מצות הראיה (תשנ"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' וכו' ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו כברכת ה'  אלקיך אשר נתן לך (דברים ט"ז ט"ז)

שתי מצוות נצטוינו בענין הראיה בשלש רגלים, מצות עשה לראות את פני ה' ולהראות בפניו, ומצות לא  תעשה שלא לראות פניו ריקם אלא להביא עולת ראיה ולהקריבה. ומצוות אלו נמנו בסהמ"צ להרמב"ם  מ"ע נ"ג ול"ת קנ"ו וכן בספר החינוך תפ"ט - ת"צ. (אמנם הבה"ג חידש דיש גם מצות עשה להביא עולת  ראיה ומצוה זו נלמדת מן הפסוק "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" וכפי שביאר הג"ר  ירוחם פישל פרלו בביאורו המופלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע מ"ו עי"ש).

א

בשיטת הרמב"ם דהעולה ללא קרבן ביטל מצות עשה

כתב הרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה הלכה א' "ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא  עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר ולא יראו פני ריקם" ומבואר מדבריו דהעשה והל"ת  כרוכים ירדו מן השמים והא בהא תליא, ואם לא הביא קרבן גם מצות עשה דראיה לא קיים, והטורי  אבן בריש חגיגה תמה על הרמב"ם מנ"ל שהקרבן הוא תנאי למצות הראיה ודלמא האי לחודה קאי  והאי לחודה קאי, עי"ש.

ובתוך דבריו הבליע הטו"א הבנתו בשיטת הרמב"ם דהקרבן הוא תנאי במצות ראיה ואם לא הביא  קרבן גם מצות הראיה לא קיים וכ"כ גם המנחת חינוך במצוה תפ"ט בשיטת הרמב"ם דהקרבן הוי תנאי  במצות העשה דיראה כל זכורך, עי"ש.

ובשפת אמת בריש מסכת חגיגה כתב בזה סגנון אחר "דלא  מצינו מצוה שיהיה עבירה וכיון דהתורה אמרה ולא יראה פני ריקם א"כ כשנראה ריקם לא קיים בזה  מצות ראיה ועשה עבירה, ועבירה א"א בשום פנים להיות מצוה" עי"ש. וכעין זה הביאו גם בשם הגר"ח  מבריסק.

וביאור דבריהם דאף דאין בעצם קשר מהותי בין מצות הראיה להבאת הקרבן, מ"מ כיון שראית פנים  ללא קרבן עבירה היא ולאו יש בה אי אפשר שיהיה בה מצוה, וכאילו עבירה מכבה מצוה.

ודמיון לסברא זו כתב באור שמח בהל' חמץ ומצה פרק ו' הלכה ז' בישוב קושי' האחרונים במה שכתב  הרמב"ם שם דאין אדם יוצא יד"ח מצה במצה של טבל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולמה לא נימא  יבא עשה וידחה ל"ת וכתב האו"ש דמעשה אכילה שהוא בעצם עבירה א"א שיהא מצוה, ועד כאן לא אמרו עדל"ת אלא כשאין עבירה בעצם המצוה כגון הכותש עפר כדי לכסות דם (ביצה ח') או הקוצץ בהרת  כדי למול (שבת קל"ב) אבל לקיים מצוה במעשה עבירה אי אפשר עי"ש ועיין מה שכתבתי בזה במנחת אשר לפסחים סי' מ"ד ואכמ"ל.

אמנם לולי דבריהם נראה ביאור אחר בשיטת הרמב"ם, והוא דהקרבן אינו תנאי בלבד במצות הראיה  אלא מעצם המצוה דז"ל הרמב"ם בספר המצוות מ"ע נ"ג "וענין מצוה זו שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו וכו' ויקריב קרבן עולה בעלותו" ומדהכליל הרמב"ם ענין הקרבן בענין המצוה מוכח דמעצם המצוה הוא וזה ענין הראיה לראות את פני ה' וקרבן בידו, והעולה לראות את פני ה' ללא קרבן  חיסר חלק מחלקי המצוה ועיקר ענינה.

ואפשר שהרמב"ם לשיטתו, שלא מנה מצות עשה לחוד לעולת הראיה, ובהכרח שמצותה כלולה במצות  הראיה, אבל לשיטת הבה"ג דיש מצות עשה בפני עצמה לעולת הראיה מתקבל טפי דראיה לחוד וקרבן לחוד.

ויש נפ"מ בין דרכי ההבנה הנ"ל בשיטת הרמב"ם, דהנה המנ"ח שם חקר ברואה את פני העזרה בלילה  אם קיים מצות ראיה וכתב דאפשר דכיון שאינו זמן הראוי לקרבן אין הקרבן מעכב בו עי"ש, ונחזי  אנן, הנה להבנת הגר"ח והשפ"א ודאי מסתבר דכיון דבלילה אינו ראוי לקרבן ואין למי למסור את  הקרבן בלילה לא עבר אלאו דלא יראה פני ריקם וכיון שאין כאן עבירה אין המצוה בטילה, אבל  להבנת הטו"א והמנ"ח יש לעיין דאפשר דכשאין הזמן ראוי לקרבן אין הקרבן תנאי במצות הראיה  וכמו שכתב המנ"ח שם, מ"מ לדרכנו נראה פשוט דלא קיים מצות העשה דכיון דזה גדר המצוה ועיקר ענינה  "שיראה את פני ה' ויקריב קרבן בעלותו" וכיון שלא העלה קרבן בעלותו לא קיים מצות העשה כלל.

ב

מקור שיטת הרמב"ם

ונראה לכאורה שהרמב"ם הוכיח שיטתו מהמבואר בחגיגה ד' ע"א דאף דבכל הקרבנות ערל וטמא  משלחין קרבנותיהם לא כך בעולת הראיה דכל שאינו בביאה אינו בהבאה, ולשיטת הרמב"ם אין זה  גזה"כ בלבד כהלכתא בלא טעמא, אלא גדר יסודי במצוות אלה דראיה והבאת הקרבן, דאין כאן שתי  מצוות אלא מצוה אחת עם שני חלקים, וכיון שאינו בביאה גם אינו בהבאה, ומכאן הסיק הרמב"ם  דה"ה להיפוך אם לא הביא קרבן אין כאן מצות ביאה וראיה.

אמנם האור שמח בריש הל' חגיגה (פ"א ה"א) הביא מקור אחר לשיטת הרמב"ם, מתורת כהנים פרשת אחרי  שדימו מצות הראיה והקרבן לכה"ג הנכנס לפני ולפנים עם הקטורת ומשמע מזה דללא קרבן אינו מקיים  מצוה כלל, אמנם בכה"ג הנכנס לפני ולפנים אין גדר המצוה ליכנס לפנים ולהראות שם אלא הקטרת הקטורת בלבד, ולשם מצות הקטורת עליו ליכנס לפני ולפנים, ואם נדמה לכך את מצות הראיה יתחדש לנו דעיקר המצוה הוא הקרבן ואין הראיה אלא הכשר ואופן בהבאת הקרבן ואף שהגרי"פ כתב כן בשיטת הרס"ג לענ"ד אין זה במשמע דברי הרמב"ם,  ומשו"כ נראה יותר מקור דברי הרמב"ם כמבואר.

והנה הטו"א שם כתב דדברי הירושלמי שהביאו התוס' בריש מסכת חגיגה דנשים פטורות רק מעולת ראיה אבל חייבות הן בעצם מצות הראיה סותרים את שיטת הרמב"ם דהלא חזינן מהם דיש מצות ראיה  אף ללא קרבן כלל.

ומלבד מה שיש לדון דבמי שפטור מן הקרבן יש מצות ראיה אף ללא קרבן אבל במי שחייב בקרבן אינו  מקיים מצות הראיה אלא כאשר קרבן בידו, ואין זה תימה כלל, (אמנם להבנת האור שמח באמת אין זה נראה כיון דעיקר המצוה הלא היא הקרבן כנ"ל) עוד נראה פשוט לפי מה שמובא מהגרי"ז בסטנסיל ח"ב למס' ערכין ב' ע"ב דמצוה זו שעל הנשים שחידשו בירושלמי אינו מצות ראיה  הכללית אלא מצוה מחודשת שלמדנו מהקהל וכ"כ השפת אמת בחגיגה שם, ולפי"ז אין מזה קושיא כלל  לשיטת הרמב"ם דראיה לחוד והקהל לחוד ולא קרב זה אל זה. (ולפי"ז גם אין מזה קושיא על האו"ש).

ג

קטן במצות הראיה

כתב הרמב"ם בפ"ג ה"ג מהלכות חגיגה "כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר  הבית אביו חייב להעלות ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך" ולכאורה משמע  מדברי הרמב"ם דמה"ת חייב אדם להעלות אתו את בניו הקטנים היכולים לילך ברגליהם שהרי כתב  על זה שנאמר יראה כל זכורך, אך כבר תמהו על דבריו ממסקנת הגמ' בחגיגה ד' ע"א דהוי דרבנן משום  חינוך וקרא דכל זכורך למעט את הבורסקי ומשום כך כתב הלחם משנה דבאמת כונת הרמב"ם דחייב  רק מדרבנן ומה שכתב שנאמר כל זכורך לישנא דברייתא נקט ולאו דוקא וכ"כ המנ"ח שם לדייק  מלשון הרמב"ם "כדי לחנכו במצות" הרי דמשום מצות חינוך היא ומדרבנן ולא מה"ת מגזה"כ.

אך באמת נראה גם מלשון הרמב"ם בסהמ"צ שם דמצוה מה"ת היא וז"ל "וענין מצוה זו שיעלה האדם  למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו ויקריב קרבן עולה בעלותו", ומדכתב הרמב"ם  הלכה זו שמביא בנו הקטן בהדי שורש המצוה משמע דהוי מה"ת וכך משמע גם בפירוש המשנה סוף מס'  חלה (פ"ד מי"א) עי"ש.

ונראה דהרמב"ם לשיטתו פסק שם בפ"ב ה"ב דבורסקי חייב בראיה וגם בזה תמהו עליו מדברי הגמ'  שם שפטרו את הבורסקי מקרא דכל זכורך, ונראה דלשיטתו אזיל דכיון דנקט עיקר דקטן חייב מכל  זכורך לא אייתר לן קרא לפטור את הבורסקי, אלא שלא נגלו לי תעלומות חכמה להשכיל ולהבין  מקורו וטעמו לנטות מדברי הגמ' בחגיגה וצ"ע.

ומה שכתב דצריך להעלות בנו כדי לחנכו במצוות, אין כונתו למצות חינוך דרבנן אלא כדרכו של הנשר  הגדול הרמב"ם במקומות רבים להטעים את מצוות התורה ולהוסיף טעם ותבלין לסבר את האוזן  בכמה עיקרי תורה, וביאר מה שפשוט דטעם מצוה זו להעלות את הקטנים משום חינוך הוא וכמו  שמצינו גם במצות הקהל.

ובמק"א ביארתי (עיין מנחת אשר פסחים סי' ע"ג) דמצות חינוך בעצם מה"ת הוא ומקרא מלא דיבר  הכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" אלא  שמה"ת אין מצוות מוגדרות ומסויימות שבהם מצווים להתעסק עם הקטנים אלא מצוה כללית על  האדם לחנך את בניו ובנותיו לתורה ולמצוה לפי הבנתו, וכאן חידשה תורה דעליו להעלות בנו לירושלים בימי הרגל ולראות עמו את פני ה' כדי לחנכו למצוות ודו"ק בכ"ז. (ועיין מנחת אשר בראשית סימן כ"ב).