לא תחנם (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם" (ז' ב').

"משנה: ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים, קטלאות ונזמים וטבעות; רבי אליעזר אומר: בשכר מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ; ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ".

"גמ': מנהני מילי, אמר רבי יוסי בר חנינא, דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן, א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם, שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת של חנם, אם כן לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם, שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם חן. דבר אחר לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם" (עבו"ז י"ט ע"ב – כ' ע"א.

היום נדון באיסור ליתן חניית קרקע לגוי בארץ ישראל.

בענין מכירת בית בא"י לנכרים

כבוד מרן הגאון הצדיק

גאב"ד ירושלים עיה"ק

ר' יצחק טוביה וייס שליט"א

רב שלום עד בלי ירח

בביקורי בביתו בחג העעל"ט הציע בפני ושאל לדעתי בענותנותו את אשר נשאל ביהודי יקר הגר זה שנים בשכונה מסויימת ולדאבון לב השכונה שינתה את פניה והפכה לשכונה אשר כל תושביה ערבים והוא נשאר שם מן היחידים השרידים בני עם ה' ונפשו עגומה עליו. ונפשו בשאלתו אם מותר לו למכור ביתו לערבי היות וברור שלא ימצא קונה יהודי אף במחיר מוזל, ואם לא יוכל למכור ביתו לערבי לא זו בלבד שיפסיד הון עתק כל ערך ביתו אלא אף יגזר עליו לחיות כל ימיו בין שכנים ערביים, ודבר זה קשה עליו מנשוא.

וכיוצא בשאלה זו נשאלתי פעמים רבות, וכיון שבשעת הדחק גדול עסקינן, נתתי אל לבי לעיין בהלכתא דא ולבדוק אם יש בזה פתח היתר.

א

בגויים שאינם עובדי עבו"ז

הנה יש לעיין אם יש איסור מכירת אדמת ארץ ישראל לנכרים שאינם עובדי עבו"ז. ולכאורה משמע מלשון הרמב"ם דאין איסור אלא בעובד עבו"ז, וכ"כ בסהמ"צ ל"ת נ"א "שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו ית' לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יהיה איפשר לו לשכון". וכעין זה כתב בספר החינוך מצוה צ"ד "שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". וכ"ה לשון הטור בחו"מ סימן רמ"ט לגבי האיסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים, עי"ש.

הרי לן מדבריהם שאין איסור זה נוהג אלא בעובדי עבו"ז. וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"י מהלכות עבו"ז דבהלכה א' כתב "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבדה, שנ' לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתה או יהרגו". הרי דלגבי איסור כריתת ברית כתב להדיא דמדובר דוקא בעובדי עבו"ז, ובהלכה ג' כתב "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל". ומשמע דגם לאו זה נוהג רק בעובדי עבו"ז.

אמנם הבית יוסף בחו"מ סימן רמ"ט כתב דמה שכתב הטור דאסור ליתן לעובד כוכבים לאו למעוטי ישמעלים אלא למעט גר תושב בלבד, והסכימו עמו הב"ח והפרישה שם, וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן קנ"א ס"ק י"ח עי"ש, ובאמת משמע כן מסוף דברי הרמב"ם שם בהלכה ו' שכתב דרק כאשר יקבל עליו שבע מצוות ב"נ מותר לו לעבור בארצנו עי"ש.

ועיין עוד בשו"ת משיב דבר ח"ב סימן נ"ו בקונטרס דבר השמיטה שכתב בתוקף דמלבד גר תושב נוהג לאו זה בכל האומות, וכך כתב החזון איש באריכות בשביעית סימן כ"ד וביו"ד סימן ס"ה דכל שאינו ג"ת ולא קיבל עליו בפני בי"ד אסור למכור לו קרקע עי"ש.

אמנם כל הפוסקים הנ"ל לא הביאו את תשובת הרשב"א (ח"א סימן ח') שכתב לגבי איסור מתנת חנם דאין איסור אלא בעובד עבו"ז ולא בגוי שאינו עובד עבו"ז. ובשו"ת נשמת כל חי להגר"ח פלאגי סימן נ"ד תמה על דברי הב"י והב"ח וסייעתם מדברי הרשב"א ופסק לדינא כשיטת הרשב"א והכריע בזה להקל עי"ש. וראיתי עוד בספר מזבח אדמה (להגר"ח מיוחס ב"ר שמואל מגדולי ירושלים בימי מהר"ם בן חביב) ביו"ד סימן קנ"א שכתב "אין מוכרין להם בתים כו' והאידנא שראינו גדולי ישראל מו"ה מוהרש"א ומהרמ"ס וכמה וכמה חצרות ובתים וכיוצא נראה ודאי דהיינו משום דלאו דלא ישבו בארצך לעניין חניה בקרקע היינו על גוים עובדי עבו"ז דוקא א"כ כ"ש בישמעאלים וכ"כ הר"מ פ"י מהלכות ע"ז וכן במנין המצוה להר"מ ובש"ס בכל המקומות לא נאמר אלא בע"ז".

הרי לן פסק הלכה ומעשה רב של אחד מגדולי א"י שהקיל בזה, ולמדנו עוד מדבריו שכך היה המנהג בזמניהם להקל. ועוד חזינן בדבריו שכך פירש גם את שיטת הרמב"ם דאכן כונתו שאין איסור אלא בעובדי עבו"ז ממש ולא כהבנת הבית יוסף וסייעתיה.

ועיין עוד במאירי בעבו"ז שם שכתב גם הוא דאין איסור ב"אומות הגדורות בגדרי הדתות ומודות באלקות" עי"ש. אך יש שפקפו בדברי המאירי שנאמרו בשבח האומות ועיין בב"ק ש"ם וילנא ל"ח ע"א וקי"ג ע"א במש"כ בגליון מהמאירי שבשט"מ ובשו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' י"ד בתשובת החת"ס שכתב "מצוה למוחקו כי לא יצא מפה קדשו והיא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחיה". אך מאידך גיסא הביא השיט"מ שהיה מתקיפי קמאי ומגדולי הגדולים בזמנו את דברי המאירי ולא ראה בהם מגרעת כלשהי, וצ"ע בזה.

וכבר מצינו בגמ' דיש דין מסויים בגוי שאינו עובד עבו"ז אף שאינו גר תושב בעבו"ז ס"ד ע"ב "רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים א"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים כי תניא ההיא להחיותו". ונראה דה"ה בני"ד אף שאינו ג"ת כל שאינו עובד עבו"ז אין איסור ליתן לו חניה בקרקע לדעת הפוסקים הנ"ל.

ואף שדברינו נסתרים מדברי עמודי ההלכה גדולי העולם שכל בית ישראל נשען עליהם, הבית יוסף, הב"ח והש"ך, כבר כתב הרמ"א בחו"מ סימן כ"ה ס"ב מהמהרי"ק כלל צ"ו דכאשר דברי הראשונים לא היו למראה עיני האחרונים אין הלכה כבתראי דאילו היו רואים את דברי הראשונים היו מבטלים דעתם, וכך נראה לכאורה בני"ד שדברי הרשב"א המפורשים מוציאים מידי דברי האחרונים.

והנה לכאורה יש מקום לטעון דהלאו ד"לא ישבו בארצך ולא יחטיאו אותך לי" לא מיירי אלא בעובדי עבו"ז וכדמשמע מפשטיה דקרא דכל הטעם אינו אלא פן יחטיאו אותנו באליליהם, אבל לאו דלא תחנם נוהג בכל הגויים.

אך באמת מבואר בדברי הרמב"ם והחינוך דנקטו עיקר דלאו דלא תחנם עיקרו שלא ליתן להם חן ומתנם חנם כמבואר ברמב"ם שם מצוה נ' ובחינוך מצוה תכ"ו והאיסור שלא ליתן לה חנייה בקרקע מקורו מדכתיב "לא ישבו בארצך ולא יחטיאו אותך לי". ואף שהרמב"ם במצוה נ"א כלל בדבריו "ובביאור בא לנו הפירוש לא תתן להם חנייה בקרקע", נראה כונתו דאף דעיקר הלאו מתפרש שלא ליתן להם חן מ"מ דרשו עוד בדרך דרש ומוסר מפסוק זה שלא ליתן להם חנייה בקרקע אך עיקר הלאו מקורו מ"לא ישבו בארצך", (ונראה דמה שנתחדש מלא תחנם באיסור נתינת חניה בקרקע, דהו"א דאין האיסור במכירת קרקע א"י אלא שלא לסייע ליישב נכרים בקרב הארץ, ולזה למדו מלא תחנם דיש איסור בכל ענין במסירת קרקע א"י לגויים, ודו"ק).

ומ"מ משמע מדברי הרמב"ם דמה דילפינן מ"לא תחנם" שלא ליתן להם חנייה דינו כהא דילפינן מ"לא ישבו בארצך", ואין איסור זה אלא בעובדי עבו"ז כדברי הרשב"א ודו"ק בזה.

וכיון דאתינא להכי נראה דלשיטתם אין איסור למכור קרקע א"י לישמעאלים דכבר כתב הרמב"ם (מאכ"א פרק י"א הלכה ז') "וכן כל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים. אבל הנצרים עובדי ע"ז הן וסתם יינם אסור בהנייה".

סוף דבר דעת הגר"ח פלאגי והמזבח אדמה להקל לפי"ד הרשב"א וכך נראה לכאורה מדברי הרמב"ם החינוך.

ויש עוד להקל בזה לפי מש"כ בבאר שבע והביאו הגרעק"א בגה"ש עבו"ז ס"ד ע"ב ליישב דברי רש"י שסתם בסנהדרין צ"ו ע"ב כרבי מאיר דג"ת הוי מי שקיבל ע"ע שלא לעבוד עבו"ז ותימה הוא דהלא לחכמים אינו ג"ת עד שקיבל עליו שבע מצוות ב"נ, וחידש הב"ש דעד כאן לא נחלקו אלא לענין להחיותו אבל לענין להניחו בא"י לכו"ע בקיבל ע"ע שלא לעבוד עבו"ז סגי. ולפי"ד אפשר דגם לענין מכירת קרקעות אפשר דדי בכך שאינו עובד עבו"ז, וצ"ע.

אמנם לכאורה נעלם מעיני הגאון דברי רש"י בערכין כ"ט ע"א שם כתב גם לגבי להחיותו דג"ת הוי מי שקיבל ע"ע שלא לעבוד עבו"ז, ונראה מזה דרש"י נקט הלכה כר"מ וכ"כ בשו"ת ושב הכהן סימן ל"ז שדעת רש"י דהלכה כר"מ דסגי במה שקיבל שלא לעבוד עבו"ז לשווי' ג"ת עי"ש.

אך עדיין צריך שיקבל ע"ע שלא לעבוד עבו"ז וקבלה זו צריכה לכאורה להיות בפני בי"ד, וא"כ לכאורה לא יצאנו בזה מאפילה לאורה בני"ד.

אך באמת מוכח מדברי כמה ראשונים דדי במה שאינו עובד עבו"ז ולא צריך קבלה בפני בי"ד, עיין בספר היראים מצוה רל"ג ובפירוש רבינו יונה סנהדרין נ"ז ע"א דמבואר בדבריהם דכל שמקיים ז' מצוות הוי ג"ת אף שלא קיבל בבי"ד וכ"מ בספר חסידים אות שנ"ח, ולכאורה נקטו הני ראשונים דלא צריך קבלה אלא בגוי שבא לפנינו ורוצה לזכות במעמד ג"ת והוא זה שצריך לקבל ע"ע לשנות מדרכו העקלקלה ולשמור ז"מ ב"נ מכאן ולהבא, אבל גוי שידוע לנו ששומר ז' מצוותיו או לר"מ כשידוע לנו שאינו עובד עבו"ז אינו צריך קבלה דאין הקבלה אלא לברורי מילתא שאכן כונתו לפרוש מן החטא ולנהוג כמצות ג"ת. כך נלענ"ד בביאור שיטתם, ודו"ק בכ"ז.

ולכאורה די בכל הנ"ל להתיר בני"ד דהוי שעה"ד עצום, אך עדיין מהסס אני כיון שדברינו נסתרים מדברי עמודי העולם גדולי הפוסקים הב"י , הב"ח והש"ך.

ב

במקום הפסד

והנה כתב בכפתור ופרח פרק י' "אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. ירושלמי (שם) במקום שנהגו למכור מוכר אפי' לבית דירה, ומשכיר אפי' לבית דירה. וכן עמא דבר". ושוב כתב "מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. וברייתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירוש' דמקום שנהגו למכור מסייע לן".

והנה בעל כו"פ הביא ראיה מן הירושלמי בעבו"ז ח' ע"א, אך התוס' בעבו"ז כ"א ע"ב פירשו דכונת הירושלמי למכירת בית בחו"ל אך הכו"פ שהיה מרבותינו הראשונים פירש כונתם לא"י.

הרי לן מדברי חד מקמאי ממארי דשמעתתא דהלכות ארץ ישראל דבנידון דידן מותר למכור ביתו לגוי. והדברים חידוש עצום, דמשום הפסד ממון התירו איסור זה דלכאורה מה"ת הוא. ובספר כרם ציון שביעית סימן א' בדברי ההר צבי כתב ליישב דבריו מקושית בעל התורת חסד עי"ש, אך באמת צב"ג איך נתיר איסור תורה משום הפסד ממון. וכבר כתב החזו"א שם דאיסור לא תחנם כאיסור נבילה הוא ואין מקום להתירו משום הפסד ממון. ומה שכתב הגרצ"פ פראנק בכרם ציון שם סימן ג' דגם איסור בל תשחית מה"ת הוא ואעפ"כ התירו משום הפסד ממון, לכאורה אין הנידון דומה לראיה, דשאני התם דכל מהות האיסור משום ההשחתה וההפסד הוא, ומשו"כ מסתבר דבמקום הפסד מותר דהצלה יש כאן ולא הפסד ומה זה ענין להא דלא תחנם. ובאמת תמיהה גדולה היא להתיר איסור תורה משום הפסד ממון ושעת הדחק.

ונראה בזה לפי מה שדייקתי לעיל מדברי הרמב"ם (ומדלא השיג עליו משמע שגם הרמב"ן מודה בזה לשיטת הרמב"ם) והחינוך דבאמת עיקר לאו דלא תחנם לא נאמר לענין חניה בקרקע, והאיסור למכור להם בית בארץ ישראל מקורו ב"לא ישבו בארצך", ומה שדרשו מ"לא תחנם" לא תתן להם חניה בקרקע אינו לאו גמור אלא מעין רצון התורה, וכיון שכן יש שהקילו אף משום הפסד ממון. ובסגנון אחר י"ל דלאו דלא תחנם לאו כללי הוא היוצא לכמה דרכים וכפטיש יפוצץ סלה ונמסר הדבר לחכמים לפרש. ובאמת לכאורה פלא הוא איך פסוק אחד נדרש לכמה פנים ולא הרי זה כהרי זה, ובמקום שנמסר הדבר לחכמים יש ביד חכמים להקל ולהחמיר כראות עיניהם. מ"מ בעל הכו"פ הוכיח מן הירושלמי שבאיסור זה הקילו משום הפסד ממון ושעת הדחק, (וכפי שביארתי באריכות במנח"א דברים סימן כ"ז) כמבואר בדבריו.

אך הנראה עיקר בזה לפי המבואר בירושלמי שם ז' ע"ב דלשיטת רבי יוסי במתניתין (שהלכה כמותו כמבואר ברמב"ם פ"י הי"ג מעבו"ז ובשו"ע יו"ד סי' קנ"א ס"ח) אין איסור תורה דלא תחנם אלא בשדה אבל בבית שאין מצוי להתברך מתוכו אין איסור אלא מדרבנן, ולפי"ז ניחא שהקילו, ודו"ק בזה.

ומה שאינו אסור משום לאו דלא ישבו בארצך נראה לפי המבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם וכך גם בספר החינוך, דאין גדר הלאו ועיקרו במעשה המכירה של אדמת ארץ ישראל, אלא שלא להושיב אותם בארץ ישראל ולא ליתן להם לשכון בה, אך אין איסור בעצם מעשה המכירה, ולפי"ז נראה לכאורה דבגוי שגר בלא"ה בא"י ואין בידנו לנהוג לפי משפט התורה ולמנוע ממנו לגור בארץ לפי שאין ידנו תקיפה אין איסור למכור לו בית ומלאך המות מה לי התם ומה לי הכא. יסודו של דבר משום הלאו ד"לא ישבו בארצך" אין איסור תורה במכירת בית אלא בישיבת עכו"ם בארצנו (וכבר נתבאר עוד לעיל באות א' דלאו זה אינו נוהג אלא בעובדי עבו"ז), ולאו גמור ד"לא תחנם" אינו אלא בנתינת חן וחסד ולא במכירת קרקע שאינו אלא רצון התורה. וזה ביאור שיטת הכפתור ופרח שמותר למכור להם בית במקום הפסד או כאשר יהודי נשאר לבדו בשכונת הנכרים כמבואר.

ג

בגוי דכבר דר בא"י

ובכרם ציון שם הביא הגרצ"פ פרנק את מה שפסק בעל התורת חסד דמותר להחליף בית עם גוי בא"י כיון דבלא"ה גר הוא בארץ ישראל ומה לן אם גר הוא בבית זה או זה וכתב דפשוט לו כן בסברא, ומשום שאין הספר מצוי אעתיק לשונו "דודאי שרי להחליף בתים בא"י עם העכו"ם דאם היה כתוב בקרא לשון מכירה שאסור למכור לו אז היה שייך לדון בזה אי חליפין הוי כמו"מ, אבל הכא כתיב בקרא לא תחנם ודרשינן לא תתן להם חנייה בקרקע ומטעם שכ' הרמב"ם דמתחילה כשלא היתה לו קרקע להעכו"ם היתה ישיבתו עראי ועתה נותן לו חנייה בקרקע ותהיה מעכשיו ישיבתו קבע בארץ, משא"כ בחליפין שהעכו"ם כבר היה לו מקודם ישיבה קבועה בארץ וחניה בקרקע, מה לי בית זה או זה שמחליף עמו ואין שום סברא שיהא איסור בדבר".

ולפי סברא זו נראה דהוא הדין במכירה כאשר מוכר בית לגוי שבלא"ה גר בארץ ישיבת קבע ואינו מרבה ביישוב הגויים בארץ ישראל. אמנם יש לדחות דמסתמא יכניס משפחה נכרית בבית האחר שהיה דר בו ונמצא שהרבה הישראל ביישוב הנכרים בארץ ישראל בכך שבית נוסף נמסר לרשותם בארץ הקודש, אך לכאורה אין זה ודאות ועוד דאינו אלא גרמא. ועוד דלדאבון לבנו מאות אלפי נכרים חיים בארצנו הקדושה ואין מכירת בית בודד בשכונה שכל יושביה ערבים נחשבת כהושבת נכרים בא"י, וצ"ע בזה.

אמנם נראה שהחזון איש בא לאפוקי מסברא זו בשביעית סימן כ"ד אות א' וז"ל "ואין חילוק אם כבר יש לו להעכו"מ קרקע בארץ או לא דבכל בית ושדה שמוסר להם הרי הוא נותן חני' לעכו"מ בקרקע זה ואף אם היה מקום להסתפק סתימת המשנה והגמ' והפוסקים מכרעת שאין חילוק... אבל בלא"ה אין כאן מקום להסתפק כלל, וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאורייתא".

ד

לחיזוק היישוב

ובשו"ת ישועת מלכו להגר"י מקוטנא סימן נ"ה כתב "דכל שמוכר לטובת הישוב פשיטא שאין כאן איסור לא תחנם". ולכאורה הדברים תמוהים דמהי"ת להתיר איסור תורה משום טובת היישוב. ולכאורה נראה דגם חידוש זה מושתת על ההבנה דעיקר האיסור הוא להושיב את הגוי בארץ ישראל, דאדרבה מצווים אנו ליישב את ארץ ישראל ולגרש את האומות מתוכה, ומשו"כ מסתבר דאם במכירה זו תורם הוא ליישוב בנ"י בארץ אין בו איסור כלל.

אמנם נראה לכאורה דאין זה אלא בטובת היישוב ולא בטובת היחיד, וא"כ אין בזה להתיר בני"ד.

ה

מסקנת ההלכה

סוף דבר נראה דכיון דשעת הדחק עצום עסקינן דאם לא נתיר לו למכור יצטרך למגינת לבו לישאר לגור בשכונה ערבית, וקרוב לסכנת נפשות הוא, ובניו וקרוביו לא ירצו לבקרו, וכדו' הרבה מרעין בישין וד"ל, לענ"ד יש על מה לסמוך להקל למכור לבני ישמעאל. העליתי צדדים הנלענ"ד בשאלה זו ועם כתר"ה משפט הבחירה.

המעריצו כערכו הרם

אשר וייס

 

 

ב

מכירת קרקע בא"י לגוי לשם בניה כאשר הדירות ימכרו לישראל

ה' שבט תשע"ד

כבוד ידי"נ

מרביץ תורה לעדרים רבים

הגאון ר' דוד פנדל שליט"א

ראש הישיבה ואב ביה"ד בשדרות

רב שלום עד בלי ירח

במה ששאל לדעתי במי שיש לו חלקת אדמה בארץ ישראל שאפשר לבנות עליה כעשרה דירות, אם מותר לעשות עיסקת קומבינציה עם חברה ערבית על מנת לבנות דירות ולמוכרן. מהות העיסקה שבעל הקרקע מקנה את שלו לחברה ובתמורה לקרקע הוא יזכה בדירה, והחברה היא הבעלים על יתר הדירות שיבנו במקום. יש לציין שהקרקע נמצא בלב לבו של שכונה יהודית באחד מערי הארץ המאוכלסים ע"י יהודים, ואין ספק שהדירות ימכרו ליהודים.

מעכ"ת שאל לדעתי אם יש מקום להתיר עיסקה זו. ואבאר בקצרה את הנלענ"ד.

א

הנה כבר הארכתי במק"א בשאלה אם מותר למכור אדמת ארץ ישראל לגויים שאינם עובדי עבו"ז, ואם אכן יש מקום להתיר, יש לעיין אם המוסלמים דינם כעובדי עבו"ז. ומסקנת דברינו שם דאף שדעת הבית יוסף, הב"ח והפרישה (יו"ד סימן רמ"ט) דאיסור זה נוהג אף בגויים שאינם עובדי עבו"ז וכ"כ הש"ך (סימן קנ"א ס"ק י"ח), יש שפסקו לפי שו"ת הרשב"א (ח"א סימן ח') דאין איסור זה נוהג אלא בעובדי עבו"ז כמו שכתב לגבי איסור מתנת חנם, והבאת את מש"כ במזבח אדמה שהיה מגדולי ירושלים לפי כשלש מאות וחמישים שנה, מעשה רב שכמה חצירות נמכרו לגויים ונהגו להקל בזה כיון שגויים אלה לא היו עובדי עבו"ז.

ולפי"ז כתבתי דיש מקום להקל במכירה למוסלמים לפי"ד הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז) דהישמעאלים אינם עובדי עבו"ז ואין יינם אסור בהנאה, עי"ש.

אך מ"מ מסקנת דברינו דאף דכ"ז חזיא לאיצטרופי אין בזה די להתיר כיון שגדולי הפוסקים הב"י, הב"ח הפרישה והש"ך נקטו להלכה דאיסור זה נוהג אף בגויים שאינם עובדי עבו"ז כנ"ל.

ב

ובני"ד יש לעיין בזה דשמא יש להקל מטעם אחר כיון שבסופו של דבר ברור שהבתים ימכרו לישראל ואין קנינו של הגוי אלא מעין מכירה לזמן.

ובשו"ת שמן המור (סי' ד' עמוד ל"ו – ל"ז) שהיה מגדולי א"י ורבה של חברון לפני יותר משלש מאות שנה כתב להוכיח דכל שאין המכירה עולמית יש להקל וכך הוכיח מדברי ספר החינוך (מצוה של"ט) בשם הרמב"ן "והוא פירש בענין אחר שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד עכו"ם... ופירש הכתוב כן, לא תמכר למי שיחזיק בה לעולם וזהו עכו"ם, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עכו"ם להחזירה מותר למכרה לו".

הרי שאין איסור אלא אם מצמית את הארץ ביד גוי ולא כאשר הוא מתנה להחזירה לידו, וכ"כ בספר תורת יהונתן להגר"י אבעלמן גאב"ד ביאלסטוק בן גילו של הבית הלוי שנו"נ עמו בענין המכירה בשמיטה (פרק ז' אות נ'), והביא כן בשם הגאונים בעל ישועות מלכו והמהרש"ם.

אמנם ספר החינוך והרמב"ן פירשו בדרכם את הלאו "דהארץ לא תמכר לצמיתות" ולא עסקו כלל באיסור דלא תחנם, וכבר העיר בזה בעל שמן המור ומ"מ הסיק להלכה דיש להקל במכירה לזמן, עי"ש.

ג

ובשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סימן נ"ה) כתב עוד דכאשר הכונה לחזק את יישוב ארץ ישראל מותר למכור אדמת הארץ לנכרים. ויש לפרש את דבריו הקצרים בשתי דרכים והגאון סתם כדרכו ולא פירש.

א. אפשר דאזלינן בתר טעם האיסור ומהותו, וכיון דכל מהות איסור זה לא לתת אחיזה בארץ קדשנו לגויי הארץ, כל שיש בזה חיזוק היישוב היהודי אין בזה איסור.

ב. אפשר דבאמת יש איסור לתת להם חנייה בקרקע בכל ענין ואופן, ואף כאשר יש בזה לחזק את יישוב א"י אין בזה כדי להפקיע את עצם האיסור דלא תחנם, אלא שיישוב ארץ ישראל וחיזוק יישוב ישראל דוחה את הלאו דלא תחנם. וכבר הארכתי במק"א במה שמצינו בכמ"ק דמותר לעבור עבירה מועטה בידים כדי לתקן את אותו הענין במדה גדולה, וכיון דמהות האיסור לתת להם חנייה בקרקע אינו אלא למעט יישוב הגויים בא"י ולחזק את היישוב היהודי מותר לתת להם חנייה בקרקע אם עי"כ מחזקים אנו את אחיזת ישראל בארצנו הקדושה.

וגדולה מזו כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סימן ע"ז) דכל שעושה לטובתו ותועלתו אין איסור לתת להם חנייה בארץ, ולמד כן מדברי הרשב"א בשם הרמב"ן (גיטין ל"ח ע"ב) דכל שעושה לטובת עצמו אין איסור לתת להם מתנת חנם, וכתב לדמות לא תחנם דמתנת חנם ללא תחנם לחנייה בקרקע. אך באמת יש לתמוה על דמיון זה, דכל שעושה לטובת עצמו אין כאן מתנת חנם משא"כ לגבי חניה בקרקע דמ"מ נותן להם חניה בקרקע, וז"פ.

והחזון איש דחה את כל הנ"ל בשביעית (סימן כ"ד אות כ') ונקט דיש איסור אף במכירה לזמן ואף לצורך ישראל, וכתב דאין לדמות חנייה בקרקע למתנת חנם, עי"ש.

והנה בעבו"ז (י"ט ע"ב) נחלקו אם מותר למכור לגוי אילן בארץ ישראל על מנת לקוץ, לת"ק מותר למכור רק אם כבר קצץ את האילן ולר' יהודה מותר למכור לו על מנת לקוץ, ובגמ' (שם כ' ע"ב) מבואר דת"ק היינו ר"מ.

והרמב"ם (פ"י ה"ד מעבו"ז) פסק כר' יהודה וכ"כ הטור בסי' קנ"א בשם הרמב"ן והרא"ש, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קנ"א ס"ז), וכן שם בש"ך (ס"ק י"ד) דאין צריך לקוץ מיד בשעת המכירה אלא אף אם התנה לקוץ לאחר המכירה מותר, אך עיין שם בלבוש (סעיף ז') שכתב דקוצץ מיד, ומשמע מדבריו דאין להקל אא"כ אכן התנה שיקוץ מיד.

ד

ולאחר כל המבואר נראה להלכה דאם יש תנאי גמור דרק יהודים יכולים לקנות דירות אלה, יש מקום להקל בזה דהוי כאילן ע"מ לקוץ והוי רק כמכירה לזמן, דבאמת אף לדעת המתירים מכירה לנכרי לזמן אפשר דאין זה אלא במכירה על תנאי שא"א שתתקיים אלא לזמן אבל אסור למכור מכירה גמורה כאשר בכונתו לחזור ולקנותה מהגוי, ומשו"כ נראה דאם אכן יש תנאי או תקנה ולפיה הדירות ימכרו רק לבני ברית יש להקל, ובפרט שכל הסכם זה אינו אלא כדי לבנות בא"י לישראל ולחזק את יישובם של בני עמנו בארץ אבותינו.

אך אם יש אפשרות ואף אפשרות רחוקה שהדירות ימכרו לנכרים אין מקום להתיר עיסקה זו.

ושו"ר בשבט הלוי (ח"ט סימן קס"ט) שכתב כדברינו דאם יש תנאי במכר המגביל את קנינו של הגוי לזמן מועט והוא מוכרח למכור את הדירות לישראל יש להקל אבל אין להקל על סמך הנחה שמסתמא הדירות ימכרו לבני ברית דמי יודע מה יולד יום.

אך שוב נטה להחמיר עפי"ד החזו"א אף כשיש תנאי גמור המבטיח שהדירות ימכרו ליהודים. אך לענ"ד כל כה"ג יש להקל גם משום שי"א דאין איסור אלא בעובדי עבו"ז כמבואר. ובעניי נראה דגם החזו"א הפליג להחמיר משום שלא היתה ניחא דעתו בהיתר המכירה בשביעית כידוע, אבל אפשר דבני"ד יש מקום לנטות לקולא ככל המבואר לעיל.

ולגבי מה ששאל האם מותר למכור לחברה שבו שמונים אחוז על המניות הם ברשות ישראל וכעשרים אחוז ברשות ערבית. ובזה נראה שיש  להקל טפי כיון שאין לגוי כל שליטה והשפעה על עניני החברה ורוב בעלי המניות בני ברית המה.

ידידו הדוש"ת באהבה

אשר וייס


תקט"ו תפילות

"ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר (דברים ג' כ"ג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ואתחנן בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה ברכה י"א י').

כאשר לומדים אנו מאמר זה עומדים אנו נרעשים ותמהים, וכי אפשר שמשה רבינו ע"ה מבחר המין האנושי, אב לנביאים כולם, היחיד שהשיג את כל המעלות והשלימויות שנמסרו בידי אדם (הקדמת הרמב"ם למס' אבות פ"ז), התחנן על נפשו באופן מופלא ונשגב עד שתקט"ו תפלות אמר ותפילותיו יצאו לשוא וחזרו ריקם, והלא הקב"ה "שומע תפילות כל פה" הוא, וק"ו לתפילותיו של בנו האהוב שלא קם כמותו מבריאת העולם.

וביותר תגדל התימה כאשר למדים אנו על השתפכות הנפש שבה התחנן משה בבקשתו זו כמו שאמרו (במדרש שם) "באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שהיו מאמינים לשמך, כמה צער נצטערתי עליהן במצות עד שקבעתי להן תורה ומצות. אמרתי כשראיתי בצרתן כך אראה בטובתן ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה, הרי אתה עושה את תורתך פלסתר דכתיב (שם כ"ד) ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, וזו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש ונאמן שנאמר (הושע י"ב א') ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן".

אלא באמת פשוט וברור שתפילותיו של משה לא יצאו לשוא ולא חזרו ריקם מלפניו ית"ש, אלא שלפעמים הקב"ה עונה לתפלתנו בדרך שלא צפינו ובדרך שהוא נשגב ונעלם מבינתנו.

וכבר פירש הבעש"ט את מה שאמרו (ברכות ו' ע"ב) "מאי כרום זלות לבני אדם, א"ל אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בהן" ופרש"י "כגון תפלה שעולה למעלה". ואמר הבעש"ט דאחד הסיבות העיקריות שגורמים לבנ"א לזלזל בתפלה הוא משום שלפעמים מתפלל אדם בכל לבו ומבקש מהקב"ה את צרכיו וכשאין הוא זוכה לראות שבקשותיו מתמלאות מתייאש הוא מן הרחמים וחושב הוא בלבו שאין תפלתו נשמעת. אך באמת הקב"ה שומע תפלת כל פה, אלא שהקב"ה הוא לבדו יודע מה טוב לו לאדם ולפעמים תפילותיו של אדם נשמעות ואף נענות בדרך שאין הוא יודע ואין דעתו משגת, והוא שאמרו חכמים "דברים העומדים ברומו של עולם" ופרש"י שהתפלה עולה למעלה, דכל תפלה שנאמרת בכונה ויוצאת מעומק לב המתפלל מתקבלת אלא שלא תמיד בדרך שהאדם ביקש. יש שמתפלל על עצמו והקב"ה מטיב עם בניו ובני בניו, יש המתפלל על עושר וכבוד והקב"ה נותן לו חיים, יש שמתפלל במקום זה והקב"ה עונה לו במקום אחר.

וכך אמרו חז"ל (דברים רבה נצבים ח' א') "גדולה היא התפלה לפני הקב"ה אמר ר"א רצונך לידע כחה של תפלה אם אינה עושה כולה חציה היא עושה קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה גזירה 'נע ונד תהיה בארץ' מיד עמד ונתודה לפני הקב"ה שנא' 'גדול עוני מנשוא', אמר לפניו רבש"ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל כתבת 'נושא עון ועבר על פשע' סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקב"ה ונמנע ממנו נע מצי הגזירה שכן כתיב 'וישב בארץ נוד' מכאן אתה למד שגדולה התפלה לפני הקב"ה וכן חזקיהו הנביא בשעה שא"ל 'צו לביתך כי מת אתה' מיד 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר' א"ל הקב"ה 'שמעתי את תפלתך וגו' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה' כתיב 'רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". הרי שלעולם תפילתו של אדם נשמעת.

וכשנתבונן בדבר זה נתחזק מאוד בעבודת התפלה ובטוהר כונתה.

ראה נא דבר פלא. הנה תולדות ימי עולם הלא הם ששת אלפים שנה כמבואר בר"ה ל"א ע"א, בעבו"ז ט' ע"א ובסנהדרין צ"ז ע"א. אמנם במדרש אותיות דרבי עקיבא (בתי מדרשות ח"ב עמוד שנ"ו וכ"ה ביוצר לשבת שלפני שבועות) איתא דקדוק החשבון ששת אלפים וצ"ג שנים. והנה משה רבינו התפלל תקט"ו תפלות לפני מותו שהיה בשנת שני אלפים תפ"ח שנה מבריאת עולם (כמבואר בסדר עולם לר"י בן חלפתא) ואם נוריד ב"א תפ"ח מששת אלפים צ"ג שנה נמצא שלשת אלפים שש מאות וחמש שנים שהם בדקדוק תקט"ו שמיטין, ונראין הדברים שהקב"ה נטל את תפילותיו הטהורות של אב הנביאים, ובמקום להענות לבקשתו ליכנס לארץ ישראל, האציל הקב"ה תפילות אלה לכנסת ישראל להבטיח כי לא תשכח מפי זרעו ובני ישראל יגיעו בשלום שלמים בתורתם ובאמונתם לקץ הימין.

והן לא נדע את אשר לא גילו לנו חז"ל אך זאת כבר גילו חז"ל והאירו את עינינו (דברים רבה כי תבא ז' י') שמשה ויתר על בקשתו "אעברה נא" כדי לקיים "סלח נא" וכך אמרו שם "א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, אריב"ל כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם".

ולדרכנו נראה ביאור פשטות הכתוב "ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג' כ"ו), וברש"י "בשבילכם, אתם גרמתם לי וכו'". ולפי המבואר הדברים מתפרשים לפי פשטותן למענכם דבזכות תפילות אלה של משה רבינו ע"ה נתכפר עוונם ויזכו להגיע לקץ הימין.

והדברים מבהילים!

תפילותיו של משה לא יצאו ריקם אלא עלו לרומו של עולם ומשם השפיעו על כל עתידו של כלל ישראל.