לחם משנה (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה " (ט"ז כ"ב)

הנה מפסוק זה למדו חז"ל בשבת (קי"ז ע"ב) מצות לחם משנה בשבת וכדאמרו שם אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה".

 

ונחלקו הפוסקים אם דאורייתא היא ודרשה גמורה דרשו או אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הט"ז בסי' תרע"ח סק"ב נקט הוי דרשה גמורה ומשו"כ חידש להלכה דאף דנר חנוכה קודם ליין לקידוש היום אין זה אלא משום דמה"ת יכול לקדש ללא יין אבל אם אין לו לחם משנה, צריך להקדים לחם משנה דהוי מה"ת לנר חנוכה שאינו אלא מדרבנן, עי"ש.

אך במגן אברהם בסי' תרי"ח סק"י כתב דהוי מדרבנן ולפי דרכו כתב דחשיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ אין צריך לחם משנה דלא תיקנו לח"מ ביוה"כ עי"ש.

ויתירא מזו כתב במג"א בסי' רנ"ד ס"ק כ"ג דמצוה קילא משאר מצוות דרבנן ואינה חיוב גמור ואף דפשוט דמי שאין לו פת בשבת מותר לו לרדות מן התנור בשביל לחם משנה לא ירדה דאינה חיוב גמור עי"ש.

ויש לעיין לכאורה לדברי הט"ז דהלא פסוק זה אין בו ציווי אלא סיפור דברים "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה י', ועוד דבמן לא היו כלל "ככרות" אלא שבע"ש לקטו כמות כפולה, ואיך נלמוד מזה מצות לחם משנה בשתי ככרות, ועוד דאם מה"ת היא למה אינה מנויה בכלל תרי"ג מצוות, ולכאורה צ"ל בכונת הט"ז דאין מצוה זו מה"ת ממש אלא יש לה עיקר מה"ת או דס"ל דאסמכתא הוי כעין דאורייתא וכשיטת הריטב"א בר"ה ט"ז, אך מ"מ ס"ל דהוי כעין דאורייתא.

ומעין פשרה בין שתי השיטות מצינו בספר מנחת יעקב שהביא החת"ס בשו"ת או"ח סי' מ"ו דמה"ת סגי בשלימה ופרוסה ורק מדרבנן צריך ב' שלימות, ומקור לדבריו הביא מגמ' בברכות (ב' ע"ב) "משמרה ופלגא נמי משמרות קרי ליה", עי"ש.

ב

כתב בשו"ע סי' רע"ד ס"א "בוצע על שתי ככרות (שלמות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה", והנה לא אדע מקולמוסו של מי יצאה הגהה זו ד"שלמות" אך מ"מ משמע דדין השלימות הוי מעצם דין לחם משנה, דצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, וצ"ע במקור הדברים.

הנה כתב בשו"ת משיב דבר ח"א או"ח סי' כ"א בשם חותנו הגרי"צ מולוז'ין שנוהג היה אם באו אורחים באמצע הסעודה וכבר לא היו בבית ככרות שלמים, נתן להם לבצוע על שתי  פרוסות, ונימוקו עמו דמצד עצם דין לחם משנה לא צריך שלימות ואף שתי פרוסות פת הוי לחם משנה, אלא דמצד דין ברכות ראוי לברך על השלימה, אך בדליכא כו"ע לא פליגי ויוצא יד"ח לח"מ אף בפרוסות עי"ש.

ולכאורה נראה דשאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים.

דהנה בברכות ל"ט ע"ב מבואר דאף דבכל השנה מברך אדם על השלימה ולא על הפרוסה דהלכה כר' יוחנן דשלמה מצוה מן המובחר ולא כר' הונא שיכול לברך על הפרוסה מ"מ בפסח מודי כו"ע דמניח פרוסה בתוך השלימה ומברך עליה, משום דלחם עוני כתיב בה, וגם בפסחים קט"ז ע"א אמרו דבפסח מברך על הפרוסה משום דלחם עוני כתיב וכן דרכו על עני לברך על הפרוסה.

ונחלקו שם בתוס' האם מברך גם ברכת המוציא על הפרוסה או שמא מברך המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה וכתבו בתוס' בברכות שם "ורבינו מנחם מווינא היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלימה באה כי אם בשביל לחם משנה", ולכאורה ראיה משיטתו לשיטת מהרי"צ מוולוז'ין שהרי להדיא כתבו דיש לחם משנה בשלימת ופרוסה (אך אפשר דאין זה אלא בשלימה ופרוסה וכדברי המנחת יעקב הנ"ל ולא בשתי פרוסות), אך בפסחים שם כתבו "מה דרכו של עני בפרוסה – נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט ע"ב) דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ"ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה ומשום מה דרכו של עני וכו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א"ר בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה... ולהכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצוה שלישית משום לחם משנה", ובדבריהם מבואר דאף שמברך את שתי הברכות על הפרוסה ואינו בוצע אלא ממנה מ"מ צריך שתי שלמות משום לחם משנה, ומוכח מדבריהם דאין דין לחם משנה כלל אלא בשלימה ולא בפרוסה.

אך באמת נראה דאף לדבריהם בברכות אין דין לחם משנה אלא בשלימה ולא בפרוסה, אלא שבליל פסח שמצוה בפרוסה אף פרוסה מצטרפת ללחם משנה וכן דקדקתי מלשון הרי"ף שם (כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף) לאחר שהאריך להוכיח דביו"ט בעינן לחם משנה כמו בשבת כתב "הלכך בעינן למיבצע ביו"ט על תרתין רפתא שלמאתא כדמחייבין בשבת, ובפסח אתא לחם עוני וגרעא ופלגא דחדא הלכך בצעינן אחדא ופלגא" וכ"כ הרשב"א שם, הרי לן להדיא דמשום דין לחם עוני יש חשיבות בפרוסה ומצטרפת ללחם משנה אבל בשאר שבת ויו"ט צריך שלימה לעיקר דין לחם משנה.

וע"ע ברי"ף שם דגריס בעיקר מימרא דר' אבא "בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות, ומשו"כ נראה דלכו"ע צריך שלימה לעיקר דין לחם משנה ולא כדברי המשיב דבר.

אך לכאורה אין פשר לדברי התוס' בפסחים, שכתבו דצריך לבצוע על שלשת המצות דאף שמברך על הפרוסה בלבד את שתי הברכות ובוצע רק את הפרוסה צריך את שתי השלימות בשביל לחם משנה, ולכאורה אין פשר לדבריהם דאם אין הפרוסה מצטרפת ללחם משנה כיצד הוא מקיים את המצוה בשתי השלימות שאינו מברך עליהם ואינו בוצע אותם, ומה ענין יש בלחם משנה שאינו בוצע ומברך עליו.

ובאמת יש לשאול כן גם על דברי הרמ"א בסי' תכ"ב שכתב "מי שאין לו ב' הלילות רק ג' מצות יברך ליל הראשון המוציא ועל אכילת מצה וכן הכריכה הכל מן הפרוסה וב' השלימות לליל ב'".ושם במשנ"ב דצריך את שתי השלמות למחר משום לחם משנה וכן הוא באבודרהם מקור הלכה זו, ולכאורה יפלא וכי ימנע מלחם משנה ביו"ט ראשון שהוא מה"ת בשביל לחם משנה ביו"ט שני שאינו אלא מנהג אבותינו שבידינו, ועוד דזריזין מקדימין למצוות ומצוה הבא לידך אל תחמיצנה.

וע"כ דביו"ט ראשון מקיים מצות לחם משנה בשתי המצות השלימות שלפניו אף שאינו מברך ובוצע אלא על הפרוסה, דעיקר מצות לחם משנה זכר למן הוא ודי בכך שהוא מבצע על לחם משנה ולחם משנה מונח לפניו בשעת בציעתו, וזה חידוש גדול.

אמנם ב"סדר של פסח" שבמרדכי הביא שיטה זו וכתב דהשלימות באים "להיכרא דבעינן לחם משנה", ויש לעיין בכונתו דאפשר דבאמת אין כאן לחם משנה כיון שמברך על הפרוסה ובוצע רק ממנה, אלא דהוי זכר והיכירא ללחם משנה, אך יותר נראה בכונתו כנ"ל דעיקר מצות לחם משנה משום הכירא הוא דכל ענינו זכר למן ובמן כתב לקטו לחם משנה ולפיכך מקיימים מצוה זו כאשר הלח"מ על שלחנו בשעת בציעת הפת כנ"ל.

ג

ובאמת צריך ביאור והגדרה במהות מצוה זו, דהנה כתב רש"י בשבת שם "חייב אדם לבצוע, ברכת המוציא", ולכאורה כונתו דגדר המצוה הוא לברך על לחם משנה, ולפי"ז צריך שכל המסובין שאין לפניהם לחם משנה יצאו ידי חובת הברכה על ידי ראש הבית שלח"מ מונח לפניו דאם לא יצאו יד"ח על ידו וכל אחד קובע ברכה לעצמו לא קיימו הם מצות לחם משנה, ובאמת כך כתב בשלחן ערוך הרב רע"ד ס"ד, בחיי אדם כלל ז' סעי' ב' ובכף החיים בסימן רע"ד ס"ק י"ג דאין המסובין יוצאין יד"ח בלח"מ אא"כ יצאו יד"ח בברכת המוציא בשמיעה מפי הבוצע עי"ש.

אך לפי"ז צע"ג במנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לברך בעצמם על הפת ואין לפניהם לחם משנה אלא פרוסה מבציעתו של ראש הבית ונמצא שביטלו מצות לח"מ.

ובספר אשל אברהם להגה"ק מבוטשאש בסי' רע"ד כתב דגדר מצות לח"מ אינו בברכה אלא בעצם הבציעה (וכפשטות לשון חז"ל בשבת שם "בשבת חייב לבצוע על שתי ככרות) ומהני בזה דין שליחות, והבוצע שליח הוא של כל המסובין בבציעתו על לחם משנה. (ואף שאין דבריו ברורים כך נראה בכונתו).

אך מלבד מה שדרך זו נסתרת מדברי רש"י שכתב להדיא שקיום מצוה זו בברכת המוציא תלויה, לא מסתבר לענ"ד שיש בזה דין שליחות דאין שליחות ללא מינוי וכונה מצד השליח ושולחיו, ועדיין צ"ע.

ולכאורה הוי אמינא דאין המצוה עצם הבציעה אלא קביעת הסעודה על לחם משנה והאכילה ממנו, ולא בבציעה תליא מילתא אלא באכילה והאוכל מלחם משנה וקובע עליו סעודתו קיים מצוה זו, ולא נקטו בציעה אלא משום דהוי הכשר אכילה, ולכן פורס בעה"ב מלחמו לכל בני הבית וכולם אוכלים מלחם משנה שראש הבית בוצע עליו, ובכך נתקיימה המצוה, דכולם קבעו סעודתם על לחם משנה דבעג"ב.

ודרך זו יש לה בית אב בדברי התוס' פסחים ק"ו ע"א בסוד"ה הוה דבשבת אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום המברך כיון שהם צריכין לאכול מפתו משום לחם משנה, הרי דמשום מצות לחם משנה צריכים לאכול דוקא מפתו, ונראה לכאורה דאין הכונה שהם צריכים גם לאכול מפתו אלא שזה עיקר גדר המצוה לקבוע סעודה על לחם משנה ולאכול ממנה.

ואתי שפיר לפי"ז מנהג החסידים שמברכים על הפת בעצמם, אך כל אחד אוכל מלחם משנה, או של עצמו או מלחמו של ראש הבית.

והדברים מתישבים גם בפרש"י, דבאמת קשה לפרש שיטתו דכל דין לחם משנה בברכה בלבד תלי' דהלא לדעת הט"ז לחם משנה דאורייתא, וברכת המוציא אינו אלא מדרבנן ואיך נאמר שמצוה דאורייתא תלויה בברכה דרבנן, ועוד קשה מעיקר דין פורס מפה ומקדש (פסחים ק' ע"א) דנחלקו אם מברך ברכת המוציא דהלא הוא באמצע סעודתו והמחבר הביא את שתי הדעות בסי' רע"א ס"ד ובמשנ"ב שם ס"ק י"ח דלהלכה אינו מברך המוציא כיון שספק ברכות להקל, ומ"מ נראה פשוט דצריך לבצוע על לחם משנה לאחר הקידוש, וגדולה מזו כתב המגן אברהם בסקי"א לגבי דברי הרמ"א דמי ששכח לקדש ונזכר לאחר ברכת המוציא דיקדש ואח"כ יאכל דמיירי שנזכר בין ברכת המוציא לאכילת הפת דאף אם צריך להביא לו לחם משנה אין זה הפסק ולא יאכל עד שיביאו לחם משנה, הרי דמקיים מצוה זו ומחוייב בה אף שלא יברך על לחם משנה.

ומשו"כ נראה דאין המצוה תלויה דוקא בברכה אלא בקביעת הסעודה ובבציעה וכפשטות לשון הגמ' ד"חייב לבצוע על שתי ככרות" אמרו אלא כונת רש"י דהכונה לבציעה של ברכת המוציא דהיינו לבציעה על קביעת הסעודה ותחילתה אבל אינו יוצא יד"ח כאשר באמצע הסעודה או בסופה יבצע על לחם משנה, ודו"ק בכל זה.

ובשו"ת דברי יציב למו"ר הגה"ק זצ"ל או"ח סי' קכ"ו חידש דיסוד מצות לחם משנה אינה חובת הפרט הרובצת על הגברא אלא מדיני הסעודה היא, והיא לקבוע סעודה על לחם משנה ומצוה זו מתקיימת ע"י ראש הבית כשהוא קובע סעודה על לח"מ, ואין כל המסובין חייבים בלח"מ, ואין כונת רש"י לעצם הברכה אלא לקביעת הסעודה ותחילתו עי"ש.

אך לענ"ד דוחק הוא לחדש שאין מצוה זו חובת הפרט ויותר נראה דכל אחד חייב לבצוע על שתי ככרות וכן משמע מלשון הגמ' שם "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות".

ונראה עוד בכונת רש"י ובעיקר מצות לחם משנה בשני דינים יש בזה, עיקר המצוה היא בבציעה ובאכילה וכפשטות לשון הגמ' חייב לבצוע, ועוד תיקנו חכמים שצריך לברך המוציא על הלח"מ, ונראה דאין זה שני דינכם ממש, אלא הא בכלל הא דלאחר שתיקנו חובת הברכה תיקנו עוד שצריך גם לברך על לח"מ דזה סדר סעודה וברכת המוציא קביעת הסעודה היא, וראיה לדרכנו דהרי הברמב"ם כתב דין לח"מ פעמיים, בפ"ל ה"ט מהלכ' שבת ושוב בפ"ז ה"ד מהלכות ברכות בין שאר דיני סעודה, כן נראה בעיקרא דמילתא, וגם לפי"ז נראה דכיון דעיקר הלכה זו בבציעה ואכילה היא יוצא יד"ח כשהוא מברך ברכת המוציא על מה שבצע בעה"ב מלח"מ אף שבשעת ברכת המסובין כבר הוי פרוסה דמ"מ שם לח"מ עלה, ודו"ק בזה.

ד

אמנם בעיקר שאלתנו נראה עוד עפ"י מה שביארתי במנחת אשר על פסחים סי' ע"ט ד' לגבי שאלת הגרי"ז בקידושא רבא איך יכול לצאת יד"ח כאשר אין הוא שותה יין כלל והלא כל הקידוש אינו אלא ברכת היין וביארתי בזה עפ"י יסוד מחודש דברכת הנהנין שיש בו חיוב קידוש דינה כברכת הקידוש ממש ויוצא בה ידי חובת קידוש אף אם לא יצא ידי חובת ברכת היין, וכך נראה לגבי ברכת המוציא דלח"מ דכיון דחובה היא וזה מצות לחם משנה לפירוש רש"י הו"ל כברכת השבח וכדו' ואף כשאינו יוצא יד"ח המוציא יוצא יד"ח ברכת לח"מ, ודו"ק כי קצרתי.