משמרת תרומותי (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם (י"ח ח').

וברש"י שם: שאתה צריך לשומרן בטהרה

א

ביסוד הדין

 

הנה מקרא זו למדנו איסור לטמא תרומה כמבואר בבכורות (ל"ד ע"א) וכ"כ רש"י בסוכה (ל"ה ע"ב) "אסור לגרום טומאה דכתיב משמרת תרומותי אמר רחמנא עשה לה שימור", ושימור בקדשים למדנו מתרומה כמ"ש רש"י והרמב"ן בחולין (ב' ע"ב) עי"ש.

ונחלקו הראשונים האם יש גם איסור להפסיד תרומה משום משמרת, דבדברי רש"י בסוכה שם מבואר דגם הפסד בכלל, ופירש דשני הטעמים שאמרו שם במה דאין נוטלין אתרוג דתרומה טהורה, מפני שמכשירה, ומפני שמפסידה, שניהם משום משמרת עי"ש. אך התוס' בפסחים (י"ג ע"א) נסתפקו אם אסור מה"ת להפסיד תרומה, ובתוס' הרשב"א שם כתב להדיא דאין בהפסד איסור משמרת אלא בטומאה בלבד.

ונראה לכאורה דנחלקו במה שיש לחקור ולעיין ביסוד דין שימור, האם גדרו משום דמצוה לשמור את התרומה למצות אכילתה, או שמא אין השימור ענין לאכילה כלל אלא גזה"כ דאסור לגרום טומאה לתרומה משום קדושתה, דאם כל גדר השימור משום מצות האכילה מסתבר דכמו שאסור לטמא תרומה כן אסור להפסידה, אבל אם אין גדר האיסור משום מצות האכילה אלא משום קדושת התרומה יש מקום לטעון דאין איסור אלא בטומאה וכדמצינו בכ"מ דאין ראוי לטמא את הקודש, וכמו דאסור לטמא ליכנס למקדש וקדשים נפסלים בטומאה, אך אין בהפסד התרומה פגם בקדושת התרומה וממילא אין בה מצות שימור.

ונראה עוד בדרך זה לבאר מה שנסתפק הריטב"א בשבת (צ"א ע"ב) בשיעור השימור דתרומה אם הוי דוקא בכזית או בכל שהוא, דאם נצטוינו לשמור את התרומה לאכילה מסתבר דכשם שמצות האכילה בכזית כן גם מצות השימור, אבל אם משום קדושת התרומה ופגמה היא מסתבר דאף בכ"ש יש שימור כשם שיש בה קדושה.

אמנם יש מקום לטוען דלפי מה שנסתפקו האחרונים בחצי שיעור במצוות אם יש בה מששא כשם שחצי שיעור אסור מה"ת, דאף אם מצות השימור קשורה למצות אכילת תרומה, יש מצוה אף בפחות מכזית, אך באמת מסתבר טפי דמצות השימור תלויה בעיקר מצות האכילה ולא בחצי שיעור, ובר מן דין ביארתי במק"א עיקר דאין דין חצי שיעור במצוות כלל וכמ"ש בשו"ת דברי חיים ח"א סי' כ"ה עי"ש.

ועוד יש לעיין בזה לפי דברי החת"ס (שו"ת או"ח סי' ק"מ) ובית הלוי (ח"א סימן ב') דיש מצות אכילת קדשים אף בפחות מכזית דאין המצוה לאכול אלא שהקדשים יאכלו, ואף בפחות מכזית מקיים מצוה כיון דמ"מ הקדשים נאכלים ואפשר לפי"ז דה"ה בתרומה דדומה לקדשים, אך באמת נראה טפי דאין דין תרומה כדין קדשים בהלכתא דא, דבקדשים מצווין כהני המשמר לאכול את כל בשר הזבח, דכך מצות הקרבן ועבודתו שבשרו יאכל, אבל בתרומה דאין אכילה חובה כלל אלא מצות רשות אין גדרה שהתרומה תאכל, דמה ענין יש שהתרומה תאכל, אלא גדר מצותה לאכול תרומה אף שאין כאן חובה אלא רשות, ודו"ק בדברינו כי ברורים הם. (ובגוף מצות אכילת קדשים עיין מנחת אשר שמות סי' נ"ה).

ב

בהפקעת קדושת התרומה

הנה כתב האבני מילואים בשו"ת שבסוף הספר סימן י"ח דאף לרוב הראשונים דמה דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא איסור דרבנן, בתרומה לכו"ע אסור מה"ת לבטל משום משמרת, דכאשר מבטל תרומה בחולין ונפקע קדושת התרומה הוי כמפסידה שעובר במשמרת תרומתי.

ובדרך זו כתב ליישב קושית הפרשת דרכים ביומא (פ"ג ע"א) שם נחלקו תנאי בחשיב"ס דמאכילין אותו הקל הקל תחילה ויש בידנו להאכילו טבל או תרומה איזה מהן חמור, ותמוה דהלא בידנו להפריש תרומות ומעשרות ולתקן את הטבל ולחזור ולערב את התרו"מ ולבטלן ברוב דהלא מין במינו בטל חד ותרי ונמצא אוכל חולין מתוקנים, וכתב האב"מ דאסור לבטל תרומה ברוב משום משמרת תרומותי.

ויש בדברים חידוש ולול"ד היה נראה דכיון דאינו לא מטמא ולא מפסיד תרומה, אלא מבטלה ברוב ומפקיע שמה אין זה בכלל איסור דמשמרת, אמנם אם נאמר דגדר המצוה לשמרה למצות אכילתה יש טעם בדבריו דגם במבטלה ברוב יש ביטול מצותה.

אך מטעם אחר תמיהני על רבן של כל ישראל, דהלא כל עיקר הלכה זו דאין מבטלין איסור לכתחלה לא ידענו אלא מתרומה ומקורה בפ"ה מתרומות משנה ט' "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור" וכתב שם הר"ש "הא דאמרינן ריש ביצה (ד' ע"ב) ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתניתין דהכא דייק לה" ולפי"ז דבתרומה הוי דאורייתא משום משמרת איך נלמוד מתרומה לכל שאר איסורי תורה.

אמנם גברא רבא אמר מילתא וכו' ואף שהדברים נסתרים מדברי הר"ש ופשטות השמועה, יש להם בית אב בדברי הירושלמי שם (תרומות ל' ע"ב) "רב אבהו בשם ר' יוחנן, כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסורין, ולא מתניתין היא שוגג מותר מזיד אסור, מתניתא בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים" ולכאורה צ"ע מה סברא יש לומר דדוקא בתרומה אסור לבטל לכתחלה ולא בשאר איסורים, ובפני משה שם כתב דתרומה חמירא משום דזר האוכלה חייב בה מיתה, וזה דוחק דאם אסור לבטל איסור לכתחלה מה סברא יש לחלק בין איסור חמור לאיסור קל, אלא נראה לפי"ד האבנ"מ דבתרומה הו"א שאסור משום משמרת תרומותי משא"כ בשאר איסורים ודו"ק. (ועיין עוד בחי' הגרי"ז על הרמב"ם במכתב הרביעי בסוף הספר שדחה דברי מי שרצה לחלק בזה בין ביטול לח בלח לביטול יבש ביבש).

ועיין עוד באתוון דאורייתא להגר"י ענגיל כלל ט"ו שהוסיף חידוש ע"ג חידושו של האבנ"מ וכתב דאסור לשאול על התרומה, דכיון דמפקיע קדושתה הוי כמפסידה. ואף דמבואר בנדרים (נ"ט ע"א) לחלק בין קונמות דמצוה לשאול עליהם ולפיכך הוי דשיל"מ לתרומה דאין מצוה לשאול עליה ולכן לא הוי דשיל"מ ומשמע להדיא דאמנם אין מצוה אבל גם איסור אין לשאול על התרומה דאם הוי איסור מה הו"א דהוי דשיל"מ שאני התם דנתערבה התרומה ברוב חולין ואם נאסור לשאול עליה הרי היא בטלה ברוב וממילא פקע קדושתה וא"כ בכה"ג שוב אין לאסור לשאול משום משמרת כיון שבלא"ה תתבטל התרומה ברוב ותפקע קדושתה, עי"ש בנועם פלפולו.

אך באמת נראה דאף אם נקבל את דברי האבני מילואים לגבי ביטול ברוב יש לפקפק בדברי הגרי"ע דהלא השואל על תרומתו מחזיר את החולין לטבלם ומתחייב בכך לחזור ולהפריש תרו"מ וא"כ אין כאן הפסד תרומה כלל, אף שאכן הפקיע קדושת התרומה מפירות מסויימים אלה, ודו"ק בכ"ז.

ועוד כתב באמרי משה סימן י"ג לחדש דזר האוכל תרומה, עובר במשמרת תרומותי מלבד מה שעובר באיסור תרומה לזר, דכיון שאסור לו לאכול תרומה הוי כמפסידה ממצותה, וכעי"ז כתב הגרי"ז שם דיש איסור מצד החפצא של התרומה וביטול מצותה, אף דלא הזכיר גדר משמרת עי"ש. וגם חידוש זה נפלאת בעיני גם מגמ' וגם מסברא. דא"כ מה נסתפקו ביומא פ"ג בטבל ובתרומה איזה מהן קל מחבירו הלא זר האוכל תרומה עובר בתרתי, גם בעצם איסור האכילה וגם במשמרת תרומותי וגרועים השתים מן האחד, וגם מסברא נראה טפי דכיון דבדרך אכילה אכל ולא בדרך הפסד והשחתה אין זה בכלל משמרת תרומותי, אף שבפועל הפסיד את התרומה ומצותה.

ובמנחת אשר למס' פסחים סי' י"ט דנתי בהמערב פרי של תרומה טהורה בשתי פירות של תרומה טמאה באופן שאין הטהורה מקבלת טומאה כגון כשהפירות הטמאים הם שלישי ואין רביעי בתרומה. אך מ"מ גם הטהורה נאסרה באכילה משום תערובת הטמאים שאינם ניכרים, וכתבתי דמסתבר דלא עבר אמשמרת כיון שלא טימא ולא הפסיד את גוף התרומה אף שגרם לכך ששום אדם לא יוכל לאכול תרומה זו מספק תרומה טמאה דמ"מ לא הפסיד ולא טימא את גוף התרומה עי"ש ודו"ק לעניננו.

ג

משמרת בתרומה טמאה

כתב הפני יהושע בשבת כ"א ע"ב דאין לשרוף תרומה טמאה אא"כ נהנה ממנה בשעת שריפתה כגון בהסקה תחת תבשילו דאל"כ הו"ל הפסד ועובר במשמרת תרומותי עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים דהלא להדיא מבואר בבכורות ל"ד ע"א "וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ואני הנה נתתי לכך את משמרת תרומותי ר"א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור ורבי יהושע תרומתי כתיב למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ורמינהי בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע סבר הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור"א הא נמי ראויה היא שמא יבוא אליהו ויטהרנה" הרי לן להדיא דעד כאן לא נחלקו אלא בתרומה תלויה אם יש בה מצות שימור אבל בתרומה טמאה לכו"ע אין שימור.

וצ"ל דס"ל לפנ"י דלענין טומאה אכן אין שימור בטמאה אבל לענין הפסד יש מצות אף בטמאה דאף בה יש מצוה לשורפה וממילא אין להפסידה. ויש להוסיף בביאור הדברים, דבאמת חזינן בשבת כ"ה ע"ב דכל מקור המצוה לשרוף תרומה טמאה למדו חז"ל מפסוק זה גופא "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרו"ט וכו'" הרי שפסוק זה מדבר אף בתרומה טמאה ומשמרת כתיב בה, אלא ע"כ דשאני טומאה מהפסד.

אלא שעדין יש לתמוה, דאם גדר משמרת הוא לשומרה למצותה, הלא עצם השריפה היא מצותה ואיך נגדיר את עצם המצוה כהפסד ע"כ נראה טפי כמ"ש בשו"ת משיב דבר ח"א סי' פ' שכתב לבאר שיטת התוס' דמעצם מצות שריפת תרו"ט דילפינן מפסוק זה משמע דכשם שמצווה הוא באכילת תרומה טהורה כך מצווה הוא בהנאת תרומה טמאה, וזה גדר מצותה, בהסקה ובהנאת שריפה ולא בשריפת כליון עי"ש ודו"ק.

והנה חידוש עצום מצינו בחי' רבינו קרשקש בגיטין ס"א ע"ב בשם י"א דאף תרומה טמאה אסור לחזור ולטמאותה דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, ובאמת לא מצינו דרשה זו אלא לגבי היתר הנאה בשריפת תרומה טמאה, אבל לגבי משמרת אמרו להדיא בבכורות דאין הטמאה בכלל, וכ"כ הריטב"א בנדה ו'' ע"ב עי"ש. (וע"ע מה שהארכתי בענין זה במנחת אשר לפסחים סי' י"ט).