לאהבה את ה’ אלוקיך (תשס”ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו (ל' כ')

"היא שציונו באהבתו יתעלה וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת" (רמב"ם ספר המצוות עשה ג').

"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו' ה').

"עשה דבריו מאהבה, אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה" (רש"י שם).

א

נראה לכאורה דנחלקו רש"י והרמב"ם במצות אהבת ה', לדעת הרמב"ם בא ציווי זה על עצם מדת האהבה, נצטוינו בה לאהוב את ה' אלקינו, אבל לרש"י גדר המצוה לעובדו באהבה וכמו שכתב "עשה דבריו מאהבה".

ואפשר דהרמב"ם לשיטתו מיאן בפירוש רש"י, דהלא כתב הרמב"ם בשרש ד' שבהקדמת ספר המצוות דהמצוות הכלליות הכוללות את המצוות כולן אינן מנויות בכלל מנין תרי"ג מצוות שבתורה, ולפי פירוש רש"י הלא מצוה ד"ואהבת" כוללת את כלל מצוות התורה ואופן קיומן וע"כ פירש הרמב"ם דמצוה זו מתייחסת לעצם האהבה.

וכשם שנחלקו הראשונים בביאור מצות האהבה אם יסודו בעצם רגש האהבה או בעבודה מאהבה ולשמו יתברך, נראה דנחלקו גם במצות היראה דהנה בפרשת עקב (י' כ') "את ה' אלקיך תירא" כתב באבן עזרא "שלא תעברון על מצות לא תעשה" הרי שמצוה זו ענינה שלא לעבור על הלאוין אך בכל דברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע ד' מבואר דהמצוה בעצם היראה וכמו שפירש מצות האהבה על עצם האהבה כמבואר.

ומצינו עוד פירוש שלישי במצוה זו, דהנה דרש ר' עקיבא בברכות ס"א ע"ב "בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך" ומכאן למדו חז"ל דבעבו"ז יהרג ואל יעבור כמבואר בסנהדרין דף ע"ד ע"א אמנם בעבודה זרה דף נ"ד ע"א אמר ר' ישמעאל דאפילו בעבודה זרה יעבור ואל יהרג וכ"ה בעבודה זרה כ"ז ע"ב, וכתב הר"ן בעבו"ז שם (ט' ע"א מדפי הרי"ף) דלדעת ר' ישמעאל מתפרש פסוק זה שצריך לאהוב את ה' בכל לבו נפשו ומאודו אבל לר' אליעזר שהלכה כמותו לא מוקמינן קרא אלא על עבו"ז שצריך למסור נפשו ולא לעבוד עבודה זרה עי"ש.

ודברי הר"ן מחודשים דכל ענין מצוה זו לא קאי אלא שצריך ליהרג ולא לעבוד עבודה זרה עי"ש.

ובספר המצוות לרס"ג מ"ע א' כתב הגרי"פ פרלא לבאר השמטת הרס"ג את מצוות האהבה, דס"ל כפירוש הר"ן דלהלכה כל ענין מצוה זו לא נאמר אלא לענין מסי"נ על עבודה זרה, וא"כ אין זה מצוה בפנ"ע אלא הלכה מסויימת בלאו דעבו"ז.

ב

והנה כל שלשת הדרכים הנ"ל יש להם מקור ובית אב בדברי חז"ל, דכבר נתבאר לעיל מה שפרשו חז"ל מפסוק זה "אפילו נוטל את נפשך" שצריך אדם למסור את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה וכדברי הר"ן, ובספרי (דברים ו' ה') אמרו "ואהבת את ה' אלקיך" עשה מאהבה, הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעשה מיראה, מאהבה שכרו כפול ומכופל" וכו'. הרי מקור לדברי רש"י שיסוד מצוה זו לעובדו מאהבה, ועוד אמרו שם בפסוק ו' "והיו הדברים האלה על לבבך, למה נאמר, לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך את מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו", ודברים אלה הם מקור לדברי הרמב"ם שנצטוינו על עצם האהבה (ומתוך מצות האהבה נגיע גם לקיים מצות לדבקה בו ונדבק בדרכיו).

ג

אמנם באמת מצינו בדברי הרמב"ם כל שלשת דרכי ועניני האהבה הנ"ל, דכבר נתבארו דברי הרמב"ם בסהמ"צ לגבי מצות האהבה מצד עצמה וכ"כ עוד בפ"ב מיסודי התורה הלכה א-ב וז"ל "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר את ה' אלקיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי וכו'".

אמנם בפ"י מהלכות תשובה הלכה ב' כתב "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו  שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה". ומדבריו למדנו שנצטוינו לעבדו מאהבה וכפירוש רש"י.

ושוב כתב בפ"ה מיסוה"ת הלכה ז' "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלוש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אפילו הוא נוטל את נפשך והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

הרי לן בדברי הנשר הגדול שלש פירושים על פסוק זה "ואהבת את ה"א" וע"כ צ"ל דאין בזה סתירה אלא דאף שיסוד המצוה לאהוב וכמ"ש בסהמ"צ ובפ"ב מיסוה"ת, מצווין אנו עוד לעבדו מתוך אהבה דהלא תכלית האדם בעולמו אינו אלא עבודת האלקים והאוהב עובד מאהבה, ועוד חידשו חז"ל ממה שנאמר בכל נפשך דיש שהאדם מצווה אף למסור נפשו באהבת הא-ל, ופירשו ברוחב דעתם ורוח קדשם דאין זה אלא בעבודה זרה.

ונראה להוכיח אמיתת הדברים, דהלא ר' עקיבא הוא זה שלימד את העם "בכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך (ברכות ס"א ע"ב) ובירושלמי ברכות (ס"ז ע"ב) באותו ענין (מיתת רע"ק על קידוש השם הגדול יתברך) אמר ר' עקיבא "כל ימי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר מתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, רחמתיה בכל לבי רחמתיה בכל ממוני ובכל נפשך לא הוי בדיק לי" הרי לן מדברי ר' עקיבא עצמו שזכה לקיים בחייו בכל לבבך ובכל מאודך בכל לבו וממונו, הרי דאין פסוק זה אמור דוקא כשכופין אותו לעבוד עבו"ז אלא על עצם האהבה והעבודה השלימה, ורק מה שכתוב בכל נפשך מתפרש על מסי"נ שלא לעבוד עבו"ז, ודו"ק בזה כי ברור הוא.

וחידוש גדול ראיתי בסמ"ק מצוה ג' שכתב דמשום מצות "ואהבת ..בכל נפשך" מצווין אנו במסירות נפש על ג' עבירות חמורות שאמרו בהם יהרג ואל יעבור עי"ש, וזה תימה דלהדיא אמרו כן בסנהדרין (ע"ד ע"א) רק בעבו"ז (או בשעת הגזירה לעקור את הדת כולה) אבל בשפיכות דמים אמרו מסברא "מה חזית" ובגילוי עריות למדו משפיכות דמים, וצ"ל דלאחר שידענו דגם בשפכ"ד וג"ע יהרג ואל יעבור שוב יש גם באלה מצות בכל נפשך, ועדיין צ"ע.

ד

הנה מבואר ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' דחייב האדם להפסיד כל ממונו שלא לעבור על אחד הלאוין שבתורה, ואף שמבואר באורח חיים סימן תרנ"ו סעיף א' ברמ"א דאין האדם צריך להוציא הון רב על המצוות אין זה אלא במצוות עשה אבל בל"ת חייב לבזבז כל הונו, ומקור הלכה זו מדברי הרשב"א בב"ק דף ט' ע"ב ובדברי הר"ן בסוכה ל"ג עי"ש.

ותמה רבינו הגר"א בביאורו ביו"ד שם דא"כ למה לן קרא "בכל מאודך" בעבודה זרה, הלא בכל ל"ת שבתורה חייב לבזבז כל הונו ומתוך כך חלק על הלכה זו ולא ניח"ל לחלק בין עשה לל"ת עי"ש.

אמנם לפי המבואר דעיקר מצוה זו בעצם האהבה, ונוסף בה לעובדו מאהבה, ועוד זאת הורונו לדעת על מסירות נפש שלא לעבוד עבו"ז, נראה דאין הכרח ד"בכל מאודך" רק בעבו"ז נאמרה, דאטו נאמר כן גם לגבי "בכל לבבך" הלא פשוט דאין לחלק בין מצוה למצוה לגבי עבודה תמימה שבלב שלמדנו מבכל לבבך, וע"כ דנמסר הדבר לחכמים, והם אמרו ברוחב דעתם דרק בעבודה זרה וכדו' חייבין לעבדו בכל נפשך אבל בכל הל"ת מצווין אנו בכל מאדך ובכל המצוות כולם בכל לבבך, דו"ק בזה היטב כי ברור הוא לענ"ד. וצריך לי עיון גדול בדברי אדוננו אור העולם הגר"א.

ה

הנה מבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם דמשום מצות האהבה חייבין אנו לקרוא לכל העולם לאהוב את ה' ולעובדו שכם אחד, והביא את מה שכתוב אצל אברהם אבינו "ואת הנפש אשר עשו בחרן", עי"ש.

וכבר כתבתי במק"א (עיין ספר גירות כהלכתה במכתב) דאפשר דמצוה זו היא המקור למצות קבלת הגרים, דהלא אמרו בשבת (קל"ז ע"ב) דהמל את הגר מברך אקב"ו למול את הגרים, וכבר תמה הרשב"ץ בזוהר הרקיע (מצוה כ"ח ועי"ש בסוף הספר) היכן נצטוינו על מילת הגר וקבלתו, וכתב דמצות מילת הגר שרשו במצוה למול את כל בני ישראל עי"ש, ולדברי הרמב"ם אפשר דמשום מצוה זו ד"ואהבת" מצווין אנו למול את הגר ולהכניסו תחת כנפי השכינה לאהבה אותו ולדבקה בו. (ומה שכתב בבעלי הנפש להראב"ד בשער הטבילה דמקור מצוה זו ממה דכתיב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" חידוש הוא דלכאורה אין זה מצוה אלא גילוי רצון ה' בלבד, ופשוט לכאורה דאין מברכין אלא על מצוה גמורה, דהיינו מצות עשה של תורה או דרבנן ולא על גילוי מילתא דרצון התורה, וצ"ע בזה).

וע"ע בתוספות הרא"ש בשבת שם שכתב דמשום מצות "ואהבת את הגר" מצווין אנו גם לקרבו ולגיירו, והארכתי בכ"ז במק"א.

ו

הנה נתבאר דאחד מדברי האהבה לעובדו באהבה ולקיים מצותיו ולשמה, וידוע מש"כ האחרונים דשאני מצות צדקה ממצוות אחרות דבצדקה אין כ"כ קפידא  שיתן לשם מצוה דעיקר ענין הצדקה הנאת העני הוא, ולכן אמרו (ר"ה ד' ע"א וב"ב י'  ע"א) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור דאף אם אין כונתו לשם  שמים אין בזה מגרעת במצות הצדקה, כ"כ בפרשת דרכים (דרוש שלישי) בשם מהרי"ט  וכ"כ בבית הלוי (דרוש א') והדברים ידועים. אך כל זאת בצדקה דעלמא אבל בתרומת  המשכן נתחדשה הלכה דצריך ליתנה לשמה דענין תרומה זו גם בעצם הנתינה שעל ידה  נישא ראש בני ישראל ונתקרבו לשכינה ולא בקבלת התרומה בלבד דבאמת אין הקב"ה  צריך לבית המקדש אלא בשביל ישראל.

אמנם באמת מבואר בפסחים (ח' ע"א) דהלכה זו נאמרה לא רק במצות הצדקה שהרי  הקשו שם על מה שאמרו דבמקום סכנה פטור מבדיקת חמץ והלא שלוחי מצוה אינן  נזוקין ותירצו דשמא יאבד לו מחט ויחפשנה לאור הנר וע"ז הקשו דהלא האומר סלע זו  לצדקה ע"מ שיחיה בני הר"ז צדיק גמור עי"ש, הרי שדימו בזה בדיקת חמץ לצדקה.

אלא נראה דיסוד זה נאמר בכל מצוה שעיקרה בתוצאת המעשה כגון צדקה שעיקרה  בקבלת העני ובבדיקת חמץ שעיקרה במה שלא יהיה חמץ בביתו, וע"ע בביאור הלכה  (סי' ל"ח ס"ח) לגבי סופרי סת"ם ותגריהם דחשיבי עוסקים במצוה ופטורים מן המצוה  שכתב דאע"פ שכונתם גם לשכר ולא רק לשם מצוה מ"מ הוי ככל עוסקים במצוה כהא דאמר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני דהוי צדיק גמור, אבל אם כל כונתן רק משום  שכר לא הוי עוסקים במצוה וכן בצדקה אם כל כונתו רק שיחיה בנו אינו צדיק גמור  עי"ש, ותרתי חזינן בדבריו, א' שדימה סופרי סת"ם ותגרים לנותני צדקה לענין זה,  ולפי המבואר בדברינו יש טעם בדברים דגם סופרי סת"ם ותגרים עיקר מצותם במה  שמזכים את הרבים ולא בעצם המעשה, ב' אף בצדקה אם כל כונתו לשם רשות ולא לשם  מצוה אינו צדיק גמור כמבואר.

(וכיוצא בו חלקתי בענין מצוות צריכות כונה דנחלקו אמוראים בכפאוהו ואכל מצה,  וכן בתוקע לשיר אם יוצא ידי תקיעת שופר, (ר"ה כ"ח) וכן באוכל מרור לשם כרפס אם  יוצא ידי חובת מרור, (פסחים קט"ו ע"א) וכן בהיה קורא בתורה והגיע זמן קר"ש אם  כיון לבו יצא, (ברכות י"ג ע"א) דבכל אלו מצוות שחיובם אקרקפתא דגברא והן הם תמצית ועיקר עבודת האלקים, איכא למ"ד  מצוות צריכות כונה, אבל מצוות שעיקר מהותם הוא בחפצא ובתוצאה בזה לכו"ע מצוות  אינן צריכות כונה, וראיה לזה מהא דנחלקו תנאים (ע"ז כ"ז ע"א) אם גוי כשר למול  ישראל ולהלכה קי"ל כמ"ד דגוי פסול למול, ובגמ' שם יש ב' ילפותות למעט גוי,  ובכותי איכא למ"ד דפסול משום שצריך לשמה וכותי מל לשם הר גריזים ור' יוסי אמר  וכי היכן מצינו מילה לשמה ומשום כך כותי כשר למול, ולכאורה יל"ע למ"ד מצוות  צריכות כונה הרי מ"מ אדעתא דנפשיה קעביד ואינו מכוין לשם מצוה, אלא מבואר מזה  דמצוה שעיקרה בתוצאת המצוה לא אמרו בה מצצ"כ וגם במילה ענינה כדי שיהיה חתום באות ברית  קודש לה', בזה לכו"ע מצוות אי"צ כונה ואין הכונה מעכבת בה, דכיון דעיקר המצוה ומהותה היא התוצאה ולא עצם מעשה המצוה לכך אין הכונה מעכבת בה,  דעיקר דין כונה במצות, נאמר במקום דהעיקר הוא המעשה של המצוה, (עיין מה  שנתבאר בהרחבה בעניני כונה במצוות במנחת אשר פסחים סי' ע"ו).

ובעיקר מה שאמרו ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור באמת משמע בר"ה שם שאין כונתם  לשלמות המעשה בגדרי המצוות שהרי חילקו שם בין ישראל לגוי דבגוי לא הוי צדיק גמור  דאם לא יתמלא בקשתו הוי תוהה על המצוות משא"כ בישראל, הרי שכל הכונה דאין בזה חסרון בשימוש הרב ע"מ לקבל פרס, ולפי"ז אין לחדש מכח דברי הגמ' האלו,  גדרים מחודשים במצות צדקה או שאר מצוות כלל. וע"ע בפי' הר"ח ששם דיש גירסא  הרי זו צדקה גמורה, ודו"ק בכ"ז.

(ולא אכחד שמעודי נתקשיתי מה פגם יש בכלל ב"ע"מ שיחיה בני" והלא פקו"נ דוחה  כה"ת כולה וא"כ מה חסרון יש במבקש מהקב"ה שזכות המצוה תגן על בנו והלא הצלת  בנו ממיתה לחיים מצוה רבא ואין כמותה, וכי הקורא תהלים או לומד תורה שתגן עליו  זכות הקריאה פגם יש בתלמודו, עיין רמב"ם הלכות עבודה זרה פי"א הי"ב דמותר  לקרוא תהלים שתגין עליו זכות הקריאה, וצריך לי עיון גדול בזה).