לשמה בקדשים ובשאר דיני תורה (תש"ס)

מרן הגאב"ד שליט"א

זבח פסח הוא לה' (י"ב כ"ז).

"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת" (זבחים ב' ע"א), ובגמ' מבואר דבפסח למדנו דצריך לשמה מדכתיב "זבח פסח הוא לה'", ובחטאת מדכתיב "חטאת הוא לה'", ובספרי (פר' ראה פרשתא קכ"ט) למדו בפסח מדכתיב "וזבחת פסח לה'" עי"ש.

וידוע מה שכתב מרן הגרי"ז בספרו על הרמב"ם (פ"ד הי"א ממעה"ק), דאין פסול מחשבת שלא לשמה במה שלא הקריבה לשמה אלא דמחשבת שלא לשמה פוסלת, ומחשבת פסול היא כמו מחשבת פיגול דחוץ למקומו וחוץ לזמנו, אבל אין פסול במה שלא קרב לשמה דאין הסתמא לשמה נעקר ע"י מחשבת שלא לשמה ולעולם הוי סתמא לשמה, וע"כ דמחשבת שלא לשמה פוסלת כמו מחשבת הפיגול. והגרי"ז השתית את יסוד דבריו על סוגית הגמ' בפסחים ס' ע"ב, והארכתי בעומק הסוגיא לעיל סימן כ"ב ובמנחת אשר למס' פסחים סי' ס' והוכחתי שם כפי ההבנה המקובלת דפסול מחשבת שלא לשמה אינו אלא משום שמחסר בזה הלשמה,  ונדון כאן במה שיש לדון לבנות ולסתור לקרב ולרחק ביסוד גדר לשמה בקדשים ובמצוות.

א

שנינו בזבחים כ"ט ע"ב "א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב", ויש לעיין באיזה מחשבה מדובר, ולפי פשוטו מיירי במחשבת הפיגול שיש בו חטא, וכך מבואר בהשגת הרמב"ן על סהמ"צ להרמב"ם במצוות ששכח הרב ל"ת ד', דמקרא זה נאסר לחשב חוץ למקומו וחוץ לזמנו עי"ש. אך בדברי רש"י בזבחים כ' ע"ב ומנחות כ' ע"ב מבואר דאף במחשבת שלא לשמה יש לאו ד"לא יחשב", ולכאורה נחלקו בשני דרכים אלו, דלדעת הרמב"ן אין מחשבת של"ש פוסלת, וממילא אין מחשבה זו מחשבת חטא לעבור בלא יחשב, דכל פסולו רק במה שנמנע על ידו הכשר הקרבן ולא נעשה לשמה, אבל רש"י נקט כהבנת הגרי"ז דמחשבה זו פוסלת כמחשבת הפיגול וממילא הוי בכלל הלאו דלא יחשב כמחשבת הפיגול.

אך לענ"ד יש לדון בזה, דהנה גם בדברי הרמב"ם מבואר בזה כשיטת רש"י דכתב בפי"ח מפסוהמ"ק ה"א "כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בל"ת שהרי הוא אומר לא יחשב", הרי דבכל מחשבה שאינה נכונה עובר בלאו זה, ועיין עוד בלשונו בפט"ו ה"ג שם "אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו או מנחה שקמצה שלא לשמה חייב להשלים שאר עבודות לשמן", הרי לן להדיא דבכל מחשבה שאינה נכונה ואף במחשבת שלא לשמה עובר בלא יחשב, ולכאורה מוכח מכ"ז כהבנת הגרי"ז. אך באמת אין בזה הכרח דהנה הוסיף הרמב"ם שם בפי"ח ה"ב "מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים", ולמדנו מדבריו דאין גדר לאו זה משום עצם המחשבה כשלעצמה, אלא משום שנפסל הקרבן על ידה והוי כמטיל מום בקדשים, (וכבר כתב הרמב"ן שם דמשום הכי לא מנה הרמב"ם לאו זה במנין המצוות, דס"ל דהוי בכלל איסור הקרבת בעל מום שנמנה בל"ת צ"ה עי"ש), ולפי"ז מובן שפיר דאף אם אין מחשבת של"ש מחשבה פוסלת מצד עצם המחשבה, כיון דמ"מ נפסל קרבן על ידו דשוב לא הוי לשמה הו"ל כמטיל בקדשים ודו"ק. וכיון דאתינא להכי אפשר דזה גם כונת רש"י שם ואין ראיה מדבריו להבנת הגרי"ז.

אך לכאורה יש לדחות דע"כ אין לפרש שיטת רש"י כשיטת הרמב"ם, דבדברי רש"י מבואר להדיא דעובר בלא יחשב ככל מחשבת שלא לשמה בכל הקרבנות ולא רק בפסח וחטאת שנפסלין במחשבה זו, אלא אף בכל שאר הזבחים דכשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והרי לפי סברת הרמב"ם דלאו זה אינו בעצם מחשבת הפסול אלא במה שפוסל את הקרבן והוי כמטיל בו מום, אין זה שייך אלא בפסח וחטאת שפסולין אם נזבחו שלא לשמן, וא"כ אף שאין ראיה להבנת הגרי"ז משיטת הרמב"ם, יש ראיה לשיטתו מדברי רש"י.

אמנם באמת מבואר להדיא אף מדברי הרמב"ם דבכל מחשבת שלא לשמה עובר בלאו דלא יחשב ולא רק בפסח וחטאת, ודבר זה מוכח לא רק מסתימת לשונו בפי"ח ה"א "כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בל"ת", הרי דבכל הקדשים אמרו כן, אלא יותר מזה בפט"ו ה"ג שהרי כתב להדיא שם בה"א וה"ב דכל הקדשים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה וע"ז כתב בה"ג דאם חושב בעולה לשם שלמים הרי בכל הקרבנות עובר, וע"כ צ"ל דלא רק בפוסל את הקרבן לגמרי הוי כמטיל בו מום אלא אף בפוסלו לחצאין וגורם שלא יעלה לבעלים לשם חובה הוי כפסול לענין 'לא יחשב' כיון דמחשבה שאינה נכונה היא ויש בו פסול מסויים לענין שהבעלים לא יכופר, ועיין עוד בפי"ג ה"א "שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, מחשבת שינוי השם ומחשבת המקום ומחשבת הזמן" וכו', וכתב שם דמיירי בשחט עולה לשם שלמים, הרי שגם זה בכלל "פוסלין את הקרבנות" וגם בזה עובר בל"ת כמבואר (מכ"ז מוכח דלא כמו שכתב החת"ס בשו"ת חו"מ סי' ר"צ דאינו עובר במחשבת שלא לשמה אלא בפסח וחטאת שנפסלין ע"י מחשבת של"ש ולא בשאר קרבנות, ודברים אלה נסתרים לכאורה מדברי הרמב"ם בפי"ג ובפט"ו כמבואר).

(אלא שצ"ע בכל עיקר דברי הרמב"ם דעובר משום דהוי כמטיל מום בקדשים כיון דפסלו במחשבתו, דא"כ למה חייב לעשות את שאר העבודות לשמן אף שחישב שלא לשמה בשחיטה כמ"ש בפט"ו ה"ג, והרי זה דומה למטיל מום בבעלת מום שאין בו איסור כלל, וכבר נתקשו בה האחרונים עיין בשפת אמת ריש זבחים ובאבן האזל ברפי"ח בפסוה"ק והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל).

ב

ולכאורה נראה שנחלקו הספרי והבבלי בשני הדרכים הנ"ל ביסוד דין לשמה ושלא לשמה בקדשים, דהנה בזבחים (ז' ע"ב ובדף י' ע"ב) מבואר ד"הוא" דכתיב באשם ע"כ לא בא לעיכובא (כמו בפסח וחטאת) ד"אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר", ויסוד הדבר, דאי אפשר שמחשבת של"ש תפסול בהקטרה, כיון דכל עיקר ההקטרה אינה מעכבת, אך בספרי פרשתא קכ"ט (פר' ראה) איתא "וזבחת פסח שתהא זביחתו לשם פסח וכו' יכול שאני מרבה את הקטר חלביו ת"ל וזבחת וכו' לומר מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה אף כל שמעכב את הכפרה יצתה הקטרה שאינה מעכבת את הכפרה", הרי לן דמצד עצם הסברא הו"א שמחשבה זו תפסול אף בהקטר חלבים, ונראה ברור דאם כל פסול מחשבת של"ש אינו משום שהיא מחשבה פוסלת אלא משום חסרון לשמה פשוט כסברת הגמ' דאם כל עיקר הקטרה אינה מעכבת א"א שהקטרה שלא לשמה תפסול את הקרבן, אך אם מחשבה זו פוסלת אפשר שתפסול אף בהקטרה, ואף שאין הקטרה מעכבת מ"מ אם הקטיר הוי זאת חלק מעבודת הקרבן ואפשר שיפסל ע"י מחשבה כזו הפוסלת בעצם, ונמצא לפי"ז שנחלקו הספרי והגמ' בשני הדרכים הנ"ל.

אך באמת י"ל דאף שמחשבת של"ש אינה פוסלת אלא משום שלא קרב לשמה, מ"מ עצם העבודה שלא לשמה פסול היא, וכיון שחלק מעבודת הקרבן פסולה כל הקרבן נפסל בכך, ועוד יש לעיין בזה דאפשר דבאמת לא היה כל הו"א לפסול את כל הקרבן אם חשב בהקטרה של"ש, אלא הו"א שהקטרה זו פסולה, ונפק"מ שלא יגמור להקטיר את האימורין אם פסלם בתחילת ההקטרה, וקמ"ל שאין ההקטרה נפסלת במחשבת של"ש, ועדיין צ"ע בכ"ז.

ג

וכבר כתבתי במנח"א לפסחים סי' ס' לתמוה על הבנת הגרי"ז מדברי הגמ' בזבחים ב' ע"ב שהקשו מקדשים על גט, למה לא נימא גם בגט סתמא לשמה כמו דאמרינן בקדשים, ותירצו דסתם אשה לאו לגרושין עומדת, ולהבנת הגרי"ז הלא לק"מ דאין לדמות שני דינים אלה, דבקדשים סתמא כשרה כיון דאין כאן מחשבת של"ש הפוסלת, אבל בגט צריך שיהא לשמה באופן חיובי ולכן לא מהני סתמא, עי"ש.

אך באמת נתישבתי דאין מזה קושיא על הגרי"ז, דבאמת אף לשיטתו ברור דצריך שהקרבנות יוקרבו לשמה וכפשטות דרשת חז"ל, אלא דענין זה מתקיים ע"י דסתמן כלשמן, ואין הסתמא הזה נעקר ע"י מחשבת של"ש, אך מ"מ רק משום דסתמן כלשמן באופן חיובי כשרין הקרבנות בסתמא, ולפיכך הקשו דגם בגט נאמר דסתמן כלשמן.

אמנם באמת נראה דאף לשיטת הגרי"ז רק בקדשים מסתבר דאין הסתמא לשמה נעקר ע"י מחשבת של"ש, דגדר סתמא לשמה בקדשים הוא ע"י הקדשת הקרבן שעל ידה נקבע בחפצא של הקרבן שם הקדש ושם הבעלים, אבל שאר סתמא כלשמה שאינו בעצם החפצא אלא מצד מהות המעשה ואפיו, באלה ודאי מסתבר דאם מכוין שלא לשמה מבטל הוא בכך את הסתמא כלשמה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא.

וגם מדברי התוס' במנחות מ"ב ע"ב מוכח שלא כדברי הגרי"ז, דבתוס' שם הקשו דהצובע ציצית לשמן ולשם טעימה [לבדוק הצבע] פסולין כמו קרבן ששחטו לשמו ושל"ש, וכבר הביא הקו"ש ח"ב סי' כ"ה בשם הגר"ח להקשות דמה ענין זה אצל זה, הלא בקדשים מחשבת של"ש פוסלת ובדין הוא שתפסול גם אם חושב נמי לשמה משא"כ במחשבת לשמה בציצית, וע"כ דדין לשמה בקדשים מחשבה חיובית היא, ואין מחשבת של"ש פוסלת מחמת עצמה אלא משום דבכך נעקר שם לשמה.

ד

והגרי"ז הוכיח דרכו גם מהמבואר בזבחים ג' ע"א דחטאת ששחטה לשם חולין כשרה "דמינא מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה" וכן שנינו שם בדף ד' ע"ב לגבי שינוי בעלים דאם עשה עבודותיה לשם מי שאינו חייב כפרה כמותו אין הקרבן נפסל (ובמקום אחר כתבתי לדון בחטאת ששחטה שלא לשם חטאת מה דינה ועיין מש"כ שם במנח"א לפסחים סי' ס'), ואת"ל דפסול שלא לשמה אינו אלא משום דלא הוי לשמה למה לא יפסל במחשבות אלו הלא מ"מ לא קרב לשמה.

וכדי ליישב קושיא זו, יש להקדים ולבאר כל גדר מחשבת לשמה, דהנה נראה פשוט דשאני מחשבת לשמה ביסודה מגדר כוונה במצוות, דכונה במצוות על הגברא הוא, דאינו יוצא י"ח אא"כ יכוין לשם מצוה, אבל גדר לשמה אינה על הגברא אלא על החפצא וכל ענינו "ייחוד", דהחפץ הזה צריך שייוחד לשם ענין זה כדי שיוכשר לעשות בו ענינו אם זה מצוה כגון בציצית ובמצה, אם זה חלות כמו בגט, ובאמת ברוב המקומות שבהם מצינו גדר לשמה, אין מחשבה זו נדרשת במעשה המצוה, אלא בהכשרת והכנת החפצא, כגון כונה בעשיית הציצית ובשימור המצה ובכתיבת הגט ובעיבוד הקלף לס"ת דכל הני אינם עצם מעשה המצוה, אלא כל ענין הלשמה נצרכת בהכשרת החפצא לענינה, דחפצים אלה צריכים שייוחדו לענינים אלו כדי שיוכשרו כמבואר.

אמנם יש גדר לשמה גם במעשה עצמו כגון לשמה במילה לחד מ"ד בעבו"ז כ"ז ע"א, ואיכא מ"ד שצריך לשמה בנתינת הגט בגיטין פ"ו ע"ב, ונראה עוד דגם בקדשים גופא יש דין לשמה גם במעשה ההקרבה ולא רק בחפצא דקרבן וזהו דתנן בזבחים מ"ו לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ריח ולשם ניחוח וכו', ואלה לא הוזכרו בריש המסכת, ונראה דשינוי קודש ושינוי בעלים הם בחפצא דהקרבן, כי הם הרי נוגעים לעצם שם הקרבן לשם מי יקרב ולאיזה קרבן, אבל לשם ריח וניחוח שייכי למעשה ההקרבה ושני דינים הם בלשמה דקדשים, הרי דיש לשמה גם במעשה, אך מ"מ נראה ברור לענ"ד דאף לשמה דמעשה אינו ענין בגברא אלא בחפצא דזה דין מעשה המילה שתיוחד לשמה וכך בנתינת הגט וכן בהקרבת הקרבן, ויסוד הדבר דכל גדר לשמה יחוד הוא ולא קפידא במחשבת האדם.

ומטעם זה מהני בגדר לשמה גדול עומד על גביו כגון בכתיבת הגט וכדו' (עי' גיטין כ"ג ע"א), אבל במצוות ודאי לא מהני גדול עע"ג למ"ד מצוות צריכות כונה ולא כיון לבו דמה יועיל מחשבת זולתו שיצא הוא יד"ח, אבל ב"לשמה" אפשר דיהני מחשבת אחרים שעל ידם יתיחדו המעשה והחפצא כמבואר, וז"פ.

וזה יסוד סברת ר' שמעון במנחות ב' ע"ב ומ"ט ע"ב דבמנחה אין פסול שלא לשמה "דמעשיו מוכיחין", דהיינו שניכר בו בין מחבת למרחשת ובין חרבה לבלולה, וכיון שמעשיו מוכיחין אינו נפסל כלל ע"י מחשבת של"ש דאין יחודו בטל ע"י מחשבה, ואף שאין הלכה כר"ש בזה, וגם נחלקו אמוראי בביאור שיטתו בריש מס' מנחות, מ"מ יש ללמוד משיטה זו גדר מחשבת לשמה בקדשים וכמבואר.

ובמנחת אשר לפסחים סי' (מ"ח) וכן במנח"א לגיטין סי' (כ"ט אות ב') דנתי בענין לשמה על שני ענינים והבאתי מקורות שונים דלא יתכן לשמה על שני ענינים וכדחזינן מדברי התוס' במנחות מ"ב דהעושה ציצית לשם ציצית ולשם טעימה פסולין אך לענין כונה במצוות כתב במשנ"ב סי' ס' סק"ט דודאי יצא יד"ח כשכיון לשם מצוה ולשם דבר אחר, ומקורו באליהו רבה סי' תקפ"ט וכ"כ החזו"א באהע"ז סי' קכ"ט, דשאני כונת המצוה שאין בה גדר יחוד משא"כ דין לשמה וכז"פ.

ולאחר כל הנ"ל מכיון שנתברר דכל גדר לשמה אינו אלא ייחוד, נראה דייחוד זה של הקרבן לשם קודש ולשם בעלים אינו נעקר ומתבטל אלא ע"י יחוד אחר דפסול, ואין מחשבה בעלמא מבטלת ייחוד, ומשו"כ אין החטאת נפסלת כשקרב לשם חולין דמחשבת החולין אין בו ענין יחוד כלל אלא ענין מחשבה בעלמא, דאין "ייחוד" לחולין ואין מחשבת הלשמה או הסתמא לשמה נעקר על ידו, וכן הוא במחשבת שינוי בעלים כשחישב לשם מי שאינו חייב כפרה כמותו דאין שייך בו גדר יחוד כלשמה, ואינם אלא מחשבה בעלמא ואינם פוסלים בדין לשמה, וא"כ אין ראיה מהלכה זו דמחשבת של"ש היא מחשבה פוסלת, ודו"ק בכ"ז היטב.

תגיות: