מלאכת יו"ט {מתוך-הואיל} (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

ובדין מתוך והואיל

וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (י"ב ט"ז).

א

 

"בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין" ובגמ' "תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" (ביצה י"ב ע"א).

הנה צריך ביאור גדול ביסוד הלכה זו דמהיכי תיתי לומר דמתוך שהתירה תורה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך זה וראיתי בכמה מגדולי האחרונים שהבינו גדר זה כעין מה שמצינו בכמה מקומות בש"ס גדר "כיון דאשתרי אשתרי" (עיין בקידושין כ"א ע"ב, זבחים ל"ב ע"ב, ויבמות ז' ע"ב, ועוד).

בדרך זה הבין הטורי אבן במגילה י"ח באבני מילואים ועי"ש מש"כ לפי"ז לבאר דברי הגמ' בפסחים שם "אחרישה לא ליחייב" דכיון דאם יש דם לפנינו א"כ גם כשאין דם אמרינן מתוך שהותרה לצורך דם הותרה נמי שלא לצורך כמו דאמרינן מתוך במלאכת אוכ"נ עי"ש, אך כ"ז לא הבנתי כלל דא"כ כל לאוין שבתורה יידחו משום מתוך דכולם נדחין מפני עשה הדוחה ל"ת ובדרך זה יבטלו כל גופי תורה ועיין גם בדברי החת"ס בחידושיו לביצה י"ב ע"א שגם הוא כתב דמתוך הוי משום הואיל ואישתרי.

ובאמת אין זה דומה כלל להא דהואיל ואישתרי אישתרי דבכל הנהו הוי ההיתר בגוף הדבר והחפצא כגון יפת תואר לכהן בביאה שניה שאשה זו גופא הותרה בביאה ראשונה, וכן בהא דיבמות דבאשה זו גופה הותרה איסור אשת אח וא"כ מסתבר דה"ה כשיש גם איסור אחות אשה אישתרי, וכן בהא דהותר לצרעתו הותר לקריו, וכן בשיטת ר"ת בכתובות מ' ע"א בכלאים בציצית דהוי הותרה ואין בו כלאים אפילו כשאינו מקיים כלל מצות תכלת, נראה פשוט דשייך הותרה כיון דמ"מ מקיים מצות ציצית שהיא סיבת ההיתר וכל דמקיים מצות ציצית אין בו איסור כלאים, אבל באופן שאין כאן הותרה משום שחסרים תנאי ההיתר כגון בעדל"ת כשאין כאן עשה או במלאכה ביו"ט כשאין כאן אוכל נפש מהי"ת לומר דאישתרי, אתמהה.

ואף אין זה דומה למש"כ התוס' ביבמות כ' ע"ב דביבום מותר אף ביאה שניה כיון דאישתרי משא"כ בעדל"ת דהוי משום דחיה, דאשה זו גופא הותרה בביאה ראשונה לכן אמרינן דלא מסתבר שתהא אסורה בביאה שניה אבל במלאכה וכדו' אם אין כאן סיבת ההיתר מהי"ת להתיר והלא כל מלאכה הוא דבר נפרד בפנ"ע והיכא שיש סיבת ההיתר כגון אוכ"נ או עדל"ת מותר וכשאין כאן סיבת ההיתר לא הותרה.ומשו"כ יש לתמוה על מש"כ הרש"ש במגילה ג' ע"ב דאם נפלה נבילה במאכל היתר בפסח ובטלה ושוב נפל שם חמץ, התערובת מותרת משום הואיל ואישתרי אישתרי ותימה מה ענין נבילה אצל חמץ, ועוד דביטול אינו "חידוש" אלא דין תורה ומה דבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל, תמיהני.

ומדברי הראשונים שנראה שהבינו גדר באופן אחר דאין זה סברא בעלמא שהבינו חז"ל אלא ילפותא ודיוק שדייקו מלישנא דקרא, דמתוך מה שהתירה תורה לצורך אוכ"נ ידעינן שהתירה תורה גם שלא לצורך ואין אוכל נפש כלל סיבת ההיתר אלא סימן לסוג מלאכה שהתירה תורה, עיין בדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא כ"ג ז') שביאר באופן נפלא דבאיסור מלאכה ביו"ט כתיב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובשבת כתיב "כל מלאכה לא תעשו" הרי שהבחינה תורה בין מלאכת עבודה שרק היא נאסרה ביו"ט לכל מלאכה שנאסרה בשבת ומלאכת עבודה הם רק המלאכות שאין האדם עושה אותם לצורך הכנת אוכל נפשו דמלאכת אוכ"נ הוי מלאכת הנאה ולא מלאכת עבודה, ועוד הוסיף בזה הרמב"ן דקדוק נפלא דרק ביום שביעי של פסח כתיב "לא תעשה מלאכה" כיון שכבר התיר הבו בפירוש מלאכת אוכל נפש עי"ש בדבריו הרי לן ביאור הרמב"ן בגדר אוכ"נ דיש ב' סוגי מלאכה מלאכת הנאה ומלאכת עבודה, ולדרכו נראה דלבית הלל ס"ל דכל מלאכה שהוא בדרך כלל לצורך אוכ"נ אינו בכלל עבודה ולא נאסרה ביו"ט, ולפי"ז נראה ביאור סברא זו דמתוך מה שהתירה התורה מלאכת אוכ"נ נמצינו למדים שלא התירה תורה כאשר המלאכות נעשות בפועל לשם אוכ"נ בלבד אלא שהתורה התירה המלאכות הנעשות בדרך כלל לצורך אוכ"נ דאין אלו מלאכות עבודה, ועיין במגיני שלמה ביצה י"ב ע"א שכתב מדעתו כעין ביאור הרמב"ן אך דקדק בלשינא דקרא באופן אחר דכיון דלא כתיב "אך אוכל נפש יעשה לכם" אלא "אך אשר יאכל לכם לכל נפש" וכו' משמע דסיבת ההיתר אינו במה שנעשה לצורך אוכ"נ אלא בסוג ומהות המלאכה, ועי"ש בפנ"י.

ועוד מצינו בראשונים ביאור בדין מתוך ביראים מצוה קי"ג שכתב לבאר לפי"ד הגמ' בפסחים (כ"א ע"ב) דהיכא דכתיב "לא יאכל" משמע איסור הנאה אף לחזקיה וה"ה היכא דכתיב "אך אשר יאכל" משמע דמיירי גם מהנאה ולא רק מאכילה בלבד וכיון דכתיב "אך אשר יאכל לכם לכל נפש" משמע דהתירה תורה לשם כל הנאה ולא רק לאוכל נפש בלבד, ועיין עוד דרך בזה בשיט"מ כתובות ז' ע"א בשם הראב"ד שפירש דילפינן ממה דכתיב "אך אשר יאכל לכם" דלכם משמע לכל צרכיכם כמבואר בפסחים כ"ב ע"א וכמ"ק, ועוד כתב שם בלשונו דמה דכתיב אך אשר יאכל וכו' אינו אלא לסימנא בעלמא ואלו המלאכות הנעשות לאוכל נפש אינם בכלל "לא תעשה כל מלאכה", ועיין עוד בלשון החינוך מצוה רח"צ שכתב דכל ההנאות הם בכלל אוכל נפש להתיר מלאכת יו"ט ובמנ"ח נתקשה בדבריו דהרי כל שאר ההנאות אינם מותרות אלא מדין מתוך אך אינם אוכ"נ ממש, וכנראה שגם המנ"ח הבין כעין הבנת האחרונים הנ"ל ולכן הקשה דאין היתר זה משום אוכ"נ אלא משתלשל ממנו ע"י דין "מתוך", אבל נראה פשוט דכונת החינוך כעין כל הני ראשונים דהכל היתר אחד שהתירה תורה דידעינן מלישנא דקרא דהתירה התורה מלאכת יו"ט לכל צורך היום כנ"ל, וז"פ.

והנה אף לפי דברי היראים והשיט"מ מובן שפיר מה דצריך צורך קצת שהרי בעינן עכ"פ שיהא בו הנאה וצורך כדילפינן ממה דכתיב "יאכל" או מ"לכם" אבל לדרכו של הרמב"ן דמלאכת אוכ"נ לא הוי מלאכת עבודה לכאורה לא בעינן כלל צורך קצת, וע"ש במגיני שלמה שכתב דאפשר דילפינן ממה שתלתה תורה היתר זה באוכל נפש ומשמע דבעינן עכ"פ צורך כלשהו, והפנ"י בביצה שם כתב דאף דכונת התורה להתיר מלאכת אוכ"נ דהיינו מלאכה שעושים בדרך כלל לצורך אוכ"נ מ"מ ילפינן מלכם דבעינן עכ"פ שיהיה לצרכו עי"ש. ואפשר עוד דהבינו חז"ל בעומק בינתם דמסתבר דלא עדיף מלאכה ללא צורך כלל ממלאכה הנעשה לצורך עכו"ם דלא הותרה ביו"ט וע"כ דבעינן עכ"פ צורך קצת, וצ"ע בזה עדיין. ונמצא שיש בגדר זה שתי דרכי הבנה יסודיות. לדעת הרמב"ן יש כאן הגדרה במהות המלאכות שנאסרו ביו"ט, לדעת הרא"מ והשיט"מ יש כאן הרחבה במושג אוכל נפש, דגם הנאה בכלל ולא רק אכילה ודו"ק.

ואח"ז ראיתי בספר מלאכת יו"ט להגאון בעל האמרי משה באות ה' שגם הוא כתב לבאר דין מתוך דהוי כהא דאישתרי אישתרי אך לענ"ד הדברים תמוהים כנ"ל, ולא נתפניתי לעיין בכל דבריו.

 

ב

ביסוד גדר הואיל

 

הנה יש לעיין ביסוד דין הואיל, דכיון שהתכוין לאפות לחול איך יחשב אוכל נפש, ונראה ברור דס"ל לרבה דגדר אוכל נפש אינו נקבע ע"י כונת האדם אלא ע"י המציאות, וכיון דאפשר שיבואו אורחים הוי בכלל אוכל נפש.

ובימי בחרותי אמרתי דרבה אזיל בזה לשיטתו דס"ל בכל מקום דגדרי מלאכות שבת ויום טוב אינן נקבעים ע"י כונת העושה אלא ע"י מציאות הדברים, עיין במנחות ס"ד ע"א במה דנחלקו רבה ורבא בתינוק שנפל לים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב ורבה אמר פטור ומבואר בגמ' דלרבה פטור דזיל בתר מעשיו ולרבא חייב דס"ל דזיל בתר מחשבתו (ועי"ש בלישנא קמא דאף לרבה פטור דמיירי בשמע שטבע תינוק ודעתו נמי אתינוק אך נראה דאפילו ללשון זה עיקר כונתו על הדגים כמבואר בלשון הגמ' "בפרש מצודה להעלות דגים" ועיין בתוס' רי"ד בפסחים כ"ו בענין המכוין לב' דברים א' היתר וא' איסור דאזלינן בתר עיקר מחשבתו עי"ש ואכ"מ להאריך בזה).

ועיין עוד במועד קטן ב' ע"ב דנחלקו רבה ור' יוסף במשקה מים לזרעים אם חייב משום חורש או משום זורע, דלרבה חייב משום חורש דמה דרכו של חורש לרפויי ארעא אף זה מרפי ארעא ולרבא הוי כזורע דדרכו של זורע לאצמוחי אילנא ואף המשקה מים לזרעים כונתו לאצמוחי אילנא ועי"ש בתוס' שביארו דלרבה אזלינן בתר מעשה ולגבי המעשה דומה משקה מים לחורש דבשניהם מרפי ארעא ולרבא אזלינן בתר מחשבתו וכונתו ובתוכן הענינים הוי משקה מים כזורע שמצמיח אילנא עי"ש, הרי דבכל הנהו אזיל רבה בתר מעשה לקבוע שם המלאכה ומהותה במלאכות שבת ויו"ט.

אך באמת יש לחלק בין דין לדין דאפשר דשאני גדר אוכל נפש מהגדרת המלאכות וזיקת התולדה לאב, וכן מוכח מפסקי הרמב"ם שהרי בפ"ח ה"ב משבת פסק דמשקה מים חייב משום זורע כר' יוסף ובפ"ב משגגות הלכה ט"ו פסק כרבה דפטור, במי שפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וע"כ דאף דאזלינן בתר מחשבה להגדיר את המעשה ולשייך את המשקה מים לזורע, אזלינן בתר מעשה לפטור בפקו"נ. ועיין בתוס' במנחות שם שהקשו בשיטת רבא דמחייב בדגים "ולפטור משום הואיל" הרי דלאו הא בהא תליא דא"כ לית ליה לרבא לסברא דהואיל וע"כ דס"ל דלא תליא זה בזה וכשיטת הרמב"ם, אך מ"מ אפשר דסוגיא דהואיל תלוי' במחלוקת במנחות דכשם שבהיתר פיקוח נפש אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה גם לגבי היתר אוכל נפש, ושאני ממשקה מים לזרעים דשם עסקינן בהגדרת עצם המעשה והשתייכותו למלאכה מן המלאכות, והרי חזינן דגם לגבי הואיל פסק הרמב"ם כרבה בפ"א מהלכות יו"ט הט"ו עי"ש.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי שוב באור זרוע הלכות שבת סימן נ"ד שתלה זב"ז וכתב דהלכה כר' יוסף במשקה מים משום דרבא במנחות קאי כוותיה דאזלינן בתר מחשבה וכתב שכך פסק אף הרמב"ם בפ"ח משבת עי"ש, ושמחתי למצוא בית אב בדבריו לדרכי, אך באמת מבואר דלדעת הרמב"ם והתוס' לאו הא בהא תליא ותימה על האור זרוע שהסתמך על דברי הרמב"ם ולא העיר שדבריו נסתרים בעצם מפסקי הרמב"ם בסוגיא זו.

ומ"מ נראה בביאור שיטת רבה דאזלינן בתר המציאות ולא בתר מחשבה ולכן הוי בכלל מלאכת אוכ"נ אף במתכוין לאפות מיו"ט לחול.

 

ג

עישון ביו"ט

ב"ה

בדבר שאלתו אם מותר לעשן סיגריות ביו"ט בזמה"ז אכתוב לו את הנלענ"ד בהלכה זו.

נחלקו קמאי בענין שתיית טיטון אם מותרת ביו"ט היות ויש בה מלאכת הבערה (שתיית הטיטון אינה שתיה ממש אלא שאיפת עשן הטבק דרך מים כידוע), המג"א בסי' תקי"ד סק"ד הביא מכנה"ג שאסור משום דלא הוי שוה לכל נפש.

הנה מבואר בכתובות ז' ע"א דרק במה ששוה לכל נפש מותר לעשות מלאכה ביו"ט משום אוכל נפש ולפיכך אמרו שאין עושין מוגמר ביו"ט כיון שאינו שוה לכל נפש, וכך מבואר עוד לגבי רחיצת כל גופו בסי' תקי"א ס"ב ובסי' תצ"ט ס"ב לגבי מליגת עור גדי עי"ש דדעת המחבר שמותר לצורך אכילה ובמשנ"ב שם סק"ג הביא שהרבה אחרונים חולקים בזה ונקטו דכיון דאין זה אלא למפונקים איננה שוה לכל נפש. וכ"כ החיי אדם כלל צ"ה סי"ג והחות יאיר בספרו מקור חיים שם, ובקרבן נתנאל סופ"ב דביצה צוח נגד המעשנים ביו"ט והדברים ידועים.

ולעומתם רבו המתירים, וכמו שהביא הבאר היטב שם בשם שו"ת דרכי נועם סי' ט' וכ"כ הברכי יוסף בסי' תקי"ב והפמ"ג במש"ז סי' תקי"א ס"ק ב'. והמתירים כתבו בזה כמה טעמים, א' הדרכי נועם כתב דהנאת העישון כאוכל נפש ממש הוא דחיך אוכל יטעם ויש בו הנאת הגוף, ובאוכל נפש ממש לא צריך שוה לכל נפש, ב' כיון דרובא דרובא נהגו כן רובו ככולו והוי שוה לכל נפש, ג' הפני יהושע בשבת ל"ט ע"ב כתב דכיון דעישון וטבק רפואה הוא דיש בו תועלת לבריאות האדם הוי כזיעה ובכלל שוה לכל נפש הוא אף אם רק מיעוט בני אדם עושים כן וגם הפמ"ג שם והמור וקציעה כתבו כדבריו, ועי"ש במו"ק בשבח התועלת הרפואית שיש בעישון טבק.

אך על כל יסודות ההיתר הנ"ל קמו עוררים רבים ועצומים, בשו"ת זרע אמת סי' ע"ג דחה את דברי הדרכי נועם וכתב דאין שתיית הטיטון בכלל אוכל נפש כלל, ומסתבר כדבריו דהרי אין כאן אכילה כלל אלא שאיפה וההנאה ע"י כלי הנשימה היא ולא ע"י בית הבליעה וכלי העיכול. (וכבר דנתי במנחת אשר הגש"פ שערי תשובה סי' כ"ג בדברי המג"א בסי' ר"י שנסתפק אם צריך לברך על שתיית בטיטון עי"ש). ועוד כתב דאף אם ת"ל דהוי אוכ"נ ממש אכתי צריך שיהא שוה לכל נפש. (ונראה דצ"ל בכונתו דאף דזה פשוט כביעתא בכותחא דאף מי שמתבל מאכלו באופן שאינו שוה לכל נפש מותר לו לבשלו ביו"ט דאי"צ שמאכל מסויים זה יהיה שוה לכל נפש אלא שיהא ענין הבישול שוה לכל נפש, מ"מ עישון טבק אף אם נאמר דהוי כעין אוכ"נ פשוט דמ"מ יש בה ענין מחודש ומסויים של אוכ"נ ולא הוי אכילה ממש ומשו"כ ס"ל דאם אין ענין ואופן מסויים זה של אוכל נפש שוה לכל נפש אין להתירו. (וקצת כיוצ"ב מצינו בהא דסי' תצ"ט דמליגת עור רך של גדי ודו"ק היטב בזה). ומ"מ הסיק בזרע אמת דהכ תלוי במנהג המקום ובמקומות שרובן נהגו לעשן מותר אבל לא במקומות שרובן נהגו שלא לעשן, ועיין עוד בהגהות הג"ר ברוך פרנקל בשו"ע שם דאפשר דבזמן הזה שבו רובם נהגו לעשן מודה היה המגן ברהם דהוי שוה לכל נפש ומותר.

וגם במש"כ הפנ"י להתיר משום דהוי רפואה נחלקו רבים, עיין בבית מאיר יו"ד סי' קצ"ז שכתב דאף במקום שרובן מעשנים אין זה שוה לכל נפש כיון שמיעוט בנ"א סולדים מזה וכ"כ בשו"ת עמודי אור סי' כ"ט, ועוד כתב לתמוה על סברת הפנ"י דכל שיש בו רפואה הוי שוה לכל נפש ופקפק בסברא זו עי"ש.

ורבים מן האחרונים עשו מעין פשרה והתירו לעשן רק ביו"ט שני של גליות עיין מחזיק ברכה לחיד"א סי' רי"א וכ"כ בספר מורה באצבע וכך כתב הגאון בעל החות דעת בצואתו וגם השואל ומשיב במהדורא א' ח"ב סי' קנ"ח הביא כן בשם ההפלאה עי"ש.

ב

הראנו לדעת ששאלה זו עתיקה היא ורבו הדעות לכאן ולכאן ואין איש בזמנינו שיוכל להכריע בדבר שנחלקו בו גדולי הדורות תקיפי קמאי, וכמו שהסיק בבה"ל סי' תקי"א דאין למחות ביד המקילים דיש להם על מה שיסמוכו.

אמנם בזמנינו שנתברר מעל כל ספק דעישון מזיק לבריאות ונתמעטו המעשנים עד מאוד, ורובא דרובא סולדים מן העישון ונגעלים ממנו קשה עד למאוד לומר דהוי שוה לכל נפש, והאמת יורה דרכו דברור הדבר דאין העישון שוה לכל נפש ואין מקום להקל בו.

ואין לטעון דמי שנמצא בקהילה או בישיבה שבה רובם מעשנים ליזל בתר רוב בני המקום ויהי' שוה לכל נפש דבאמת נסתפק הפמ"ג בסימן תקי"א אשרל אברהם סק"ט אם אזלינן בזה בתר רוב העולם או רוב בני המקום, ואף דנראה טפי דזה תלוי במנהג המקום וכ"נ שם באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש, פשוט דאין זה תלוי בכל ישיבה ושכונה אלא כעין רוב בני המדינה וכדו' ואין דבר זה מוגדר, ובפרט שיש מגדולי האחרונים דסברי דאפילו רוב לא מהני בזה כמבואר וכ"ז פשוט מאוד, ואף שנרתע אני מלומר איסור בפרהסיא במה שיש בו צד להקל, רבים נהגו בו היתר מ"מ זאת אומר, דקשה לומר בזה"ז דהוי שוה לכל נפש מאחר שרוב עצום של בנ"א סולדים מריח העישו וכל המעשן במקום ציבורי יגערו בו חבריו וא"כ פשוט וברור דיש להמנע מעישון ביו"ט בזה"ז. (וכך ראיתי בהסכמת הגרש"ז אוירבך על הספר פאר תחת אפר וכך שמעתי שהורה זקן יבלח"ט מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א).

(להשלמת הענין אכתוב מה ששמעתי מת"ח חשוב מתלמידי הגרמ"ל וינקלר זצ"ל בעל שו"ת לבושי מרדכי שנהג לעשן כל ימיו וגם ביו"ט הרבה לעשן ופעם אחת חלם שהמציא היתר לעשן בשבת, והקיץ מחלומו בחרדה גדולה ומרוב זעזוע וצער על שחלם כך, קיבל על עצמו והפסיק לעשן ביו"ט).

ג

זה הנלענ"ד בנושא שאלתו אם מותר לעשן ביו"ט, אך בקראי מכתבו אמרתי בלבי עד שאתה שואלני אם מותר לעשן ביו"ט שאלני אם מותר לעשן בחול, אחרי שנתברר בירור גמור שהעישון מזיק לבריאות, ולדאבון לב גם מחלות איומות נגרמות ע"י העישון ואין בו תועלת כלל, (וכל כה"ג אין אנו מצווין כלל לקבל מה שהיה נראה לגדולי האחרונים שיש בעישון תועלת רפואית, דהאח' דנו לפי הידיעות הרפואיות שהיו מקובלות בזמניהם, וכך היה מקובל בימי קדם שהעישון מועיל לבריאות, אך בזמנינו הוכח בבירור שאין הדבר כן ואין בעישון תועלת כלל אלא נזק חמור בלבד. (ואפשר גם שהטבק או תהליכי עיבודו נשתנו מאז ימות עולם, ולא אדע).

והנה באגרות משה חו"מ ח"ב סי' י"ח נשאל אם מותר לעשן במקום צבורי וכתב דבריו נמרצים לאסור זאת כיון שיש בזה פגיעה ונזק לאחרים אך בסי' ע"ו שם נשאל אם יש איסור בעצם העישון, ונמנע מלאסור איסור גמור, ויסוד דבריו, דדבר שאיננו סכנה לכל ויש הרבה בני אדם שאין דבר זה מזיק להם אי אפשר לומר בו איסור אלא הנהגה טובה להמנע ממנו והוכיח סברא זו מדברי הרמב"ם, דבפי"א מרוצח הלכה ד-ו כתב דהעושה דבר שיש בו סכנה מבטל מצוה דשמירת הנפש והיא דברים הרבה שאסרו חז"ל משום סכנה כמו הגילוי וכדו', ובפ"ד מה' דעות כתב דיש מאכלים המזיקים לגוף כמו בשר שמן ויש להמנע מאכילתם אבל לא כתב שיש איסור באכילתם, וע"כ משום דיש בנ"א שאינם נזוקים ממאכלים אלה, עי"ש.

אמנם לענ"ד צ"ע ביסוד סברתו דאטו במים מגולים יש סכנה ודאית והלא אין כאן אלא ספק רחוק שמא יש בו ארס של נחש וכן מימי יאורים דספק אם יש בהם עלוקה ואעפ"כ אסרו חז"ל ענינים אלה משום חשש סכנה וא"כ מ"ש מאכלים שיש בהם ספק סכנה, ולא ידעתי סברא לחלק בין ספק אם יש מזיק לספק אם תכונת האדם להנזק.

ולדידי נראה בדבר אחד, ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דכל אוכל מזין את גוף האדם ואף מיני האוכל שיש בהם נזק יש כנגדו תועלת לגוף בתזונה היסודית שלהם ומשו"כ אין לומר בהם איסור גמור, ולפי"ז נראה דעישון טבק שאין בו שום תועלת ורק נזק אסור, ונראה עוד דאין לאסור אכילת מאכלים רעים דבודאי אין נזק ממש מאכילהת מסויית שאוכל פעם אחת וכך גם אין איסור לעשן סיגריה בודדת ואין זה כגילוי דכל שתיה ושתיה עלולה לסכן את האדם, אם אכן יש בו ארס נחש אמנם אף שאין איסור לעשן סיגריה נראה דאסור להתמכר לעישון ואין זה דומה למאכלים רעים שהאדם יכול לאכול במשורה, והמציאות מוכיחה דהמתמכר לעישון קשה לו להגביל את עצמו, ובפרט בזמנינו שנתברר שכמעט כל מי שמעשן ניזוק מזה ואף אלה שלא מגיעים לידי סכנה גמורה במחלות איומות ל"ע נפגעים בריאותיהם ובכלי הדם וסובלים מקשיי נשימה וכדו', קרוב אני לומר שזה איסור גמור.

סוף דבר אף שאין איסור בעישון מסויים של סיגריה, יש איסור גמור להתמכר לעישון, וכיון שרוב המעשנים, נמכרים לעישון ושוב אין בידם להגמל יש להמנע מהרגל מגונה זה.

והרי אף גאון עוזנו האג"מ כתב בסו"ד שם דראוי לכל אדם ובפרט לבני תורה שלא לעשן כיון שיש בו סכנה ודי לנו בדבריו הברורים.

מצטער אני עד מאוד שבתקופה שבה העישון מתמעט בכל העולם כולו ממשיכים לעשן בישיבות הקדושות ובחצירות מסויימים, ומנהג רע זה אף מוסיף והולך, וכי שכחו מדברי חז"ל שחמירא סכנתא מאיסורא ואין זה אלא עצת היצר שבסכנה חמורה מקילים ראש שלא כראוי לבני תורה.

הכו"ח לכבוד תורה ולומדיה

אשר וייס