מצות ציצית (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורתם (במדבר ט"ו, לח).


א

במינים החייבים בציצית

"אין חייב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן (וי"א דכולהו חייבין מדאורייתא והכי הלכתא)" (שו"ע סימן ט' סעיף א').

הנה מחלוקת זו שבין הבית יוסף והרמ"א מחלוקת הראשונים היא, ומקורה במנחות ל"ט ע"ב שם תנא דבי ר' ישמעאל "הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים" אך מדברי רבא מבואר דאף שאר מינים חייבים מה"ת "דרבא רמי, כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין" הרי דלרבא שאר מינים נמי חייבים בציצית, והתוס' שם כתבו דרש"י ור"ת פסקו כרבא משום דהוא בתראה, אך הרי"ף שם וכן הרמב"ם בפ"ב מציצית ה"ג פסקו כתנא דבי ר' ישמעאל דרק בצמר ופשתים חייבים מה"ת.

ורבים מן הראשונים והפוסקים פסקו דראוי ללבוש טלית של צמר כדי לצאת מידי ספק ולקיים מצוה דאורייתא, כ"כ בספר המכריע סי' פ"ח, באגור הלכות ציצית סי' ח', וכ"ה בבית יוסף שם, ובאליהו רבא כתב דכך ראוי לנהוג אף בטלית קטן, וכך הסיק המשנ"ב בסי' ט' ס"ק ה' עי"ש.

אמנם במעשה רב אות יז איתא דהגר"א נהג ללבוש טלית קטן מצמר גפן ולא מצמר, אך ראיתי שם בשם הגרנ"ה הלוי דאין ראיה ממנהגו זה שהרי נהג ללבוש טלית גדול מצמר כל היום כולו וא"כ קיים המצוה דאורייתא ורצה לקיים אף את המצוה דרבנן דלא תסור. (וחידוש גדול יש בדרך זו דיש חיבה יתירה וענין לקיים גם את הדרבנן ועדיף לקיים שתיהן הדאורייתא והדרבנן מאשר לקיים בשתי הטליתות מצוה דאורייתא, וצ"ע). ועוד דכיון שנהג ללבוש הט"ק מתחת לכתונתו ובגד הזיעה מן הסתם היה של פשתן החמיר שלא ללבוש בגד צמר ע"ג בגד פשתן ומשו"כ לבש ט"ק של צ"ג עי"ש. וידוע שהחזו"א לבש ט"ק של כותנה ולא החמיר ללבוש דוקא של צמר.

ונראה ללמד זכות על רבים וטובים שאינם מקפידים ללבוש ט"ק של צמר ובפרט בימי הקיץ החמים, דבאמת עצם ההנחה שיש לירא שמים להחמיר כדי לקיים מצוה דאורייתא ולא מצוה דרבנן רואה אני בו חידוש דהלא חביבין דברי סופרים, ואף דודאי חמורין ד"ת מד"ס מ"מ גם המקיים מצוה דרבנן עוסק במצוה ועושה נחת רוח לקונו, ומהי"ת דהוי נחות דרגא, ואפשר דמשום מה שנתחדש במנחות מ"א דבעידנא דריתחא נענשין על אי קיום מצות ציצית יש ליזהר לקיים מצוה דאורייתא המסלקת חרון אף בשלימות, וצ"ע, אך אף אם נשפיל ראשינו ונקבל בהכנעה כראוי את דברי הפוסקים הנ"ל, בני"ד דעת הרמ"א דנפסקה ההלכה דכל שאר המינים מה"ת הם, ואף לו יהא ספק, וצריך לחדש עוד דיש להחמיר לקיים ודאי דאורייתא ולא ספק דאורייתא ספק דרבנן.

וכאשר צער יש בדבר מחמת החום והזיעה, הלא אף במצוה דאורייתא דנתי במנחת אשר בראשית [סי' ל"ט] עד כמה אדם צריך להצטער בקיום המצוות, דהלא לגבי הוצאת ממון כתב הרמ"א בסי' תרנ"ו סעיף א' דאין לאדם להוציא הון רב על המצוות, ומסתבר דצערא דגופא לא גרע מהוצאת ממון, ובמקום צער גדול מותר לבטל מצוה חיובית כמו לולב (דבהכי עסקינן בסי' תרנ"ו) וק"ו מצוה קיומית כציצית שאין בו ביטול מצות עשה ממש אלא העדר קיומה, וק"ו ב"ב של ק"ו כאשר הוא מקיים במקומה מצוה דרבנן שיש בו גם ספק דאורייתא כנ"ל.

ומשום כך פשוט שאין להטיל דופי ברבים וטובים שנהגו ללבוש ט"ק של כותנה ושאר מינים בימי הקיץ.

אמנם מטעם אחר כתב המגן אברהם שם ס"ק ג' וסי' ח' ס"ק ט"ז דאין לברך אלא על טלית של צמר וציצית של צמר שהרי דעת הב"ח כהגהות מיימוניות דרק כשיש תכלת ציצית של צמר פוטרין כל המינים עי"ש, אמנם רוב האחרונים דחו שיטה זו, ועוד דאנן מברכינן אטלית גדול ופוטרין את הט"ק ואין הדבר נוגע אלא לבחורים שאינם מברכים על ט"ג.

ועיין עוד באגרות משה או"ח א' סי' ב' וא"ח ב' סי' א' ושוב בח"ג סי' א' שכתב דראוי להקפיד בט"ק של צמר וביו"ד ח"ג סי' נ"ב כתב שכן אכן נהג בעצמו עי"ש.

ב

בטלית שאין בה הנאת לבישה

אמנם יש לעיין בהמהדרין בט"ק של צמר אף בימי הקיץ החמים ושמחים להדר במצוות אפילו במקום צער, דהלא מבואר בתוס' נדה ס"א ע"ב דאין מצות ציצית אלא בלבישת הנאה וכאשר אינו נהנה בלבישת הבגד אין מצות ציצית (וכתבו לפי דרכם דאין לעג לרש במת שאין בבגדיו ציצית, דגם חי דומיא דמת שאינו נהנה בלבישה פטור מן הציצית עי"ש, ובאמת כ"כ הבית יוסף בריש סי' י"א בגלימא שלא נהגו להטיל בה ציצית וכתב לבאר "ולי נראה שהטעם שלא נהגו להטיל בהם ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגן על האדם מפני החום והקור זכר לדבר (איוב כ"ד ז') ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותה להגן אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה כיון שתחלת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשיב כסות ופטור" הרי לן דאין חיוב ציצית אלא בלבישה שיש בה הנאה, וא"כ כשלובש ט"ק של צמר בימות הקיץ ואינו נהנה אלא מצטער לכאורה אין בו מצוה כלל, ומה בצע כי נברח ממצוה דרבנן ולא נקיים מצוה כלל.

אך באמת נראה דלא צריך להנות בפועל מן הלבישה דא"כ נתת דבריך לשיעורים ומי לידינו יתקע שהלובש כמה בגדים נהנה בפועל מכל מלבוש ומלבוש כדי לחייבו בציצית, אלא נראה שאין הדבר תלוי אלא במהות הבגד אם עשוי הוא להנאת לבישה, וכל בגד שאין עיקרו להנאה כגון האי גלימא שדן בו הבית יוסף ובגדי מתים שבתוס' אכן פטורים מן הציצית משא"כ בט"ק בימי הקיץ.

אך ביותר קשה לפי"ז בטלית גדול בזמנינו שכל ענינו כדי לקיים מצות ציצית בלבד ופשוט שאינו עשוי כלל להנאת לבישה ואנה אנו באים במצות ציצית.

ונראה בזה יסוד גדול שלמדתי מתוך כמה סוגיות, והוא ענין הנוגע ל"חפצא דמצוה" בתחומים שונים. ויסוד הדבר דבכל מקום שמצינו בחפצא שאינו ראוי למצוה אא"כ נעשה בכונה מסויימת, אם נעשה לשם קיום מצותו דיו, וכשר הוא לקיום המצוה כאילו נעשה בכונתו המסויימת.

ובני"ד נראה דאף אם אין דין בגד אלא בבגד העשוי לשם הנאת לבישה, בגד שנעשה לשם קיום מצות ציצית, כשר הוא ודינו כבגד לגבי מצות ציצית, ורק בבגד דעלמא כגון גלימא הנ"ל שנעשה לשם כבוד אמרו דכיון שלא נעשה לשם הנאה אינו בגד. וראיתי שוב שכבר העיר בעיקר שאלתנו הקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ג אות ח' ולא מצא בזה ביאור מספיק עי"ש.

וכיוצא בזה מצינו לגבי סוכה, דהלא בסוכה ט' ע"א מבואר דסוכת גנב"ך כשרה והוא שעשאה לשם צל, אך מה נעשה בסוכתנו שאינן עשויות לשם צל אלא לשם מצות סוכה בלבד, וכל אדם יש לו בביתו די צל, הרי מציאות היא שאינו יושב בסוכה כל השנה, ובאמת כבר כתב רש"י בסוכה דף ב' ע"ב "כולהו כר' זירא לא אמרו ההוא לימות המשיח דכתיב, - אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתור אבל סוכת מצוה אינה לצל", ולכאורה דבריו נסתרים מסוגיא מפורשת בדף ט' כמבואר. אלא נראה דרק סוכת גנב"ך בעינן שיהיו עשויות לשם צל, אבל סוכת מצוה דיו שנעשה לשם מצות סוכה.

וכן נראה לגבי נר הבדלה דמחד מבואר בגמ' ובהלכה (סי' רצ"ח סעיף י"א - י"ב) דאין מברכין אלא על נר שעשוי להאיר ומשו"כ אין מברכין על נר של ביהכ"נ ונר של מתים, והרי נר הבדלה דידן אינו עשוי להאיר כלל ואין בו צורך להאיר חשכת ליל כשכל הבית מואר בעין הבדולח, אלא נראה דנר שמדליקין כדי לברך על מאורי האש די בו להכשר מצותו.

והארכתי בזה גם בענין סנדל של חליצה דהלא מבואר בגמ' (יבמות ק"ד ע"א) "ושל זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה א"ל רבינא לרב אשי מאי שנא זקן העשוי לכבודו דלאו להילוכא עביד דבי דינא נמי לאו להילוכא עביד, א"ל אילו אילו מסגי ביה שלוחא דבי דינא מי קפיד עליה דיינא" הרי משמע דרק סנדל העשוי להילוך כשר לחליצה, והלא סנדל החליצה בזמנינו אנן סהדי דלעולם לא ילך בו שליח בי"ד והלא לצחוק יחשב ולא ינעל סנדל זה המשונה ומגושם עד מאוד ולעולם אין לובשין אותו.

אלא נראה בזה, דבאמת לא אמרו בסנדל דבי דינא דצריך לילך בו שליח הבי"ד, אלא שלא ימנעו ממנו ההליכה אם ירצה ללובשו, ולגבי סנדל של סיידין מצינו לשון אחר בשבת (ס"ו ע"א) "סנדל של סיידין טמא מדרס, והלא לאו להילוכא עבדי, אמר ר' אחא.....שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו", ומשמע דלא סגי בכך שלא ימחו בו אם ירצה לטייל בו, אלא רק משום שבפועל הוא מטייל בו עד שמגיע לביתו יש עליו שם נעל, והנראה בזה דסנדל דבי דינא שעשוי לשם מצות חליצה די בכך להחשיבו ולהכשירו למצות חליצה, אך מ"מ אם אי אפשר ללובשו פשוט דאינו נעל, ולכן בעינן שלא יקפידו ולא ימחו הבית דין בשליחם אילו ירצה ללובשו, אבל אין צריך שיהיה עשוי להילוכא.

וידעתי שעמוד ההלכה האגרות משה נתחבט מאוד בשאלה זו לגבי מנעל החליצה בזמנינו, וזה הנלענ"ד בפתרון חידה זו.

ודוק בכ"ז כי נכון הוא ויסוד גדול יש בו להבנת ענינים רבים.

ג

במיני חומרים חדשים אם חייבים בציצית

הנה לפני כעשרים שנה התחילו לייצר טליתות קטנים מניילון דק הנראה כמעשה רשת והוא חומר מאוד דק וקל שאין מזיעים בו, אך נתעוררו רבים דאפשר שבגד זה אינו חייב בציצית כלל אפילו מדרבנן וברכתו ברכה לבטלה, וכמה טעמים יש בזה.

א' באגרות משה או"ח ח"ב סי' א' כתב דדין בגד זה כבגד עור שפטור מן הציצית כמבואר במנחות מ' ע"ב, והנה בגמ' לא מבואר למה בגד עור פטור מן הציצית, והאג"מ כתב משום שאינו אריג, ובאמת כך כתב הלבוש בסי' י' ס"ד והשו"ע הרב בסי' י' ס"ז כתב ד"על כנפי בגדיהם" כתיב ואין בגד אלא ארוג. והאג"מ הוכיח מפכ"ז דמס' כלים דכיון שאין עור צריך צריך אריגה ובדרך כלל אין אורגין אותו אף אם חתכו לחוטין וארגו אינו בגד וה"ה לניילון עי"ש.

ב' בדברי יציב או"ח סי' ג' דן בארוכה בדבר הגדל בים שכתב הרמב"ם בפ"א מכלים ה"ג והי"א שאינו מקבל טומאה, אם גם לענין ציצית אין עליו שם בגד או שמא אין זה אלא דין מסוים בטומאה וטהרה עי"ש.

ובאמת אין נראה דניילון העשוי מנפט גולמי הוי גדל בים דהנפט הוא חומר גלם שמפיקים מקדוחים תחת קרקעיים ימיים או יבשתיים אבל אין מפיקים נפט ממי הים ואינו מעורב במי הים באופן טבעי. אך מטעם אחר יש לדון, דלכאורה נראה דאין תורת בגד אלא במה שצומח וגדל, או מהקרקע כמו פשתן או על בעלי חיים כמו צמר, וכל המינים שמנו חז"ל והרמב"ם בפ"ג מציצית כמו קנבוס וצמר גפן וצמר ארנבים כולם גידולי בע"ח וגידולי קרקע הם, ונראה לכאורה דרק בהם יש תורת בגד דומיא דצמר ופשתן בין אם שאר הבגדים חייבין בציצית מה"ת ובין אם מדרבנן, וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"א מכלים הי"א דאין טומאה אלא בגדל מן הארץ ולא בגדל מן הים, ולפי"ז נראה דהעשוי מחומרי גלם אין עליו תורת בגד. (ואפשר שזה הטעם שעור אין עליו תורת בגד אלא תורת כלי עור, דעור אינו גדל וצומח, אך אפשר דכיון שהוא גדל עם החי וטבעו שגזעו מחליף הוי כצומח וכצמר, וצ"ע).

ג' בשו"ת להורות נתן ח"ב סי' א' פקפק עוד לפי המבואר בפכ"ח משנה ט' מכלים והביאו הרמב"ם בפכ"ב מהלכות כלים, ד"חלוק של סבכה" שבשרו נראה מתוכו ע"י "חלונות" שבבגד אין בו תורת בגד ואינו טמא, ואף שכתב שם המשנה אחרונה שבבגד עליון לית לן בה, בצדק כתב בלהו"נ שם דאין יסוד לחידושו, וגם טליתות אלה כעין רשת הם והבשר נראית דרכן, ועי"ש עוד באריכות נפלאה.

סו"ד יש לפקפק אם בגד זה חייב בציצית ואין לברך עליו, וכמדומה אני שעקב דקדוקים של שומרי הדת המדקדקים במצוות פסקו מלייצר טליתות אלה.

ד

בטלית קטן פחות מכשיעור

הנה שיעור טלית מבואר בסי' ט"ז ס"א "שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשון ורובו של קטן" ורוב הפוסקים נקטו דשיעור זה נאמר גם על טלית קטן. אמנם בערוך השלחן סי' ח' ס"ד וסי' ט"ז ס"ה כתב דעתו דבטלית קטן אין בכלל שיעור וכל בגד ד' כנפות שילבש האדם חייב בציצית ולא ניתן שיעור זה אלא בטלית גדול, וכתב בזה ליישב מנהג רבים בימי קדם שלבשו ט"ק קטן מהשיעור.

ובאמת כבר כתב המג"א ברי"ס ט"ז בשם שו"ת הרמ"א דנהגו רבים ללבוש ט"ק פחות מכשיעור, וכ"ה בדרכי משה סי' ח' וכתב שם דמשום כך ראוי לברך בלשון על מצות ציצית ולא "להתעטף בציצית" דמשמע שמברך על עטיפה מסויימת זו, והרי אין בה מצוה כיון שאין בה שיעור, לכן יברך על מצות ציצית שמשמעו ברכה על מצות ציצית שניתנה לנו לקיימה עי"ש.

והדברים לכאורה מעוררים פליאה רבתי, דלכאורה ברכה לבטלה היא כיון שאין בבגד שיעור ואין בלבישתו מצוה, ומה לן בנוסח הברכה וכי המברך על אכילת מצה בפחות מכזית אין ברכתו לבטלה.

ובאגרות משה יו"ד ח"ג סי' נ"ב אות ב' כתב דכיון שנהגו בט"ק קטן משיעורו ונהגו להטיל בו ציצית הוי מנהג ומברכין על המנהג, ולענ"ד פירוש זה רחוק מאוד, דלכאורה הוי מנהג טעות, ועוד דבהלל דר"ח שמברכין על המנהג אומרים "לקרוא את ההלל" ולא על מצות ההלל וכך גם בנ"ח בביהכ"נ דמברכים בו על המנהג הנוסח הוא להדליק ולא על מצות.

ולענ"ד נראה ביאור הדברים, דאין צריך שיעור אלא לחיוב אבל לא למצוה, דכל המטיל ציציות בכנפי כסותו ונושא עמו חותם של עבדות מקיים מצוה, אף שאין חיוב אלא בבגד גמור שיש בו שיעור עטיפה דלא חייבוהו בציצית אלא בראוי לעיטוף, כך נלענ"ד ביסוד הדברים אף שעדיין צ"ע בליבונם. (ולפי"ז אין מקום לחידושו של האבני נזר דהא כל מרור פחות מכשיעור יברך על אכילת מרור, והארכתי בזה במק"א).

ה

היוצא בשבת בט"ק פחות מכשיעור

כתב המשנה ברורה בסי' י"ג סק"ב דהיוצא בשבת לרה"ר בטלית מצוייצת קטן מכשיעור חייב חטאת, והביא הלכה זו בשם הפמ"ג. ולכאורה תמוה דהלא מבואר בגמ' דרק משום דחוטי חשיבי ואינו מבטלן לבגד ועתיד ליטלן אמרו דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת כמו שכתב שם המשנ"ב בס"ק ג', וא"כ בט"ק זה הלא אינו עתיד ליטלן ובטלי לבגד ולא הוי משא, וכבר השיג עליו החזון איש באו"ח סי' ג' סוף אות כ"ח. (ועיין במשיב דבר ח"א סי' ב' באריכות גדולה שכתב להמשנה ברורה שהשיג עליו מטעם אחר דרק תכלת חשיבי ולא בטלי ולא חוטי לבן עי"ש).

ובדעת הפמ"ג והמשנ"ב צ"ל חדא מתרתי. א' אפשר שכל הבגד משא היא דכיון שט"ק דידן אינו בגד בעלמא ואין לובשין אותו אלא לשם מצות ציצית, באופן שאין בו מצוה הוי כמשא, אך לענ"ד סברא זו רחוקה, דמ"מ לובשה לרצונו ולו תהא כונתו רק להיראות כמי שלובש ציצית וכמ"ש החזו"א שם, ב' אם יתברר לו שאינו מקיים מצוה בטלית זו ויכוין לבו לדקדוק המצוות, עתיד הוא להעביר את חוטי הציצית לבגד אחר ומשו"ה הוי משא, ועדיין צ"ע בדברי מאורי הדורות ועמודי ההלכה הפמ"ג והמשנ"ב.