מתנות כהונה ולויה (תשס”ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו" (במדבר י"ח א' – ב').

כתב הקצות החשן (סי' רמ"ג ס"ק ד') לבאר מה דיכול האדם ליתן ה' סלעים דפדיון הבן ושאר מתנות כהונה אף לכהן קטן שאינו בר קנין, לפי דברי התוס' בסנהדרין (ס"ח ע"ב) דקטן יכול לזכות בשכר פעולתו ולקנות פרי עמלו ואין צריך מעשה קנין לזכות בשכר פעולתו אלא בעצם עבודתו זכה בהן, וחידש הקצות דכיון דכתיב במתנ"כ שכר הוא לכם חלף עבודתכם הו"ל כשכר פעולתו וקטן יכול לזכות בו עי"ש.

 

ולכאורה דבריו תמוהים דמתוך דקדוק במקראי הקודש שבפרשת קרח נראה לכאורה דשאני מתנות כהונה  ממתנות לויה ביסוד גדרם, ורק מתנות לויה הוי חלף עבודתכם ולא מתנות כהונה, ובאמת לא מצינו  בכתובים לשון זה של חלף עבודתם אלא במתנות לויה, "ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים" (במדבר י"ח כ"א), "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר  הוא לכם חלף עבודתכם באהל מועד" (שם י"ח ל"א) אבל במתנות כהונה לא כתיב חלף עבודתכם אלא עבודת מתנה הם  עובדים וזוכים במתנות כהונה משלחן גבוה, וכדכתיב "עבודת מתנה את כהונתכם" (במדבר י"ג ז') . ונראה עוד לדייק יסוד זה ממה דכתיב גבי הכהנים "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (שם כ"א) הרי דכהנים לא נחלו בארץ משום דה' חלקם ונחלתם, אבל לבני לוי נאמר (שם כ"א) "ולבני  לוי נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם" (ושם כ"ד) "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'  תרומה נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" הרי דטעם אחר יש  במה שאין הלוים נוחלים בארץ משום שמעשר שלהם הוא נחלתם.

והדברים מתקבלים מאוד גם ביסוד גדר עבודתם של הכהנים והלוים דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו  בעבודת הקרבנות וכמסקנת הגמ' קידושין כג' וכל עבודתם לגבוה ובדין הוא שיאכלו על שלחן גבוה, אבל עבודת הלויים שעליה הם  נוטלים שכרם אינה עבודת הקרבנות ושלוחי דידן נינהו ובדין שיטלו חלף עבודתם כדין פועלים דעלמא.[א]

ועיין באור החיים (במדבר י"ח כ"ד) "נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללויים יש בו שני דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם, ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלויים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלויים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד" הרי שכתב כדברינו דרק מתנות הלויים הם כשכירות בעלמא חלף  עבודתם אבל מתנות כהונה מהקב"ה הם ומשלחן גבוה קא זכו, וכ"כ בעמק הנציב בספרי קרח שם ולכאורה קשה מכל זה על דברי הקצות שנקט בפשטות דגם מתנות כהונה כשכירות הם חלף עבודתם ומשום כך כתב דיכול ליתן ה' סלעים  לכהן קטן.

 

ב

 

אמנם באמת מצינו מקורות נאמנים וברורים בדברי רבותינו הראשונים דגם מתנות כהונה חלף  עבודתם הם ונבארם בפירוט.

בדרכי משה סי' נ"ג הביא הרמ"א מהאור זרוע דיש לשלם לחזן שליח הציבור העובר לפני התיבה  דתפילות תחת קרבנות תיקנום והחזן ככהן המקריב קרבנות ע"ג המזבח הוא וכשם שהכהנים והלויים  נטלו מתנות חלף עבודתם כן השליח ציבור העובר לפני התיבה ראוי שיקבל שכר חלף עבודתו, [ומקור  הדברים באור זרוע הל' תפילה סי' קי"ג עי"ש], ומבואר מדבריהם דגם מתנות כהונה חלף עבודתם הוא  אך בשו"ת מהריט"צ ח"א סי' ק"ד חלק על זה וכתב דאין לו לש"צ לקחת שכר אלא יתנו לו מתנות בלבד  וככהני המקדש שזכו במתנות משלחן גבוה עי"ש, הרי דנחלקו אם מתנות כהונה חלף עבודת הכהנים  הוא או מתנה בעלמא משלחן גבוה.

ובקידושין דף ו' ע"ב כתבו הריטב"א והמאירי דאסור לכהן לסייע בבית הגרנות משום דחלף עבודתם  הם נוטלים ולא חלף שכרם הרי דגם בדבריהם מבואר דמתנ"כ חלף עבודתם הוא.

ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תר"צ כתב דכהן מכת הקראים שאינו מודה בעבודה אינו זכאי ליטול מתנות כהונה דחלף עבודתן הן דכיון שאינו מודה בעבודה בטל זכותו.

ועיין עוד בדברי הרמב"ן על התורה (ויקרא ז' ט') דבשר הקרבן הנאכל לכהן המקריב הוי חלף עבודתו וכך מבואר גם בדברי רש"י בב"ק ק"ט ע"ב שבשר הקרבן הנאכל לכהן הוא שכר עבודתה וכ"כ רש"י בערכין ל"ד ע"א דכהן המקריב אוכל בשר הקרבן "משלחן גבוה שכר עבודה", ולמדנו מדבריו לא רק שבשר הקודש נאכל לכהן בשכר עבודה אלא דאין סתירה בין מה דזוכה משלחן גבוה למה דהוי שכר עבודה. וניחא לפי"ז מש"כ רש"י בקידושין נ"ג ע"א דבעל מום נוטל חלק בבשר הזבח "דאף הן היו מתליעין בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים", וכונתו מבוארת דכיון דהכהנים זוכים בבשר בשכר עבודתם למה יזכו בעלי מום וע"כ משום דאף הם היו עובדים בעבודת הקרבנות, והנה לפי מה שנתבאר  לעיל דהלויים נטלו שכר מתנות חלף שמירת המקדש מגיע גם לקטנים דהרובים היו משמרים דהיינו  קטנים כמבואר בריש מס' תמיד, והארכתי בזה במנח"א פסחים סי' ד' אות ב'.

ויש מכל זה סייעתא לדברי הקצות דגם מתנות כהונה הוי כשכר עבודת הכהנים. אמנם עדיין נראה לכאורה דחלוקין מתנות כהונה ממתנות לויה בכך דמתנות כהונה הוי שכר לכהנים מאת הקב"ה ועל שלחן המקום הם אוכלים ולכן אומרים הם תרומה שאסורה לזר, אלא דהוי שכר עבודתן וכמ"ש רש"י בערכין אבל מתנות לויה חלף עבודת הלויים הן מאת בני ישראל, וכמו שביארנו לעיל גם מלישנא דקרא בפרשתינו.

אך אין מזה קושיא על הקצות דכיון דהוי חלף עבודתו יכול קטן לזכות בו בין אם משלחן גבוה הוא זוכה  ובין אם זוכה מחבירו כיון דמ"מ אין זה מתנה בעלמא אלא כששכר עבודתו. אמנם בהגהות יד אפרים ביו"ד סי' פ"א טען לעומת דברי הקצות דעד כאן לא כתבו התוס' אלא בשכר פעולה ממש דיש בו  שיעבוד וחיוב לאדם מסויים בשכר עבודתו אבל במתנ"כ דאין הם תמורת עבודת הכהן המסויים אלא  מתנות שאמרה תורה שינתנו לכהנים ולויים חלף עבודתן, דהלא קטן אינו עושה עבודה כלל ופסול  לעבודה כמבואר בחולין כ"ד ואעפ"כ זוכה במתנות, ואין זה דומה לשכר פעולה ממש, עי"ש.

והנה יש מקור בספרי בכל עיקר שאלתנו עיין בספרי פרשת קרח "כל מצות כהונה קנאו לשם ונתנו לכהונה חלף עבודתם דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אף זו קנאה השם ונתנה ללוים שנאמר וכל מעשר הארץ וגו' (ויקרא כ"ז ל') ואומר ולבני לוי הנה נתתי את מעשר בישראל לנחלה" הרי לן דלכאורה נחלקו תנאי ר' יאשיה ור' יונתן אם גם מתנות לויה הוי משלחן גבוה ודין אחד וגדר אחד למתנות כהונה ולויה וזה דעת ר' יונתן או שמא מתנות לויה שאני ממתנ"כ והוי חלף עבודתם מבני ישראל, ומתנ"כ הוי משולחן גבוה, וראיתי בפירוש רבינו הלל שם שגם הוא מפרש כן את דברי הספרי. עי"ש ודו"ק.

ולפי מה שנתבאר לחלק בין מתנות כהונה למתנות לויה, דמתנות כהונה לה' הם והוא זיכה אותם לכהנים משלחן גבוה הם אוכלים אבל מתנות לוי' כשכירות דעלמא הן מן העם אל הלויים, יש ליישב דבר תמוה לכאורה ברמב"ם בפ"א ממעשר ה"ג "לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים" הרי מבואר בדבריו דאין הלוי מפריש מעשר אלא כדי להפריש ממנו תרומת מעשר ולולי זאת היה  פטור מלהפריש מעשר כיון דמעשר שלו הוא, וקשה אם כן למה כהן צריך להפריש תרומה והלא הוא זכאי בתרומותיו, ולפי המבואר יש לומר דשאני תרומה דניתן לגבוה וכהנים משלחן גבוה זוכים בו וגם  הכהן צריך ליתן מתנותיו לה' אלא ששוב זכאי הוא לזכות בו מגבוה משא"כ במעשר דהוי מתנות לויה הניתן  מבני ישראל ללוים וא"כ למה יתן הלוי והו"ל כאילו נותן לעצמו ואפוכי מטרתא למה לי, אלא דצריך  להפריש מעשר כדי להפריש ממנו תרומת מעשר ודו"ק בזה.

אמנם הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל (פרק י"ג הלכה י"ב) "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך" ומשמע שה' חלקם ונחלתם ומשמע שלא חילק בזה בין כהן ללוי ועל כולם נאמר שה' הוא נחלתם.

ונראה שכל אלו הראשונים והקצות למדו זאת מקרא דפרשתנו (דברים י"ח א') "לא יהיה לכהנים  הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיך ה' הוא נחלתו" הרי דבכל שבט לוי נאמר דהם אוכלים אישי ה' ונחלתו, ובכולם נאמר שזה חלק ה' ונחלתו, ודו"ק בזה. וכן הוא בפר' עקב (י' ח' ט') "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר ה' אלוקיך לו" ודו"ק.

 

ג

נתינת מתנות כהונה לכהן קטן

 

ובעיקר השאלה איך אפשר ליתן מתנ"כ לכהן קטן שאינו בר קנין, נראה דאין צריך במתנות קנין אלא  נתינה בלבד ועל ידי קיום מצות נתינת המתנות לכהן נעשו המתנות שלו אף ללא קנין גמור דזה דין  התורה במתנ"כ שינתנו לכהן ויקוים בהם מצות הנתינה ובכך זוכה בהם הכהן מדין תורה.

ולא מיבעי בהני מתנות דאף לפני נתינתם הוי כבר ממון השבט כגון הבכור ותרו"מ דבהם מסתבר לומר  דכיון דהמתנות הם כבר ממון השבט לפני הנתינה אלא שנתנה התורה לבעלים טובת הנאה ליתן  לאיזה כהן שירצו, וא"כ על ידי נתינת הבעלים לכהן מסויים כאילו הוברר כהן זה לעמוד במקום כל  שבט הכהנים ולזכות במתנות אלו ואינו צריך לקנות אלא לקבל המתנות בלבד וממילא הוי' שלו ע"י דממון השבט הם והוא זוכה בשם כל שבט הכהונה (ויש להוכיח מדברי הרמב"ם בתרומות פרק ט' ה"ט דגדר ממון השבט הוא קנין גמור ולא רק זכות בעלמא דכתב שם דבכור שנולד בבית ישראל מותר להאכילו כרשיני תרומה ומקורו מתוספתא, הרי דהוי קנין כספו של כהן אף לפני שהגיע ליד כהן) אלא אף בהני מתנות דלא הוי ממון השבט לפני הנתינה לכהן כה' סלעים דפדיון הבן מ"מ לא צריך בהם קנין אלא נתינה בלבד דזה דין התורה דיש לקיים מצות נתינה במתנ"כ ובהדי נתינתם לכהן נעשים אף  אלו ממון הכהן כמו שתרו"מ נעשין ממון השבט בהפרשתן, (והרי זה דומה קצת למה שכתבו האחרונים  בגט אשה דאין צריך בו קנין אלא דהאשה קונה את הגט על ידי שניתן בידה (ועיין בזה באריכות במנחת אשר גיטין סימן ל"א אכמ"ל).

והנה מבואר בכמה מקומות בש"ס דין מכירי כהונה דכיון דרגיל בעל הבית ליתן תרומותיו לכהן זה  הו"ל כאילו הגיעו לידיו אף לפני נתינתן ומפשטות סוגיות הש"ס והראשונים גיטין ל' ע"א, ב"ב קכ"ג ע"ב, וחולין    משמע דהוי קנין ממש לכהן (אך בכתובות ק"ב ע"א ובכורות ל"ה ע"ב משמע בדברי  התוס' דאין זה אלא כמצוה בעלמא ליתן לו וזכות מסויימת ולא קנין ממש וכ"כ הריטב"א במכות ב'  ע"א), ובטעם הדבר דהו"ל כאילו הגיע ליד כהן נאמרו בראשונים ג' דרכים, הרשב"ם בב"ב שם כתב  דכיון דהבעלים מזכין לו זיכוי גמור אך שם לא נתבאר במה חל זכיה וקנין זה, התוס' בב"ב שם כתבו  דמאחר שרגיל ליתן לו הוי כמתנה מועטת שאסור לחזור בו כמבואר בב"ב מ"ט ע"א וכיון שאסור לחזור בו הו"ל כאילו כבר הגיע לידו אך גם בדבריהם לא נתבאר במה הוי כאילו הגיע לידו, וברש"י  בגיטין שם כתב דהוי כאילו זכה בו כהן זה כיון "דשאר כהנים אסחי דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני", וגם בדבריו נתקשו מאוד דהלא בודאי אין לומר דכל הכהנים ממש נתיאשו מן המתנות עד שלא נשאר אלא כהן זה בלבד דאטו אין דין מכירי כהונה אלא כשידוע לכל ועוד דאיכא קטנים דלא  בני יאוש נינהו וכבר האריכו האחרונים בדברי רש"י עיין בנתיבות המשפט סי' רמ"ח ואכמ"ל.

ונראה דבאמת אין בזה ג' דרכי הבנה אלא שלשה שהם אחד ביסודו, ויסוד הדבר דהמתנות כהונה לא  צריך קנין אלא נתינה וכיון שנותן לכהן זכה בו ממילא וזה יסוד דין מכירי כהונה דע"י שהוא רגיל לתת  כל מתנותיו לכהן זה הו"ל כאילו ניתנו המתנות לכהן, אלא שכל אחד משלושת עמודי העולם הנ"ל  מבאר בדרך שלו למה נחשבים מתנות אלו כאילו ניתנו ביד הכהן ונתקים בהם מצות הנתינה, לדעת  הרשב"ם משום דעת הבעלים המזכים לכהן זיכוי גמור, לדעת התוס' משום דאסור לבעלים שלא לתת  את המתנות לכהן וכמתנה מועטת שאסור לחזור בו ולדעת רש"י משום דשאר הכהנים מסיחין דעתם,  אך הצד השווה שבכל הדרכים האלה דאין זה עושה קנין אלא דמשום הני טעמא הו"ל כאילו ניתנו  המתנות לכהן וממילא נעשו שלו.

ומובנת לפי"ז שיטת רש"י, דאף דלא כל הכהנים ממש נתיאשו ממתנות אלו מ"מ כיון דרוב הכהנים  אסחי דעתייהו הו"ל כאילו ניתנו המתנות, ואין צריך בהם אלא נתינה בלבד כמבואר. ועיין במנחת אשר בבא בתרא סי' מ"ז הדברים מבוארים ביתר אריכות עי"ש.

ולפי"ז נראה דמשום הכי אפשר ליתן מתנות כהונה לכהן קטן כיון דאין צריך בהם מעשה קנין מצד  הכהן הזוכה אלא נתינה וקבלה וגם בנתינה לקטן מתקיימת ענין זה, וזה ברור ופשוט.

 



[א] ובאמת צריך ביאור במצות עבודת הלויים (פסוק כ"ג) "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" ובסהמ"צ  לרמב"ם (מצוה כ"ג) כתב שהיא נעילת השערים ואמירת שיר על הקרבן, ובסמ"ג (מצות עשה קס"ט) הוסיף דגם שמירת המקדש בכלל מצוה זו, ובצפנת פענח (מתנות עניים פ"א דף כ"ז) פירש כך גם דברי רש"י  בבכורות (ל' ע"ב) שכתב דעבודת הלויים הוא "לשורר ולשרת ולהיות שוער" ומה כונתו לשרת - שמירת המקדש, אך לפי"ז יש לבאר למה לא כתב רש"י להדיא לשמור את המקדש כמו שכתב לשורר ולהיות שוער  ומשום כך נראה יותר דרש"י לשיטתו ערכין (י"ג ע"ב) שכתב דהלויים היו מכבדין את העזרה ונראה  שיטתו דכל העבודות הכלליות במקדש כגון הכיבוד הנקיון והתחזוקה נעשו ע"י הלויים וזה כונת רש"י  בבכורות שם לשרת דהיינו כל עבודות השירות, (אמנם מצינו בקרא לשון "שירות" על שמירת המקדש  בפסוק ב' "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אליך וילוו עליך וישרתוך וכו' ושמרו משמרתך  ומשמרת כל האהל" וברש"י שם וישרתוך בשמירת השערים, אך עוד כתב רש"י שם ולמנות מהם  גזברים ואמרכלים, הרי דהלויים עבדו גם בגזברות ואמרכלות וכו'), ועיין עוד באבן עזרא בפסוק י"ח  "וטעם ונלוו עליך, שלא יצטרכו לזר שהוא ישראל" ונראה כוונתו דכדי למעט בזרים במקדש נצטוו  הלויים להלוות אל הכהנים ולסייע בידם בכל דבר המותר לזר ולפיכך היו הלויים עושים כל מין עבודה  ככיבוד הבית וכדו', ולפי"ז מסתבר דמתנות הלוים חלף עבודתם היא מבני ישראל דשלוחי דידן נינהו  משא"כ הכהנים שכל עבודתן בקרבנות ודומיהן.