כאן יאוש כלל, וכבר אמר הנביא (ישעיהו מ"ט ט"ו - ט"ז) "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך, הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד" אף כאשר נדמה לנו שאבודים אנו לחלוטין עד שאף אב ואם שכחוני "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני" (תהלים כ"ז).ואף שנאבד בגויים, כאבידה המתבקשת אנחנו, "תעיתי כשה אובד בקש עבדך".

 אמנם עלינו מוטל להתעורר ולקרוא לאבינו שבשמים, הלא "תעיתי כשה אובד" אמר דוד המלך נעים זמירות ישראל, דרכו של שה אובד ליילל לייבב ולהשמיע קול, והרועה הנאמן עושה את אזניו כאפרכסת לשמוע יללת שיו וקול בכיו כדי לבקשה ולהחזירה אל העדר, וכך עלינו לקרוא אל ה' השומע אל הרנה ואל התפלה.

 עומדים אנו בעיצומם של ימי אלול, ודורשי רשומות כבר גילו שאלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי", קודם אני לדודי, עלינו לקרוא אל ה', לפתוח פתח כחודו של מחט, ושוב מובטח לנו "ודודי לי" וכהבטחת ה' "שובו אליי ואשובוה אליכם".

 "כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי"