השבת אבידה (תשס”ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך..ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו (כ"ב א'- ב').

א

בגדר המצוה

הן ראינו דאף שאין הכתוב מדבר אלא בשור התועה בדרך ובשלמה הנמצאת ברשות הרבים ונאבדה מן הבעלים, באו חז"ל וגדולי הדורות והרחיבו מצוה זו בדרכים שונות, גם מבחינת האבידה שכללו במצוה זו לא רק אבידת ממון אלא אף אבידת גוף ונפש, וגם מבחינת המציאה דהיינו לא רק כאשר מצא חפץ של חבירו ברשות הרבים אלא בכל דרך וענין שבידו להציל חבירו מן ההפסד והנזק, ונבאר בזה תשעה מקורות וסוגיות שונות בקצירת האומר.

א: בסנהדרין (ע"ג ע"א) אמרו "גופא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אימא לא קמ"ל".

הרי לן שלמדו מפרשה זו לא רק שצריך להציל ממון חבירו מן ההפסד אלא מכאן שצריך להציל גם את חייו, וכאשר סכנת מות רובצת עליו מצווה האדם להציל את חיי חבירו ולפקח את נפשו.

ב: ועוד מבואר בב"ק (פ"א ע"ב) "הרואה חבירו תועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד  עד שמעלהו לעיר או לדרך וכן הוא שתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד  עד שיעלה לעיר או לדרך מאי וכן מהו דתימא חבירו הוא דידע להיכא מסלק דנפסוג אבל הוא דלא ידע היכא קא סליק לא נפסוג נהדריה נהדר בי מצרי קמ"ל הא דאורייתא הוא דתניא השבת גופו מנין ת"ל והשבותו לו דאורייתא הוא דקאי בי מצרי אתא הוא ותקין דמפסיג ועולה ומפסיג ויורד"

ומסוגיא זו למדנו דאין הלכה זו אמורה דוקא בהצלת נפשו אלא אף בהשבת גופו ממש, דהיינו כל שחבירו תועה בדרך ואינו מוצא דרכו מצווה הוא לעזור בידו לעלות על דרך המלך כמבואר.

ג: בנדרים (מ"א ע"ב) מבואר דבנכסי רופא אסורים על החולה מ"מ מרפאהו רפואת גופו אבל אינו מרפאו רפואת בהמתו, וכתב שם הר"ן "כשנכסי רופא אסורים על החולה, ומשו"ה לא ירפא בהמתו, וכשיש שם רופא אחר, דאי לא שרי לרפאותה דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו, אלא ודאי כשיש רופא אחר עסקינן, ואפילו הכי מרפאהו רפואת נפש דהיינו גופו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".

הרי לן מדברי הר"ן דמשום מצות השבת אבידה מצוה לא רק לרפאות גופו אלא אף לרפאות בהמתו כשאין אחר לרפאותה, אך מדברי התוס' והרא"ש מבואר, דאינו מצווה לרפאות בהמתו, דז"ל התוס' רפואת ממון בהמתו...דלא מצוה קעביד....ולא הוי כמו מחזיר אבידתו דמצוה להשיב לו אבידתו אבל אינו מצווה לרפאות לו בהמתו" וכעי"ז כתב שם הרא"ש, עי"ש.

וצ"ע בדבריהם דכיון שיש בכלל השבת אבידה גם להציל ממון חבירו מן ההפסד כגון הצלת שדהו ממים ששוטפין לתוכו (ב"מ ל"א ע"א), למה לא יתחייב לרפאות בהמתו מן המחלה, וכי תימה דלא נצטוינו אלא להחזיר לבעלים או למנוע נזק, אבל לא לתקן את מה שכבר נפסד והתקלקל, א"כ למה הוי רפואת גופו בכלל השבת גופו, והלא שאני הצלתו מלסטים וחיות רעות הבאים עליו שאין בהם אלא נזק עתידי, מרפוי מן המחלה שכבר פגע בו, אלא ע"כ לא מסתבר לחלק ביניהם, ומהי"ת לחלק לגבי הצלת ממונו, ועוד דגם בריפוי אם לא ירפאנו יכביד עליו החולי ויסתכן גם הוא וגם בהמתו וא"כ למה אין רפואת בהמתו בכלל מצות ההשבה, וצ"ע.

ואפשר דסברו אף הם דמיירי כשיש אחרים שיכולים לרפאות ועל הבעלים לטרוח ולשכור רופא לבהמתו ובכה"ג אין כאן מצוה משא"כ ברפואות גופו כנ"ל, ולא טרחו לפרש מפשיטות הדברים, אך זה דוחק גדול.

והנראה עיקר בזה, דדין בהמה כדין כלים שאדם משתמש בהם למלאכתו, וכיון שדרך העולם לתקנם בתשלום, אין בזה דין השבת אבידה דעל הבעלים מוטל לתקנם, ואף אם במקרה אינו מוצא לתקנם אין זה בכלל מצות השבת אבידה, ולפעמים גדר מצוה זו תלוי במנהג העולם ודרך בנ"א, ועיין בחזו"א אהע"ז סימן קל"ו לדף מ"א שכתב כעי"ז, ודו"ק.

ד: כתב המנחת חינוך במצוה רל"ט, וכ"כ המהר"ם שיק בספרו על המצוות מצוה ר"מ, דמשום מצות השבת אבידה צריך להציל לא רק מן המוות ומן המחלה אלא גם הצלה רוחנית בכלל, ומה שאמרו בכ"מ דמצוה לאפרושי מאיסורא, משום השבת אבידה נגעו בו, ובאמת כבר כתב כן בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן ר"ד, ויסוד סברתם, דלא תהא כהנת כפונדקית, ולא יהא חיי שעה חמור מחיי עולם ואם מצוה להציל גופו של אדם ק"ו לנפשו הרוחנית שמצוה להצילה מן האבדון.

ויש לעיין לפי"ד המנ"ח בקומץ המנחה מצוה רל"ז דגם בהשבת גופו דהיינו בהצלת הנפש, אמרינן דאבידה מדעת אין בו מצות השבה, ובמאבד עצמו לדעת אין מצוה להצילו, א"כ נימא הכי אף באפרושי מאיסורא דכיון שעובר במזיד הו"ל אבידה מדעת ואין בו מצות השבה, וכי תימא דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ואין כאן אבידה מדעת, הלא כמו כן אמרו איזה שוטה המשבר כליו (חגיגה ג' ע"ב, רמב"ם עדות פ"ט ה"ט) והדרא קושיא לדוכתא. ובאמת נראה דרק בממון פטור אבידה מדעת משום שיש לו רשות לאבד מעותיו משא"כ בגוף ונפש שאינם ברשותו ואינם שלו, והארכתי בזה במק"א.

ובעיקרא דמילתא נראה פשוט דאין החיוב לאפרושי מאיסורא ענין להשבת אבידה כלל, ואף שהרחיבו חז"ל מצוה זו לכלול גם השבת גופו מן המות והצער, אין למדין איסורא מממונא, וכבר ביארתי במנחת אשר ויקרא סימן ב' בשתי דרכים חיוב זה, או משום מצות התוכחה או משום דין הערבות, עי"ש דוק ותשכח. (ונראה דגם המהרשד"ם לא נתכוון לחדש דמשום מצות השב"א מצווים להציל אדם מן החטא, אלא שדן אם צריכים להוציא הוצאות להציל אדם מן העבירה, וכתב שהדברים ק"ו ומה אם להציל גופו מצווין אנו למטרח ולמיגר ק"ו להציל נפשו עי"ש).

ה: בב"מ (ל"א ע"א) דרשו חז"ל "ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע". וכ"ה בחשן משפט סימן רנ"ט סעיף ט'. ולמדנו מכאן דיש מצוה להציל ממון חבירו מן הנזק כשאין ביד הבעלים להציל, אף בגונא דאין כאן "אבידה ומציאה".

ו: ובחשן משפט סימן שמ"ז סעיף ז' איתא "ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציא ממנו בדין הגה ודוקא ששמעון יש לו שום טענה נגד לוי אבל אם אין לו טענה עליהם רק גנבם וזה יודע ראובן אם החזירן לשמעון הגנב חייב לשלם ללוי דהוי ליה להשיב אבידה לבעלים" הרי לן דגם בגניבה יש מצות השבת אבידה ולא רק באבידה.

ז: ובשו"ת הרא"ש כלל צ"ט סעיף ו' כתב דאף בענין שאין חיוב להעיד משום "אם לא יגיד" אם יש תועלת בעדותו חייב להעיד משום השבת אבידה, והנתיבות בסימן כ"ח סק"א והשער המשפט שם הביאו דברי הרא"ש להלכה, עי"ש.

ח: ביורה דעה סימן שמ"ט ס"ג איתא "אם היו אביו ואמו מזרקין עליו כלים מצוה לאחרים להצילן" ולא ביארו שם הב"י והנו"כ טעם הלכה זו, ומקור הלכה זו בסנהדרין מ"ח ע"א וברש"י שם כתב "אין לך השבת אבידה גדולה מזו".

ולכאורה צ"ע דהלא אבידה מדעת היא ובאבידה מדעת אין מצות השבה כמבואר בסימן רנ"ט ס"ב, דכיון שבכונה תחילה הם מזרקים כלים על המת לכאורה הוי אבידה מדעת, ודוחק לומר דמיירי דוקא כשאינם יודעים שהכלים נאסרים בהנאה, ועוד דלהדיא כתב רש"י שם דמתוך צערו מתכוין הוא לאסור על עצמו כליו הרי דמתכוין הוא להפסיד ממונו, וצ"ל דכיון דמתוך צער ויגון הוא עושה כך אין זה אבידה מדעת ומצוה להציל, ויש להעיר לפי"ז על מש"כ המנ"ח דאין מצוה להציל מאבד עצמו לדעת, דהדברים ק"ו ומה אם הזורק כלים על המת לא הוי אבידה מדעת ק"ו למי שמאבד עצמו לדעת דודאי אין דעתו מיושבת עליו, ודו"ק בזה.

ט: הנה דנו גדולי האחרונים מה מקור האיסור להזיק ממון חבירו דלא מצינו בתורה אלא חובת תשלומין, אך לא מצינו בזה איסור מפורש, ויש מן האחרונים שכתבו דכל מקור האיסור הוא משום מצות השבת אבידה, דאם מצווה הוא להציל ממון חבירו ק"ו שלא יזיק בידים, כ"כ המנ"ח, הרש"ש בהגהותיו לכתובות, בחלקת יואב ובקהילות יעקב לב"ק, והארכתי בענין זה בפנים אחרות במנחת אשר לב"ק סימן א' ובמנחת אשר ויקרא סימן נ"ב עי"ש ואכמ"ל.