מינקת נכריה וחלב עכו"ם(תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד (שמות ב' ז').

"שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה" (רש"י שם).

"חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר"ן בשם הרשב"א) וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים (הגהות אשר"י) וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו" (יו"ד סי' פ"א סעי' ז' ברמ"א)

הרי לן מדברי הרמ"א דאף שאין איסור לינוק מן הנכריה מ"מ חלבה גורם טמטום הלב וטבע רע, וחידוש יש בדברים דעד כאן לא למדנו ביומא ל"ט אלא דמאכלות אסורות גורמות טימטום הלב אבל לא מאכל היתר, ובמקום אחר דנתי אם מאכ"א מטמטמות את הלב כאשר אין איסור באכילתן כגון באונס או בפקו"נ, אך מ"מ כל זה כשעצם החפצא אסור הוא, אך בדברי הרמ"א למדנו יתירה מזו  דאף שחלב נכריה אין בה אסור מ"מ כיון שהוא נולד ממקום לא טהור יש בו טבע רע וטמטום חלב. וראיה לזה מדברי חז"ל בסוטה י"ב ע"ב שהן הם פי' רש"י דמשה רבינו לא ינק מן המצריות משום שפיו היה מיועד לדבר עם השכינה הרי דיש בזה פגם וגנות. ועיין בבהגר"א ביו"ד שם שציין שכך כתוב במדרש וצ"ע שלא הביא את הגמ' בסוטה, ועיין עוד בתוס' בעבו"ז י' ע"ב "חלב מטמא וחלב  מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר  והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהבאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרוהו לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את בנו אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזירה ואמרינן נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו".

ונאריך קצת בכל ענין טמטום הלב שע"י מאכלות אסורות.

א

טמטום הלב

ביומא ל"ט ע"א דרש ר' ישמעאל "עבירה מטמטמת לבו של אדם" מדכתיב ונטמאתם "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" ויש לחקור ביסוד ענין זה, האם מאכ"א נאסרו משום שיש בהם כדי לטמטם את הלב או שמא מטמטים הם את הלב משום שנאסרו, ומה קדם למה במוקדם ומאוחר שבכח ובסיבה.

ונראה שנחלקו בשאלה זו הרמב"ן ומהר"ל, דכתב הרמב"ן (שמות כ"ב ל') לפרש סמיכות הכתוב "אנשי קודש תהיון לי" ללאו דטריפה, דמכיון שאנו מיועדים להיות להקב"ה לאנשי קודש ולעם סגולה "נצטוינו לפרוש מן המאכלים המתועבים ואין האיסורים כלל במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש" ומבואר מדבריו דמשום שמאכ"א מולידים גסות בנפש הרחיקנו הקב"ה מאכילתם, (אמנם האברבנאל והכלי יקר כתבו דאין הכונה לחולשת הגוף והחולי דהרי חזינן שאומות העולם אוכלים שקצים ורמשים וגבורי כח הם אלא ע"כ הכונה לעובי וגסות בנפש האדם ושפע קדושתה וכ"כ האור החיים, וע"ע ברש"ל ביש"ש פי"ד מיבמות סי' ז' דמאכ"א מטמטמים את הלב ואת השכל, ופלא שהביא כן בשם המקובלים ולא הביא את דברי הגמ' ביומא הנ"ל, ואפשר שהחידוש שבדבריו דמאכ"א מטמטמים גם את השכל ובגמ' הזכירו רק את הלב).

אמנם המהר"ל בתפארת ישראל פ"ח כתב שטועה מי שחושב דהתורה אסרה מאכ"א משום שהם פוגעים במזג האדם דאין התורה ספר רפואות ולא נאסרו מאכ"א משום שהם מטמטמים את הלב אלא אדרבא רק משום שנאסרו פוגמים הם בנפש וחז"ל דקדקו בלשונים ביומא כשאמרו עבירה מטמטמת לבו של אדם.

ונפ"מ בין שני דרכים אלה אם מאכ"א מטמטמים לבו של אדם גם כשאוכלים שלא בדרך איסור כגון בשוגג או באונס או במקום פיקו"נ וכדו', דאם אין הטמטום אלא משום שעבר על מצוות התורה לכאורה אין פגם בכל האופנים האלה שבהם אין כאן חטא, והרמב"ן א"כ לשיטתו כאשר כתב בשער הגמול "ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא, אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות, וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק אותן מאותן השגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב", הרי מבואר בדבריו דאף שאין השוגג ראוי לעונש מ"מ מטמטמים איסורים את לבו ונפשו של אדם.

ובאמת יש מקורות רבים בדברי חז"ל דגם כשאין עבירה כלל מ"מ יש פגם גדול במאכ"א דהלא אמרו ביומא פ"ב ע"ב דשני מעוברות היו שהתאוו לאכול ביוה"כ ולחשו באוזניהם שיוה"כ הוא, זו שלא אכלה יצא ממנה ר' יוחנן וזו שאכלה יצא ממנה שבתי אוצר פירות הרי דאף כשמאכילין לכתחלה לעוברה שהריחה מ"מ יש בזה פגם, ובחגיגה ט"ו ע"א הביאו תוס' מהירושלמי דאמו של אחר הריחה ריח עבו"ז ונתנו לה לאכול וארס זה פעפע בה כארס של עכנאי וממנה יצא אחר לתרבות רעה, (ובמנח"א לפסחים סי' כ"ז דנתי במה שנחלקו הראשונים אם איסו"ה של עבו"ז יהרג ואל יעבור עי"ש), וע"ע באדר"נ פ"ח ה"ח על ריבה אחת שנשבתה בין הנכרים והאכילוה הנכרים מאכ"א וכשפדאוה הטבילוה לטהרה אף שמסתמא אנוסה היתה לאכול ולפקח נפשה, ובעבו"ז י' ע"ב כתבו התוס' מהירושלמי יתירה מזה דחלב מטהר וחלב מטמא ואמותיהם של רבי ואנטונינוס החליפו תינוקותיהם בשעת הגזירה כדי שלא ימצאו את רבי מהול והחלב שינק אנטונינוס משדי אמו של רבינו הקדוש גרם לכך שנתגייר ולמד תורה עי"ש. ועיין יו"ד סי' פ"א סעיף ז' כתב הרמ"א דמינקת לא תאכל מאכ"א כדי שלא לגרום לתינוק טמטום הלב והקשו הט"ז והש"ך דלכאורה תמוה תיפוק ליה משום איסור דידה, וכתבו דמיירי במקום שמותר לה לאכול מאכ"א משום פקו"נ ואעפ"כ תזהר שלא תינק את בנה אלא תמסרנו למינקת אחרת הרי דאף במקום פקו"נ יש טמטום הלב. וגם מעצם דברי הרמ"א יש להוכיח כן דהלא כל דברי הרמ"א הם דברי הרשב"א ביבמות קי"ד ובדבריהם מבואר דכל הקפידא משום מאכ"א שהגויה אוכלת דהרשב"א והרמ"א נקטו דחלב גויה מותר (ולא כשיטת הר"ח דחלב גויה אסורה) הרי דאף במה שמותר לה לאכול מאכ"א מ"מ יש בהם פגם שעובר לתינוק שיונק ממנה.

ולמדנו מכל זה דגם באונס ובפקו"נ יש פגם מסויים, וכך מסתבר לפי דרכם של הרמב"ן וסיעתו כמבואר ויש לתמוה מתוך כך מש"כ בשו"ת רב פעלים ח"ד סוד ישרים סי' ו' דמי שנכשל באונס במאכ"א אין בו טמטום הלב עי"ש.

ומ"מ מבואר מכ"ז כהבנת הרמב"ן וסייעתיה דלא כשיטת המהר"ל, אך באמת הבליע המהר"ל בתו"ד דאף אם אמנם מאכ"א מטמטמים את הלב מטבעם מ"מ אין זה טעם האיסור של התורה, אך זה סותר לכאורה את מה שדייק דעבירה מטמטמת, וצ"ע. (וע"ע בבני יששכר לחודש אדר מאמר ב' דבר נפלא למה אין להחמיר באיסור שנתערב ברוב היתר.

ב

חלב עכו"ם

הנה מבואר בעבו"ז ל"ה ע"ב דחלב עכו"ם אסרוהו חכמים מחשש תערובות חלב טמא ואף בגבינה חיישינן לחלב טמא ואף שאין חלב טמא עומד חישינן שחלב טמא נשאר בין הגומות שבגבינה עי"ש.

ונחלקו גדולי הדורות מימות הראשונים בשאלות רבות עד היכן יש לחוש לחלב טמא, והאם איסור זה עומד בעינו גם כשלא מסתבר לחשוש כלל לחלב טמא, ונפרט את עיקרי הדברים.

במרדכי עבו"ז סי' תתכ"ו הביא מחלוקת בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, כשאין בכל העדר שום בהמה טמאה, ויש שהתירו מתוך דברי הגמ' בעבו"ז ל"ט ע"ב "ת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש  היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי, לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומיערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה" הרי דאם אין דבר בעדרו פשיטא דמותר, אך המרדכי כתב שדברי טעות הם, דכל כונת הגמ' דאם אין דבר טמא בעדרו פשיטא דמהני כשישראל יושב בצד עדרו, אך כשאין ישראל יושב אסור  כשאין דבר טמא בעדרו עי"ש.

ובשו"ת הרשב"ש סי' תקנ"ד דן כשאין בהמה טמאה בכל העיר וכתב להתיר דכיון דאין שם שום מין טמא אין לחשוש לחלב טמא, והפרי חדש ביו"ד סי' קט"ו סק"ב כתב דאף האוסרים כשאין בהמה טמאה בעדר יודו להתיר כשאין בהמה טמאה בעיר וכן פסק למעשה.

ועיין בשו"ת הרדב"ז סי' אלף קמ"ז (ח"ד סי' עה) שגם כתב להקל כשאין שם בהמה טמאה ויסוד סברתו דאין איסור חלב עכו"ם "גזרה כללית" ולא הוי דבר שנאסר במנין וכל האיסור אינו אלא כשאכן יש חשש לתערובת חלב טמא עי"ש.

ועוד כתב שם בשו"ת הרשב"ש להקל כשהחלב הטמא ביוקר דכיון דדמי הטמא יתירים על דמי הטהור אין לחוש לעירוב טמא בטהור וכך פסק הפרי חדש ביו"ד סימן קט"ו סק"ו, סו"ד יש מן הראשונים שהקילו בחלב עכו"ם כאשר לא מסתבר לחוש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ויש שנקטו להחמיר דמאחר שגזרו חכמים לאסור חלב עכו"ם האיסור בעינו עומד אף במקום ובזמן שלא מסתבר לחוש לחלב טמא.

ויסוד הספק בהגדרת איסור זה, האם אסרו חכמים מסברא מתוך חששם לחלב טמא והוי ספיקא דאורייתא, או שמא מצד דיני הספיקות אין מקום לאסור דלעולם יש לילך אחר רוב חלב טהור, אלא שתקנה וגזירה יש כאן ולא ספק וחשש ואין החשש לתערובת חלב טמא אלא טעם שאסרו חכמים ולא ספק איסור, ודוק בזה.

וכבר נחלקו בשאלה זו החת"ס והחזו"א. בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' ק"ז כתב דלאחר שנאסר חלב עכו"ם הוי החלב הטהור עצם איסור ואף אם באמת אין שמץ חלב טמא הוי איסור גמור וכתב לפרש כן את דברי רש"י שם בדף ל"ה ע"א ופירש לפי דרכו דבאמת לא חיישינן בגבינה שמא הגוי עירב חלב טמא דלמ"ל לערב חלב טמא ולהפסיד בכך את איכות הגבינה שלו אלא דבאמת חיישינן לחלב טהור בין הגומות, דאילולי החשש לחלב טהור לא היה איסור בגבינה דעל החלב גזרו ולא על הגבינה אלא דחיישינן לחלב טהור ביני אטמא עי"ש, אך החזון איש ביו"ד סי' מ"א אות ד' תמה על דבריו דמדברי רש"י שם נראה היפך דברי החת"ס, דכל איסור חלב עכו"ם אינו אלא משום דחיישינן לחלב טמא, ומשו"כ הסיק החזון איש עיקר כשיטת הפר"ח דכאשר אין מקום לחשוש לעירוב חלב טמא אין איסור בחלב עכו"ם.

וחידוש גדול חידש החזו"א שם דבמקום שיש פיקוח ממשלתי והמערב חלב טמא בטהור יקנס ויקפח פרנסתו הוי כישראל רואהו ואין איסור דחלב עכו"ם והנה אף שהחזו"א התבסס גם על דברי הפר"ח שהקיל כשאין בעיר מינים טמאים, לענ"ד פיקוח ממשלתי עדיפא מיניה, דבפקוח ממשלתי אף שבפועל אין ישראל רואהו מ"מ מירתתי משא"כ בכל הני שאלות דאין מין טמא בעדר, או בעיר, או כשחלב ביוקר דאף דבכל אלה לא מסתבר לחשוש לחלב טמא מ"מ אין זה דומה לתקנת חכמים בישראל רואהו, שטעמו דמירתתי אבל בפיקוח ממשלתי יש מקום לטעון דכיון דמירתתי דומה טפי לישראל רואהו שכל ענינו רק כשהגוי ירתע מלערב חלב טמא פן יתפס ויקפח פרנסתו, ודו"ק. ומ"מ יש רבים שמחמירים בפיקוח ממשלתי, עיין שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קל"ח ח"ב סימן כ"א וח"ג סימן ע"ה.

ובמק"א דנתי במה שנשאלתי במחלבה שיש בה מצלמת וידאו במעגל סגור וכל מה שנעשה באולם החליבה נראה ע"ג המסך בחדר אחר, האם הוי כישראל רואהו וכתבתי להקל, דזה בודאי עדיף טפי מפיקוח ממשלתי דהוי ממש ישראל רואהו, ומה לן אם רואהו ראיה לנוכח או דרך מצלמה, וכי בדין עדות לד"נ עסקינן שצריך ראיה גמורה והלא יסוד הלכה זו משום דמירתת כשישראל רואהו, ולכאורה מצלמה זו עדיפא מישראל יוצא ונכנס, דבמצלמה זו רואים כל מה שנעשה באולם כולו והגוי חושש בכל רגע שמתבוננים בכל מעשיו, ולענ"ד יש להקל בזה ללא פקפוק.

ואפשר דבזה יש להקל אף לדעת המחמירים כהבנת החת"ס, (עיין בהקדמה לשו"ת תשובה מאהבה שתקף במילים בוטות את המקילים כשאין בעדר או בעיר בהמה טמאה וכתב שהם קלי דעת ועמי הארץ, ועיקר דבריו דכיון דאסרו חכמים אם אין ישראל רואהו ואין לנו אלא דברי חכמים, וכן דעת הבית מאיר ביו"ד סי' קט"ו והבאר יצחק יו"ד סי' י"ג עי"ש), דבני"ד מסתבר לענ"ד דהוי ממש בכלל ישראל רואהו כמבואר.

והנה בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' מ"ז הקיל אף הוא בחלב שבפקוח ממשלתי אלא דאתי עלה מטעם אחר, ויסוד דבריו דידיעה ברורה הוי כראיה ממש והביא מספר מקורות, א' בשבועות ל"ד בשנים שנכנסו לחורבה ויצא א' נשוך בגבו דכיון שא"א שינשוך אדם את עצמו בגבו חייב חבירו, ב' הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה, ג' עדים שראו כדרך המנאפים הוי כעידי ביאה אף לדיני נפשות אף שלא ראו כמכחול בשפופרת, ד' ביבמות מ"ה ע"ב כתבו התוס' דאם ידוע שגיורת טבלה לנדותה הו"ל כאילו שלשה עמדו שם, ומכל זה טען האגר"מ דכל ידיעה ברורה הוי כראיית עדים ממש וה"נ בני"ד דכיון דידוע שלא יערבו חלב טמא הו"ל כישראל יושב ורואהו, עי"ש.

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דבכל הני מיירי בידיעה ברורה המבוססת על א' משני יסודות, או על חוקי הטבע כהא דנשוך בגבו שאין אפשרות כלל בטבעו של עולם שאדם ינשך את גבו, או על מה שקבעו חז"ל בטבען של הבריות כהא דראו כדרך המנאפים ועדי יחוד שנחשבים כעידי ביאה דקי"ל לחכמים שאין אפטרופוס לעריות ובודאי בא עליה, אבל בנ"ד אין זה אלא בגדר אומדנא דמסתמא לא יסכנו את פרנסתם, ואף שאפשר דדי באומדנא זו דמירתתי מ"מ לענ"ד אין לדון בזה דין ראיה.

ומשו"כ נראה לפקפק גם על מש"כ בבית מאיר שם (יו"ד סי' קט"ו) כעין סברת האגר"מ לבאר מש"כ הפוסקים דאם אין דבר טמא בעדרו אין איסור חלב עכו"ם דכיון דאין כאן דבר טמא הוי כאילו ישראל רואהו דידיעה הוי כראיה, (ומשו"כ חלק הבית מאיר בעיקר על מה שהקל הפר"ח כאשר החלב הטמא ביוקר דבזה אין כאן ידיעה לשיטתו, ועוד כתב שם סברא להחמיר דאף שהחלב הטמא ביוקר כיון שאינו כ"כ עובר לסוחר וקוניו מעטים יש חשש שיערבנו בחלב טהור כדי להפטר ממנו לפני שיתקלקל עי"ש).

ולענ"ד גם בזה אין כאן ידיעה ודאית לדון בה דין ראיה דלעולם יש אפשרות שיביאו מעט חלב ממקום אחר, ולא ראינו אינו ראיה, סו"ד רק בידיעה המושתת על טבע העולם ובני האדם יש לומר דהוי כראיה ולא באומדנא.

ג

ומ"מ מבואר דנחלקו גדולי הדורות בכל איסור זה אם הוי כעין ספיקא דאורייתא דחז"ל קבעו שמצד דין איסור והיתר יש לחשוש לתערובת חלב טמא, או שמא אין כאן אלא גזירת חכמים ששורשו וטעמו משום חלב טמא אבל מכיון שנאסר נאסר ועצם חלב הגוי הוי חפצא דאיסורא.

וגדולה מזו מצינו בדברי אבות העולם הרמב"ן והרשב"א והביאם המגיד משנה בפ"ג ממאכלות אסורות הי"ג וז"ל המ"מ "ומ"מ יש מן המפרשים שפירשו שאין הולכין באיסורין אלו של גוים אחר נתינת טעם שחכמים רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה חשש בנותן טעם בדוקא והביאו לזה ראיה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א וכו'". הרי לן מדברי הראשונים דשורש איסור זה ברצון חכמים להרחיק מאכליהם וכאילו עילה מצאו לאסור חלבם מחשש חלב טמא ואף שמצד ביטול תערובת בטל הטמא ברוב ואינו נותן טעם מ"מ אסור הוא וא"כ מסתבר דעשו חלב נכרי כחפצא דאיסורא.

ובאמת נחלקו הראשונים אם חלב נכרי הוי כספיקא דאורייתא או כודאי איסור דרבנן, דבשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ג כתב "עוד שאלת חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו הנאסר מתקנת חכמים אם יש לו שום היתר כי ראיתי קצת עוברים על גדרם וקונים אותו בפרהסיא. תשובה: חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אינו מתקנת חכמים וגדריהם כמו שכתבת אלא ספקא דאורייתא משום תערובת חלב טמא וכבר העידו לי כי אחר שחולבין הגמל ונשאר בעטין לחלוחית ממנו חולבין בו בהמה טהורה ומתערב חלב טמא האסור מן התורה עם חלב טהור וגם יש לחוש שמא ערבו בידים הרבה וספיקא דאורייתא הוא", הרי לן להדיא בדבריו דהוי ממש ספיקא דאורייתא ולא תקנה יש כאן אלא הוראה וסברא. (ומדבריו יש חיזוק לכל הפוסקים  המקילים כאשר רחוק בחשש לתערובת חלב טמא כנ"ל).

אך מדברי הרמב"ם מבואר שיטה הפוכה דהנה בפ"ח ממאכלות אסורות הלכה י"ז-י"ח כתב "ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ובגבינות העכו"ם וכיוצא בהן, זה הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו" הרי לן דחלב נכרי וגבינותיהם לא הוי ספיקא דאורייתא, דהרי אף ספק דאורייתא אסור בסחורה אלא דהוי ככל שאר איסורים דרבנן, הרי לן דברים מפורשים מרבותינו הראשונים לכאן ולכאן.

ד

חלב ישראל מומר

והנה בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן מ"ו דן בדין ישראל מומר לענין חלב עכו"ם, ומעיקרא כתב דלכאורה יש להחמיר בזה (דאף דלגבי בישול נכרים מסתבר להקל דאיסור זה משום בנותיהם הוא ולא שייך בישראל מומר דבנותיו יכולות להיות צדיקות כאמותינו הקדושות) כיון דכל איסור זה משום חשש תערובת חלב טמא יש לחשוש גם בישראל מומר, ושוב כתב להקל מכח דברי המ"מ הנ"ל, דכיון דיסוד האיסור משום שרצו להרחיק מאכליהם לא אסרו בישראל מומר עי"ש.

ולענ"ד חידוש הוא להקל לפי יסוד מחודש שכתבו מקצת הראשונים כאשר סתימת הדברים בכל מקום בגמ' ברמב"ם ובשו"ע ובכל הפוסקים שטעם האיסור מחשש תערובת חלב טמא, וגם הראשונים לא כתבו סברתם אלא כטעם נוסף וטפל לבאר שאסרו אף כשאין כאן נותן טעם, ואף אם נחמיר עפ"י סברא מחודשת זו, מנ"ל להקל על פיה, וצ"ע.

ה

ועוד נחלקו גדולי הזמן בדין אבקת חלב אם יש בו דין חלב נכרי, בשו"ת הר צבי יו"ד סי' ק"ג – ק"ד כתב להקל וצירף בזה טעמים רבים, אך החידוש שבדבריו דכיון דלא גזרו על אבקת חלב אין אבקה זו בכלל האיסור ואין לנו אלא מה שתיקנו חכמים עי"ש, ואין לדחות דכיון דאבקה זו נעשית ע"ג חלב, והרי החלב כבר נאסר ואיך יחזור להיתרו כשנעשה ממנו אבקה, שהרי חזינן שאף בחמאה נחלקו והרמב"ם בפ"ג שם הי"ד הביא שיש מתירין משום שהחמאה לא נאסרה ולא היתה בכלל הגזירה, הרי שדנים לגבי המוצר הסופי ולא דנים על החלב שממנו נעשה.

אך החזון איש שם כתב לאסור בתוקף דכיון דאפשר לעשות אבקה זו מחלב טמא כמו מחלב טהור אף זה בכלל האיסור והגזירה ממש עי"ש. ולענ"ד מסתבר כדבריו דרק בחמאה שע"כ אין בו חלב טמא, דאין חלב טמא עומד ולכן כל הספק הוא אם גזרו על החמאה אבל באבקה שיש לחוש בו לחלב טמא ממש מסתבר דאף זה בכלל הגזירה דמ"מ חלב הוא ושייך לחשוש בו לחלב טמא, ודו"ק בזה כי קצרתי.