מצות תפילה (תש"פ)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויפגע במקום" (כ"ח י"א).

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כ"ד ס"ג).

"וישכם אברהם בבקר" (י"ט כ"ז).

"איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום... תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ברכות כ"ו ע"ב).

נחלקו הראשונים במצות התפילה מה פישרה, וג' מחלוקות בדבר.

שיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא, דחייב אדם מה"ת להתפלל בכל יום, וכמ"ש בספר המצוות (עשה ה') ובהקדמה להלכות תפלה , וכ"כ בפרק א' הלכה א': "מצות עשה להתפלל בכל יום". והרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חולק על שיטת הרמב"ם וס"ל דדרשה זו אינה אלא אסמכתא, ומצות תפלה אינה אלא מדרבנן, ומצות העבודה היא מצוה כוללת וז"ל: "עיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם שתהי' כל עבודתנו לאל ית' בכל לבבינו כלומר בכונה הרצויה שלימה לשמו". והסמ"ג (עשה י"ט) נקט כשיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא בעוד הסמ"ק (מצוה י"א) כתב כשיטת הרמב"ן עי"ש.

אמנם הרמב"ן בסוף דבריו לאחר שהאריך להוכיח דמצות תפלה מדרבנן, הוסיף על הלוחות הראשונות אשר בידיו, וכתב "ואם אולי יהי' מדרשם בתפלה עיקר מן התורה וכו' נאמר שהיא מצוה לעת הצרות וכו'" הרי לן חידוש בדברי הרמב"ן דאפשר דבאמת יש מצוה מה"ת להתפלל, אך לא כשיטת הרמב"ם דמצוה להתפלל בכל יום אלא מצוה זו נוהגת בשעת צרה בלבד. [והרי בלא"ה יש מצוה מה"ת לזעוק ולהריע בשעת מלחמה ובשעת צרה, כמבואר בפר' בהעלותך (במדבר י' ט): "והיה כי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות. וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות תעניות, וז"פ].

ויש לעיין בשיטת הרמב"ן מה עיקר שיטתו האם מה שכתב בתחילת דבריו דאין כלל מצוה מה"ת להתפלל, דהתפלה מחסדי הקב"ה ששומע תפלת כל פה, אבל איננה חובה, ומצות העבודה כללית היא לכל מצוות התורה שיעשו בכונה שלימה ודעת רצויה, או שמא מה שכתב בסוף דבריו שיש מצוה להתפלל  בשעת צרה. וראיתי בספר החינוך (מצוה תל"ג) שכתב בסו"ד דמי שהיה בצרה ולא התפלל לקב"ה ביטל מצוה זו לדעת הרמב"ן [כ"ה בגירסת המנחת חינוך, וראיתי בזה נוסחאות אחרות שכתוב בהם לדעת הרמב"ם אך לשון זה משובש ורחוק שיכתוב החינוך: "מי שעבר עליו יום אחד ולא התפלל ביטל מצוה לדעת הרמב"ם ומי שהוא בצרה ולא התפלל ביטל מצוה להרמב"ם", ולכן נראה ברור כגירסת המנ"ח].

ומבואר מדבריו דנקט סוף דברי הרמב"ן לעיקר, אך זה תימה גדולה דבסוף ספר המצוות כתב הרמב"ן להדיא שהוא מסלק מחשבונו של הרמב"ם מצוה ה', ומוכח מדבריו דעיקר שיטתו כתחילת דבריו, דאין התפלה מצוה מה"ת כלל, אלא שכתב דאף אם נקבל את דברי הרמב"ם דתפלה מה"ת כדרשת חז"ל על פסוק זה נאמר דאין המצוה אלא בשעת צרה כנ"ל. וראיתי שגם המג"א (סי' ק"ו סק"ב) כתב בדעת הרמב"ן דאין מצות תפלה מה"ת כלל עי"ש.

ונמצאו שלש מחלוקות בדבר, דעת הרמב"ם דמצוה מה"ת להתפלל פעם אחת ביום, דעת הרמב"ן אליבא דהחינוך דמצוה מה"ת להתפלל בשעת צרה, ודעת הרמב"ן כדמשמע מדבריו דאין מצות תפלה מה"ת כלל אלא זכות וחסד ה'.

וראיתי בדברי הגרי"פ פרלא בספר המצוות לרס"ג (ח"א עשה ב') שהוכיח מדברי הרס"ג בספר האמונות והדעות (מאמר חמישי) דג' תפלות בכל יום דאורייתא, אך באמת לא מצינו לאחד הראשונים שג' התפלות יהיו מה"ת, ונראה ברור דאין כונת הרס"ג שם דהוי מצוה מה"ת ממש, אלא שיש לו עיקר מה"ת שהרי אבות תקנום ורמוזי באורייתא.

וכיוצא בזה צ"ל בביאור דברי הגמ' (תענית כ"ח ע"א) דקרבן עצים דוחה מעמד של נעילה אבל לא מעמד של מנחה, דהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ופירשו שם רש"י ותוס' דמנחה דבר תורה היא, דילפינן מיצחק דכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה", ותימה דסוגיא זו סותרת את המבואר בכמה מקומות בגמ' דתפלה דרבנן, ואיך אמרו שם דתפלת מנחה מה"ת. וע"כ צ"ל דאין כונת הגמ' שם דהוי מה"ת ממש, אלא דהללו [תפלת מנחה] ד"ת הם לגבי נעילה דהוי לגמרי מדברי סופרים, דתפלת מנחה רמיזי בקרא ויצחק תיקנה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, ולפיכך חמורה תפלת מנחה מנעילה, אף שגם תפלת מנחה אינה מצוה מה"ת. ובדרך זה נראה גם בכונת הרס"ג בספר אמונות והדעות, וז"ב.

והנה בברכות (כ' ע"ב) מבואר במשנה דנשים חייבות בתפלה, ונחלקו הראשונים בגירסת הגמ', לגירסת רש"י אמרו שם: "מ"ט משום דרחמי נינהו", וכל כונת הגמ' לבאר למה חייבו חכמים את הנשים במצות התפלה. ורש"י כתב כן לשיטתו דתפלה דרבנן, וגם המאירי שם כתב לפי גירסא זו דתפלה דרבנן ולא מה"ת. אך התוס' וכמה ראשונים גרסו שם בגמ' "פשיטא, מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמשמע לן", והיינו דמתחילה קס"ד דמצות עשה שאין הזמן גרמא היא ומהי"ת לפטור נשים, ותירצו דכיון דכתיב ערב ובקר וצהרים הו"א דהוי מ"ע שהזמ"ג, וקמ"ל דחייבות. ולפי גירסא זו משמע דתפלה מה"ת שהרי הקשו פשיטא דנשים חייבות כיון דמ"ע שאזמ"ג, ואם כל מצותו מדרבנן אין זה תלוי אלא בתיקון חז"ל באופן מסויים וככל מצוה ומצוה. ובאמת כבר הוכיח המגילת אסתר מסוגיא זו (שם) כשיטת הרמב"ם דתפלה מה"ת. ובשאג"א (סי' י"ד) תמה עליו דאדרבא ממה שאמרו דנשים חייבות משום דרחמי הוי משמע דהוי מדרבנן, אך באמת נראה דשאלה זו תלויה בשתי הגירסאות שבדברי הראשונים שם כמבואר.

והנה בערוך השלחן (ריש סימן פ"ט) האריך לטעון דגם לשיטת הרמב"ן עיקר תפילה דאורייתא דהלא משלשת עמודי תבל היא, אלא שאין מקומה במנין התרי"ג, וכתב בזה כמה דרכים, עי"ש.

אך אין דבריו מתיישבים בלשון הרמב"ן. ויותר נראה דודאי התפילה מיסודות העבודה היא, אך אין חיובה מה"ת, אמנם אפשר שכדי להשלים את החיוב לשלימות העבודה בהכרח צריך גם להתפלל. ודו"ק בדקות הענין.

ב

הנה הרמב"ן הוכיח שיטתו מכמה סוגיות מפורשות שמבואר בהן להדיא בדברי הגמ' דתפלה דרבנן, בברכות (כ"א ע"א) לגבי בעל קרי קורא קר"ש כיון דהוי מה"ת אבל אינו מתפלל כיון דתפלה דרבנן. בשבת (י"א ע"א) דר"ש בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן מבטלין ת"ת בשביל קר"ש דאורייתא ולא לתפלה דרבנן, בסוכה (ל"ח ע"א) דמפסיקין הסעודה בשביל לולב דאורייתא אבל לא לתפלה דרבנן. ובישוב שיטת הרמב"ם כתב הכס"מ (ריש הל' תפלה) דכל אותן הסוגיות עוסקות בסדר התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אבל מה"ת יוצא בתפלה כלשהי ללא מטבע מסויימת ובהכי לא איירי עי"ש.

ומשמע מדברי הכס"מ דמה"ת יוצא בתפלה כלדהו ממש ללא שום נוסח ומטבע, וכ"כ המגן אברהם (סי' ק"ו ס"ק ב') ליישב מנהג זמנו דנשים לא התפללו, דמה"ת יוצאים יד"ח בכל תפלה שהיא שאומרות בבוקר בקומן משנתן, ואף חז"ל לא חייבום יותר מזה, ורק לאנשים תיקנו את תפלת העמידה עי"ש. [ולכאורה נראה דגם בברכת הנהנין יוצא יד"ח מה"ת כיון שהודה הודאה כל שהיא להקב"ה ], והדברים מפורשים בפי' הרא"ה למס' ברכות (דף מ"ח ע"ב) שהקשה קושיא גדולה דמאי שנא תפלה דאף שעיקר מצותה מה"ת אמרו בה שהיא מדרבנן, כיון שנוסח התפלה הוא מדרבנן, מברכת המזון דפשיטא לן בכל הש"ס דהיא מה"ת, אף שגם בברכת המזון אין נוסח אחד מסויים מה"ת, וכל אחד מברך לפי צחות לשונו, ונוסחתה מדרבנן. ותי' הרא"ה דברהמ"ז ענינה מוגדר ומסויים מה"ת לברך על הארץ הטובה אף שנוסחתה מדרבנן, אבל בתפלה אף כל עיקר ענינה אינו מוגדר מה"ת, דיוצא יד"ח בכל ענין מעניני התפלה בין בשבח ובין בהודאה ובין בבקשת צרכיו ומשום כך אמרו דתפלה מדרבנן עי"ש היטב.

ובשאג"א (שם) הקשה עוד לשיטת הרמב"ם, מהמבואר בברכות (כ"א ע"א) דבעל קרי קורא קר"ש בשלימותה אף שמה"ת יוצא יד"ח בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, דכיון שעיקר מצותה מה"ת אמרו חכמים שיקרא קר"ש כדרכו אף במה שאינו אלא מדרבנן, ומאי שנא מתפלה דגם עיקר מצותה מה"ת ואעפ"כ אמרו שבע"ק לא יתפלל.

ויש ליישב קושייתו לפי"ד הרא"ה, דגם מצות קר"ש מה"ת מוגדרת וברורה לומר פסוקים אלה שיש בהם קבלת עול מלכות שמים, ואנשי כנה"ג הוסיפו עליהם פרשיות שגם בהם יש קבלת עול מצות, וק"ו הוא מברהמ"ז, דמה"ת אין בה נוסח מסויים כלל אלא ענין מוגדר דהיינו לברך על המזון, וכ"ש קריאת שמע שאף מה"ת היא פרשה מסויימת, אלא שחכמים הרחיבו בה והוסיפו עליה, ומשום כך תיקנו לבע"ק לומר כולה, משא"כ בתפלה שמה"ת אין בה לא נוסח מסויים ולא ענין מוגדר.

אך עדיין צ"ע וביאור בזה דמ"מ עיקר המצוה בשניהם מה"ת ונוסח המצוה ומטבע שלה מדרבנן ומה לן במה שמצות ברהמ"ז מוגדרת יותר.

ונראה להוסיף בזה דשאני תפלה דרבנן, מבהמ"ז וק"ש דרבנן, ביסוד גדרן. דבבהמ"ז וקר"ש באו חכמים רק להרחיב את דיבור המצוה ולתקן את ניסוחה, אבל מהות המצוה אחת היא מה"ת ומדרבנן, משא"כ בתפלה דנראה דחלוקה מצות תפלה מהתורה לתפלה שתקנו רבנן.

דהנה מבואר לא רק בדברי הרמב"ן אלא אף בדברי הרמב"ם, דאין מצוה זו "מצות תפלה" בלבד אלא "מצות עבודה" דלעבדו בכל לבבכם כתיב, ולדעת הרמב"ן מצוה כוללת היא, דמצוה על האדם לקיים את כל מצות ה' בכונה רצויה ושלמה, ואין כונת התורה למצות התפלה, ואף הרמב"ם אף דנקט דמצות תפלה נלמדת מפסוק זה, מ"מ כתב בפרטי המצוות בריש הל' תפלה: "לעבוד את ה' בכל יום בתפלה", הרי שגדר המצוה הוא העבודה, אלא שהתפלה היא יסוד עיקרי בעבודה זו.

 [וכבר הסברתי במק"א שמצינו בכ"מ בדברי הרמב"ם דבפרטי המצוה כותב את הגדרת המצוה ומהותה, בעוד שבגוף ההלכות כותב רק את ההלכה לכשעצמה, כגון בהלכות תשובה שבפרטי המצוה כתב: "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", בעוד שבפ"א ה"א כתב "מצות עשה להתודות"  ואכמ"ל].

והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בספר המצוות (שם) שכתב: "שצוונו לעבדו יתעלה וכו' ואעפ"י שזה הציווי הוא ג"כ מן הציווים הכוללים וכו' הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה", הרי שגם הרמב"ם מודה שמצוה זו כוללת אלא דס"ל דמ"מ נתחדש בה מצוה מסויימת להתפלל אך מהות המצוה וגדרה עבודה והתפלה היא מעיקרי עבודה זו.

אך במצות התפלה שתיקנו חז"ל נראה שיסודה ומהותה רחמי ולא עבודה, דהיינו בקשת צרכיו של אדם כדי לקבל שפע אלקי מן הקב"ה, וכמבואר בברכות (שם) דמש"ה חייבו גם את הנשים בתפלה כיון דרחמי נינהו וגם נשים צריכות רחמי. ולפי"ז נראה דמה"ת יוצא בכל אחד מעניני התפלה בין בשבח בין בהודאה בין בבקשת צרכיו, וכמו שהבאנו לעיל מהרא"ה והמגן אברהם, דבכולהו יש עבודה, וכולהו בכלל עבדות כדרך עבד העומד לפני רבו ומבקש צרכיו או מודה לו, דעצם עמידת האדם בתפלה לפני הקב"ה עבודה היא, אבל מצות חכמים דתפלה יש רק בבקשת צרכים שהיא גדר רחמי, ומ"מ תיקנו חז"ל שקודם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יבקש צרכיו ואח"כ יודה, וכמבואר בברכות (ל"ב ע"ב, ל"ד ע"א) וכפי שעשה משה. ומה דמשמע מלשון הרמב"ם (פ"א ה"ב מתפלה) דהוי מה"ת דכתב: "חיוב מצוה זו כך היא וכו'", אין כונתו דכך הוא עיקר החיוב ואינו יוצא יד"ח בדרך אחרת, אלא דכך ראוי לנהוג כדרך שנהג משה וממנו יש ללמוד דרך ארץ שבתפלה, אבל באמת יוצא יד"ח כל שהוא מודה [כלשון הרא"ה] ובתפלה כל שהיא [כמ"ש המג"א].

ולפי"ז נראה דבמצות תפלה לא באו חכמים לתקן נוסח ומטבע בלבד, אלא גדר נוסף שהוא רחמי ולא עבודה בלבד, ושאני בזה תפלה מבהמ"ז וקר"ש. כן נראה לבאר וליישב שיטת הרמב"ם ממה שהקשו לשיטתו הרא"ה והשאג"א.

אך אף שהדברים מתקבלים בשיטת הרמב"ם, אין זה דעת הרמב"ן, דהלא כתב דעיקר מצות תפלה היא בשעת צרה, ופשוט דעיקר התפלה בשעת צרה רחמי היא, שמבקש ומתחנן מהקב"ה שיושיענו ויגאלנו מצרתנו ולא גדר עבודה בלבד, וגם מדברי המג"א הנ"ל מבואר שלא כדברינו.

ג

והנה ידועים דברי הגר"ח מבריסק (פ"ד ה"א מהלכות תפלה) שחידש שני דינים בכונת התפלה, דין אחד שכתב הרמב"ם (שם פ"ד הט"ז): "שיראה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה", וכונה זו מעכבת בכל התפלה ולא רק בברכת האבות בלבד, ודין נוסף שכתב (פ"י ה"א) שיתכוין לפירוש המילות ולתוכן הדברים שמוציא בשפתיו, ובכונה זו אמרו דאם כיון באבות די בכך ויצא יד"ח בדיעבד. ובגר"ח יישב בדרכו מה שנראה כסתירה בדברי הרמב"ם עי"ש.

ולפי דברינו נראה דאותם שני דינים אינם אמורים בכונת התפלה בלבד, אלא שני דינים בכל עיקר מהות התפלה, דכונה זו שיראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה יסודה בדין עבודה שבתפלה כמבואר דזה מהות העבדות שיעמוד כעבד לפני אדונו לשבח ולבקש, וכונה זו שבפירוש המילות ותוכן הדברים עיקרה מדין רחמי שידע מה הוא מבקש, ודו"ק.

והחזו"א בגליונות להגר"ח חלק על דבריו ופירש את דברי הרמב"ם בענין אחר, ובתו"ד כתב דלענין עיקר הכונה שהוא עומד לפני השכינה יצא יד"ח בכונה כהה שיש בלב כל אדם כשהוא עומד בתפלה, והארכתי בעיקר דבריו במנחת אשר למס' פסחים מהדו"ק סי' ע"ו אות ג'.

אמנם בדברי החינוך (מצוה תל"ג) מבואר דרך מחודשת בזה לא כמר ולא כמר, דז"ל: "וכן מענין המצוה מה שהזהירו בכונת הלב וכו' ויותר בברכה הראשונה שמי שלא כיון בה מחזירין אותו, וענין כונה זו שחייבו בשבילה חזרה היא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא ויפנה מחשבתו מכל שאר המחשבות", הרי דעל כונה זו שהוא עומד לפני השכינה כתב דאינה מעכבת אלא בברכת אבות ולא כדברי הגר"ח שהיא מעכבת בכל התפלה ולא כדברי החזו"א שאינה מעכבת כלל ודו"ק.

ד

והנראה בזה עיקר לפי ספר החינוך.

דהנה נראה דבכונת התפלה אין רק שני דינים כדברי הגר"ח אלא ג' דינים יש בזה:

א. כונת המצוה מדין מצוות צריכות כונה. ולגבי כונה זו כבר נתבאר דדי בהכרה כללית ועמומה שהוא עוסק במצוה, וכמ"ש החזון איש.

ב. פירוש המילות. וזה גדר מיוחד שנוהג בכל המצוות שבדיבור - בתפילות, בקריאות ובוידויים, דבכל המצוות שבדיבור צריך לכוון לתוכן הדברים שמוציא בשפתיו.

ג. כונת העבודה, דכיון דכל עיקר גדר מצות התפלה משום עבודה היא, ולא למדנו מצוה זו אלא מדכתיב "לעבדו בכל לבבכם", כמבואר במס' תענית (ב' ע"א): "איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה", וכמ"ש הרמב"ם בפרטי המצוות בריש הל' תפילה, "לעבוד את ה' בתפלה", צריך לכוין שהוא עומד לפני ה' לעבדו עבודת הלב בתפלה.

ובדברי ספר החינוך מבואר דכונה זו לעבוד את ה' היא המעכבת בברכה ראשונה. ונראה כנ"ל דכיון שזו כל מהות התפילה שהיא עבודה שבלב, ללא כונה זו חסר בכל עיקר גדר התפלה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד הט"ו) דתפלה ללא כונה אינה תפלה.

ובלשון השו"ע משמע דשתי כוונות אלה, פירוש המילות וכונת העבודה, דין אחד להן, שהרי כתב (סימן צ"ח ס"א) "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו וכו'". הרי שכלל שתי כוונות אלו בחדא מחתא, ושוב כתב (סימן ק"א ס"א) "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולן לפחות יכוין באבות".

ומדלא נחית לפרש בסימן ק"א באיזו כונה מדובר, נראה ברור דקאי אדלעיל בסימן צ"ח, הרי לן דשתי כוונות אלה מעכבות בברכת האבות.

ולפי דרכנו נראה בדעת החינוך, דבאמת כוונת התוכן ופירוש המילות אינה מעלה יתירה בברכת האבות, ואדרבה עיקר רחמי בברכות האמצעיות שבהן בקשת צרכיו של אדם ובהן רחמי ה' וחסדיו על האדם, אבל ברכה ראשונה ענינה סידור שבחיו של מקום.

אבל עיקר מעלת העבודה שבתפילה דוקא בתחילת התפילה כשנעמד לפני המלך לשבחו לרוממו ולבקש צרכיו ממנו, ולפיכך קבעו דכונה זו שהוא עומד לפני המלך מעכבת דוקא בברכה ראשונה.

ודו"ק בכ"ז.

ה

וראיתי בפמ"ג בהלכות י"ט (סי' ת"צ משבצות זהב ס"ק ב') שהעיר בדעת הרמב"ן דאין מצות התפלה מה"ת, ממה שכתב הרמב"ן בפי' על התורה (ויקרא כ"ג ב')  בביאור ענין מקראי הקודש "לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל בכסות נקיה", הרי דתפלת המועד מה"ת היא. אך באמת נראה פשוט דאין כונת הרמב"ן דכל זה מה"ת ממש, דא"כ נחדש דמצוה מה"ת להתפלל בפרהסיא דוקא ולא שמענו כזאת מעולם, ונחדש עוד דכסות נקיה חיוב מה"ת היא, אלא נראה פשוט דעיקר המצוה היא לנהוג בו קדושה, אלא דראוי גם לקדש אותו בתפלה והלל בכסות נקיה בפני קהל ועדה להגדיל שמו הגדול, ויש בכך מצוה אבל אין זה חיוב גמור מה"ת, וכ"ז נראה ברור ופשוט לענ"ד.

ו

מצוות התפילה בכל יום

והנה שיטת הרמב"ם (בפרטי המצוה בריש הל' תפילה ושם פ"א ה"א) דחייב אדם מן התורה להתפלל בכל יום, ויש לעיין מנא לן דמצוה זו רובצת על האדם בכל יום, והלא מקור המצוה במה דכתיב (שמות כ"ג ה') "ועבדתם את ה' אלהיכם", ועבודה זו תפילה היא (ב"ק צ"ב ע"ב וב"מ ק"ז ע"ב), וכמ"ש (תענית ב' ע"א) "ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה", ובפסוקים אלה אין רמז שהמצוה נוהגת בכל יום.

ושנים מנושאי כליו של הרמב"ם כתבו בזה שתי דרכים:

א. הלחם משנה (תפילה פ"א ה"א) הביא בשם הקרית ספר, דכיון דבסיפא דקרא (שם בפר' משפטים) כתיב "וברך את לחמך ואת מימיך", כשם שאדם אוכל לחם לשבעה ומים בכל יום ויום כך גם רישא דקרא ועבדתם את ה"א נאמרה בכל יום ויום.

והדברים חידוש דהלא מעין דרשה יש כאן, ולא סברא, והדרשות מסורות לחז"ל ואין דרך הראשונים לדרוש דרשות מן המקראות, וביותר תמוה שהרמב"ם חידש כן מדנפשיה ללא כל מקור בדברי חז"ל, וחידש זאת מכעין דרשה, מבלי לגלות את מצפוניו.

ובכסף משנה שם כתב:

"ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא"כ ע"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום".

וגם בדבריו יש לתהות, דהיעדר הסבירות אם נניח שאין המצוה נוהגת בכל יום, אין בו די לחדש שאכן מצוה זו נוהגת בכל יום. ולענ"ד הדלה והשפלה עדיין יש לתהות מנין לו שמצוה זו נוהגת בכל יום.

וכיוצא בדבר יש לתהות בדברי הרמב"ם גם לגבי מצות ברכת כהנים שנצטוו הכהנים לברך את ישראל, דגם בהלכה זו כתב הרמב"ם בפרטי המצוה בריש הלכות תפילה: "שנייה לברך כהנים את ישראל בכל יום". וגם במצוה זו יש לשאול מנ"ל שמצוה זו רובצת חובה על הכהנים בכל יום ויום.

ונראה בזה מה שנתבאר בדברינו בכמ"ק דמצוות התורה מתחלקות לשני גדרים יסודיים, מצוות שעיקרן בתוצאה, ומצוות שעיקרן בעצם עשיית המעשים, שמטבען ומהותן עבודת האל המה.

וחילקנו בין אלה לאלה לגבי כמה סוגיות יסודיות בהלכה, כהא דמצוות צריכות כונה, שאין הלכה זו נוהגת אלא במצוות שהן עצמות עבודת ה' ולא במצוות שמהותן בתוצאה, והא דשליחות שאינה נוהגת אלא במצוות שבתוצאה ולא במצוות שעניינם בעצם המעשים, ואכמ"ל.

ונראה בעומק שכל המצוות שעל סדר היום, שבת ומועד יסודן בעצם עשיית המעשים, והן הם תכלית עבודת ה' כגון קריאת שמע, תפילה ומאה ברכות בכל יום, קידושא ואבדלתא בשבת ויו"ט, מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים, הסוכה והלולב, דשיגרת החיים של אדם מישראל היא שיגרה של עבודת האל, וכל שאר מצוות התורה עיקרן בתוצאה.

ונראה עוד יתירא מזו שמבחינה זו כמה יפה גם חזור ושוב, כל מצוה שבתורה שמצד עצם מהותה אין בה תוצאה נרצית אלא כל עיקר טבעה וענינה עבודת האל, ואינה קשורה לשבת ומועד, בהכרח שייכא לסדר היום ומצוותה בכל יום ויום, דכל המצוות שעבודת ה' המה מצד עצם מהותן, ידענו בהכרח שעבודת היום המה, ויש לקיימן בכל יום ויום.

כך נראה לגבי מצוות התפילה ומצוות ברכת כהנים, וכך נראה לגבי מצות תפילין דהסכמת האחרונים שגם מצוות תפילין רובצת עלינו חובה בכל יום ויום, כך כתב הכסף משנה (הל' יסודי התורה פ"ה ה"א) וכך כתב הלבוש (או"ח סימן ל"ז ס"ב) וכ"ה במשנה ברורה (שם ס"ק ב' בשם הפרי מגדים). וגם בזה יש לתמוה נלא אין רמז בכתובים, ואף לא מקור מפורש בדברי חז"ל שמצוה זו חובה בכל יום ויום.

וע"כ נראה גם בזה, דכיון שמצוות תפילין לא קשורה בתוצאה, אלא כל מהותה ועניינה קבלת עול מלכות שמים ועבודת ה', בהכרח שמסדר היום היא.

ודו"ק בעומק הדברים ופשטותן.

ב

המשער שלא יספיק לגמור תפילתו לפני סוף הזמן מה יעשה

הנה סתימת הפוסקים לגבי זמן קר"ש וזמן תפילה דצריך לסיים את הקריאה ואת התפילה לפני סוף הזמן ולא די בכך שיתחיל תוך הזמן.

כך מוכח מהמבואר בשו"ע (או"ח סימן ק"י ס"א):

"בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך, או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו; או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה, מתפלל אחר ג' ראשונות: הביננו, ואומר אחריה ג' אחרונות, וצריך לאמרם מעומד; וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל".

ובמגן אברהם (שם ס"ק א') דאם השעה עוברת הוי שעת הדחק, ופשוט שכוונתו כשעוד לא עבר זמן התפילה, דאם כבר עבר הזמן גם הביננו אינו יכול להתפלל ובהכרח דצריך לסיים את כל התפילה בתוך הזמן. ומקור דברי המג"א הם מכנסת הגדולה, עי"ש.

וכך נראה ממש"כ הרמ"א (סי' קכ"ד ס"ב) דאם מתיירא שיעבור זמן תפילה יתפלל הש"צ מיד בקול רם והציבור מתפללין עמו בלחש עד האל הקדוש ואומרים קדושה. הרי לן מדברי הרמ"א והמג"א דאינו יכול להתחיל להתפלל בזמנו ולגמור לאחר הזמן.

אך יש לדחות דמיירי במתיירא שמא יעבור זמן תפילה כאשר יסיימו הציבור את תפילת הלחש ולפני שיתחיל הש"צ, ובכה"ג גרע טפי דאין לשליח ציבור להתחיל את חזרת הש"ץ לאחר שעבר זמן תפילה, ואפשר דגרע ממי שכבר התחיל להתפלל תוך הזמן.

ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' ה') האריך לדון במי שמשער שלא יוכל לגמור תפילתו תוך כדי הזמן וכתב שאין לו להתחיל תפילתו אלא יתפלל תשלומין, והאריך מאוד בהלכה זו.

אך בערוך השלחן (סימן ק"י ס"ה ובסימן קכ"ד ס"ו) חלק על המג"א וכתב דאם מתחיל בזמן סגי, והביא ראיה מדברי התוס' (ברכות ז' ע"א ועבו"ז ה' ע"ב) לגבי מה שאמרו בגמ' דבלעם ידע מתי הוא רגע כמימרא שבו הקב"ה כועס בכל יום והיה מכוין קללותיו לאותו הזמן, ותמהו התוס' וכי איזה קללה אפשר לומר ברגע קט, ותירצו דכיון שהתחיל לקלל באותו הרגע שוב כל המשך הקללה עושה רושם, ומזה למד הערוך השלחן לענין תפילה.

וכדברי הערוך השלחן כתב בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' קכ"א) בשם היהודי הק' מפשיסחא. ועוד ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מ"ח) שהביא מעשה שהיה שנפגשו שלשת גדולי פולין האבני נזר, הגר"י מקוטנא בעל ישועות מלכו וחתנו הגרח"א וקס בעל נפש חיה, ופתח בעל נפש חיה ואמרו בשם הבעש"ט שמבואר בתוס' דאם התחיל להתפלל בזמנו אף שנמשכה התפילה לאחר הזמן אין בכך כלום. נענה הגר"י ואמר שאינו זוכר רמז לזה בתוס' אף שגם הוא שמע כן בשם הבעש"ט, ואמר האבני נזר שכוונת הבעש"ט היתה לתוס' הנ"ל בעניין קללת בלעם.

אמנם אין מביאים ראיה מסיפורי מעשיות שאין להם מקור.

ולגופן של דברים תמה אני מה ענין זמן תפילה לקללת בלעם, וכי למדין הלכתא פסיקתא מעניינים סגוליים, ואין הדברים אלא דברי נביאות.

וידעתי מש"כ במחצית השקל (או"ח סימן ו' סק"ו) בשם שו"ת בית יעקב (סימן קכ"ז) בשם האר"י דאם התפלל עם הציבור אף כל המשך תפילתו ואמירת התהילים נחשב כתפילה בציבור להתקבל אף שהציבור כבר גמר תפילתו, וגם המה השתיתו דבריהם על מש"כ התוס' לגבי קללת בלעם וכתבו דמדה טובה מרובה ממדת פורענות ואם מצינו כן לגבי קללה ק"ו לגבי תפילה.

אך לענ"ד אכן דברי האר"י והאחרונים הנ"ל מתיישבים על הלב, דאף תפילת הציבור ענין סגולי הוא וקרובה היא להתקבל ושפיר למדוה מקללת בלעם, אך אין ללמוד מזה הלכה לגבי זמן תפילה, כך נראה ברור ופשוט לענ"ד.

אלא שמטעם אחר נתקשיתי בהלכה זו דהלא כתב המגן אברהם (סימן תקצ"ג סק"א) דמי שאין בידו סידור ומתפלל בע"פ מתוך זכרונו ואינו זוכר את כל הברכות יתפלל מיהו את מה שזוכר דאין הברכות מעכבות זא"ז. ולמד כן ממה שאמרו בברכות מלכיות זכרונות ושופרות דמעכבות זו את זו, הרי לן דשאר הברכות שבתפילת כל יום ויום אינם מעכבות זא"ז.

וקשה לפי"ז דלכאורה הוא הדין והיא הנותנת שיתחיל להתפלל וכמה שיספיק לפני סוף זמן התפילה יאמר, ובהגיע סוף הזמן יפסיק באמצע תפילתו דאין הברכות מעכבות זא"ז. ומאי שנא מי שאינו זוכר את כל הברכות שאומר מקצתן למי שאינו יוכל לומר את כל הברכות משום שעובר זמן תפילה ולמה לא יאמר מקצתן.

ואפשר שאין דברי המג"א אמורים אלא בברכות האמצעיות שבתפלה שכל אחת מהן בקשה היא על ענין אחר, וכעין מלכיות זכרונות ושופרות שכ"א מהן ענין בפני עצמו ולפיכך אינן מעכבות זא"ז, אבל מה שאמרו (ברכות ל"ד ע"א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום בג' ראשונות שבתפילה ואח"כ יבקש צרכיו בברכות האמצעיות ושלשת הברכות האחרונות הן כעבד הנפטר מרבו ענין זה הוא מעיקרי מטבע של תפילה ומעכב ולפיכך אין להתחיל להתפלל אא"כ יודע שיוכל לגמור תפילתו בזמנה.

והנראה עיקר בזה לפי מה שכתב בביאור הלכה שם דבאמת תמהו האחרונים בזה על המג"א וכמ"ש בנהר שלום, וכתב הבה"ל דאין כונת המג"א אלא לרחמי בעלמא ויש בזה לקיים את המצוה דתפילה מה"ת אך ודאי לא יצא בזה יד"ח בתפילת העמידה  וצריך לחזור ולהתפלל. ולפי"ז לק"מ דבתפילת הביננו יוצא יד"ח בדיעבד ואינו חוזר ומתפלל ובודאי עדיף מלהתפלל רק חלק מן התפילה, וכן גם פשוט שעדיף להתפלל תשלומין ולא להחסיר בתפילה.

והדברים ברורים ופשוטים.

סדר תפילת העמידה

הנה אנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את נוסח תפילת העמידה בכוונות נשגבות ועצומות שהן למעלה מהשגתנו. וידוע כמה האריכו האריה"ק וגדולי הקבלה בכל אות ובכל תג מברכות התפילה. ראה נא מה שכתב בנפש החיים (ש"ב פי"ג):

"כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה אין איתנו יודע עד מה כי גם מה שנתגלה לנו קצת כונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה"ג מתקני התפילה שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים".

אך לאנשים פשוטים כערכנו יש תועלת גדולה בכוונות פשוטות שיש בהן כדי לחזק את כוונת התפלה. הלא כבר כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הט"ו) "כל תפלה שאינה בכונה אינה תפלה", והאבודרהם כתב (דיני שמונה עשרה) "ודע כי לפי הכוונה תקובל התפלה". ומשו"כ נראה דניתנה רשות לכל אחד לבאר ולפרש בכונות התפלה ובסדר הברכות כוונות מועילות לפום דרגה דיליה. ואף שכבר מצינו בגמ' (מגילה י"ז ע"ב ובירושלמי ברכות י"ז ע"א) ביאור סדר הברכות לא דברו אלא ברמיזה ולא סגרו שער לדורות הבאים להוסיף לקח והתבוננות ע"מ להתחזק בענין נשגב זה.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך

הנה אמרו חז"ל (מגילה י"ז ע"ב):

"תניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר".

וידועים גם דבריהם דשלש ברכות הראשונות שבחו של מקום הן, שלש האחרונות כנפטר ויוצא מרבו, והאמצעיות בקשת צרכים המה (ע' ברכות ל"ד ע"א). וכך למד ר' שמלאי ממשה רבינו ע"ה שלעולם יסדר אדם תחילה שבחו של מקום, לאחר מכן יבקש צרכיו (ע' ברכות ל"ב ע"א וע"ז ז' ע"ב ורש"י שם, אכן הטור בסי' נ"א פירש מימרא זו על אמירת פסוקי דזמרה קודם התפילה).

אך לפני כל אלה פותחים אנו את תפילת העמידה באמירת פסוק מספר תהילים (נ"א י"ז) "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" ומקור הלכה זו בברכות (ט' ע"ב). ולפי פשוטן של דברים כוונתנו לבקש שהקב"ה יחוננו מה לבקש ושתהא תפילתנו שגורה בפינו כמ"ש "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי ט"ז א'). על כן מקדימים אנו לבקש שהקב"ה יפתח שפתינו ויחוננו מענה לשון.

אמנם יש ענין נוסף בהקדמת פסוק זה. דהנה כתב רש"י שם "ה' שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך". הלא תפילות כנגד קרבנות תקנום (ע' ברכות כ"ו ע"ב), ובקרבנות כתיב "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א כ"ז) וכן כתיב "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך" (תהלים נ' ט"ז), ועוד כתיב "גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיה א' ט"ו). ולעומת זאת תפילת הצדיקים מתקבלת ונשמעת, ואינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, הרי שנקיות מן החטא והעוון סגולה היא לקבלת התפילה.

על כן מקדימים אנו לבקש קודם התפילה, מחול לעוונותי על מנת שיהיה לי פתחון פה לפניך - "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

ודרך אחרת כתב בזה רבינו יונה במסכת אבות (פ"א משנה ב') ומפני יקרת הדברים ומתיקותם נעתיק לשונו הזהב:

"ועל העבודה, כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות וארץ ישראל מכל הארצות ובחר ירושלים מכל ארץ ישראל ובחר מירושלים ציון כמו שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו ובחר מכל בבית הבחירה בשביל העבודה שכתוב בה רצון שנאמר לרצונו לפני ה'. הנה לך כי מפני העבודה נברא כל העולם כולו. אז בחטאנו חרב ובטלה העבודה. והתפילה אלינו עכשיו במקומה כמו שאחז"ל ולעבדו בכל לבבכם אי זה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה וזהו שאומר ה' שפתי תפתח שדוד המלך אמרו לפסוק זה על חטאת בת שבע שהיה במזיד ואין מביאין קרבן על הזדונות ועל זה אמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה שאני הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביא עכשיו שאיני יכול ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ותקבל התפילה במקום קרבן ותכפר לי על חטאתי. גם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר לנו לא זדונות ולא שגגות ה' שפתי תפתח ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות".

הרי לן שדוד המלך אמר פסוק זה ובו ביקש שהקב"ה יקבל תפלתו במקום קרבן לכפר, ואף אנו מבקשים שהקב"ה יקבל תפילתנו במקום קרבן לכפר עלינו מכל חטאתנו.