לפני עור לא תתן מכשול

מרן הגאב"ד שליט"א


"ולפני עור לא תתן מכשול" (י"ט י"ד).

"לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו" (רש"י).

ומקור דברי רש"י מתורת כהנים  (פרשתא ב' אות יד) "ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא אומר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשרה היא והיא אינה אלא פסולה היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרב אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'". הרי שפירשו לאו זה שלא לתת עצה רעה לאדם השואל בעצתו.

ובעבודה זרה ו' ע"ב מצינו שפירשו לאו זה שלא להכשיל חבירו בחטא "והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר אבר מן החי לב"נ ת"ל ולפנ"ע לא תתן מכשול".

ואף שרש"י כתב רק כדברי התו"כ, שאר הראשונים כתבו את שני הפירושים גם יחד, עיין ברמב"ם פי"ב הי"ד מרוצח "וכל כל המכשיל עור בדבר והשיא עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלאו זה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול" וכ"כ בסהמ"צ ל"ת רצ"ט "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תישירהו על הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אומרו ולפני עור לא תתן מכשול ולשון ספרי למי שהוא סומא בדבר ונוטל עצה ממך אל תתן לו עצה שאינה הוגנת ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה ברבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד משניהם עזר את חבירו והכין לו להשלים העבירה ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ופשטיה דקרא כמו שזכרנו תחלה" וכ"ה בספר החינוך מצוה רל"ב עי"ש.

ויש לעיין קצת בשוני שבין דברי הרמב"ם והחינוך שהקדימו האיסור לתת עצה רעה להכשלה בדבר עבירה ועשוהו עיקר, ובין הסמ"ג בל"ת קס"ח שהקדים את איסור נתינת כוס יין לנזיר לדברי הספרא שאסור להסיע עצה שאינה הוגנת, אך מ"מ חזינן שהראשונים נקטו את שני פירושי חז"ל בלאו זה.

וכבר תמה במנ"ח שם למה מקרא זה יצא מידי פשוטו ולא מצינו בדברי הראשונים שיפרשוהו גם כפשוטו דאסור ליתן אבן לפני העור כדי להכשילו בהליכתו, אמנם במשך חכמה כאן נקט בפשיטות דודאי גם פשוטו של מקרא אמת לאמיתו ואף זה עובר בלאו דלפנ"ע, ומה שכתב רש"י (חולין ג' ע"א) דכותים חשודים להכשיל את ישראל בדבר עבירה "דלית להו לפני עור ל"ת מכשול אלא כמשמעו שלא יתן אדם בדרך עור להפילו" כונתו דאכן גם פירוש זה נכון אלא שהכותים  מפרשים לאו זה בדרך זה בלבד, ולא כמסורת חז"ל שפירשוהו גם לאסור הכשלת חבירו בחטא עי"ש.

אמנם מצינו בדברי הראשונים דלמדו מלאו זה דאסור לגרום לחבירו נזק גופני וממוני לא רק בנתינת עצה, עיין ב"יד רמה" ב"ב פ"ב סי' ק"ז שכתב דאסור לגרום נזק לממון חבירו אפילו בדרך גרמא משום "ולפני עור ל"ת מכשול" (או משום מצות "ואהבת לרעך כמוך" עי"ש), וע"ע בספר חסידים סי' תרע"ג דמי שהוא מוכה שחין (או שאר מחלה מדבקת) אסור לו לרחוץ במרחץ צבורי משום לאו זה, הרי שלמדו מלאו זה גם איסור גרימת נזק לחבירו בכל דרך שהוא, אך אין כ"ז סותר דברי המנ"ח דאף לדבריו פשוט דכל הני נלמדים ממה שאסור לתת עצה רעה לחבירו, דמה בין זה לזה.

ב

ובקושית המנ"ח למה לא פירשו פסוק זה כפשוטו כתב המלבי"ם בספר האשכול שלו (וכ"ה במהרי"ל דיסקין עה"ת דאם כן היה ראוי להכתב "ולפני עור לא תשים מכשול" דלשון שימה נופל על השם מכשול בדרך חבירו, אבל לשון נתינה נופל על הנותן דבר לחבירו, ומכאן למדו שאין הכונה למניח אבן לפני עור אלא לנותן לו מאכ"א או עצה רעה, ודפח"ח.

ובכלי יקר כתב בזה דרך אחר, דכיון דכתיב בקרא "ויראת מאלקיך" מיירי בדבר המסור ללב, ונתינת מכשול לפני דרך העוור אינו מסור ללב, עי"ש.

וראיתי להגרי"פ פרלו בסהמ"צ לרס"ג ח"ב מצוה נ"ה שכתב בזה דרך אחר, דאיסור נתינת מכשול לפני העור בדרך כבר למדנו מקרא אחר, "לא תשים דמים בביתך" וכן ממצות עשה "ועשית מעקה לגגך" וע"כ דלאו דלפנ"ע ל"ת מכשול בא לרבות עצה רעה ומכשול עון עי"ש.

אך לענ"ד נראה דהני לא שייכי אלא במכשול שיש בו סכנת נפשות, וכפשטות לשון הפסוק "לא תשים דמים בביתך" וגם מצות מעקה נוהגת רק במקום הגבוה עשרה טפחים שיש בו כדי להמית וכמבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קפ"ד ומל"ת רח"צ עי"ש, אבל משמעות דלפנ"ע לת"מ הוא בכל מכשול ואף במה שאין בו סכנת מיתה, (ובמשך חכמה שם כתב דהחופר בור ברה"ר עובר אלפנ"ע והחופר בור ברשותו עובר א"לא תשים דמים בביתך" אבל במשנה למלך פ"ב מרוצח ה"ב נקט דכל איסור חופר בור ברה"ר אינו אלא איסור דרבנן דמקלקל רה"ר, ונראה סברתו דעצם חפירת הבור אין בו איסור מצד לפנ"ע או מחשש סכנה דהלא יכול הוא לכסותו או לשומרו וע"כ אין איסורו אלא משום מקלקל רה"ר דכשם שאסור לאדם לקלקל של יחיד אסור לו מדרבנן אף לקלקל של רה"ר ודו"ק).

ג

הנה יש לעיין בהני תרי דיני דלפני עור, האם ענינם אחד אלא שאופניהם שונים, או שמא שני דינים הם החלוקים ביסוד גדרם, ונבאר שורש ספיקן.

לכאורה פשוט דלאו זה מן המצוות שבין אדם לחבירו הוא, דאסור להכשיל חבירו ולגרום לו נזק גופני או ממוני בנתינת עצה רעה או שאר האופנים כנ"ל, וחידשו חז"ל דכמו כן אסור לגרום לו גם נזק רוחני להכשילו בדבר עבירה, או משום עצם הרעה לנפשו ונשמתו או משום העונש הצפוי לו, אך גם ענין זה משום שגרם רעה לחבירו, או שמא איסור זה להכשיל אדם בחטא ענינו בין אדם למקום דכשם שאסור לו לאדם למרות פי עליון ולעבור על רצונו כך אסור לו לגרום שאחרים יעברו על רצונו ית"ש.

וכבר כתבו האחרונים דשני דינים הם ביסודם, והשתיתו דבריהם על מה דמשמע מלשון הרמב"ם בסהמ"צ (רצט) דאין לאו אלא במכשיל בן ישראל כמ"ש "הזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו" ובחינוך שם כתב להדיא דאין איסור אלא במכשיל בני ישראל בעצה רעה, ולכאורה דבריהם תמוהים מהברייתא בעבו"ז שם דאמרו להדיא דלא יושיט אבמה"ח לבן נח הרי דאסור גם להכשיל את הגוי, וע"כ דשאני המכשיל בעבירה דאסור גם לב"נ כיון שגם הוא עובר על רצונו ית"ש מהכשלה בעצה רעה דהוי עבירה שבאל"ח ואין בו איסור אלא כלפי בני ישראל, כ"כ הקובץ שיעורים (פסחים אות צ"ה) והחזו"א ביו"ד (סי' ס"ב אות ז – כ"ד), אך מדברי המנ"ח שם שכתב דלא מסתבר לחלק בין המשיאו עצה רעה למכשילו בדב"ע מבואר דנקט דענין אחד הם ולא שני דינים.

ובשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ג' כתב לחדש דלאחר מתן תורה אין איסור דאורייתא להכשיל את הגוי כיון שאמרו חז"ל (ב"ק ל"ח ע"א) עמד והתיר להם ואינם מקבלים שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכיון דהוי כמי שלא נצטוו אין כאן מכשול, ובאמרי בינה יו"ד הל' טריפות סי' ז' תמה עליו דכיון דמ"מ נענש כמי שאינו מצווה לא גרע מעצה שאינה הוגנת ולמה לא יעבור מה"ת עי"ש.

ולכאורה נחלקו אף הם בשני דרכי הבנה אלו, דלשיטת הפנ"י המכשיל חבירו אין איסורו באל"ח אלא באל"מ משום עבירת רצונו ית' ולכן חידש דמאחר שלא נצטוו אין כאן איסור אבל האמר"ב נקט דאף המכשיל חבירו בעבירה שורש איסורו משום דהוי כעצה שאינה הוגנת ולכן נקט דזיל בתר עונש, אך אפשר דלשיטתו תרוייהו איתנהו במכשיל חבירו באיסור, ובאמת נראה פשוט דמלבד גדר החטא בגרמת עבירה באל"מ, לא גרע מעצה שאינה הוגנת וחוטא הוא גם כלפי חבירו, ולכאורה זה פשוט.

ובאמת נראה עוד דממה שנענשים על שבע מצוותיהם מוכח דבעצם יש בזה אף חטא, דהלא אין עונש בלא חטא, וע"כ דאין כאן היתר ממש, וא"כ נראה טפי דאף עבירה באל"מ יש בזה, ודוק כי קצרתי משום פשיטות הדברים.

ד

במכשיל את הקטן

וכיוצא בזה יש לעיין אם יש איסור תורה במכשיל את הקטן דמחד גיסא הרי אין הקטן בר חיובא וקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו (כמבואר להלכה באו"ח סי' שמ"ג ס"א), אך אפשר דכיון דמ"מ לא ספינן ליה בידים, אסור גם להכשילו משום איסור לפנ"ע.

ולכאורה יש להוכיח מדברי הריטב"א דאכן יש לפנ"ע אף בקטן, שהרי במועד קטן י"ז ע"א איתא דהמכה בנו הגדול חייב בנידוי משום דעבר על לפני עור שמא יתריס כנגדו ויעבור על כיבוד אב (וכך נפסק ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ'), וכתב שם הריטב"א "ונראין הדברים דלאו גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתרס כנגדו בדבור או במעשיו, כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו, אלא ישתדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח הוא נקט גדול", ומשמע לכאורה מדבריו דדין אחד לקטן ולגדול בענין זה הרי דאף במכשיל את הקטן עובר בלפני עור (ועי"ש ביו"ד בהגהות רעק"א), ואף שיש לדחוק בזה בלשון הריטב"א, האמת יורה דרכו דדעת הריטב"א דגם בקטן עובר בלפנ"ע, והדברים חידוש הם.

ואף שאין הקטן לא בחיוב ולא בעונש, מ"מ יש בו גדר מסויים של חטא, וכמ"ש הרמ"א בסי' שמ"ג ס"א "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו  אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין"  הרי דאף שאינו חייב בתשובה כשיגדיל מ"מ טוב לו שיקבל ע"ע כפרה מסויימת, ועי"ש במשנה ברורה בס"ק ט' דלפנים משורת הדין צריך לשלם מה שגזל בקטנות, והב"ח שם הסמיך לדברי הרמ"א פסוק במשלי (י"ט ב') "גם בלא דעת נפש לא טוב" דאף חטא בלא דעת לא טוב הוא לנפש, עי"ש.

וכבר ביארתי במק"א את הנלענ"ד דכל מי שעמדו רגליו על הר סיני חייב לעבוד את הקב"ה לאהבה אותו ליראה אותו ולשמור מצותיו במדת יכולתו, ואף חרש שוטה וקטן חייבים בכך לפי כחם ודעתם המוגבלת אלא שלגבי דידן אינם ברי חיוב להוציא אחרים ואינם ברי עונש לעמוד בדין, דכי יעלה על הדעת שקטן מותר מה"ת לעבוד אלהים אחרים, ואם יבוא חשו"ק לשאול אם מותר להם לחלל את השבת וכי נורה להם היתר בדבר, ישתקע הדבר ולא יאמר (ומשום כן נלענ"ד דחייב אדם לחנך את בנו המוגבל בדעתו לתורה ולמצוה לפי דעתו וכשרונו).

ומצאתי כדבריי בדברי גאון ישראל הנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קס"ד "ולדעתי הכונה שבעה"ז אין הקב"ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו" ובד"ז מובן דגם בקטן שייך לפנ"ע.

אמנם אף שכך משמע מדברי הריטב"א, לכאורה נראה טפי דכיון שאין הקטן ב"ח ובר עונשין אין בו לפנ"ע, והלא חזינן שמקרא דרשו דלא ספינן ליה בידים ולא אמרו כן משום לאו דלפנ"ע, וצ"ע בדברי הריטב"א.

ה

לפני עור בשוגג

הנה פשוט ומבואר בדברי הראשונים דהמכשיל את חבירו עובר בלפני עור בין אם הנכשל עובר בשוגג ובין אם עובר במזיד עיין תוס' (עבו"ז ו' ע"ב) שביארו למה נקטו חז"ל "כוס יין לנזיר" ולא שאר מאכלות אסורות, דבשאר מאכ"א אינו צריך לחשוש שהמבקש מתכוין לעבור במזיד דהלא כל ישראל בחזקת כשרות הם, אלא דבנזיר חיישינן שמא שכח שאסור לו לשתות היין, ומבואר בדבריהם דעובר בין בשוגג בין במזיד, וגם בדברי הריטב"א בסוכה י' ע"ב מבואר דעובר אף בשוגג, וכן מבואר גם מדברי הרמב"ם בפ"ה מנזירות ה"כ דהמטמא את הנזיר עובר בלפנ"ע בין אם הנזיר מזיד ובין אם הוא שוגג וכ"כ הרדב"ז בפ"י הלכה ל"א מכלאים, וכך מבואר אף בדברי הרמ"א ביו"ד סי' קי"ט ס"ז ברמ"א ובש"ך שם סק"ד, עיין בכל זה.

ולכאורה נחלקו בזה רש"י והלחם משנה בב"מ ע"ה ע"ב שם מבואר דאסור להלוות מעות לחבירו ללא עדים דעובר בלפנ"ע (וכ"ה ברמב"ם פ"ב ממלוה ולוה ובח"מ סי' ע' ס"א) וברש"י שם כתב "דעולה על רוחו של הלוה לכפור" ומשמע מלשונו דחיישינן שמא יכפור במזיד, וכן פירשו בכונתו הפרישה ברי"ס ע' בחושן משפט והלח"מ בפ"ב ממלוה ולוה והלח"מ פירש דחיישינן שמא ישכח לשלם ונחדק לפרש כן אף בשיטת רש"י, אך באמת אין נראה דנחלקו אם יש לפנ"ע כשהנכשל עובר בשוגג אלא דלרש"י דוחק היה לפרש דחיישינן שמא ישכח דלמה ניחוש לשכחה, אבל באמת מודי כו"ע דעבר בלפנ"ע בין אם הנכשל שוגג או מזיד. ובאמת נתקשו האחרונים בשיטת רש"י למה נחשוש לרשיעא ואטו בשופטני עסקינן, ונדחקו לפרש בדבריו.

עיין שו"ת פרי יצחק (ח"א סי' מ"ח וח"ב סי' מ"ט) שכתב לפרש דאין החשש שמא הלוה יתכחש להלואה ע"מ לגזול ולעשוק את המלוה אלא שישתמט בשעה שאין לו לשלם וכונתו לשלם כשירחיב ה' את גבולו כהא דב"מ (ג' ע"א) אשתמוטי קא משתמיט, וע"ע בכלי חמדה פרשת ויחי שכתב לפרש דעצם הכונה לכפור יש בו חטא וכהא דחישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך סליחה וכפרה (קידושין פ"א ע"ב) (וכבר כתבו התוס' בקידושין ל"ב ע"א דאף במחשבת חטא זו יש לפנ"ע עי"ש), וזה כונת רש"י "דעולה על רוחו של הלוה לכפור", אך באמת נראה דאין זה נכון דעל מחשבת חטא גרידא אין שם עבירה ואין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה ורק כשאכלה בשר טלה בחשבה שבשר חזיר הוא צריכה מחילה וכפרה, והארכתי בזה במק"א.

וביאור הדבר דגם בשוגג יש שם מכשול לחייב את המכשילו בלפנ"ע נראה פשוט, דגם בשוגג הלא חזינן דצריך כפרה וכבר כתב הרמב"ן שתי דרכים בזה בשער הגמול, א' דגם בשוגג יש בו פשיעה שהיה לו ליזהר ולדקדק ואילו היה בורח מן העבירה לא היה נכשל אף בשוגג, ועוד כתב שם הרמב"ן דהשוגג צריך כפרה לנקות את הפגם שבנפש החוטאת עי"ש, (וכבר ביארתי במק"א דמדברי הר"ן בחידושיו בסנהדרין פ"ד נראה כדרך השניה שכתב הרמב"ן שהרי כתב שם דרק שגגת כרת יש בו גדר עבירה דחזינן שחייב חטאת אבל שגגת לאו אין בה עבירה כלל דהלא פטור הוא מן החטאת עי"ש ולדרכו הראשונה על הרמב"ן קשה להבין מה בין לאו לכרת והלא אף השוגג פשיעה מסויימת יש במעשיו אלא ע"כ דשאני כרת מלאו בפנימיות חיות הנפש ויוצר האדם כך קבע בנפשו דע"י שגגת הכרת נפגמת נשמת האדם ולא בשגגת הלאו, ודו"ק).

אמנם באיסור דרבנן חידש הנתיבות בסי' רל"ד דאין השוגג צריך כפרה כלל, וכבר חלקו עליו רבים מן האחרונים, ובמק"א הארכתי בדבריו.ודנתי דלכאורה לפי דבריו מותר ליתן איסור דרבנן למי שאינו יודע או להזמין אורחים ולהאכילם איסור דרבנן דכיון שהם שוגגים אין בהם חטא וממילא גם המאכילם אינו עובר בלפנ"ע, ושוב ראיתי שכבר הקשה כן באור שמח פ"א מגירושין הי"ז, ונדחק לומר דמ"מ אסור ליתן לאחרים משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, ולענ"ד אין תירוץ זה מתיישב על הלב, וע"כ יש לדחות כל עיקר דברי הנתיבות וגם האו"ש שם הסיק שלא כדבריו.

אמנם יש לדחות קושייתנו, דאם אכן נאמר דמותר להאכיל לאחרים איד"ר שוב אין אדם יכול לסמוך על חבירו שלא יאכילו איסור דרבנן אלא חייב הוא לבדוק ולדרוש ושוב אינו שוגג ושוב עובר לפנ"ע.

והדברים מתיישבים ביותר לפי מש"כ הגרמ"ש במשך חכמה פרשת שופטים (י"ז ) דכל עיקר דברי הנתיבות נכונים רק באונס אבל לא בשוגג, וכך בודאי מסתבר לפי דרכו הראשונה של הרמב"ן בשער הגמול דבכל שוגג יש פשיעה מסויימת, וא"כ אם נתיר ליתן לאחרים איסור דרבנן שוב אינו אונס ושוב יש בו מכשול ועוון, ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא וקצרתי.

ונראה עוד דאף אם מצד לפנ"ע אין בזה איסור, מ"מ אין לך גניבת דעת גדולה מזו ובודאי אין זה מדת היושר להאכיל את האדם מה שבודאי אין רצונו לאכול, וז"פ.

ובגוף דברי הנתיבות הארכתי במק"א.

ובחמדת שלמה עמ"ס יבמות מ"ז ע"ב כתב חידוש גדול דהמכשיל חבירו בשוגג אינו עובר בלפנ"ע אלא הוי חמור טפי והרי הוא כחוטא ממש באותה עבירה ונושא עונו אך שוב פקפק בדבר ונקט עיקר דהוי בכלל לפנ"ע, עי"ש בדבריו.

ו

כתב הרמב"ם בפ"י מכלאים הלכה ל"א "המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור וכעין זה כתב בפ"ה ה"כ מנזירות "המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו" ותמהו בדבריו למה לא כתב לחלק בין תרי עברי דנהרא לחד עברי וכמבואר בעבו"ז ו' ע"ב דאינו עובר על לפנ"ע אלא בתרי עברי דנהרא, והרדב"ז נדחק לומר דבאמת לא מיירי הרמב"ם אלא בתרי עברא דנהרא אלא שסתם ולא פירש.

ןבדברי מלכיאל ח"א חו"מ סי' ק"ג כתב לחדש דרק במזמין עבירה לפני חבירו אינו עובר אם חבירו יכול היה ליטלו בלא"ה אבל במכשילו ממש בעצם העבירה כגון המלבישו כלאים והמטמא את הנזיר עובר מה"ת אף בחד עבר הנהר, ומילתא דמסתברא היא, דכאשר אינו אלא מזמין אין כל משמעות במעשיו אם בלא"ה היה חבירו נוטלו וכמסייע שאין בו ממש הוא ולא אהני מעשיו, אבל כאשר המכשיל עשה את המעשה, איך נאמר שלא עשה כלום, הלא את הכל עשה הוא והנכשל לא עשה כלום, ובודאי נחשב הוא כמכשיל את חבירו ועובר בלפנ"ע לא תתן מכשול, ודו"ק בזה.

אמנם מצינו בדברי האחרונים שכתבו כעין חילוק זה בעוד שני ענינים, ואת דבריהם נתקשיתי להבין.

א' בשו"ת אמונת שמואל סי' ז' חידש המהרש"ק דאין איסור לפנ"ע מה"ת אלא כשהמכשיל הוא בר חיובא באותו החטא, והקשו על דבריו מדברי התוס' בב"מ י' ע"ב בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, דהשליח עובר בלפנ"ע אף שאינו בר חיובא, וכן מדברי התוס' בחגיגה י"ג ע"ב דישראל המלמד תורה לגוי עובר בלפני עור דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה.

ובספר שושנת העמקים לבעל הפמ"ג כלל י' וכן בבית הלוי סי' י"ג כתבו לחלק בין המזמין שאינו עובר אם אינו בר חיובא, למי שמכשילו ממש בעבירה דעובר בכל ענין, ובהני תרי תוספתא, בשליח לקדש גרושה לכהן ובישראל המלמד תורה לגוי, הרי יש כאן הכשלה בעצם מעשה העבירה ולא רק הזמנה בעלמא, עי"ש.

ולא זכיתי להבין דבריהם, דמ"מ דין אחד הם ביסודם הני תרי גווני דלפנ"ע ולמה נחלק בין זה לזה לגבי הלכה זו, ובדברי הראשונים מצינו להדיא דאף בכה"ג אין איסור בתרי עברי דנהרא עיין בריטב"א בב"מ שם שאכן כתב דאם הכהן היה יכול לקדשה ע"י אחר אין איסור לפנ"ע וכ"ה בתוס' שם בחגיגה וכ"כ ברשב"א בנדרים ט"ו ע"א עי"ש, וקצרתי בדברים המפורשים.

וכיוצא בדבר נתקשיתי להבין את דברי הגרח"ק בספרו דרך אמונה בשביעית והגאון ר"נ קרליץ בחוט שני שכתבו לבאר דעת החזון איש דהנוהג קדושה בפירות נכרים בשביעית (כדעת החזו"א לדינא) אסור לו לקנות פירות אלה בחנות של מי שאינו נוהג בהם קדושה מפני שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית, ורבים נתקשו בשיטתו דהלא מי שאינו נוהג בהם קדושה יש לו על מה לסמוך דהלא זו היא שיטת הב"י וכשיש לו על מה לסמוך כבר כתבו האחרונים שאין איסור לפנ"ע, וכתבו הגאונים הנ"ל דכאשר הוא משתתף בעצם מעשה העבירה דהיינו סחורה בקדושת שביעית אסור אף ביש לו על מה לסמוך, ולא הבנתי סברא זו דמ"מ אם אין דין מכשול לחבירו כיון שיש לו על מה לסמוך להקל מה איסור יש על המכשיל, וצ"ע. (וכבר נתקשיתי בזה במנחת אשר על שביעית סי' ז' עי"ש).