לקט באורי הלכה בעקידת יצחק

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

ויהי אחר הדברים האלה... ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעולה (כ"ב א'-י"ט)

הנה מצינו בדברי חז"ל שלמדו הלכתא גבירתא לדורות עולם מעקידת יצחק, כגון הא דזריזין מקדימין למצוות שלמדוהו מ"וישכם אברהם בבוקר" (פסחים ד' ע"א ויומא כ"ח ע"ב), ומה דשומעין בקול נביא מוחזק אפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, ממה דיצחק שמע בקול אברהם להקריב עצמו לעולה (סנהדרין פ"ט ע"ב), ומה דצריך סכין לשחיטת קדשים (זבחים צ"ז ע"ב), ומה דשחיטת חולין צריך להיות בדבר התלוש מן הקרקע (חולין ט"ז ע"א), ועוד הלכות שונות במקומות מפוזרים. ואמרתי ללקט אחר הקוצרים ולעבור על פרשה זו במבט הלכתי על מעשי אברהם ויצחק במעשה העקידה.

א

"וישכם אברהם בבוקר" (כ"ב ג').

הנה בפסחים (ד' ע"א) מבואר דאין מצוה בזריזין מקדימין אלא בשעה הראויה למצוה, ומשום כך הקשו שם "וליבדוק מצפרא" ופרש"י כדאשכחן באברהם אבינו שלא השכים לצאת לדרכו אלא בבוקר ולא בלילה, וכמו כן לא יבדקו חמץ אלא בבוקר ולא בלילה וכדאשכחן במילה דמקדימין מהבוקר, ותמוה לכאורה דבשלמא מילה שכשרה ביום ולא בלילה יש סברא לומר שאינו מצווה להזדרז בה אלא ביום, וכן בדיקת חמץ שאסורה רק בערב פסח משש שעות ולמעלה, אבל במצות העקדה מה בין יום ובין לילה ולמה לא יצא אברהם אבינו לדרכו מיד אלא המתין עד הבוקר. ובאור החיים שם כתב דאברהם דן ביצחק דין עולה ואין שחיטתו וכל עבודותיו כשרים אלא ביום ומשום כך אין מצוה להזדרז להכנותיו אלא ביום ולא בלילה.

אך יש לעיין אם אברהם דן בעקידת יצחק דין במת יחיד או דין מזבח, ואם היה בו דין במה זה תלוי במחלוקת רב ושמואל בזבחים (ק"כ ע"א) אם מקריבין בבמה בלילה דלשיטת שמואל דאין מקריבין א"כ ההכנה להקרבה אינה אלא ביום ולשיטת רב אפשר גם בלילה, אך ראיתי במשך חכמה שפירש את שאלת יצחק אבינו "הנה האש והעצים" הרי שאתה דן בי דין קרבן עולה הקרב ע"ג המזבח דהרי ההקרבה בבמה אינה צריכה עצים ואש קודש, וכיון שאברהם אבינו לקח עמו אש א"כ "איה השה לעולה" הרי קרבן תמיד צריך ביקור ד' ימים כמבואר בפסחים (צ"ו ע"א) עי"ש. ועכ"פ חזינן לפ"ז שדין העקידה כדין קרבן עולה ע"ג המזבח ולא כבמה וניחא דברי האוה"ח שעבודתו פסולה בלילה.

ב

ויבקע עצי עולה (שם)

כתב הרמב"ן דאפשר שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה כמבואר במידות (פ"ב מ"ח), ולכך לקח מביתו עצים טובים לעולה ולכן אמר "ויבקע עצי עולה".

ג.

ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת (שם ו')

צריך ביאור למה הניח את העצים על גבי יצחק בנו בעוד שאת האש ואת המאכלת לקח בידו, ונראה דבפסחים (ס"ו ע"א) מבואר דאם שכח להביא סכין של שחיטת הפסח לעזרה תוחב אותו מערב שבת בצמרו של הקרבן, והקשו שם בגמ' והא עביד עבודה בקדשים, ותי' דעביד ליה כהלל ואינה מקדישה אלא סמוך לעזרה, הרי דגם סכין של שחיטה אסור להניח על גבי בהמת הקרבן דעבודה בקדשים היא, ואף שהתוס' הביאו מן הירושלמי דכל שהוא צורך הקרבן אין בו עבודה בקדשים משמע דלשיטת הבבלי אף בכה"ג אין שום היתר, ולפי"ז ניחא שלא הניח את המאכלת ע"ג יצחק בנו דעולה היה ואסור לעשות עבודה בקדשים.

אבל עצי המערכה שהם קדושת הגוף מותר להניחם ע"ג הקרבן דקדושתן כקדושת הקרבן ואין זה עבודה בקדשים, משא"כ בסכין של שחיטה דכבר כתבו התוס' בזבחים (מ"ז ע"א) דאינה כלי שרת עי"ש. ומשום כך שם אברהם אבינו את עצי העולה על יצחק בנו ולקח את האש (חומרי הבערה) ואת המאכלת בידו. ויש לדייק עוד בלישנא דקרא "ויבקע עצי עולה" ולא כתוב עצים לעולה, דאברהם אבינו הקדיש את העצים מיד ועשאן עצי עולה ולא המתין מלהקדישן עד שיערוך אותם ע"ג המזבח, וכוונתו היתה כדי שיוכל להניחם על יצחק בנו ולא יצטרך לשאתם בידו מהלך שלושת ימים וזהו דכתיב ויקח את עצי העולה וישם על יצחק בנו.

אמנם יש להעיר דאם באמת מותר להניח עצי המערכה על הקרבן למה לא אמרו בגמ' דאפשר להקדיש סכין של שחיטה ולתחוב אותו בצמר הקרבן ואפשר שלא רצו להקדיש הסכין ולהכניסו לאיסור מעילה, ועוד י"ל דכיון דאי"צ שהסכין יהיה כלי שרת אף אם יקדישו אין קדושת הגוף חלה עליו ועדיין אסור להניחו על גבי בהמת הקרבן, ודו"ק.

ובמהרי"ל דיסקין יישב באופן אחר מדוע לא שם אברהם אבינו את הסכין על יצחק, דכתב הפתחי תשובה (יו"ד סי' ל"ו ס"ק ט"ז) דלא יראה הסכין שחיטה לבהמה משום צער בעלי חיים, ולכך לא הראה אברהם אבינו ליצחק את הסכין אלא לקחו בעצמו, אך יצחק שלא ידע שהוא המיועד להיות עולה שאל את אביו "איה השה לעולה" הרי השה לא נמצא פה ומדוע אתה נושא את הסכין בידך.

ד

שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם (שם ה')

הנה לא נתפרש למה לא המשיכו לרכוב על גבי החמור, ושאלה זו נשאלה במדרש, ואפשר לפי מה שהביא הילקוט הראובני דעקידת יצחק היה ביום הכפורים ועיין בפרקי דר' אליעזר (פרק כ"ט), וא"כ יש בו שבות דאין רוכבין ע"ג הבהמה שמא יחתוך זמורה, ואברהם אבינו הלא קיים כל התורה עד שלא ניתנה ואף מצוות דרבנן כגון עירוב תבשילין, ולכן לא רכב ע"ג החמור ביום השלישי והיינו ביום העקידה.

ואף דמבואר במגן אברהם (סי' רע"ה סק"ה) דאפשר דבשנים לא חיישינן שמא יחתוך זמורה דאחד מזכיר לחבירו ומשום כך מותר לרכוב ע"ג בהמה ביחד עם חבירו לצורך מצוה וכי יש מצוה גדולה מעקידת יצחק, אפשר דכיון דאברהם חשב להקריב את יצחק בנו ולשוחטו הרי בחזרתו יהיה יחיד ואסור יהי' לו לרכוב ע"ג החמור ומשום כך לכתחלה לא לקחו עמו.

וי"ל עוד דחשש לאיסור מחמר ושביתת בהמתו, ואף להמבואר ברמ"א (סי' רמ"ו סעיף ג') דאין מצות שביתת בהמתו נוהגת ביו"ט, ובשאגת אריה (סי' ע"ג) האריך לדון אם דין יום הכפורים כדין יו"ט לענין שביתת בהמתו והסיק שאין לחלק בין יו"ט ליוה"כ בדין זה וכך דעת המנ"ח (מצוה שי"ז), מ"מ כתב שם השאג"א (סי' ע"ב) דלאו דמחמר ודאי נוהג ביוה"כ וכ"ה בשו"ת תורת חסד (ח"א סי' ל"ג), ובערוך השלחן (סי' תט"ז), ועיין במשנ"ב שם (סי' רמ"ו ס"ק י"ט) דרבים מן האחרונים פסקו כשיטת המהרש"ל דגם איסור שביתת בהמתו נוהגת ביו"ט ובכללם הגר"א, וניחא דאאע"ה לא רכב ע"ג החמור ביום השלישי שהיה יוה"כ, משום איסור מחמר ושביתת בהמתו ודו"ק.

ה

ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו' הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (שם ז).

וצ"ב למה הזכיר בשאלתו רק את האש והעצים ולא את המאכלת, ודוחק לומר דלא שם לבו אל המאכלת שהיתה ביד אברהם אלא לעצים שהיו על כתפיו, שהרי גם האש היתה ביד אברהם ורק העצים היו על כתפי יצחק, ואפשר לפי המבואר במנחות (כ"ב ע"א) דצריך לקרבן אש ועצים שלא נשתמש בהם הדיוט וילפינן ממזבח שלא נשתמש בו הדיוט אבל בסכין של שחיטה אין קפידא ומשום כך לא תמה יצחק על המאכלת דהלא אף לשחיטת חולין היה אברהם לוקח סכין אלא שתמה על האש והעצים שהכין אברהם ולא לקח מן המוכן והבין מתוך כך שאלה לצורך קרבן עולה הם, ולכן תמה "ואיה השה לעולה".

ו

ואיה השה לעולה (שם ז')

יש לדייק למה שאל שאלה זו רק ביום השלישי ולא בכל הדרך שהלכו יחדיו, ויש לומר בדיוק לשון הכתוב "וירא את המקום מרחוק" וגו' "ויאמר יצחק אל אברהם הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", דרק כשראו את המקום מרחוק נתעורר לשאול שאלה זו, דהנה בבמה מותר להקריב מכל המינים הטהורים וגם מחיות טהורות, ולכן יצחק לא שאל על הקרבן שעתידין הם להקריב דסבר שיצודו מחיות היער ויקריבו אותם לקרבן, אך כשראה את המקום מרחוק דמסתמא גם יצחק ראהו ולא רק אברהם כמבואר בב"ר (נ"ו ב') וראה שמקום ההקרבה הוא מקום המקדש, והרי בבית המקדש אין מקריבין אלא מן הבקר ומן הצאן ולא מן החיות שאל איה השה לעולה.

ואף שעדיין לא נבנה בית המקדש, כבר כתב המשך חכמה בפרשת נח (ח' כ') דגם לפני בנין המקדש אסור היה להקריב במקום המקדש אלא בקר וצאן ורק לנח הותר באופן מיוחד מכל החיה הטהורה, עי"ש בדבריו הנפלאים.

ז

עוד מצאנו בדברי האחרונים שפירשו בדרכים שונות שאלת יצחק "איה השה לעולה" במבט הלכתי.

במשך חכמה כתב דיצחק תמה שראה שלקח אש ועצים הרי שדן אותו כקרבן עולה הקרב ע"ג המזבח (ולא כבמת יחיד שאינה טעונה עצים ואש קודש כמבואר לעיל) וא"כ צריך ביקור ד' ימים, וע"ז השיבו אברהם אבינו "אלקים יראה לו השה לעולה" וכיון שעל פי ה' הוא אין צריך ביקור שלא יהא בו מום ודפח"ח.

ובחנוכת התורה כתב דיצחק ידע מתחילה שהוא אמור להיות הקרבן, אך כשראה שאברהם שם עליו את העצים שאל איה השה לעולה דאם הוא אמור להיות העולה הלא אסור לעשות עבודה בקדשים, וע"ז ענה לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה, וכיון דיש אפשרות שיהיה שה אחר עדיין לא הקדישו, ורק כשיתברר בסוף מי העולה יקדישנה וכעי"ז מטו בשם הגר"ח מבריסק.

ח

ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח (שם י"ט)

כתב מהריל"ד למה עקדו תחילה ואח"כ הניחו ע"ג המזבח, וחידש דכיון דנצטוה "והעלהו שם לעולה", וחי נושא את עצמו אינו מקיים בזה "והעלהו" אבל בכפות אינו נושא את עצמו כמבואר בשבת (צ"ד ע"א) ולכן עקדו ואח"כ העלהו, אך יש להעיר לפי דברי התוס' שם שזה דין מסויים בשבת משום שלא היה הוצאה כה"ג במשכן, דלפי"ז אין זה ענין כלל למצות והעלהו דעקידה.

ובספר לקוטי יהודה הביא בשם האמרי אמת למה העלהו ע"ג המזבח לפני שחיטה ולא שחטו למטה, משום שלא ידע היכן צד צפון ולכן העלהו לראש המזבח דק"ק שנשחטו על ראש המזבח כאילו נשחטו בצפון, הרי דנקט דהי"ל דין מזבח, דבמה ל"צ צפון.

ועוד ראיתי בשם הגר"מ זמבה בביאור דברי המדרש דאברהם אבינו היה ככהן גדול המקריב ע"ג המזבח, דלכאורה היה אונן דהרי פרחה נשמתה של שרה כדאיתא במדרש, ואונן פסול לעבודה, אלא שכה"ג מקריב אפילו אונן, וגם פי' זה נכון אם היה דין מזבח, דאילו בבמה אונן מקריב, כמבואר בזבחים (ט"ז ע"א), עי"ש.

ט

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (כ"ב י"ג).

הנה מבואר בפרקי דר' אליעזר (פרק ל"א) דמקרני האיל נעשו שופרות, באחד תקע הקב"ה בהר סיני ובקרן ימין הוא עתיד לתקוע לעתיד לבא, והקשה האור החיים בפרשת ויקרא (פ"א פסוק ט') דהלא מבואר בתורת כהנים דאפילו הקרניים והטלפיים קרבים בעולה ואיך לא הקריב א"א את קרני האיל ותי' בשתי דרכים. א': האבות לא קיימו את מצוות התורה כשראו צורך ברוח קדשם לבטלם (ועיין בזה לקמן סי' כ"ה וסי' מ'). ב': אפשר שנתלשו הקרניים לפני הזריקה ואינם נקטרים אלא בחיבורן עי"ש.

וכבר הקשה הרמב"ן (י"ט י"ג) קושיא זו בפרשת יתרו, והמזרחי שם תירץ כעין דברי האור החיים, אך לכאורה אף שהדברים מתישבים על קרני העולה, אבל עדיין קשה דז"ל הפרדר"א שם "ר' חנינא בן דוסא אומר אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד שע"ג המזבח, גידיו של איל הם עשרה כנגד עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא איזור מתניו של אליהו שתי קרניו של איל לשופרות, וכי נאמר שלפני הזריקה התפרק האיל לחלקים ונעקרו גידיו, ונתלשו קרנותיו. ואפשר דאין הכונה כפשטות הלשון שהשתמשו ממש בחלקי האיל הזה אלא לענין פנימי ונסתר וכעין מה שמצינו ביבמות (קכ"א ע"ב) בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור וניצלה ע"י זכר של רחלים וזקן מנהיגו וכתב רש"י שהיה אילו של יצחק עי"ש, והרי כבר נשחט האיל וע"כ דיש בזה כונה פנימית ואפשר שכן בני"ד, ושמחתי בראותי שכ"כ הרמב"ן שם ורבינו בחיי בפרשתנו עי"ש.