כופין על מדת סדום (תש"פ)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (י"ח כ')

"כגון זו כופין אותו על מדת סדום" (כתובות ק"ג ע"א, ב"ב י"ב ע"א, שם נ"ט ע"א).

"מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה" (רש"י כתובות שם).

כל הלכה זו חידוש עצום יש בו, שכופין את האדם לנהוג בדרכי המוסר והחסידות, אף כשאין בהם מדרכי המשפט והקנין.

אך באמת מצינו ד' הלכתא גבורתא בחושן משפט המיוסדים על דרכי המוסר והישרות ולא על מדת המשפט, ונפרש.

א. הנה שנינו בב"מ (ק"ח ע"א) דינא דבר מצרא, דמי שהיה מיצר שדהו סמוך לשדה העומדת לימכר הוא קודם לכל אדם לקנותה, ואף דטעמא משום דכתיב "ועשית הישר והטוב" כמבואר שם מ"מ לא הנהגה טובה בלבד אמרו, אלא שגם בדיעבד אם הקדימו אחר קנינו בטל נמצא להדיא דמשום סברא זו יש לבטל קנין. והנה מדברי הרמב"ם (הל' שכנים פי"ד ה"ה) מבואר דהלכה זו בכלל הישר והטוב הוא אך בתו"ד כתב ד"אמרו חכמים" וכונתו ברורה דנמסר לחכמים לפרש מצוה זו וכמ"ש המגיד משנה שם "וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני האדם ולא היה מן הראוי לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחלה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל" ויעויין בהגהות מיימוניות (פט"ז מהלכות שכנים) שנקט דדינא דבר מצרא הוא "קרוב למצות עשה", וגם ביאור דבריו נראה כנ"ל דמצות עשיית הישר והטוב ענינה בכללות הנהגת האדם באל"ח ונמסר הדבר לחכמים, ובמקום שראו ברוחב דעתם לבטל הקנין הנה הוא קרוב למצות העשה דעשיית הישר והטוב.

והן הן דברי הרמב"ם, ולפי שיסוד מצוה זו כוללת ענינים רבים במוסר האדם והנהגתו, נמסר הדבר לחכמים לקבוע את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, אם לקיים הקנין או לבטלו, להכי חשבינן ליה שפיר תקנתא דרבנן אף דענין מצוה זו דאורייתא וכדילפינן מקרא ד"ועשית הישר והטוב", ודו"ק בזה.

ב. וכיוצא בזה אמרו בב"ב (י"ג ע"א) בהלכה דגוד או אגוד, דהשותפין בנכס שאין בו דין חלוקה יכולין לכוף זה על זה לחלקו או שימכור האחד חלקו לחבירו ולא נתבאר התם מקור האי דינא, וכבר האריכו בביאור טעמו של דבר (עיין חידושי הגר"ש רוזובסקי שם) אם גדרו קנין או חלוקה. והנה שתי דרכים אלו קשה להולמם, דהא אי נימא דקנין יש כאן צ"ע, דהאיך יחול קנין זה בלא דעת המקנה ובעל כרחו, זולת אם נימא דשויוהו רבנן כהפקר וקי"ל דהפקר בי"ד הפקר, אך לא מצינו בדברי הראשונים רמז דמדין הפקר בית דין נגעו בה, ולכן נראה רחוק לפרש בדרך זה, וגם אין נראה דחלוקה יש כאן, דהא כל ענין גוד או איגוד אינו אלא משום דנכס זה אינו בר חלוקה  ובאמת אין כאן חלוקה אלא הפקעת זכותו של זה אצל זה, ובדוחק י"ל דאף דאין חולקין הנכס עצמו משום שאין בו דין חלוקה מ"מ חולקין את שוויו ויטול כל אחד ממונו המגיעו, והוי כעין חלוקה.

ולענ"ד נראה ביסוד הדברים, דלא קנין, ואף לא חלוקה יש כאן, כי אם עשיית צדק ומוסר, דלא אורחות יושר הוא שבע"כ יאלצו להשתתף זה עם זה בבעלות הנכס משום שאין בו שיעור חלוקה, ומשו"כ אמרו דרשאי כל אחד מהם לתבוע לחלוק או למכור חלקו לחבירו, וכל הלכה זו אינה אלא משום הנהגת המוסר.וכן נמצינו למדים מדברי הרשב"א בתשובותיו (סימן תתקנ"ו) שכתב דיסוד דין גוד או אגוד הוא משום "ועשית הישר והטוב".

והנה יעוי"ש ברשב"א שכתב דדין זה תקנת חכמים הוא משום קרא ד"ועשית הישר והטוב", ולכאורה אם תקנ"ח הוא שוב אין דינו דאורייתא, אכן להנתבאר לעיל לק"מ, לפי שמסרה תורה דין זה לחכמים ברוחב דעתם ובפלס חכמתם לקבוע אורחות יושר ומוסר, ומעתה תקנתם כדאורייתא חשיבא ודו"ק.

וראיתי בעליות דר"י (שם י"ג) שכתב להדיא דתקנתא דרבנן הוא, ומאידך בקרית ספר להמבי"ט (הל' שכנים פ"א) נקט דדין גוד או איגוד דאורייתא הוא, והנראה דלא פליגי אלא דעיקר דין זה מן התורה אך נמסר הדבר לחכמים, בכל מקום כפי ענינו, וכמבואר לעיל לגבי דינא דבר מצרא.

ג. ועוד מצינו כיוצא בזה בב"מ ט"ז ע"ב דאף דמה"ת שומא לא הדר דמשעה שגבו בי"ד נכסי הלוה והעמידום ביד המלוה בחובו קנה קנין גמור, אלא שתיקנו חכמים להחזיר לו את שדהו כשיפרע משום "ועשית הישר והטוב" עי"ש.

ד. ולענ"ד נראה דגם מה שאמרו התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, מבוסס על יסוד המוסר, דלא מצינו בראשונים טעם בהלכה זו אלא מש"כ רש"י והרא"ש דלא כל כמיניה לזכות לזה ולקפח את חבירו ולא פירשו במה נפקע קנינו, הלא זכין לאדם שלא בפניו, ובמק"א (מנח"א גיטין סימן י') פקפקתי בדברי הפנ"י והקצות (סימן ק"ה) בביאור הלכה זו, והנראה עיקר דכיון שאין זה הנהגה ראויה עפ"י מדת היושר והמוסר להיטיב עם פלוני ולהרע לאלמוני בטלה הזכיה והקנין, ודו"ק בזה.

הרי לן ד' הלכתא פסיקתא בדיני הקנין והשותפין שיסודן במדת הישר והטוב.

ב

אם כופין על מדת סדום כשיש קצת צער או הפסד

"השוכר רחים מחבירו שיטחן לו עשרים סאה בכל חדש בשכרו, והעשיר בעל הרחים והרי אינו צריך לטחון שם, אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים, כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה, שזו מדת סדום היא. ואם אין לו, יכול לומר: אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי, ואם אין אתה צריך, מכור לאחרים" (סימן שי"ח ס"א).

הנה מקור סוגיא זו בכתובות (ק"ג ע"א) ולמדנו מכאן דכופין את השוכר לשלם בכסף אף שהוסכם בינו ובין המשכיר שהתשלום יתבצע בשירותי טחינה, דכיון שאין השוכר נפסד שהרי בידו לטחון לאחרים, כופין אותו לשלם בכסף נגד הסכם מפורש משום דינא דכופין על מדת סדום.

והנה יש לעיין ביסוד הלכה זו דכופין על מדת סדום האם כופין אך ורק כשאין למי שכופין אותו שום נזק צער וטורח כלל, או שמא אף כאשר יש לו קצת צער וטרח עדיין הוי בכלל מדת סדום וכופין אותו כיון שלחבירו הוי הפסד וטורח גדול.

והמהרי"ק פשט שאלה זו מסוגיא דידן.

א. דהנה הקשה המהרי"ק (שורש ט') לפי המבואר בב"מ (ע"ט ע"ב) לגבי השוכר ספינה ופרקה בחצי הדרך והשוכר רוצה למכור סחורתו לאחרים דבעל הספינה יש לו עליו תרעומת משום שינוי דעתא, דאין רצונו להתעסק עם אנשים אחרים, (וזה פירוש ר"ח שם). ולמה אין השוכר יכול לטעון גם בני"ד דעדיף ליה לטחון למשכיר כדרך שעשה עד עכשיו ואינו רוצה לטחון לאחרים ולהתעסק עמהם.

והוכיח מזה דאף במקום שיש קצת קפידא ותרעומת כופין על מדת סדום. ומתוך כך פסק במה שנהגו בקהילה מסויימת בשבת בראשית למכור את העלייה הראשונה ודורשים מן הכהנים או לקנות או לצאת מביהכ"נ. וכהן אחד מתעקש שאינו רוצה לקנות וגם אינו מוכן לצאת, וטענו הגבאים שביד הכהן להתפלל בבית כנסת אחר שבעיר שבו לא נהגו מנהג זה. ופסק המהרי"ק דכיון שיכול הוא להתפלל ולעלות בביהכ"נ אחר אף שיש בזה טירחא, כופין על מדת סדום.

ב. וכיוצא בזה מצינו בב"ב (קס"ח ע"א) דבעל דין שתובע מבעה"ד שכנגד לכתוב שטר בירורין משותף כדי לחסוך בהוצאות כופין את שכנגדו לדעת חכמים אך לדעת רשב"ג כותבין לו שטר בפנ"ע מפני שהוא טוען "דמית עלי כאריה ארבא". וכתב המהרי"ק (סימן ט') דאף שאכן טענה זו דאריה ארבא טענה מתקבלת היא מ"מ כיון שאין הוא מפסיד ממון הוי מדת סדום לגרום לחבירו הפסד, וכופין על מדת סדום.

ג. אך מאידך איתא ברמ"א בחו"מ (סימן שי"ב ס"א) במשכיר שרוצה לבנות את הבית שהשכיר לאחרים שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר מן הבית אף אם מציע לו בית נאה ממנו, כיון שהשוכר יכול לטעון שלא על מנת כן שכר את הבית שיצטרך לטרוח ולעבור לדירה אחרת. ומוכח מזה דדי בטענה כלדהו כדי לבטל דין כופין על מדת סדום, ופסקי ההלכה וסוגיות הש"ס נראין כסותרים אלה את אלה.

ד. ועוד נחלקו הראשונים ביבמות (קי"א ע"ב) במה שאמרו שם דיבמה שאומרת לאחר ל' יום לא נבעלתי ועדיין אני זקוקה ליבום דמבקשין מן היבם לחלוץ לה אבל לא כופין. וכתבו שם התוס' והרא"ש דאין כופין אותו משום שמתבייש שתירוק בפניו, הרי דכשיש בזיון אין כופין על מדת סדום, אך מדברי הריטב"א שם מבואר דכופין אותו לחלוץ משום דכופין על מדת סדום, עי"ש.

ה. והנה בחו"מ (סימן שי"א) נחלקו הסמ"ע והש"ך במי ששכר ספינה מחבירו בספינה סתם ויין זה וטבעו הספינה והיין, דכתב הסמ"ע (ס"ק ב') דאם לא טבעה הספינה זכות השוכר להוביל בה כל יין שירצה ולא דוקא יין זה, דמה לו למשכיר בין יין זה או יין אחר ואף שהתנו יין זה כל כה"ג כופין על מדת סדום. אך אם טבעה הספינה והמשכיר יכול להרויח על ידי עמידה על תנאו "מצא מקום לתבוע תנאו", וזכותו לתבוע דקדוק וקיום התנאי ואומר המשכיר לשוכר תביא יין זה שטבע בנהר ואני אתן לך ספינה אחרת.

וחידוש יש בדבריו דכל כה"ג לא אמרינן כופין על מדת סדום, ואף שאין המשכיר מפסיד אם יוותר על קיום התנאי ביין זה דסו"ס הוא מקבל דמי השכירות במלואן, מ"מ כל שירוויח על דקדוק התנאי זכאי הוא לתבוע תנאו.

והש"ך (סק"א) חלק על דבריו וכתב דרק משום שהמשכיר גם הוא הפסיד את ספינתו שטבעה זכאי הוא לתבוע תנאו, אבל במקום שלא הפסיד דבר אף שיש לו ריווח בעמידה על התנאי איננו זכאי לעשות זאת כיון שעצם התנאי אין לו מקום והוי מדת סדום.

הרי לן שנחלקו עמודי התורה האם די בכך שיש לו ריווח מהקפדתו לקבוע שאין זה מדת סדום, או שמא רק במקום שהיה לו הפסד ממש זכאי הוא להתעקש על קיום התנאי כדי לפטור עצמו מלהעמיד לו ספינה אחרת.

ו. והנה כתב המגן אברהם (סי' קל"ב סק"ב) דשנים שיש להם יא"צ וא' צריך להשכים בבוקר ולצאת לדרכו והוא דורש לומר קדיש בלילה וחבירו יאמר קדיש למחרת, וחבירו דורש לערוך גורל כי שמא יעלה הגורל בידו לומר קדיש בלילה ויזכה לומר את שני הקדישים גם של הלילה וגם של היום, וכיון שיכול הוא להרוויח אין כופין בכה"ג על מדת סדום, והתבסס על המבואר בחו"מ סימן שי"א.

והמג"א הביא את דברי הש"ך דרק אם יפסיד יכול הוא לעמוד על תנאו, וכתב דאין דברי הש"ך מוכרחים. ועוד כתב דאפשר דבני"ד אף הש"ך מודה וסתם ולא פירש. ואפשר דכונתו דכיון דאין כאן הפסד ממון יש להקל יותר בהלכה זו.

(ועוד כתב שם המגן אברהם דכיון דזריזין מקדימין למצוות יכול הוא לומר שהוא רוצה לזכות בקדימת המצווה).

ועכ"פ מבואר גם בדברי המג"א כמ"ש הסמ"ע הנ"ל דכל שיש לו צד ריווח או טענה כלדהו אין זה מדת סדום ואין כופין עליו.

והנה בכתובות שם אמרו בגמ'  דשוכר מצי אמר ליה "טחון וזבין, טחון ואותיב", כשאין השוכר מוצא למי לטחון, ומשמע לכאורה דאילולי שאומר שוכר למשכיר שבידו למכור את הקמח הטחון שהתחייב השוכר לטחון לו היו כופין את השוכר לשלם לו הכסף אף אם אין השוכר מוצא למי לטחון, ולכאורה תמוה דכיון שעל מנת כן שכרו לשלם לו בטחינה מהי"ת לכפות הפסד על השוכר משום הפסד המשכיר.

וכתבו התוס' (ד"ה ולא אמרן) דאילולי המשכיר יכול למכור היה זכאי לבטל את השכירות דאף שאינו יכול לכפות את השוכר לחרוג מתנאי השכירות ולשלם הכסף מ"מ זכות המשכיר לבטל את השכירות כיון שאין לו צורך בקמח טחון. והסמ"ע הביא דבריהם (שם סי' שי"ח סק"ב).

ויש לתמוה לכאורה דהלא נפסקה הלכה (סימן שי"ב ס"א) דאפילו נפל ביתו של משכיר אינו יכול לבטל את השכירות, דשכירות ליומיה ממכר ואף אם המשכיר סובל חרפת רעב ולן ברחוב העיר אין בידו לבטל את השכירות, וכיצד יבטלנה משום שאין לו צורך בקמח טחון.

ונראה פשוט דבני"ד אין המשכיר נחשב כמי שמבטל את השכירות אלא זכותו לתבוע את דמי השכירות, ואף שהתנו לשלם בטחינה דכיון דסתם שכירות משתלמת בכסף אמדינן דעתיה דלא הסכים לקבל תשלום בשירותי טחינה אלא משום שצריך היה לקמח טחון, אבל אם העשיר ושוב אין לו צורך בכך, הדר דינא לשלם בכסף כעיקר הדין והמנהג, ואם אין השוכר מסכים לשלם בכסף איהו דעוית אנפשיה וזכות המשכיר לבטל השכירות, ודו"ק בזה.

ומ"מ חזינן בעיקר הלכה זו שחז"ל הפעילו שיקול דעת כדי לאזן את טובת השוכר והמשכיר, ומחד גיסא קבעו דאם השוכר יכול לטחון לאחרים כופין על מדת סדום ועליו לשלם למשכיר בכסף בניגוד לעיקר הסכם השכירות שביניהם. אף שיש לו בזה תרעומת וברצונו לא להתעסק עם דעת אחרת כנ"ל, אך מאידך אמרו דאם אין למשכיר למי למכור את הקמח הטחון זכותו לבטל את הסכם השכירות כמבואר.

ומה שיש ללמוד מן הסתירות הנ"ל שבדברי הפוסקים, דבדומה להנ"ל יש לשקול בכל ענין וענין את התועלת שתצמח לצד זה מול עגמת הנפש והנזק שתצא לכשנגדו כאשר באים אנו לדון בסוגיא זו דכופין על מדת סדום.

ודו"ק בכ"ז.

מדת סדום

"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שלי שלי ושלך שלי רשע" (אבות פרק ה' משנה י').

ששה משניות יש בפרק זה הפותחים בארבע מדות, אך רק משנה זו פותחת בארבע מדות באדם, כי מדות אלה הן המגדירות את האדם ואת עיקר אישיותו. ועיקר הענין יחס האדם לשלו ולשל זולתו, החסיד מרגיש בלבו שלי שלך ושלך שלך, הוא יונק חיותו מן הנתינה, חי הוא בשביל לתת, להעניק, אין הוא חפץ שיתנו לו ואין הוא נהנה לקבל, אדרבה "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו כ"ז), וסיסמת חייו שלי שלך, וכלשון המשנה (לעיל פ"ג מ"ז) "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

הרשע לעומתו אוהב לקבל, תאב בצע ומתנות הוא, אינו מסוגל לתת אך מצפה הוא רק לקבל, ואין הוא מכבד את זכות זולתו בממונו, ולא זו בלבד שאינו חפץ להתחלק בשלו אלא אף של חבירו כשלו הוא. ויש מן הראשונים שפירשו בבא זו במי שפושט יד בממון חבירו ועובר בגניבה וגזילה ובודאי ראוי לכנותו רשע, שהרי אליבא דהלכתא רשע הוא ופסול לעדות כמבואר בחו"מ (סימן ל"ד).

כל זה ברור ופשוט, אלא שצריך להבין במי שאמרו "שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום".

וכי איך אפשר שנחלקו במחלוקת כל כך קיצונית, דלפי שיטה אחת אינו אלא בינוני, לא צדיק ולא רשע, ולאידך מדת סדום היא זו, דהלא אנשי סדום רעים וחטאים, ודינם נחרץ לחורבן וכליה.

וכפי הנראה הרגיש הרע"ב בקושי זה, ופירש:

"קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום".

וכדברי הרע"ב כתבו גם המאירי והרשב"ץ על משנה זו.

הרי שאין כוונתם דבעצם מדת סדום הוא, אלא שקרוב הוא להגיע למדת סדום.

אך אין פירוש מתיישב כל כך בלשון המשנה שהרי אמרו "ויש אומרים זו מדת סדום".

ומדברי רש"י והרשב"ם למדנו שפירשו את המשנה כפשוטה.

בעירובין (מ"ט ע"א) כתב רש"י "מדת סדום - שלי שלי".

ובבא בתרא (קסח ע"א) כתב הרשב"ם "לימא בכופין על מדת סדום קמיפלגי - מדת סדום כדתנן (אבות פ"ה מ"י) האומר שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום".

והנראה בזה על פי מה שמצינו בהלכה דכופין על מדת סדום, דזה נהנה וזה לא חסר. דשני מידות במי שאינו נותן צדקה ואינו עוסק בגמילות חסדים.

יש מי שסובל ממדת הקמצנות והעצלות, קשה לו ליתן משלו ותאב בצע הוא אף שהוא מבין את החשיבות של הצדקה וחומל הוא על דל ואביון. ואף בגמילות חסדים בגופו לא יעסוק כי עצלן הוא ועסוק בשלו, אף שהוא מצטער בצער זולתו.

אך לא כאלה היו אנשי סדום, בדעתם הנפסדת וברשעת לבבם, התנגדו למדת החמלה ובזו למצות הצדקה. כל מי שעשה חסד מבני עירם נענש קשות, המרחם על הבריות היה בזוי ומבוזה בעיניהם.

דומים היו בשיטתם והשקפתם לגדולי האכזרים הנאצים ימח שמם שדגלו ברצח ובזו לחמלה.

ומשום כך נגזר עלהם גזירת כליה, כי עולם חסד יבנה, ומדת החסד היא יסוד היסודות בחברה מתוקנת, והחסד בנין עולם הוא, ועולם שאינו בנוי ומושתת על חסד אין לו זכות קיום.

וכל העולם לא נברא אלא משום שהקדוש ברוך הוא חפץ להטיב עם בריותיו כמו שכתב מוהר"ח ויטאל בהקדמה לפרי עץ חיים.

ומדת הרחמים והחמלה היא הדרך היחידה לדבוק דביקות גמורה בהקדוש ברוך הוא, דהלא כך אמרו בשבת (קל"ג ע"ב):

"אבא שאול אומר ואנוהו - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום".

הלא מפורש במקורות רבים בחז"ל דהקדוש ברוך הוא מקיים את כל מצוות התורה, והוא מלמד תורה לעמו ישראל, אך הדרך להתדמות אליו אינה אלא במדת הרחמים והחמלה "מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום". כן מצינו עוד בסוטה (י"ד ע"א) "מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים... אף אתה בקר חולים".

הרי שאין דרך לדבוק דביקות עילאה אלא בהנהגת הרחמים והחמלה וכל ציבור ועדה המתכחש למדת הרחמנות והחמלה אין לה קיום ואין לה תוחלת ולפיכך נגזר על סדום גזירת כליה והיתה לתל עולם.

ובדרך זה מובן דהאומר שלי שלי ושלך שלך, אף אם לא גזל ולא חמס, כל עיקר השקפה זו שלי שלי! ואין לאחרים חלק ונחלה בשלי מדת סדום הוא ואחריתה מרה כלענה (משלי ה' ד').