כי ירא אלוקים אתה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (פרק כ"ב, י"א-י"ב)

 "וישלח אברהם את ידו הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן מה הוון צוחין 'נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית ומאס ערים' (ישעיה ל"ג) אין רצונו בירושלים ובבית המקדש שהיה בדעתו להוריש לבניו של יצחק, לא חשב אנוש לא עמדה זכות לאברהם לית לכל בריה חשיבוי קדמוי" (בראשית רבה נ"ו ח').

 במעשה העקידה היו דמעות נופלות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, והלב שמח לעשות רצון יוצרו. ויש עלינו לבאר, הכיצד זה משמשים יגון ושמחה בערבוביא אחת.

 יחודו של אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"י ה"ב בבארו ענין עבודה מאהבה, "ומעלה זהו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהב לפי שלא עבד אלא מאהבה".

 ומבואר בזוהר הקדוש פרשת בהר "אית פולחנא דאצטריך בר נש לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן לאתעטרא ביה הקב"ה ומהו איהו דא פולחנא דצלותא דאיצטריך למהוי בה עבד ובן לאתכללא בדרגין עליאן אלין למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד למפלח פולחנא דתקונא דעלמין ולאתדבקא רעותי ברזין דחכמתא לאתדבקא במאריה בגניזין עלאין כדקא חזי בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל לית מאן דימחי בידיה עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תקוני עלמא".

 עבד ובן שני חלקי שלימות הם. מהותו של הבן באהבתו לאביו ברוח ובלב, עשות רצונו מובנת מאליה. מהותו של העבד לעומת זאת היא במדת היראה. שוקד הוא באשר צווה - כי כן צווה. הבן אינו מתירא לשאול, באהבתו מצפה הוא שאביו יביננו פשר דבר. לא כן העבד ירא הוא להשיח את ליבו ואין האדון חייב לו הסבר כלשהו. בכל אשר יעשה בן ישראל ישים על ליבו את כפל העבודה - שבכל ענין מעבודתו הרוחנית לא תחסר האהבה ולא תחסר היראה. ניסה הקב"ה את אברהם וצירפו בכור המבחן. בחנו בכור הניסיון לאחוז ביראתו עם עוצם אהבתו.

 "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" קח את אהובך, מתוך המיית לב אבות על בנים אנכי מצווך לעשות זאת. ובעקידה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבה ויראה משמשות כאחד במעשה העקידה.

 ובמדרש (בר"ר נ"ו ח') איתא "אמר רבי אחא" - אחר שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "התחיל אברהם תמיה, אין הדברים הללו אלא דברים של תימה אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי את תשלח ידך אל הנער אתמהה". קודם העקידה לא שאל אברהם מאומה. עבד הוא לעשות אשר נצטווה. רק אחר העקידה, משאינו מצווה, פונה הוא כבן ומשיח לאביו את אשר בלבבו - "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי אל תשלח ידך אל הנער" - באהבה וביראה עבד אברהם לפני קונו. בן ועבד הוא לאביו ולאדונו. עת לאחוז בשתיקתו של עבד, עת לשוחח שיחתו של בן.

 הוא שמצאנו בזוהר הקדוש (פרשת בהר): "בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל... עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תיקוני עלמא... ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא: דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ויאמר לי עבדי אתה - הא עבד. ישראל - הוא בן, דכן אינון כללא כחדא, כדין כתיב אשר בך אתפאר".

 כאשר בנים ועבדים אנו, כלולים יחדיו - פאר אנו לאלוקינו. ישראל אשר בך אתפאר. כללם אברהם כחדא, ובזכותו אנו מבקשים "זכור לנו אהבת הקדמונים את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם".

תגיות: