מציל עצמו בממון חבירו (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" (ו' כ"ח).

"עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר מצפרדעים, ומה צפרדעין שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה" (פסחים נ"ג ע"ב)


א

מציל עצמו בממון חבירו

הנה דנו האחרונים אם מותר לאדם לפקח נפשו בממון חבירו, יש מהם שקבעו בפשיטות גמורה דאי אפשר שאיסור גזל ידחה פקוח נפש דודאי לא חמור אי' גזל מכל איסורים שבתורה שנדחים בפני פקוח נפש, ויש מהם שנראה להם עיקר דאין איסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש דאף דעבירות שבין אדם למקום נדחין כדי לפקח את הנפש, עבירות שבין אדם לחבירו שאני.

המשנה למלך בפרשת דרכים דרוש י"ט דייק מדברי רש"י (ב"ק ס' ע"ב) דאסור להציל עצמו בממון חבירו ותמה עליו דהלא מלבד ג' עבירות נדחין כל עבירות שבתורה מפני פקו"נ, וכך כתב בתוקף השדי חמד כללים כלל א' אות ט"ז, אך מאידך הביא מהר"ץ חיות ביומא פ"ג ע"ב בשם החת"ס שכתב לו במכתב בפשיטות דאסור להציל עצמו בממון חבירו וכן כתב השואל ומשיב מהדורא א' ח"ב סי' י', וגם הגאון בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון ח"א סי' קס"ז נקט עיקר בדעת רש"י דאין איסור גזל נדחה מפני פקו"נ ועמד על דעתו שם בסי' קס"ח – ע' ובח"ב סי' קע"ד עי"ש.

וכיון שלענ"ד תימה גדולה הוא לומר שאסור להציל עצמו בממון חבירו דבכל מקום חמירי איסורי מממוני, ובפרט לגבי פקו"נ, וכי איסורי כריתות ומיתת בי"ד שהותרו לצורך פקו"נ קילי משו"פ של חבירו, אמרתי לעיין במקורות הש"ס והראשונים בענין זה לראות איזהו דרך ישכון בה אורה של תורה בהלכה זו.

א

הנה שנינו בב"ק ס' ע"ב "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וגו' מאי קמיבעיא ליה וכו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" והתוס' שם פירשו "איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש" וכ"כ הרא"ש שם, אך מדברי רש"י מבואר דהנידון לא היה בענין חיוב תשלומין אלא אם מותר לשרוף את גדישי השעורים כדי למנוע מסתור מן הפלשתים וכפשטות לשון הגמ' "מהו שיציל עצמו בממון חבירו" והתשובה היתה "אסור להציל עצמו בממון חבירו" דבהמשך הסוגיא דרשו את הכתוב "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" על ענין זה וכתב שם רש"י "שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו" ומבואר בדבריו דמאחר ואמרו אסור להציל עצמו בממון חבירו אכן לא שרף את חלקת השעורים, ורבים הבינו מתוך דברי רש"י דאכן ס"ל דאסור להציל עצמו בממון חבירו ונקטו שבשאלה זו נחלקו רש"י ותוס', ועיין בבנין ציון שם שנטה לפירוש רש"י מתוך פשטות לשון הגמ' בשאלתו של דוד "מהו להציל עצמו וכו'", ומתוך התשובה "אסור להציל עצמו בממון חבירו" עי"ש.

אמנם באמת מצינו עוד לשון זה "אסור להציל עצמו בממון חבירו" בב"ק קי"ז ע"ב אף ששם אין המדובר בשאלה של איסור והיתר אלא בענין תשלומי ממון בלבד דאמרו שם " רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו, ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו" ואף שאין המדובר אלא בשאלת התשלומין אמרו "אסור להציל עצמו" הרי דאין הכרח מלשון זה דמיירי בשאלה של לכתחלה. אך באמת יש לדחות דהא בהא תליא דכיון דאסור להציל עצמו לכתחלה בממון חבירו ממילא חייב בתשלומין אם הפסיד חבירו בהצלתו, אבל אם שורת הדין היתה נותנת דמותר להציל עצמו פשוט דלא היה חייב לשלם אם עשה כן וז"פ.

אמנם מלבד הקושי הגדול בסברא לומר דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו כנ"ל, לכאורה סותר רש"י את דברי עצמו שהרי ביומא פ"ג ע"ב אמרו "ר' יהודה ור' יוסי הוו קאזלי באורחא אחזיה בולמוס לר' יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא" וברש"י פירש שם "קפחיה, כפאו ונטל ככרו ממנו" הרי דמי שאחזו בולמוס רשאי לחמוס ממון חבירו ע"מ לפקח נפשו. ובהגהות מהר"ץ חיות שם הקשה כן בשם החת"ס ותירץ דבאמת לא נטל בע"כ של הרועה אלא מדעתו נתן לו, אך באמת מבואר להדיא ברש"י שבע"כ נטל ממנו ונמצאו דברי רש"י סותרים אלו את אלו.

ומשו"כ היה נראה לענ"ד דבאמת כשיש מצב של פקו"נ ממש אין כלל ספק דמותר ואף חייב אדם להציל נפשו בממון חבירו וכן מוכח מהא דיומא, אלא שבב"ק נשאלה שאלה האם היתר גמור הוא להציל עצמו בממון חבירו ואין בזה גדר גזל כלל אלא הוי כעין גדר הותרה, דממון האדם כהפקר הוא לגבי הצלת הנפש וכשם שהבעלים חייבין להוריק ממונם כדי להציל את הנפשו כמבואר בקידושין ח' ע"ב באיבעית הגמ' בכלב רץ אחריה וקידשה בככר שזרק לכלב כדי שירפה הכלב ממנה "דמצי אמרה ליה מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן" (ועיין במנחת אשר בראשית סי' ל"ח ז' שם נתבאר דחייב אדם להוציא כל ממונו להציל את הנפש), כך מותר לחבירו להציל נפשו בממונו של זה ולפי"ז מותר לשרוף את הגדיש למנוע מסתור מן הפלשתים שופכי הדמים, או שמא יש בזה איסור גזל, אלא שאיסור גזילה דחויה מפני פקו"נ כשאר עבירות שבתורה אבל מכיון שזה כעין גדר דחויה אין לשרוף גדישו של חבירו אלא צריך לטרוח ולהשתדל להציל את הנפש בדרך אחר, כגון לגדור את הגדיש או לשומרו סביב סביב כדי שלא יוכלו הפלשתים להסתתר בו וכדו' טצדקי שונים כדי למנוע הפסד ממון חבירו, ובאמת מסתבר במציאות החיים דבטירחא יתירה אפשר להציל עצמו גם ללא הפסד ממון חבירו, כמובן.

כך נלענ"ד ביאור דברי רש"י ולפי"ז אתי שפיר גם לשון הגמ' אסור להציל עצמו, דהיינו שיש צד איסור בדבר ואינו היתר גמור אלא גדר דחויה ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ולפי"ז נראה עוד דרש"י ותוס' לא פליגי ביסוד השאלה, דשיטת התוס' ששאל אם צריך לשלם או לא, ג"כ תלוי בשאלה זו, אם גזל יש כאן אלא שמותר לגזול לפקח נפשו ואז פשוט דמ"מ חייב לשלם, או שמא אין זה גזילה כלל דהתורה הפקירה ממון האדם אצל הצלת הנפש, ואף בדיעבד אין כאן חובת תשלומין כלל, ונמצא דביסוד הדברים השאלה דומה ביסודה לפי פירושי רש"י והתוס' אלא דלרש"י נשאלה השאלה עד כמה צריך להשתדל למנוע הפסד ממון חבירו, ולתוס' נשאלה שאלה לגבי חיוב תשלומין בדיעבד, ודוק בעומק הדברים.

ב

אך בגוף סתירת רש"י הנ"ל, אפשר בדרך אחר, לפי"ד השטמ"ק בשם הראב"ד בב"ק דף קי"ז ע"ב שהקשה במה שאמרו שם "אסור להציל עצמו בממון חבירו" והלא בקידושין דף ח' ע"ב אמרו "דמדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן" הרי דחייב אדם להוציא ממונו להציל חבירו, וכתב לחלק דכאשר האדם רואה את חבירו בסכנה ונתחייב במצות השבת גופו חייב להצילו אף בממונו אבל כשאין האדם רואה אין מצוה על ממונו וממילא אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו שלא בפני הבעלים עי"ש, ולפי"ז פשוט ליישב הסתירה בדברי רש"י דאף דביומא פ"ג ע"ב קפחיה לרועה ונטל פת לחמו הרי זה משום שנתחייב פלוני להצילו כשרואה שבולמוס אחזתו, משא"כ בשאלתו של דוד מלך ישראל שהיתה אם מותר לשרוף גדישו של חבירו שלא בפניו.אך מ"מ גם הראב"ד שם כתב בסוף דבריו דבכל ענין מותר לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו ואף שלא בפניו עי"ש.

ג

והנה בכתובות י"ח ע"ב נחלקו ר"מ וחכמים בברייתא בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות אם נאמנים, ובגמ' נאמרו כמה דרכים לבאר מחלוקתן. ושם (י"ט ע"א) שנינו "אמר רב חסדא קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, א"ל רבא השתא אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבו"ז ג"ע ושפכ"ד בלבד, השתא דחתמו אמרון ליה אמאי חתמיתו", ומשום קושיא זו דוחה רבא את דברי רב חסדא וביאר מחלוקת ר"מ וחכמים בד"א עי"ש.

ולכאורה מבואר דרב חסדא ורבא נחלקו במה שנחלקו רש"י ותוס' בב"ק אם אדם מציל עצמו בממון חבירו או שמא איסור גזל דוחה פקו"נ.

ואכן מצינו ברמב"ן שהביא י"א דיש ברייתא חיצונית וכך הביא בשט"מ בשם הרא"ה דחכמים אומרים אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא הני ג' עבירות "ור"מ אומר אף הגזל", ועיין בגליון מהרש"א יו"ד סי' קנ"ז ס"א שהביא כן בשם הרא"ה, אך הרמב"ן דחה ברייתא זו וכתב דלאו מילתא היא, וכתב לבאר דברי רב חסדא דאף דמודה הוא דלאו דגזל נדחה מפני פקו"נ מ"מ מדת חסידות הוא למסור נפשו על מצוה זו, ואף במי שמעיד על עצמו שביטל מדת חסידות זו אמרינן "אין אדם משים עצמו רשע" עי"ש.

ואף שלכאורה פירוש זה קשה ליישבו בלשון הגמ' דרב חסדא אמר "עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר", באמת פירוש זה מתיישב עד למאוד בלשון הגמ' דמדברי רבא משמע דאף ר' חסדא מודה ד"אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ואל תתקטלון" אלא שלר"ח מ"מ בדיעבד דחתמו "אמרינן להו אמאי חתמיתו" ובזה חולק עליו רבא, ולפירוש הרמב"ן ניחא דבאמת אף לר"ח שורת הדין דעדות שקר נדחית מפני פקו"נ אלא דמ"מ אמרינן להו "אמאי חתמיתו" והיה לכם לקדש ש"ש לפנים משורת הדין ולא לחתום, ודו"ק.

אך באמת לא הבנתי איזה מדת חסידות יש להיהרג כאשר משורת הדין יעבור ואל יהרג, והלא עד כאן לא נחלקו הראשונים אם מותר לו לאדם להחמיר ולמסור נפשו להריגה כאשר שורת הדין לעבור ולא להיהרג אלא כאשר כופין אותו להעבירו על הדת (בשאר עבירות שאינם מג' עבירות חמורות, בצנעא ושלא בשעת הגזירה), אבל כשאין כופין אותו להעבירו על הדת ואין כאן חילול השם לכו"ע איסור גמור הוא להחמיר ולהסתכן והרי זה בכלל מאבד עצמו לדעת, (וכל זה נתברר במנחת אשר לשמות עי"ש), ומאי שנא לאו דעדות שקר מלאו דנבילה דאסור לו לחשיב"ס להחמיר ולא לאוכלו, ואיך מותר לו ליהרג כדי לא לחתום עדות שקר והלא אין כופין אותו להעבירו על הדת, ודברי הרמב"ן לא ידעתי להולמן וה' יאיר עיני.

ד

והנה בב"ק פ' ע"א אמרו לגבי האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל "מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו וישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עוון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי אלא אותו עון אותה העז שעברתי על דברי חבירי" ולכאורה צ"ע דהלא פיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה ומה חטא מצאו בו.

וכתב המאירי (והובא גם בשט"מ) "אע"פ שבמקום פקו"נ הותרו האיסורים להתרפאות בהם דבר שנאסר מכח תקנה וחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו יותר" ואף שלכאורה משמע מדבריו דדבר שיש בו חשש הפסד ממון חבירו חמור טפי ואינו נדחה מפני פקוח נפש, באמת אי אפשר לומר כן דאף אם נחדש דאיסור גזל אינו נדחה מפני פקוח נפש, שהוא חידוש רחוק לכשעצמו כמבואר, אך בודאי אין זה אלא בגזל ממש אבל דבר שיש בו חשש פסידת אחרים, ודאי שאינו בכלל זה, ובפרט שהעז היתה קשורה ברגלי המטה ושמרוהו שלא ירעה בשדות אחרים וא"כ אין כאן איסור גזל כלל. אלא פשוט דשאני הא דאין מגדלין בהמה דקה דהוי תקנה ומצינו שחכמים החמירו בתקנותיהם וכמ"ש בעירובין (כ"א ע"ב) מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי, דהעובר על דברי חכמים חייב מיתה, והמאירי הדגיש בדבריו דראוי להחמיר ביותר "בדבר שנאסר מכח תקנה וחשש פסידת אחרים" כמבואר.

אך פשוט בעיני דאף זאת לא נאמר במקום פקו"נ ממש, דפשוט דהצלת נפשות דוחה איסור דרבנן, וע"כ צ"ל דלא היה חשיב"ס אלא חולה שאין בו סכנה גמורה וכמו שכתב מהרש"א שם, ואף אם היה חולה שיב"ס היה בידו לקשור פרה לרגלי המטה ולא עז, או לקנות חלב פרה בשוק וכדו', וכיון שאין בזה פקו"נ ממש, ראוי להחמיר בתקנות חז"ל ובפרט שתיקנו משום פסידת אחרים וכל זה ברור.

ואפשר דמשום שחסיד היה וכמ"ש שם "מעשה בחסיד אחד" יש לו לסמוך על הנס שלא יאונה לו כל און ורגלי צדיקיו ישמור, והארכתי במקום אחר בסוגיא דאין סומכין על הנס, והבאתי ממקורות רבים בדברי חז"ל שגדולי האמוראים והתנאים סמכו על הנס לקיים מצותיו ית"ש, וכבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תי"ג שצדיק גמור שזכויותיו מרובות יוכל לסמוך על הנס, ואפשר שזו היתה התביעה על חסיד זה ואכמ"ל.

ה

ואחרי שדנתי בחמש סוגיות בתלמוד הבבלי יש לעיין עוד במה שאמרו בירושלמי (שבת ע"ז ע"א, עבו"ז י"א ע"א) "לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פלוני (שדינו יהרג ואל יעבור) אלא אפילו חמוס את פלוני" שחייב ליהרג, ובפני משה כתב דהירושלמי ס"ל כרב חסדא אליבא דר"מ בכתובות י"ט דבאיסור גזל יהרג ואל יעבור עי"ש, אך הקרבן עדה בשבת שם כתב דחמס שאני דקי"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעמוד כנגדו בחרב וחנית ויהרגנו ולכן הו"ל כאילו אמרו לו הרוג את פלוני, ומשו"כ נקטו חמוס את פלוני ולא אמרו גנוב את פלוני עי"ש.

ולענ"ד פירושו דחוק דמ"מ אין כאן הריגה ודאית ולמה יהרג, ולא נפסוק לו שיחמוס את פלוני אך לא יגע בנפשו לרעה, ואפשר שחששו שגם החמסן ינהג בטבעו וכשבעה"ב קם כנגדו להציל ממונו אף הוא יהרוג את בעה"ב, ולפיכך אמרו יהרג ואל יעבור, אך כ"ז דוחק, ונראה יותר כפירוש הפ"מ.

ב

ברכה על קידוש ה'

כתב השל"ה בשער האותיות (והובא בפתחי תשובה יו"ד סימן קנ"ז סק"ו) דהמוסר נפשו על קדושת ה' יברך "אקב"ו לקדש שמו ברבים", וגם בשם הרב המקובל רבי מנחם רקנאטי כתב דחייב לברך.

אך המהר"ם שיק בספרו על המצוות מצוה רצ"ז פקפק דכיון שאמרו חז"ל דבשעת קריעת ים סוף ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר הקב"ה "מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה" הרי שהקב"ה מצטער אף באבוד הגוים וק"ו במות אדם כשר מישראל ולא ניח"ל לקב"ה שיברכו על כך עי"ש.

והדברים תימה מה ענין שירה לברכת המצוה, והלא אף בקריעה על המת מברכים דיין האמת, ועוד דאין לך זכות גדולה ממסי"נ על קד"ה ויש לקיים מצוה זו באהבה גמורה ובשמחה ולמה לא יברכו עליה.

(וראיתי במבוא לספר יסוד ושורש העבודה, שהוא לימד את הגר צדק אברהם בן אברהם ברכה זו ובירך כך בשעה שעלה על המוקד, ולא ידעתי מקור הדברים).

אך לענ"ד יש לעיין אם מברכים על מצוה זו מתרי טעמי.

א. כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח דאין מברכין על מצוה שתלויה באחרים שמא בסוף לא יקיימנה וברכתו תהיה לבטלה ומשו"כ אין מברכין על מצות צדקה וכדו', וסברא זו מצינו בראב"ד בענין אחר, דהרמב"ם כתב בהלכות אישות פרק ג' הלכה כ"ג דמברכין ברכות אירוסין לפני הקידושין והראב"ד כתב דכיון דמצוה זו תלויה באשה ושמא לא תתרצה להתקדש בסוף יש לברך אחר האירוסין ולא לפניו עי"ש.

וא"כ נראה דלשיטת הרשב"א לא יברכו על קידוש ה' שמא לא יהרגוהו, ולשיטת הראב"ד יש לעיין דאפשר דבמצוה שאי אפשר לברך אחריה, מודה אף הוא שיברך לפניה, דהיכי דאי אפשר שאני וצ"ע.

ב. אך הנראה עיקר לשלול ברכה זו, לפי מה שביארתי במק"א דלעולם אין ברכת המצוה אלא במצוה שיש בה מעשה בקום ועשה ולא במצוה שאין בה מעשה והיא מתקיימת בשוא"ת, וכיון דמצות קידוש ה' מעצם טבעה אין בה עשייה מצד המקדש שמו ברבים ואין היא אלא נמנע מלעשות עבירה ומניח שיהרגוהו, אין בה ברכת המצוה.

כך נלענ"ד לפלפולא ולסברא, אך בטלה דעתנו אל מול הדרת גאונותם וקדושתם, כזוהר הרקיע מזהירים.