גידולי קרקע במלאכות שבת ושאר ענינים (תשס"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך (כ' י').

הנה מצינו במלאכות שבת שאמרו חז"ל דיש מהן שאינם אלא בגידולי קרקע, ויש לעיין אי כלל יש בדבר או שאין בכלל אלא מה שבפרט, עוד צ"ב אלו הן החשובין כגידולי קרקע.

א

איתא בשבת (ע"ה ע"א) "תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה, אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגידולי קרקע". עוד איתא (שם ע"ג ע"ב) אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע". ובדברי רבותינו הראשונים וגדולי הפוסקים מצינו שכתבו לדון במלאכות נוספות אי ענינם בגידולי קרקע בלחוד אי לאו.

נחלקו רבותינו הראשונים במלאכת טוחן, דהנה כתב ה"תרומת הדשן" (סימן נ"ו) דאין חיוב דטוחן אלא בגידולי קרקע בלבד, וכ"פ המחבר (שכ"א ס"ט) ולכך כתב להתיר לחתך בשר דק דק אף דהמחתך ירק כה"ג אסור, לפי שאין טוחן אלא בגידולי קרקע. ומאידך כתב היראים (סי' רע"ד, סוף מלאכת הסותר) דהחולב בהמה בשבת אינו חייב אלא משום טוחן, דהא ליכא למימר דחייב משום דש כיון דקי"ל (שם ע"ה ע"א) דאין דישה אלא בגידולי קרקע ובהמה לא חשיבא כגידולי קרקע (ועיין להלן בשיטת התוס' בזה), ומדבריו משמע דאף דבהמה ל"ח גידולי קרקע מ"מ חייב החולב משום טוחן, הרי דטוחן חייב אף שלא בגדו"ק, ואפשר דכ"ה שיטת הרמב"ם שכתב (פ"ז ה"ה) "וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זו תולדת טחינה", הרי דאף במיני מתכות איכא חיובא דטוחן וכשיטת היראים. (ועיין בחזו"א (סימן נ"ז אות י"ז) שפירש את דברי התרומת הדשן בנתיב אחר, מ"מ כבר כתב בבית יוסף לבאר שיטת תרוה"ד כפשטות דבריו וכ"כ הגר"א שם).

ועיין ברמב"ן (שבת ק"ז ע"ב) שכתב לבאר הא דאמרו דהמושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו, דליכא לפרש דמשום קוצר הוא "דודאי קוצר ודש תרוויהו בחד גוונא גמרינן להו ממשכן, כי היכי דאמרי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרינן ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע". ועוד הוסיף שם דאף לר' יהודה דס"ל דיש דישה שלא בגדולי קרקע, אפשר דמודה בקוצר דאינו נוהג אלא בגדולי קרקע, ובסוף דבריו הביא דדעת הירושלמי בפרק כלל גדול דאכן חיוב זה (וכן בכל דבר שהוא מבדילו מחיותו) משום קוצר, אך אין זה שיטת גמרא דילן.

עוד מצינו בדברי האחרונים שכתבו לדון במלאכת הלישה, דהנה כתב הגרש"ק (שו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קל"ט) וז"ל "שאלתו למה נוהגין להיתר לחתוך בצלים דק דק וליתן בהם שומן כדי שיוכל למלוח ואח"כ גובלין אותו עם השומן וכו', ועוד נראה לי דכיון דהוי ביצים עם הבצלים והנה בביצים ודאי לא שייך גיבול כיון דלא הוי גידולי קרקע כמ"ש הת"ה ובשו"ע סי' שכ"א ובמג"א ס"י וכו', ומנהגן של ישראל תורה, כן נראה לפענ"ד ברור ונכון", ומאידך כתב באגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד) דלא כהגרש"ק, ולדרכו מלאכת הלישה נוהגת בכל דבר אף שאינו גדולי קרקע, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ל"ב) והביא ראיה ממה דאמרו (שבת י"ח ע"א) דהמגבל עפר לטיט חייב משום לש אף דקי"ל דאין העפר גדולי קרקע וכמש"כ הר"ן (סוכה י"א) דאין מסככין בעפר כיון דאינו גדולי קרקע, הרי דבמלאכת הלישה ליכא נ"מ בין גידולי קרקע לשארי מינים.

ואתמהה, איך כתב לדמות ענין גדולי קרקע דמלאכות שבת לענין הכשרים לסיכוך, הא לכאורה פשוט דלא שוו אהדדי, וראיה לדבר דהא כתבו התוס' (שבת ע"ג ע"ב) להקשות דאי חיובא דמפרק משום תולדה דדש הוא א"כ היאך אמרו (שם צ"ה ע"א) דהחולב בהמה בשבת חייב משום מפרק הא קי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וכתבו התוס' דבהמה חשיבא גדולי קרקע, הרי לן דלענין מלאכת שבת חשיבא בהמה כגדולי קרקע ואעפ"כ ליכא מאן דאמר דבהמה כשרה לסיכוך, ע"כ דענין גדולי קרקע חלוק הוא לכמה גווני ואין לדמות מילתא למילתא, וא"כ אפשר דאף עפר חשיב שפיר כגדולי קרקע לענין מלאכת שבת.

עוד מצינו שדנו האחרונים לגבי מלאכת זורה, דהנה כתב הגרעק"א (סי' כ') לדון במה שהביא הרמ"א (שלהי סי' שי"ט) משמיה דהירושלמי דהרוקק ברוח חייב משום זורה, ועיין בביאור הלכה דנסתפק בהשופך מים מועטים דרך חלון והרוח מפזר הטיפות אם חייב משום זורה, ומסיק דאין זורה אלא בגדולי קרקע ומים לא חשיבי כגדולי קרקע, אלא רוק בלבד, וכ"כ החיי אדם (נשמת אדם כלל ט"ו) והבית מאיר (סי' שי"ט שם).

שוב הראוני מש"כ בספר חמדת ישראל לבעל כלי חמדה (קונטרס נר מצוה דף מ"ט) לחדש, דלפי"ד הרעק"א דליכא זורה אלא בגדולי קרקע ה"ה דליכא איסורא דבורר אלא בגדולי קרקע, והבורר בדגים אין בו אלא איסור דרבנן. אך באמת נראה טפי דאין לדמות מילתא למילתא, ובהדיא כתב הרמ"א (סימן שי"ט) משמיה דהתרומת הדשן דהבורר בדגים חייב חטאת, עי"ש.

ב

והנה מכל הנ"ל נראה דלאו בחדא מחתא מחתינן לה ואין לדמות מילתא למילתא, וראיה לדברינו מהא דלא מצינו שאמרו בגמרא אפלוגתא דאביי ורבא לענין הכונף מילחא ממלחתא לימא כתנאי אמרוה להא שמעתתא וכהא דפליגי תנאי ר' יהודה ורבנן לענין מלאכת הדש, ע"כ דלאו כללא הוא ואין לדמות מילתא למילתא, ולפי"ז יש להקשות על דברי המג"א (סי' ש"מ סט"ו) שעמד בהא דפסק הרמב"ם (פ"ח ה"ה) דאין מעמר אלא בגדולי קרקע, דהא האי מילתא מיתלא תליא בפלוגתא דאביי ורבא לגבי מלאכת מעמר, וכללא דהלכתא דאביי ורבא הלכה כרבא, וא"כ למה פסק הרמב"ם כאביי דאין עימור אלא בגדולי קרקע, ותי' המג"א דהכא פלוגתא זו מחלוקת תנאי היא לענין מלאכת דש והלכה כחכמים שאין דישה אלא בגדולי קרקע, והאי כללא דהלכה כרבים עדיפא מהא כללא דהלכתא כבתראי. הרי דלהמג"א ב' פלוגתות אלו אכן מיתלא תליא בהדי הדדי וא"כ אמאי לא אמרינן התם לימא כתנאי, ועוד נראה ברור לענ"ד דמעצם סידורן של דברים חזינן דלאו הא בהא תליא, דהלא בששה מלאכות מצינו גדר זה, א: בדישה, פלוגתא דתנאי. ב: בעימור, פלוגתא דאמוראי. ג: בטוחן נחלקו רבותינו הראשונים. ד: בקוצר לדעת הרמב"ן אף ר' יהודה מודה דאינו אלא בגדולי קרקע, אך ד"ז מחלוקת בבלי וירושלמי הוא. ה-ו: בלישה ובזרייה נחלקו האחרונים, כנ"ל, ומכ"ז חזינן דכל מלאכה וגדריה המסויימים ואינם תלויים זה בזה.

עוד תמה אני על מה שכתב הגר"א בביאורו (סי' שכ"א ס"ט), בהא דפסק המחבר כדברי ה"תרומת הדשן" דאין טוחן אלא בגדולי קרקע, וז"ל "אין טחינה אלא בגדולי קרקע כמ"ש בעימור שם ע"ג ע"ב וה"ה לכל מלאכת הקרקע כמש"ש ע"ה ע"א", עכ"ד. ומלבד מה דצריך ביאור האי כללא דדין אחד לכל מלאכות הקרקע, ולא ידעתי הגדרה זו מה היא ומה נכלל בהאי כללא, ואם כונתו לי"א מלאכות דסידורא דפת, זה אינו, דהא לא מצינו מי שאומר דליכא איסור בורר אלא בגדולי קרקע, דהא כתבו הפוסקים דבורר שייך אף בספרים, בגדים, אבנים וצרורות, וכן במלאכת האופה והמבשל מבואר (שבת ל"ז) דהמבשל ביצה חייב חטאת, אף דביצים לכאורה אינם גדולי קרקע (מלבד לחד מ"ד בתוס' דבהמות הוו גדולי קרקע וא"כ ה"ה ביצים), וה"ה במבשל בשר, וכן המצרף כלי ברזל חייב משום מבשל דא"כ כלל זה לא ידענו להולמו, עכ"פ מדבריו חזינן דכללא איכא בדין זה, והרי הוכחנו דאין בכלל אלא מה שבפרט.

שוב ראיתי כדברינו בדברי הפמ"ג (במשב"ז שם בס"ק י') שכתב שאין כלל בגדר זה. וכן כתב להדיא רבינו המאירי, שכתב (שבת ע"ג ע"ב) דאין להקשות מה נחלקו אביי ורבא במלאכת מעמר הא כיוצ"ב נחלקו חכמים ור' יהודה לענין לגבי דישה, כיון דעימור לחוד ודישה לחוד, הרי לן להדיא דנקט דאין לדמות בזה מילתא למילתא.

וביישוב דברי המג"א צריך לומר דאף דאין לדמות בהכרח מלאכה למלאכה, אך מאחר ומצינו דנחלקו במלאכת דש ובמלאכת מעמר, מסתבר טפי דהא בהא תליא, ולכך פסק הרמב"ם כאביי במקום רבא.

וביסוד גדר זה דאין ענין המלאכה אלא בגדולי קרקע, הנה איכא למשמע מדברי הרי"ף שכתב בטעמא דאביי דליכא עימור אלא בגדולי קרקע, וז"ל "אמר אביי אין דרך עימור בכך אלא בגדולי קרקע", ומדבריו משמע דהדבר תלוי בדרך המלאכה. ובכל מקום ומקום הוקבע הדבר כהבנת וסברת חכמים ברוחב דעתם ופלס חכמתם במהות וענין המלאכה, ויעויין ברמב"ן (דף צ"ה) שכתב לגבי החולב דכיון דמוציא את החלב מכיסויו דמי לדישה בגדולי קרקע, ואף מדבריו למדנו דאין הדבר כהלכתא בלא טעמא אלא דסברא יש בו לפי עומק דעתם ז"ל בענין המלאכות וגדרם, ודו"ק.

ג

הנה הערנו לעיל בהאי מילתא אם עפר ואדמה הוי כגדולי קרקע, וכבר ביארנו דמסתברא דלענין שבת אף עפר ואדמה חשיבי גדולי קרקע, ונראה סמך לדברינו מסוגיית הש"ס (שבת ע"ד ע"ב) "האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות, תנורא חייב משום שמונה חטאות" ופירש רש"י שם "שבע חטאות - טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים", הרי לן להדיא מדבריו דאיכא טוחן בעפר וכ"כ רבותינו מפרשי הש"ס ולא מצינו מאן דפליג בזה. ולכאורה את"ל דלגבי מלאכת שבת לא חשיב עפר כגידולי קרקע א"כ יוצא דרבותינו הראשונים כולם פליגי אדברי תרומת הדשן דאין טוחן אלא בגדו"ק, והאיך פסק המחבר כשיטה יחידאה ודלא כשיטת כלל הראשונים, וע"כ צ"ל דעפר חשיב שפיר כגדולי קרקע לענין מלאכת שבת, ולכך אין להוכיח מהא דכתבו הראשונים (שם ע"ד ע"ב) דאיכא איסורא דטוחן אף בקרקע - דס"ל דאיכא איסורא אף במידי דלאו גידולי קרקע נינהו.

וכן נראה עוד מהא דכתבו הפוסקים (עיין סי' שכ"א ס"א ברמ"א) דאיכא טוחן במלח הגס, ולכאורה הא סבירא לן כהתרומת הדשן דליכא טוחן אלא בגדולי קרקע, וא"כ היאך פסקו דאיכא טחינה במלח הגס, ובהכרח צ"ל דכיון דחוצבין המלח ממעבה האדמה חשיב שפיר כגדולי קרקע, אלא דאכתי יל"ע דא"כ במאי פליגי אביי ורבא אי איכא מעמר במלח, (והא ליכא לאפלוגי במלאכות שבת גופייהו ולמימר דשאני מלאכה ממלאכה לענין מה חשיב גדולי קרקע, וז"פ), ונראה דיש לחלק בין מלח שנחצב מהאדמה, למלח המופק ממי הים דלא חשיב כגדולי קרקע, וכן כתב הפמ"ג שם, עכ"פ חזינן להדיא דעפר חשיב שפיר כקרקע לענין מלאכת שבת.

ובאמת נראה ראיה מוכרחת מהא דאיתא בביצה (ח' ע"ב) דאוקי להא דאמרו דאי שחטו לא יכסה את דמו כדר' אבא ובספיקא נמי גזרו דילמא עביד כתישה. והנה הכותש חייב משום דש כדאיתא ברש"י (שבת ע"ד ע"א), וקי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע (כרבנן דר' יהודה בשבת ע"ה ע"א), ובביצה (ז' ע"ב) לגבי כתישת רגבי עפר כתב רש"י דחיובו משום טוחן, והא קיי"ל דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמבואר, ע"כ דאף עפר חשיב גדולי קרקע ודלא כהאחרונים הנ"ל. וא"כ ליכא ראיה דלא כהגרש"ק ודבריו על מכונם יעמדו.

(וכיון דאתינן להכי אפשר דאף הרמב"ם לא פליג אדברי התרומת הדשן בהא דכתב (פ"ז ה"ה) דהשף מתכת חייב משום טוחן ואפשר דלא מחייבינן ליה אלא משום דמתכות חשיבי כגדולי קרקע).

ד

ונראה פשוט דהא דאמרן דגדר גדולי קרקע אופנים שונים יש בו, מוכרח הוא וכן עולה מסוגיות הש"ס, דהנה מצינו בש"ס ו' סוגיות בהם איכא דין גדולי קרקע ודיניהם שונים זה מזה.

א: סוגיא דשבת כמבואר באריכות לעיל.

ב: בברכות (מ' ע"א) איתא דכל היוצא מן הקרקע ברכתו ב"פ האדמה וכל היוצא מן העץ ברכתו ב"פ העץ, ובוודאי דהאי כללא דגידולו מן הארץ דברכת הפירות אינו ענין לסוגיא דשבת, דהא אף דבהמה חשיבא כגדולי קרקע לענין שבת מ"מ אין מברכין על בשרה אלא שהכל וכן במלח, ע"כ דלענין ברכות בענין שיהא יוצא מן הארץ ומן העץ דוקא.

ג: בעירובין (כ"ו ע"ב) איתא דאין ניקח מכסף מעשר אלא "פרי מפרי וגדולי קרקע" ואעפ"כ שנינו דבהמות ניקחות בכסף מעשר משא"כ מלח שאינו ניקח, וכתב רש"י (ב"ק נ"ד) בטעמא דמילתא דאין המלח ניקח לפי שאינו פרי מפרי וגדולי קרקע, והרמב"ם כתב בפיה"מ (מעשר שני פ"א מ"ח) דאין המלח ניקח לפי שאינו גדולי קרקע, הרי לן דאף דלענין מלאכת שבת חשבינן למלח כגדולי קרקע, מ"מ מעשר שאני ולא דמו להדדי, ולענין כסף מעשר שני אף בהמה הוי גדולי קרקע משא"כ מלח (לשיטת הרמב"ם).

ד: בסוכה (י"א ע"ב) איתא דאין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, ואעפ"כ פשוט הוא דאין מסככין בבע"ח ובמלח כיון דבסוכה בעינן דומיא דפסולת גורן ויקב וכל דלא הוי כפסולת גורן ויקב פסול הוא. (וכבר נסתפק הפמ"ג (סי' תרכ"ט משבצות זהב א') אי שרי לסכך בזכוכית, וכתב דשמע דעושין הזכוכית מן האפר ויש להסתפק אי אפר העשוי מעצים חשיב כגדולי קרקע, ומסיק לפסול מדרבנן כיון דלא דמי לפסולת גורן ויקב עי"ש, ובאמת אין עושין זכוכית מאפר אלא מחול).

ה: בבבא מציעא (פ"ט ע"א) איתא דהא דהתירה תורה אכילת פועל בשעת מלאכתו היינו דוקא בגדולי קרקע למעוטי החולב החובץ והמגבן, ומהכא נשמע דאף דלענין שבת נחלקו הראשונים אי חשיב החולב בהמה כגדולי קרקע (תוס' שבת ע"ג ע"ב), מ"מ לדין זה לא חשבינן ליה כגדולי קרקע, וכ"כ התוס' להדיא בב"מ שם וז"ל "בריש בכל מערבין (עירובין כ"ז ע"ב) חשיב בעלי חיים גדולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע, התם קרי להו גדולי קרקע לפי שנזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע", עכ"ל. וא"כ הכא בפועל אינו מותר לאכול אלא בגדולי קרקע ממש דומיא דכרם דאיירי בקרא כדכתיב "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כ"ג כ"ה).

ו: בנדה (נ' ע"א) איתא "כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין, ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות", ומוקי גמרא דאתא לאתויי בשר ודגים וביצים, וברע"ב (שם) הוסיף "שאינו גדולי קרקע" נמצא דלענין מעשר לא חשיבי בשר דגים ובצים כגדולי קרקע אף דניקחין בכסף מעשר.

העולה מו' סוגיות אלו דאף דבכולן איירי בגדולי קרקע מ"מ לא דמו אהדדי, הרי שבסוגיא זו אין לדמות דינא לדינא ומילתא למילתא.

תגיות: