משפט שלמה – בדין משפט לפי אומדן הלב

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת ותאמר האשה אשר בנה החי וכו' בי אדני תנו לה את הילוד והמת לא תמיתהו וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה, גזרו, ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו, היא אמו, וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט (הפטרת מקץ, מלכים פרק ג')

א

הנה כבר נלאו חכמי לב להבין את החכמה היתירה של משפט זה ובמה ראו את חכמת האלקים אשר בקרבו, ומצינו בזה כמה דרכים בדברי רבותינו הקדמונים.

הרדב"ז (סי' אלף נ"ט) כתב בזה כמה דרכים, והצד השוה שבכולם ששלמה ידע בחכמתו מצד עצמו מי אם החי ומי מהן אם המת אלא שהמציא תחבולה להוכיח קבל כולם את צדקת הכרעתו, והאופן שידע באמת אם החי מי היא מצד הכרתו בקלסתר פני התינוק הדומה לאמו, או שהכיר מצד תנועות האשה השקרנית שהיא משקרת כי האדם המשקר תנועותיו משונות ולא טבעיות, ועוד כתב הרדב"ז שמתוך חקירת שתי הנשים נודע לשלמה שאחת מהן שומרת יבם היא והבין שבנה המת והיא חפצה לקחת בערמה את הבן החי כדי להפטר על ידו מזיקת יבמין, סוף דבר שלמה הבין מצד חכמתו ובחינתו מי אם החי ומי אם המת אך ידיעתו העצמית לא היה בה כדי לשכנע את העם ולהוכיח את צדקת שיפוטו ולכן המציא תחבולה זו, עי"ש.

ודרך מחודשת ומחודדת מאוד כתב בזה המאירי ביבמות (י"ז ע"ב) דשתי הנשים הללו כלה וחמותה היו והיו להם שני ילדים אלה בלבד, ומת בעל הכלה ובן הכלה מת בתוך ל' יום ודינו כנפל וממילא היא זקוקה ליבם שהוא הילד החי ותצטרך להמתין י"ג שנה עד שיגדל וייבם או יחלוץ ולכן חפצה היתה להחליף את החי והמת ולטעון שבנה החי וממילא אינה זקוקה ליבם כלל משני צדדים, א' שיש לה בן, ב' שאין לה יבם, וממילא כאשר שלמה אמר גזורו אמרה החמות תנו לה את הילד והמת לא תמיתוהו כי היא היתה אמו באמת, אבל הכלה במקום לקחת את הילד כפי שאמרה שכנגדה אמרה גזורו, והבין שלמה שכל חפצה ורצונה היתה להפטר מייבום ולכן רצתה שגם היבם יהרג ותנשא בהיתר. (ובדרך זו מתיישבת תמיהה גדולה דבפסוק מבואר דקודם אמרה האחת "תנו לה את הילוד והמת לא תמיתוהו" ואח"כ אמרה חברתה "גזורו" ונפלאת היא הלא יכלה לקבל את הילד בהסכמת שכנגדה ולמה אמרה להרגו, ולהמבואר מובן דעדיף היה לה שיהרג ותתבטל לגמרי כל אפשרות לחייבה ביבום, ודו"ק).

ב

והנה הרדב"ז הקשה לפי דרכו דאיך הכריע שלמה להוציא את הילד החי מיד המוחזק עפ"י אומדנא והלא אין מוציאין ממון על פי אומדנא כמבואר בהא דגמל האוחר בין הגמלים (בבא בתרא צ"ג ע"א), ותירץ בכמה דרכים, א' הוראת שעה היתה, ב' כיון שאמרה גזורו הוציאה עצמה ממוחזקותה ובטל זכות חזקתה, ג' עוד כתב הרדב"ז די"א דמוציאין ממון עפ"י אומדנא, ובאמת מצינו דמוציאין ממון עפ"י חזקה גמורה בדרכי הנהגת בני אדם כהא דמבואר בב"ב (ה' ע"ב) חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ומוציאין ממון מן המוחזק עפ"י חזקה זו,

אמנם הארכתי במנחת אשר לב"ב דבאמת אין מוציאין ממון עפ"י חזקה אלא דעפ"י חזקת אין אדם פורע וכו' בטלה טענת פרוע ושוב מוציאין ממון עפ"י השטר, ואכמ"ל.

ועוד כתב שם הרדב"ז, דאפשר דשלמה נער קטן היה, ולפי גילו וקטנו פלא היה חכמה זו ובכך ראו כי חכמת אלקים עליו, עי"ש.

ובגוף שאלת הרדב"ז איך הוציא שלמה מן המוחזק עפ"י אומדנא, באמת נראה שאין בזה דין מוחזק כלל דאין לאב ואם שום קנין ממוני בבנם ואין כאן ספק ממון כלל דניזל בתר מוחזק.

ג

ועוד נראה דאפשר דמשפט זה הוא המקור לדברי הרמב"ם (פכ"ד מסנהדרין ה"א) דדיין יכול לדון עפ"י הנראה לו אמת אף ללא ראיה המועיל בדיני הראיות, וז"ל "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אעפ"י שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בבי"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו וכו' שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וכו' א"כ למה הצריכה התורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון עפ"י עדותן אעפ"י שאינו יודע אם באמת העידו או שבשקר" ולכאורה מקורו בכתובות (פ"ה ע"א) ועיין בקרית מלך להגר"ח קנייבסקי שהביא מקור (ב"ב נ"ח ע"א) ודנתי בזה במק"א (עיין לקמן אות ד'), ונראה לכאורה דיש מסוגיא דידן דשלמה שפט עפ"י חכמתו מקור ליסוד זה, ונראה לפי"ז דלאו דוקא בדיני ממונות אלא אף בספיקות אחרים כמו בני"ד, אך מ"מ פשוט לכאורה דבדיני נפשות אין לדון אלא ע"פ ראיה ועדים (ומסתבר דהוא הדין בדיני מלקות), ועיין ר"ה (כ"א ע"ב) "ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו ככתוב יושר דברי אמת" וכו' ומ"מ חזינן שזה היה דרכו של שלמה המלך לדון דינין שבלב וכמו שעלה במשפט זה אלא שיצתה בת קול ואמרה שדיני עונשין אין לדון אלא בעדים, ודו"ק בזה.

אך באמת חוכך אני בזה דלכאורה כונת הרמב"ם רק להתרשמות הדיין מתוך הכרת בעלי הדין דבריהם וטענותיהם, אבל החכמה שבמשפט שלמה קרוב יותר לגדר אומדנא דיש בו הנחה כללית דאם חסה על נפש בנה ולא היתה אומרת להרגו, אך כבר הבאתי את דברי הרדב"ז דשלמה דן בעיקר מתוך הרגשתו בענין טענות הצדדים, ועדיין צ"ע בכל זה בדקות הדברים.

ושוב ראיתי בתשובות הרא"ש (כלל ק"ז סי' ו') שכתב כדברינו הנ"ל דמשפט שלמה הוא המקור לכח האומדנא וגם ר' בנאה למד ממשפט שלמה שיש להכריע בדין באומד הדעת, וז"ל "והחכם ר' בנאה למד דין זה מאב החכמים במעשה שבא לפניו על שתי נשים זונות שדן אותן באומד הדעת" וכו' וכן חכמי הגמ' בכמה מקומות פסקו דבריהם באומד דעתם" ועי"ש שהביא לזה כמה דוגמאות, עי"ש באריכות דבריו.

ד

בענין הנ"ל הועתק מכתבי רבינו שליט"א

הקשה בחידושי הרי"מ (חו"מ סי' ז' ס"ק א') במה דבית דין שראו בלילה אינם יכולים לדון על פי ראייתם כיון דאין לילה ראוי לדין ולא אמרי' בלילה לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דמ"מ כיון שבי"ד ראו בעיניהם ואין בלבם ספק כלל בדבר זה למה לא יוכלו לדון על פי ראייתם וידיעתם. וכדבריו הקשה גם בקובץ שיעורים ב"ב (קי"ד ע"א) דכמו שאמרו לא תהא שמיעה גדולה מראיה נימא דלא תהא שמיעה גדולה מידיעה עי"ש.

ובחי' הרי"מ שם כתב ליישב עפ"י דברי הגמ' בב"ק (פ"ג ע"ב) דבעינן משפט השוה לכולכם ואי אפשר שיהיה דין שונה בין אדם לאדם עי"ש, וכמו"כ חידש הרי"ם דכיון דאין ידיעת הבי"ד ידועה אלא להם ולא לאחרים אין זה משפט השוה לכולם ואין זה  דומה לעדות או ראיה דכל בי"ד שהיה רואה או שעדים היו מעידים לפניו היה יכול לדון על פי ידיעה זו עי"ש. ולא נתברר היטב אצלי מתוך דברי הרי"מ יסוד הדברים דלכאו' י"ל גם בראה בלילה דכל בי"ד שהיה רואה בלילה היה יכול לדון על פי ידיעתו הברורה ביום, ועי"ש באריכות דבריו.

ולענ"ד נראה בסגנון שונה במקצת, דבאמת לא די במה שיש לבי"ד ידיעה מוחלטת באמיתת הדברים אלא הבי"ד צריכים ראיה כדי לדון בעל דין ושאני בזה הוראת איסור והיתר דנראה דאין צריך בה ראיה אלא ידיעה ברורה של הבי"ד המורה הוראות לאפרושי מאיסורא אבל לדון בעלי דין בנפשות ובעונשי ממון וגוף צריך ראיה המחייבת גם את בעלי הדין דאם אין כאן ראיה אין כח ביד הבי"ד לכוף את בעל הדין לקבל דעתם ודינם, ומה שחידשו חז"ל באמרם לא תהא שמיעה גדולה מראיה אינו דלא צריך ראיה במקום שיש לבי"ד ידיעה ברורה ומוחלטת (כנראה מהבנת החי' הרי"ם וקושית הקו"ש) אלא דלא גרע ראית דיין מראית עד וגם ראיית הדיין ראיה הוא כראיית עד והגדתו, אבל אם ראו בלילה דאין כאן ראית הדיין אלא ראית עד בעינן שיהיה הראיה כדין עדות בתורה דהיינו שתתקבל עדותו בבי"ד בהעדתו בפניהם, ודו"ק בזה.

ונראה עוד בתוספת נופך לפי"ד השערי יושר (ש"ו פרק ו'-ז') דחלוקים הם הוראת איסו"ה מדין הבי"ד, ובהוראת איסור והיתר אין העדים אלא מבררים את המציאות בלבד אבל בעשיית דין נשענת כל כח הבי"ד על העדים ויונקת מכחם וכל דין הבי"ד וכחו מכח העדים הוא, ולפי"ז צ"ל דלא נתחדשה הלכה דלא בעינן עדות כשראו בי"ד אלא דראית בי"ד הוי כעדות אך מ"מ בעינן דין עדות או ראית בי"ד כנ"ל ולא די בידיעת הבי"ד אף שאין בו ספק ופקפוק ודו"ק בזה.

(ובגוף גדר לא תהא שמיעה גדולה מראיה בראו ביום עיין מש"כ בספרי מנחת אשר לב"ב סי' ל"א).

אך מ"מ נראה דשאני בזה הוראת איסו"ה מדין, ובי"ד שראו בלילה שמת אדם בודאי יתירו את אשתו לינשא אף ללא עדים אחרים ואם ראו בלילה שפנויה נבעלה לפסול יפסלו זרעה עפ"י ידיעתם דבהוראה לא בעינן ראי' אלא ידיעה אבל בדין צריך ראיה כנ"ל.

אך יש להעיר לכאורה מדברי הרמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"א) "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אעפ"י שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בבי"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו וכו' שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וכו', א"כ למה הצריכה התורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון עפ"י עדותן אעפ"י שאינו יודע אם באמת העידו או שבשקר" הרי דבדיני ממונות לא בעינן כלל גדר ראיה ודי בנטיית לב הדיין מעיקר הדין ורק בהסכמת בתי הדין הסכימו בדורות האחרונים שלא לדון אלא בראיה כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ב', ויש בזה לכאורה סתירה לדברינו הנ"ל דאף מה"ת בעינן ראי' ולדברי הרמב"ם הדרה קושי' לדוכתה דא"כ למה לא ידונו הבי"ד כשראו בלילה. (אמנם בד"נ פשוט דבעינן עדים כשרים ולא מהני שום ידיעה והשערה ועיין ר"ה כ"א ע"ב דשלמה ביקש לדון עפ"י הבנתו בלא עדים והתראה ויצתה בת קול לשלול דעתו וד"ז מבואר בסנהדרין (פ"י) אפילו אבא חלפתא ביניהם וכו' עי"ש דבד"נ לא דנין אפילו באומדנא גמורה וז"פ).

אך כבר העיר בדרך זה הנתיבות (סי' ט"ו ס"ק ב') דלדברי הרמב"ם (שהובאו גם בשו"ע שם) למה אין עד נעשה דיין כיון שאין לו ספק כלל במה שראו עיניו ולפי הרמב"ם הנ"ל הרי יכול לדון עפ"י אומדנא וכתב דבאמת לא מהני נטיית לב הדיין אלא בהני גווני דנקט הרמב"ם ולא בהוצאת ממון ממש, ובאמת נראה כן מדברי הרמב"ם דנקט הני ג' גוני שאין בהן הוצאת ממון גמור ולא נקט דרך פשוטה דהוצאות ממון כגון הכרת הדיין שהתובע צדיק וישר הוא ולא יתבע את שאינו שלו והנתבע חשוד לשקר, אלא ע"כ דבכה"ג באמת צריך ראי' ואין הבי"ד יכול לדון עפ"י ידיעתו, וגם מקור דברי הרמב"ם שהוא בכתובות (פ"ה ע"א) מיירי בערעור על כשרות השטר ולא בהוצאת ממון (וגם משפט שלמה המלך על פי הרגשת לבו לא בהוצאת ממון קא עסיק) עי"ש, וראיתי שכ"כ באבן האזל שם עיין בדבריו הנחמדים בביאור דברי הרמב"ם.

וראיתי בספר קרית מלך להגר"ח קנייבסקי שליט"א שציין לדברי הגמ' (ב"ב נ"ח ע"א) דרב בנאה הכריע את דין הירושה עפ"י נטיית לבו כשאמר ליורשים המסופקים זילו חבוטו אקברא דאבוכון ונתן את הירושה למי שלא חבט דמי שחבט על קבר בודאי אינו בנו עי"ש, ולפי"ז נראה לכאו' דמהני אף להוציא אך נראה לכאו' דאין זה להוציא דבאמת אין כאן מוחזק כלל כיון שספק בינינו מי הוא היורש האמיתי, אך בעיקר הדבר נראה דיש לחלק בין סוגיא זו לדברי הרמב"ם דבהא דר' בנאה הוי כעין אומדנא וסברא דבן לא חביט אקבר אביו וס"ל לר' בנאה דזו חזקה אלימתא וכמוהו מצינו רבות בש"ס כהא דאין אדם פורע בתוך זמנו וכדו' וגם באומדנא דאינה מוכחת נחלקו אם מהני בממונות כגמל האוחר בין הגמלים (ב"ב צ"ג ע"א) ואין זה ענין לנדון דידן ולדברי הרמב"ם דמיירי בידיעת הדיין הפרטית או נטיית לבו הפרטית ולא מאומדנא וסברא כללית, וכעי"ז אמרנו לחלק בין משפט שלמה לדברי הרמב"ם עיין לעיל, ועוד דבהא דר' בנאה הוי ספק גמור שאין להכריעו בראיות ולפיכך אמרי' שודא עדיף כמ"ש הרשב"ם שם ואין זה דומה לני"ד ודו"ק בכ"ז.

ה

עוד מצינו בכתבי רבינו שליט"א בענין זה

ובגוף הדין דבת ר"ח נאמנת כיון דקים לי' דלא משקרא לכאורה נראה מדברי הגמ' (כתובות פ"ה ע"א) דלא מהני להוציא ממון אלא להחזיק דהקשו במה "דאמר רב פפא השתא דאמר מר קים ליה בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומי' קרענא ס"ד, אלא מרענא שטרא אפומיה" ופרש"י "קרענא ס"ד, וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו, אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן", וצ"ע בזה דמה בין אפוקי ממונא או דין אחר בממונות, ואת"ל דלא בעינן שני עדים אלא בהוצאת ממון מן המוחזק ובאחזוקי ממונא ע"א נאמן א"כ אפילו בלא קים לן בגוויה נאמן וע"כ דע"א דעלמא אינו נאמן בכך אלא משום דקים לן בגויה ושוב צ"ב מה בין אפוקי לאחזוקי (ובגוף הנידון אם צריך שני עדים בממון כשאינו מעיד כנגד חזקת ממון הביאו האח' מדברי הר"ן בחולין (צ"ו ע"א) דע"א נאמן להעיד על אבידה ולומר דשל פלוני הוא אך בש"ש (ש"ו פרק י"ד) האריך להוכיח דבעינן שני עדים אפילו להחזיק וכ"כ בשערי יושר (שער ו' פרק י"ד) ובשו"ת פרי יצחק (ב' נ"ו), והביא מחמדת שלמה וברית אברהם דבליכא חזקה ע"א נאמן, ומדברי רש"י דידן משמע לכאו' דלא בעינן שנים אלא באפוקי ממונא והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל).

ואפשר דלא מהני גדר זה של קים לי' דלא משקרא בהכרעת הדין כלל ולא מהני אלא לאפשר לדיין למשוך ידו בשב ואל תעשה, כהא דמרענא שטרא אפומיה דפירש רש"י שלא יזדקק לגבות בו כמו שאמרו לא מיגבא גבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה שאין זה הכרעה כלל אלא שוא"ת, וכן במה דרבא אינו יכול להשביעה כיון שהיא חשודה אצלו אשבועה וממילא חייבת היא לשלם ואפכיה לשבועה אשכנגדה, ואף לפירוש התוס' דמרענא שטרא אפומיה היינו שלא יגבה בו אלא בשבועה אין בזה הכרעת הדין אלא חיוב שבועה ובזה מהני מה דקים ליה לדיין דכיון דמספקא ליה בכשרות השטר יש בידו לדרוש מבעליו תוספת בירור וחיזוק תביעתו עי"י שבועה אבל אין להכריע בדין אפומיה דחד לא להוציא ולא להחזיק.

אך מלשון הרמב"ם הנ"ל (פכ"ד מסנהדרין) משמע דזה דין כללי בדיני ממונות דכתב "דיש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אעפ"י שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בבי"ד ואומר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו" וכו' הרי משמע מתחלת דברי הרמב"ם דזה דין כללי דיש לדיין לדון בדיני ממונות על פי האמת שבלבו אף שאין לזה ראיה כלל, ועיין עוד בסוף דבריו בהלכה זו, "וכן כל כיוצא בזה, שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת אם כן למה הצריכה תורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אעפ"י שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר" ומשמע דכשהדיין יודע באמיתת דברי העד הוי ע"א ואפילו פסול כשני עדים וכל מה דבעינן שנים אינו אלא כשאינו יודע אם באמת מעידים או בשקר, אך צ"ע לפי"ז בקושי' הגמ' קרענא ס"ד וכי מה בין זו לשאר דיני ממונות שדן הדיין עפ"י ע"א ואפילו פסול, ואפשר דמשום טענת שטרך בידי מה בעי הקשו דלא מסתבר שיהא ע"א נאמן לומר שהשטר פרוע, וצע"ג בזה.

וצריך עיון עוד במה דמבואר בדברי הרמב"ם שם דגם מה שאמרו בכתובות שם דאם תבע אחד מן היתומים מטלטלי שהניח אביהם ונתן בהם סימנים אם לא אמיד זוכה המפקיד הוי משום דהדיין יכול לדון עפ"י נטיית לבו ואין זה אומדנא כללי וכן מבואר להדיא בדבריו בפ"ו משאלה ופקדון ה"ד דרק אם הוא לא אמיד בעיני הדיין מוציאין מיד היתומים ולא מהני בזה אם העידו עדים דלא אמיד, וא"כ מבואר לפי"ז דמהני ידיעת הדיין אף להוציא שהרי מוציאין מיד היתומים עפ"י ידיעה זו ומאי שנא מקריעת השטר.

ועוד יש לתמוה לפי"ד הרמב"ם דמהני נטיית לב הדיין בדיני ממונות ממה דאין הדיינים יכולים לדון על פי ראייתם כשראו בלילה ורק בראו ביום אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ובראו בלילה צריכים עדים שיעידו בפניהם אף בדיני ממונות כמבואר בב"ב. וקשה דכיון שראו בעיניהם אין לך ידיעה ברורה יותר מזו ולמה לא ידונו על פי ידיעתם הברורה והמוחלטת וראיתי שכבר העיר בזה בנתיבות (סי' ט"ו ס"ק ב') וכתב משום כך דלא מהני קים לי' בגוי' אלא כגון לאורועי שטרא והיפך שבועה ולא להוציא ממון ומה דמהני בהוצאת ממון מן היתומים בלא אמיד אין זה משום נטיית לב הדיין אלא משום דהוי כאומדנא דמוכח ואנן סהדי דכיון דלא אמיד מסתמא לא קנה דבר זה אבל נטיית לב הדיין לא מהני להוציא אך באמת צע"ג בזה בלשון הרמב"ם כנ"ל וגם מהמבואר להדיא בדבריו דלא אמיד אינו אומדנא כללי אלא נטיית לב הדיין כנ"ל, ועיין בזה באבן האזל שם ועדיין צריך לי עיון בזה.

ובשו"ת גנת ורדים (חו"מ כלל ה' סי' י"ב) כתב לחדש מדעתיה דבדיני ממונות לא בעינן עדים כשרים אלא דבכל ענין דידעינן שאומרים אמת יש להכריע את הדין אפילו על פי פסולים וביאר בדרכו את הסוגיא דערכאות בגיטין (י' ע"ב), ושם (סי' י"ג) מובאת תשובת בעל הכפות תמרים שחולק על כל דבריו ונקט דאין להכריע את הדין אלא עפ"י עדים כשרים עי"ש באריכות ופלא ששניהם לא שמו לבם אל דברי הנשר הגדול הרמב"ם המפורשים הנ"ל.

ו

והנה כתב הרשב"א בשו"ת (ח"ד סי' שי"א) דכאשר דנים מצד תקנת המלכות אפשר לדון גם באומדנא כמו שהרג דוד גר העמלקי עפ"י הודאתו (שמואל ב' א' ט"ז) וכן שם (פ"ד י'), ולמדנו מדבריו דאף דיני נפשות אפשר לדון עפ"י האומד כשמכין ועונשין שלא מן הדין, והארכתי בזה במק"א.