מעלין בקודש ולא מורידין (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


"והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (כ"ו ל').

"אמר לון רבי אימי והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים. אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון. בדרום ינתן בדרום" (ירושלמי שבת ס"ט ע"א, פי"ב ה"ג).

 

רבים מן האחרונים פירשו את כונת הירושלמי להלכה זו דמעלין בקודש ולא מורידין ולפיכך אין להעביר קרש שהיה בצפון לדרום דצפון מקודש טפי שהרי קדשי קדשים שחיטתן בצפון.

אך בגמ' דידן (מנחות צ"ט ע"א) למדו הלכה זו ממקום אחר:

"ומנא לן דאין מורידין, אמר רבי, דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. ומנלן דמעלין, אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל, בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח".

ומדברי הגמ' מבואר דמה דמעלין בקודש ומה דאין מורידין תרי הלכתא הן ונלמדו משני מקורות שונים, מה דמעלין למדו ממחתותיהן של עדת קורח שמתחילה היו רק הקדש בעלמא ותשמישי קדושה ולבסוף נעשו גופו של מזבח, ומה שאין מורידין למדו מהקמת המשכן ע"י משה. וברש"י שם פירש בכמה דרכים באיזה דרך למדו הלכה זו, עי"ש.

אמנם חידוש גדול מצינו ברש"י במגילה (כ"ו ע"א) שהביא מן התוספתא: "שמעלין בקדש ולא מורידין, תוספתא. מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ'), בצלאל עשה, ומשה שהיה גדול ממנו הקימו, ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' (במדבר י"ז) כיון שהוקדשו - הוקדשו, עד כאן".

וחידוש שרש"י התעלם מן המבואר בגמ' והביא מן התוספתא היפך הדברים.

דלמדו מה דמעלין בקודש מהקמת המשכן ע"י משה דעשיית המשכן וכליו היה ע"י בצלאל, והקמת המשכן ע"י משה שהיה גדול ממנו, ומה דאין מורידין למדו מן המחתות דכיון שהוקדשו לא הוציאו אותם לחולין, עי"ש.

והפנ"י (מגילה כ"ו ע"א ד"ה פירש"י) כתב שחכם אחד הקשה לו כן בדברי רש"י, והאריך ליישב, אך דבריו לא נתיישבו לי על בוריין. ולכאורה נראה דלפני רש"י היתה גירסא אחרת בגמ', וצ"ע.

אך בתו"ד כתב הפנ"י שעיקר דין זה נאמר רק כאשר העלאת הקדושה והורדתה בגוף החפצא כמו כל הני דמס' מגילה (כ"ה – כ"ו), משא"כ בהא דמס' מנחות דבהכנסת לחה"פ להיכל היו מניחין אותו על שולחנות של כסף ובהוצאתן על של זהב שאין כאן העלאה בגוף הדבר, אין זה עיקר דינא דמעלין בקודש, עי"ש.

והנה כבר תמהתי במק"א דמה קדושה היו במחתות אנשי קרח שלא הוקדשו אלא לדבר עבירה, ושמחתי בראותי שהפנ"י כתב שלא היה שום קדושה במחתות אלה שלא הוקדשו אלא לעון וחטאת אלא שמ"מ החמירו בהן כיון שהוקדשו לגבוה ולכן אין זה דרשה גמורה, עי"ש.

ובאמת יש לתמוה בגוף דברי הגמ' במנחות ובדברי רש"י גם יחד דלמה לן שני מקורות להא דמעלין בקודש ואין מורידין, דהלא אם מעלין בקודש פשיטא דאין מורידין, ולכאורה נראה מזה דבאמת אין זו דרש גמורה אלא מעין אסמכתא בעלמא.

והנה מפשטות דברי הגמ' (בין הא דבבלי ובין הא דירושלמי) משמע דהלכה זו דבר תורה היא, וכך משמע מלשון רש"י בשבת (כ"א ע"ב ד"ה מעלין) במה שאמרו שם דמוסיף והולך בנר חנוכה משום דמעלין בקודש וכתב רש"י: "מקרא ילפינן לה במנחות".

וכך כתב הפני יהושע (מגילה שם) דהוי מה"ת, וכ"ה בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סוס"י נ"ח) ובבה"ל (ריש סימן מ"ב). אך הפמ"ג (סימן מ"ב א"א סק"א) נסתפק אם הוי מה"ת או מדרבנן (וקרא אסמכתא בעלמא), עי"ש.

ולענ"ד מסתבר כעין דברי הפנ"י הנ"ל דכאשר מדובר בעצם החפצא דקדושה הוי דין תורה וככל הני דפרק בני העיר דמס' מגילה, וכהא דאמרו במנחות (ל"ב ע"ב) ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, אבל במה דחזינן בגמ' ובפוסקים שהרחיבו מושג זה לתחומים (וכמבואר לקמן אות ב') כל אלה אינם אלא מדרבנן.

ב

הנה מצינו הלכה זו בתחומים שונים, בחפצא דמצוה, בגברא ובמעשי המצוות, ונבאר.

א. בחפצא דמצוה.

"בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת, לוקחין תיבה, תיבה, לוקחין מטפחות, מטפחות, יקחו ספרים, ספרים, לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה, לא יקחו ספרים, ספרים, לא יקחו מטפחות, מטפחות, לא יקחו תיבה, תיבה, לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת, לא יקחו את הרחוב, וכן במותריהן" (משנה מגילה כ"ה ע"ב). וכך נפסקה הלכה באו"ח (סימן קנ"ג).

וכיוצא בדבר במנחות (ל"ב ע"ב) ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, וכך נפסקה ביו"ד (סימן ר"צ סעיף א').

ובשתי מקורות אלה מדובר בחפצא דקדושה שאין משנין אותן אלא למעליותא ולא לגריעותא.

ועוד מצינו במנחות (צ"ט ע"א):

"אלו שלשה שלחנות שהיו במקדש, שנים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב, על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין".

ואף בהלכה זו מדובר בחפצא דמצוה, אלא שאין משנין את גוף החפצא יעודו ושימושו, אלא בעילויו מן הצד ע"י הנחתו על שלחן יקר ומכובד ומעין דין הידור מצוה, ואף בזה אמרו מעלין בקודש ולא מורידין.

ב. בגברי.

ביומא (י"ב ע"ב) אמרו: "תנו רבנן אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו, ראשון חוזר לעבודתו, שני, כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר ראשון, חוזר לעבודתו, שני, אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבי יוסי מעשה ביוסף בן אלם בציפורי שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו תחתיו. ואמרו חכמים ראשון, חוזר לעבודתו, שני, אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כהן גדול, משום איבה, כהן הדיוט, משום מעלין בקודש ולא מורידין".

וכיוצא בדבר מצינו בברכות (כ"ח ע"א) כשהעבירו את רבן גמליאל מן הנשיאות ומינו תחתיו את ר' אליעזר בן עזריה, ושוב כשהחזירו את רבן גמליאל לנשיאותו אמרו דאין להעביר את ראב"ע מנשיאותו משום דמעלין בקודש ואין מורידין.

הרי לן תרי סוגיות דאין לפגוע במעמדו של אדם להורידו מגדולתו משום דמעלין בקודש ולא מורידין. ולכאורה הא תינח בהא דכה"ג וכה"ד דאכן הוי מעלות בקדושת הכהונה, אך מה ענין ביטול הנשיאות לדין דמעלין בקודש.

וגם בזה נראה דאין כוונתם אלא לדוגמא בעלמא ולא לעיקר הלכתא דמעלין בקודש.

ג. במצוות ועשייתן.

הנה שנינו לגבי מצות נר חנוכה דנחלקו אם מוסיף והולך או פוחת והולך, ומ"ד מוסיף והולך טעמיה משום דמעלין בקודש ולא מורידין. וגם בזה יש לעיין דהלא אין כאן ירידה בקדושה, ומה זה ענין להא דמעלין בקודש.

ובמנחת אשר למועדים (ח"ב סימן ה' אות ה') כתבתי דמוכח מכאן דגדר ההידור בנ"ח הוא בריבוי הנרות ומשו"כ במיעוט הנרות הו"ל כעין הורדה מקדושה. אך מ"מ אין כאן גדר דקדושה אלא דמצוה בלבד.

ועוד מצינו בזה בשו"ע (סי' כ"ה ס"א) "אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין, שמעלין בקודש". הרי דמתעטף בציצית ושוב מניח תפילין משום דמעלין בקודש ולא מורידין. והחידוש בזה דהרי מדובר בשתי מצוות שונות, ולא ככל שאר המקורות בהלכה זו.

ובאמת נתקשיתי בכונת המחבר, דבאמת כתב הבית יוסף בשם הנמוק"י שני טעמים למה מקדימין ציצית לתפילין, משום דציצית לגבי תפילין הם תדיר ומקודש גם יחד. תדיר משום שמצוות ציצית נוהגת בין בחול ובין בשבת ויו"ט משא"כ מצוות תפילין שאינה נוהגת בשבת ויו"ט, ומקודש משום שבמצוות ציצית אמרו שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה ולא אמרו כך לגבי תפילין. וצ"ע אפוא במה דמשמע מדברי השו"ע טעם אחר בהלכה זו.

אמנם טעם זה הביא הפרישה (סק"א) בשם מהר"י וייל (חידושי דינים סי' כ'). אך קצת תימה שמרן הב"י לא הכניס טעם זה לביתו הגדול והעלהו על שלחנו הערוך.

והנראה לענ"ד דלא עלה על דעת השו"ע להסביר בזה למה ציצית קודמת לתפילין, אלא כל כונתו שיש להסמיך את הנחת התפילין ללבישת הציצית משום דמעלין בקודש, ומתוך קיום המצוות יתעלה ע"י הנחת התפילין וילך מחיל אל חיל, דלא כתב שיש להקדים ציצית מהאי טעמא, אלא דיש להניח תפילין תיכף אחר לבישת הציצית כדי להעלות בקודש, והלשון מעלין בקודש אינו אלא מעין מליצה בעלמא, ודו"ק.

ג

והנה כתב הפמ"ג (מש"ז סוס"י קנ"ג) דלא אמרו כלל זה אלא בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה. וכך כבר כתב הש"ך באריכות (יו"ד סימן רנ"ט סקי"א) לבאר את מש"כ הרמ"א (שם סעיף ג') דמי שנדב מנורה וכדו' לבית הכנסת ושוב אין בו צורך מותר לשנותו לכל דבר מצוה אף במצוה פחותה. והש"ך הביא את דברי המרדכי דכיון דאין אל אלא תשמישי מצוה ולא תשמישי קדושה אין בהם דין דמעלין בקודש.

אמנם הפמ"ג העיר דזה תלוי במה שנחלקו הרמב"ן והר"ן בעיקר גדר קדושת בית הכנסת. דלדעת הר"ן (מגילה ח' ע"א מדה"ר) אכן יש בביהכ"נ קדושה, ושפיר י"ל דרק משו"כ נאמרה בו הלכה זו דמעלין בקודש. אך לדעת הרמב"ן (מגילה כ"ה ע"ב) אין קדושת ביהכ"נ אלא משום דהוי מקום תפילה והוי כתשמישי מצוה, ואעפ"כ מבואר במשנה דיש בבתי כנסיות ובתי מדרשות דין דמעלין בקודש וע"כ דגם בתשמישי מצוה ניתנה הלכה זו, עי"ש.

ד

והנה כתב הרמ"א באו"ח (סימן קנ"ד ס"ח):

"ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ"נ ומעילים של ס"ת, וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה, ואף על גב דלא התנו כאילו התנו דמי".

וכתב הט"ז (סק"ז) ליישב בד"א דכל מה שאמרו מעלין בקודש ולא מורידין אינו אלא כל עוד החפצא ראויה לשמש בקודש אבל מששוב אינה ראויה לקדושה גדולה מוטב להשתמש בה לקדושה קלה ממה שתהיה פנויה ללא קדושה כלל.

וכתב לפי דרכו ליישב מה שנהגו להשתמש בארונות ומטפחות של ספרי תורה לשאר ספרים, עי"ש.

ורבים מן האחרונים הקיפו את הט"ז בקושיות גדולות.

בבכור שור (מס' מגילה שם) הקשה עליו מהמבואר ביומא (י"ב ע"ב) דבגדי כהן גדול טעונים גניזה כיון דגזה"כ דאין להשתמש בהן שנית, ואין כהן הדיוט משתמש בהן כיון דמעלין בקודש ולא מורידין.

ועוד תמהו בדבריו מהמבואר שם דכה"ג שנפסל ומינו אחר תחתיו ושוב חזר הראשון אין השני שמילא מקומו חוזר לשמש ככהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין, עי"ש.

והרי בשני אלה שוב אינם משמשין לקדושה חמורה ובטלין הן לגמרי מלשמש בקודש מכאן ולהבא, ולא כדברי הט"ז.

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ד' ח"ב סימן נ"א) כתב ליישב את הקושיא מבגדי כה"ג שאין כהן הדיוט משתמש בהם, דשאני האי דבעצם ראוי הוא לקדושה חמורה אלא דגזה"כ דשוב אין משתמשין בהן, ואין דברי הט"ז אמורים אלא במה ששוב אינו ראוי מחמת עצמו. ולפי דרכו גם הקושיא מהא דמי ששימש בכהונה גדולה שוב אינו מכהן ככהן הדיוט מתיישבת כמין חומר.

אך הדברים דוחק גדול וקשה לראות בהם סברא, דמה לן אם אינו ראוי מצד עצמו או מצד דין תורה.

אמנם הגאון כתב להטעים דבריו דכאשר מצד עצמו וטבעו אין הדבר ראוי לשמש בקדושה חמורה הרי זה כבודו לשמש בקדושה קלה, אבל כאשר מצד עצמו ראוי הדבר לקדושה חמורה הרי זה פחיתת כבוד בעיני הבריות להורידו מקדושתו.

אך לענ"ד זה דוחק. ויותר נראה דאם נכונים דברי הט"ז, טעמו ונימוקו משום דיותר בזיון יש לגונזו ולבטלו מכל קדושה מאשר למעט בקדושתו, וא"כ מה לן אם שוב אינו ראוי מצד הדין או מצד המציאות.

ועוד יש לתמוה לפי דרכו של השו"מ מהמבואר במנחות ל"ב ע"ב) ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה. הרי דאף דמיירי בס"ת ותפילין שבלו ושוב אינם ראויים לקדושתן ודינם להיגנז אעפ"כ אמרו שאין עושין מהן מזוזה.

ומשו"כ נראה יותר מש"כ בתשובה מאהבה דאין דברי הט"ז אמורים אלא בתשמישי קדושה בלבד כגון ארון הקודש ומטפחות ס"ת וכדו', אבל כל דהוי חפצא דקדושה בעצם כגון ס"ת ותפילין לעולם אין מורידין אותו מקדושתו וטוב לגנזו ולא להורידו לקדושה קלה. ואפשר דגם גופו של כה"ג ובגדי הכהונה הוי כחפצא דקדושה ולא כתשמישי קדושה. אמנם הט"ז הוכיח כדבריו מהמבואר (סימן קנ"ד ס"ד) דמותר להשתמש במטפחות ס"ת שבלו ולעשות מהם תכריכים למת, אך לכאורה אין זה ראיה כלל, דטעם הלכה זו משום דזה גניזתן וכמבואר בשו"ע שם, דכיון שדינם בגניזה שע"י קבורה, והרי אם יעשו בהם תכריכין למת הם נקברים וזה גניזתם, וצ"ע בראיית הט"ז.

והנה כתב המגן אברהם (סימן מ"ב סק"ג) דאם נקרעו רצועות תפילין ש"י סמוך לקשר לא יהפוך את הרצועה באופן שהצד התחתון ששימש לכריכה ע"ג אצבעותיו יעשו ממנו קשר של תפילין ויתפרו את הרצועה הקרועה מלמטה, משום דמעלין בקודש ולא מורידין.

וכעי"ז כתב המג"א (סימן ח' סק"ו) דנהגו לעשות עטרה לטלית כדי שיהיה סימן איזה צד של הטלית יהיה על ראשו ואיזה צד למטה. ודימה זאת למה שאמרו בירושלמי דקרש שהיה בצפון לא יניחו בדרום.

וכבר נתקשו בדבריו דבשלמא מה שכתב שהרצועה שהיה סמוך לקשר לא יהפכו ניחא דקשר של תפילין הוי הללמ"ס, והכריכות אינם מעכבות, אבל לגבי טלית וכי יותר קדושה לצד הראש מאשר לצד הגוף, ואין זה דומה לקרשי המשכן דצד צפון יש בו קדושה יתירה שהרי קדשי קדשים נשחטים בצפון.

אמנם נראה דאף אם אין ראיה מדברי הירושלמי למנהג העטרה בטלית מצוה, יש להסמיך מנהג זה על מה שכתבו התוס' בשבת (צ"ח ע"א ד"ה הניחא) דכאשר הניחו את הקרשים על העגלות לא הניחו ראשו של זה לצד עיקר של זה וכתבו דדומה למה שאמרו מעלין בקודש ולא מורידין, עי"ש.

וכמדומה שדומה הדבר לצד ראשה של הטלית ותחתיתה, ודו"ק בזה.

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

s     s     s

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

s     s     s

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.