נאמנות בכשרות למי שאינו שומר תורה (5778)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (כ"ה כ"ח).

"ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל" (תרגום אונקלוס שם).

 

"החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם, ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. הגה: וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו" (שו"ע יו"ד סימן קי"ט ס"א).

הנה הלכה פשוטה בישראל דהחשוד על הדבר אינו נאמן לאחרים, ויש לעיין לפי"ז איך אכל יצחק מציד בן עשו הרשע, והלא קיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

ואפשר שיצחק הכיר בנפשו של עשו וידע מעבר לכל ספק דעשו שהקפיד במצוות כיבוד אב, ודאי לא יכשיל אותו בעבירה, וכל כה"ג מותר לסמוך אף על מי שאינו מקפיד לעצמו בכשרות המאכלים, ונבאר הלכתא דא.

הנה כתב באגרות משה (יו"ד ח"א סימן נ"ד) במה שהיה מצוי ביהדות רוסיה הדויה תחת שלטון הבולשוביקי שאבות רבים שמרו מצוות התורה בדביקות והבנים פרקו עול התורה, ופסק דכאשר האב בטוח שבו לא יכשיל אותו במאכלות אסורות יכול הוא להתארח אצלו ולאכול ממאכלו, והסמיך דבריו על מה שמצינו בכתובות (פ"ה ע"א):

"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה, א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, א"ל איכא איניש אחרינא בהדי' דמר, א"ל לא, א"ל אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא. א"ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה, קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה".

הרי דרבא סמך על אשתו בת ר' חסדא להרע שטר אף שלפי הדין לא היתה נאמנת מכיון שקים ליה בגוה דלא משקרא, וכך אמר רב פפא לגבי רב מרי בנו דכיון שקים ליה בגויה שלא ישקר יסמוך עליו להטיל דופי בשטר.

ומזה למד הגרמ"פ שהוא הדין לענין איסור והיתר יכול אדם לסמוך על הרגשת לבו שפלוני אלמוני לא יכשיל אותו ולא ישקר לו.

ורבים חולקים עליו בזה, ובתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך (ח"ב סימן ת"ל) נקט דלא כוותיה, דאין לך בו אלא חידושו ואין ללמוד מזה למק"א.

והנה שוב כתב הגאון (אג"מ יו"ד ח"ב סימן מ"ג) לגבי מי שמוחזק אצל בני העיר כאיש ישר הגון ונאמן שודאי לא ישקר להאכיל טריפות האם יש להאמינו אף שהוא בעצמו אינו מקפיד בכשרות המאכלים ואף אינו שומר שבת.

וכתב דאף לשיטתו דרשאי אדם לסמוך על אימון אישי בעניני כשרות אין זה אלא בבני משפחה קרובים שמכירים זה את זה שנים רבות לפני ולפנים וכהא דרבא ואשתו בת ר' חסדא וכהא דרב פפא ורב מרי בנו ולא מצינו כן אלא בבני משפחה ולא בהיכרות שטחית.

ולענ"ד אין בזה כלל, וטוב שכן קרוב מאח רחוק, והלא להדיא מבואר שם שרב פפא אמר על רבא שמאמין לבת רב חסדא ואינו מאמין לו, ורבא השיב בת ר' חסדא קים לי בגוה ומר לא קים לי בגויה, הרי שאין נפ"מ קרוב לרחוק ואף ברחוק אילו קים ליה בגויה יכול לסמוך עליו.

ואף שיש מקום לפרש שזה גופא כוונת רבא באומרו דאף דודאי מכיר הוא רב פפא וגדול מרבן שמו ובודאי אינו משקר מ"מ כיון שאינו מכירו באופן קרוב ביותר כמו בן משפחה "לא קים לי בגויה" ואינו יכול לסמוך על היכרתו, באמת זה דוחק ויותר משמע דבאמת לא הכיר רבא את רב פפא באופן אישי כדי לסמוך על מאי דקים לי בגויה.

ועוד דהרי אמרו גם ביבמות (ק"א ע"ב):

"אמר רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מפיקנא ממונא אפומיה. מפיקנא ס"ד, והא ע"פ שנים עדים אמר רחמנא. אלא מרענא שטרא אפומיה".

והרי רב שמואל בר יהודה לא היה קרובו של רב יהודה ואעפ"כ אמרו דכיון דקים לן בגויה דלא מקרי היו מרעין את השטר על פיו, הרי מפורש דאמרו כן בכל אדם ולאו דוקא בקרובים.

ועוד יש לתמוה במה דמשמע מדבריו דכיון שמקצת בני האדם מכירין אותו ונאמן הוא עליהם היה מקום להתיר לכל בני העיר לאכול מלחמו וצידו, ולדידי נראה פשוט דרק מי שמכירו באופן אישי וים ליה שלא ישקר לעולם יכול לסמוך עליו ולא לזולתו.

וראיה מפורשת לסברא זו מצאתי בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן ס') ומרגניתא טיבא הם דבריו. דהנה תורף תשובתו בענין אנוסי ספרד שרבים מהם שמרו על יהדותם בצנעא, האם מותר לשתות מיינם. והתשב"ץ החמיר בזה וכתב:

"לפי שיש לחוש בקצת אנוסים שמא קלקלו מעשיהם ואפילו במקום התירא אכלי איסורא אין אני סומך להתיר כן לכל. ואני רגיל לומר למי שבא לו יין אם אתה סומך על המשלחו שתהו אתה בביתך והזהר שלא תמכרנו לישראל שאינו בקי במשלחו".

ותרתי שמעינן מדבריו: א. כשיטת האגרות משה דגם לגבי כשרות מותר לו לסמוך על היכרותו ואימונו בפלוני שהוא מכירו אף שאינו מוחזק בכשרות ואסור לסמוך עליו ללא היכרות אישית. ב. דאף הסומך עליו בהיתר אין זה אלא לעצמו ואסור לו ליתן לאחרים.

ומשו"כ יש לתמוה על מה שכתב הגאון עוד באג"מ (אהע"ז ח"ד סי' י"ב) בענין המוחזקבחזקת כהן החפץ לישא גרושה ושמע מאמו שנבעלה לפסול לה בבחרותה ולפי דבריה חלל הוא ומותר בגרושה, שמותר לו לסמוך עליה וכהא דבת ר' חסדא, עי"ש.

ולכאורה תימה, דאף שרשאי הוא לסמוך על אמו אם קים ליה בגוה דלא משקרא, אף האיסור רובץ גם על אחרים ומה היתר יש לגרושה זו להינשא לכהן. והא תינח לדעת הר"א ממיץ בעל היראים דפסולי כהונה אין האיסור אלא על הכהן ולא על האשה, אך אין זה אלא דעת יחיד וכבר כתב הר"ן (נדרים צ' ע"ב) שאין הלכה כמותו.

ועוד מטעם אחר יש לתמוה, דהנה נראה פשוט דאף דאכן חידשו חז"ל דרשאי הדיין לסמוך על מי שהוא מאמין לו וקים ליה בגויה שאינו משקר, אך אין זה אלא במאי שאין צריך בו תורת עדות, אבל כשצריך תורת עדות אין כל מקום ומשקל לאימון אישי.

ויסוד זה מפורש בדברי הגמ' שם, דלהדיא אמרו בכתובות שם "קרענא סלקא דעתך", אלא מרענא לשטרא על פיה, ויתירה מזו אמרו ביבמות שם:

"אמר רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מפיקנא ממונא אפומיה. מפיקנא ס"ד, והא ע"פ שנים עדים אמר רחמנא. אלא מרענא שטרא אפומיה".

הרי לן להדיא דבמקום שצריך שני עדים אין לסמוך על מה דקים לן בגויה דלא משקר.

והרי הסכמת הפוסקים דאין לפסול אדם מן הכהונה אלא עפ"י שני עדים כשרים, ואין רשאי כהן זה לסמוך על אמו להפקיע ממנו קדושת כהונה, וצ"ע.

וכך כתב החת"ס להדיא (אהע"ז ח"א סימן צ"ד) דכאשר בדיני עדות עסקינן אין לנו אלא שני עדים כשרים וגזה"כ היא ולא מהני כלל הא דבת רב חסדא.

ובאמת נראה דשאלה זו עתיקתא היא וכבר נחלקו בה שני גדולי עולם הרב ותלמידו.

דהנה בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן כ"א וח"ג סימן פ"ג) מצינו שהריב"ש סמך על אחד האנוסים שלא הקפיד באיסורי מאכלות אסורות ואכל ממאכליו בהכירו שודאי לא יכשיל אותו, ושאל בענותנותו לחות דעת תלמידו התשב"ץ שטען לעומתו דלא מצינו מי שחשוד לאכול ואינו חשוד להאכיל, ואיפכא מצינו שהכותים חשודים על לפני עור אף שמקיימים את המצוות לעצמם, עי"ש.

ונראה ברור שהריב"ש נקט כדעת הגרמ"פ דאף דפשיטא לן דהחשוד לאכול ודאי חשוד להאכיל ואינו נאמן בדבר, מ"מ כאשר מכיר את פלוני וברור לו שלא ישקר להכשילו רשאי לסמוך עליו, והתשב"ץ לעומתו סבר דאין זה מועיל כלל במאכלות אסורות.

ב

והנה אמרו בקידושין (ס"ו ע"א):

"איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד, ושותק, מהו אמר אביי נאמן, רבא אמר אינו נאמן, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמר אביי מנא אמינא לה, דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי, שדר שליחא אבתריה. אדאזיל שליח בחדא אורחא, אתא איהו בחדא. כי אתא שליח, אמר אשתו זינתה, אתא לקמיה דמר שמואל, א"ל אי מהימן לך זיל אפקה, ואי לא לא תפיק, מאי לאו אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא. ורבא, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ואי לא - לא תפקה".

ולהלכה נפסק באהע"ז (סימן קט"ו ס"ז) כשיטת רבא דאי מהימן לבעל כבי תרי נאסרת האשה לבעלה.

הרי לן דמהני מה שנאמן עליו כבי תרי אף לאסור אשה לבעלה, ולכאורה יש בזה סתירה למה שנתבר לעיל דבמקום שצריך עדים לא מהני אימון אישי.

אך באמת לא קרב זה אל זה ושתי סוגיות אלה תרי מילי המה, וכל הלכה זו בקידושין אינו אלא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ונתחדשה הלכה דאף הסומך על אחרים שויא אנפשיה חתד"א.

ועוד דכבר כתב הרשב"א (שו"ת המיוחסות סי' קל"ג) דאין איסור זה אלא מדרבנן ולא מה"ת, ועוד דן שם אם האשה מכחישתו אם נאמן, וע"כ דלאו הא בהא תליא ואין הלכה זו אמורה אלא להחמיר.

ורבים טעו בדברי הרשב"א כאילו דין זה דומה להא דבת ר' חסדא וטעות היא זו, ואבאר.

כתב הרשב"א (שם) דאין איסור באשתו אא"כ הוא מאמין למי שמעיד זינתה בכל דבר, אבל אם אינו מאמין לו אלא בעדות זו שזינתה אין כאן בית מיחוש כלל, וזה שאמרו שאם נאמן עליו כבי תרי, דאין זה אלא משום שהוא מאמין מתוך היכרות עמו וכרבא ובת ר"ח.

וכל כוונת הרשב"א דכשם שרבא האמין לאשתו מתוך דקים ליה בגוה דלא משקרא כך גם במי שמאמין לזה מעיד שאשתו זינתה אך אין כוונתו כלל לדמות הני תרי הלכתא משום עצם הדין, וז"פ.

ועוד מצינו מקור מפורש ביבמות (פ"ח ע"ב, וכ"ה בכתובות כ"ב ע"ב ובב"ב ל"א ע"א):

"ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, רבי מנחם בר יוסי אומר תצא. אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא, בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת, אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא. מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי. א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה. היא גופה באשם תלוי קיימא. באומרת ברי לי".

ושלש פירושים מצינו במה שאמרו "באומרת ברי לי".

כתב רש"י באומרת ברי לי שאם היה חי היה בא. והר"ן דחה דבריו בכתובות וכתב דמיירי שגם היא אומרת שראתה בעיניה שמת בעלה וכדברי העד שנישאה לו.

אך בתוס' ישנים (ביבמות שם) כתב:

"באומרת ברי לי. הקשה ה"ר שמואל מאיוורא משמע דמעיקרא ס"ד דלא אמרה ברי לי וא"כ כי קשה ליה הבא עליה באשם תלוי קאי הול"ל חטאת ודאי משום חזקת אשת איש וי"ל דלעולם היה יודע טעמא דאשה דייקא ומנסבא ומ"ה ליכא חטאת ודאי אבל הכא קאמר שאומרת שברי לה שמת ששמעה מבני אדם שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין".

הרי לן דמהני מה שמאמין לעד פסול להתיר לאשה להינשא אף שעד זה כלל לא העיד בבית דין, והרי זה דומה להא דבת ר"ח. והדברים מתיישבים לפי דרכנו דבאמת לא צריך עדות כשרה להעיד שמת בעלה להתירה לשוק, וכז"פ.

ועיין עוד בפסחים (קי"ג ע"ב):

"תניא שונא שאמרו שונא ישראל, ולא שונא נכרי. אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי, אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' שנאת רע. אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה, אמר ליה אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי - לימא ליה, ואי לא - לא לימא ליה".

הרי לן דאם מאמין אדם לחבירו כבי תרי רשאי הוא לסמוך עליו ולשנוא עובר עבירה. וצריך לומר דגם בזה לא בעינן שני עדים כיון שלא עושין דין ולא מענישים את זה שעבר עבירה, אלא זה ענין אישי אן לשנוא אותו אם לאו, ומ"מ חזינן שאף בזה רשאי אדם לסמוך על מי שמכיר ומאמין בו שלא ישקר.

סוף דבר לענ"ד כדאי הוא רבינו משה לסמוך עליו בשעת הדחק ולהתארח אצל הורים או ילדים שקים ליה בהם שלא יאכילוהו מאכלות אסורות.


ויעקבני זה פעמיים

"ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר... ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (כ"ז א'-י').

כאשר קוראים אנו פרשה סתומה ומופלאה זו תפעם רוחנו והתמיהה כמו עולה מאליה, הזהו יעקב איש תם יושב אהלים, התמימות היא זו, לנצל מצוקתו של אח המסתכן ברעבונו כאשר אחזו בולמוס כדי להוציא מידו את בכורתו, ולא די בכך אלא לחזור ולהוציא מידו גם את שארית ברכותיו במרמה גדולה, הלזה "איש תם" יקרא?[1]

אמנם כאשר נתבונן במהות הברכות, ובעוז חפצו של יעקב אבינו לזכות בהן, תתיישב כמו מאליה תמיהה גדולה זו.

שור נא וראה את יסודו הגדול של אדונינו הרמב"ן בענין מעשי האבות.

"מקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם" (רמב"ן בפתיחה לספר שמות, ויעויין לעיל מאמר "מעשי אבות" בפתיחה לספר בראשית).

אבותינו אבות האומה הישראלית פילסו דרך ונתיב, ישרו בערבה מסילה, לבני בניהם בדרכם אל יעודם הנצחי. פועל ומעש ידיהם כל כולו לסעד שבטי י-ה במסע ארון העדות ומחנה ישראל לדורות, להושיעם כל ימות עולם. בהיות מקדש בישראל ושכינה בציון כמו גם בנפול עטרת תפארת וצאת העם לגלות חשכת ישימון, להאיר בחשכת ליל ולהודיעם כי עוד להם אחרית ותקוה, כאשר הבטיח אדון המושיע לישיני מכפלה, לזכור ברית אבות להחיש גאולת בנים, כי עוד יבנה ותיבנה בתולת ישראל.

כל אשר אירע את האבות אות הוא לבניהם, כל אשר אירע את האבות הוא למען בניהם, חזיוני אותם הימים ומאורעות התקופה אשר השיגו את אבותינו, למען העתיד יהיו, מעשי אבותינו ופעולתם, למען יביאו גאולה לבנים.

מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו, עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות. כשזה קם רעהו נופל, כי לא תוכרע המערכה עד בא אדוני שעירה. בערמה ובדעת ירב צעיר ויקנה משפט הבכורה, לעבוד עבודת אלקיו בבית הבחירה. וישמע יעקב אל רבקה אימו ויגש לאביו את מנחתו, וישק לו אביו וירח בגדי החמודות אשר לו, ויברכהו במשמני ארץ ורוב דגן ותירוש, וישימהו אדון לאחיו ורב יעבוד צעיר וישמשו. וכאשר אך כלה יצחק לברך את יעקב בנו, ועשו אחיו בא מצידו, ויצעק צעקה גדולה ומרה וינחם על יעקב להורגו, וישונן ברק חרבו לנקום נקמתו על עורמת נטילת ברכתו ובכורתו...

מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות?

שור נא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש: (ח"א דף קמ"ו ע"א)

"תא חזי כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב "ויברך אלהי"ם את יעקב". וחד דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (שם כ"ח ג') "ואל שדי יברך אותך" וגו'.

בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא? אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב (תהלים קי"ח י') כל גוים סבבוני בשם יהו"ה, כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה, תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו די לי בהאי.

אוף הכי יעקב אמר, לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן, אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא אסלק לון.

כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא כמה דאוקמוה".

לא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שרואה הוא ברוח קדשו שרק ברכות אלה יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. ועיין מש"כ בהגדש"פ להגר"א בפירוש חד גדיא "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעוה"ז ובין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותנו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את הכל והיו לעשו", והדברים מפליאים.

ועוד זאת למדנו מדברי הזוה"ק (ח"א קמ"ה ע"א) "מהו זה ויעקבני זה פעמיים, אלא מלה חד הוי תרי זימני בכרתי אהדר ליה זימנא אוחרא ברכתי זה הוא תרי זימני", ועומק הכונה, הברכה והבכרה, חד הן הא בהא תליא לא חפץ יעקב בבכורה אלא כדי לזכות בברכות וכל ענין הברכות ליתן שם ושארית, תוחלת ותכלית לזרע יעקב בני בכורי ישראל.

והדברים מאלפים!

לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות רבות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא לצורכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תַּלאוּבוֹת, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם... מעשה אבות יצירה לבנים.

גדולי האומה לית להו לגרמייהו ולא כלום.

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך

"ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כ"ז ל"ה).

הרי זה ברור ופשוט דפרשה זו של ברכותיו של יצחק עומדת ברומו של עולם ושורשיה בכבשונו של עולם. סתומה ועמומה היא וסוד ה' ליראיו.

ואעפ"כ אמרתי בלבי לפרש סוגיא עמוקה זו בדרך השוה לכל נפש והמתיישבת על הלב.

הלא ידוע מש"כ בזוה"ק (ח"א קמ"ו ע"א) דברכות אלה לא לצרכיו ולתועלתו של יעקב אבינו היו, אלא כל כונתו של אבינו יעקב להאציל ברכות אלה לזרעו בני ישראל לאורך הגלות ולהבטיח את גאולת ישראל באחרית הימים.

והלא גלוי וידוע לפני צופה הדורות מראש שבאורך הגלות ובקץ הימים לא תמיד בני ישראל יהיו ראויים לגאולה, ואפשר שקשה יהיה להבחין בין בני ישראל ובני עשיו. וכבר מצינו בקריעת ים סוף ששרו של ים טען "הללו עובדי עבו"ז והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלה מאלה" (זוה"ק ח"ב ק"ע ע"ב).

אלא שהקב"ה אומר בפי הנביא מלאכי (א' ב'-ג'):

"אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלוא אח עשו לעקב נאום ה' ואהב את יעקב: ואת עשו שנאתי".

יעקב ועשו שני אחים המה, ודומים הם זה לזה, ואעפ"כ אמר הקב"ה "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".

וכדי לא לתת פתחון פה למקטרג ולסתום את פיהם של שרו של עשו וכת דיליה, נתגלגלו הדברים מן השמים שאת הברכות של יצחק, הברכות שרק בזכותן נגיע לקץ הימין ולגאולת עולם, ינתנו ליעקב כאשר נראה הוא כעשו אחיו, וכאשר אביו יצחק חושב שלא יעקב הוא זה שעומד לפניו ומבקש להתברך אלא עשו ועל מנת כן בירכו יצחק.

וזו תקוותנו ותפילתנו בעיקבתא דמשיחא, דאף אם אין העם לא ראוי ולא כדאי ואף אם נראים אנו כעשו, מ"מ ראויים אנו לברכת ה'.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב כעין דברינו בדברי השפ"א (תולדות שנת תרל"ב):

"גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעכ"ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל".

 

 

 

 

 

[1] ועיין דברים חוצבים בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' נ"ט) בגנותם של אלה שאין היושר פלס דרכם ואין פיהם ולבם שוים, ולחיבת הקודש נעתיק דבריו: "ולא זו בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפילו רבנים, כל שאינו דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו וכו', ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת, ומה שאמרו חז"ל "מותר לשנות מפני דרכי שלום", לא היה דעת הרמב"ן נוח מזה עפ"י המובן הפשוט וכו', והכלל קושטא קאי", ודבריו הקדושים מאלפים בינה ומיישרי דרך.