נמסר הדבר לחכמים (תשע”ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז י'-יא').

הנה התבוננתי בסוגיות רבות במרחבי הש"ס וההלכה ועמדתי מתוכם על יסוד גדול שעובר כחוט שני במרחבי ים התלמוד וההלכה, והוא גדר "נמסר הדבר לחכמים". וגדר הדבר דיש שדברי חכמים כדברי תורה ממש הם. ונביא בזה את מקורות הסוגיות ומתוכם יתבאר שורש הדברים וביאורם.

א

הנה פעמיים בש"ס מצינו גדר זה.

א. בחגיגה י"ח ע"א למדו חז"ל איסור מלאכה בחול המועד "כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר איני צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וגו' במה הכתוב מדבר אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד ללמדך שאסור בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה ת"ל וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".

ב. בבכורות כ"ו ע"ב מבואר במשנה דישראל שנולד בכור בעדרו חייב לטפל בו, בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום לפני מסירתו לכהן ובטעם הדברים מבואר בגמ' "מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך איפוך אנא מסתברא דמקדם למקדם דמאחר למאחר אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אלא אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרן הכתוב אלא לחכמים". הצד השוה בשתי סוגיות אלה, בשניהם חידשה תורה הלכה כללית, ולא נתנה בידינו מפתח כלשהו לקבוע את הפרטים שבכלל, דאף שחידשה תורה שעל הבעלים לטפל בבכור בהמה טהורה, לא אמרה תורה כמה זמן חובה זו מוטלת על הבעלים, וגם מסתבר לחלק בין בהמה דקה לבהמה גסה, דהלא בודאי אין זה הלכתא בלא טעמא וגזה"כ בעלמא, אלא יסוד הלכה זו לתועלת הכהן שלא היה לו חלק ונחלה בארץ ואין בידו בהמות מיניקות, ומשו"ה ציותה תורה שעל הבעלים לטפל ולגדל את הבכור זמן מסויים לפני מסירתו לכהן, וא"כ מסתבר לחלק בין בהמה דקה לגסה, והתורה לא רמזה בזה פרטים כלשהם, וע"כ דנמסר הדבר לחכמים.

וכך גם לגבי מלאכת חול המועד, דלא כמלאכת שבת ויו"ט מלאכת חוה"מ, בשבת אתקשו מלאכת שבת למלאכת המשכן וכל שהיה בהקמת המשכן מלאכה הוא, אבל במלאכת חול המועד לא נתגלה סוד המלאכה, והלא פשוט דיש הגדרה מסויימת לכל עצם מהות המלאכה, וכיון שלא נתגלה ענינה ע"כ שנמסר הדבר לחכמים, ודבריהם כדברי תורה הם.

וחידוש עצום יש בגדר זה, דהנה באמת נמסרה כל התורה כולה לחכמים כדי לפרש בה כל מצוה ומצוה, ואף כל פסוק ופסוק, והלא אמרו חכמים (מד"ר תשא) שבלוחות השניות נכללו הלכות ואגדות ומדרשי חז"ל, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני, אך בכל התורה אין חכמי תושבע"פ אלא מפרשים את כונת התורה, אבל במצוות והלכות שבהם מצינו שנמסרו לידם הרי הם כאילו מחוקקים ויש בידם אף להקל בדאורייתא משום צורך השעה ומשום הפסד ממון, אף שבמקום אחר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה.

ונביא ליסוד זה ששה ראיות.

א. נחלקו הראשונים במלאכת חול המועד אם אסורה מה"ת או רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. הנוקטים דאין כאן אלא איסור דרבנן הביאו ראיה ניצחת דהלא התירו דבר האבד ואת"ל דהוי איסור תורה, איך הקילו בדאורייתא משום הפסד ממון, (ועיין דרכי הראשונים בזה בקובץ דרכי הוראה חלק ג'). והבית יוסף בסימן תק"ל כתב דכיון שנמסר הדבר לחכמים יש בכחם להקל אף משום הפסד ממון עי"ש.

ב. בפ"ח מיומא נחלקו הראשונים ברחיצה ביוה"כ וכן בשאר חמשת העינויים מלבד אכילה ושתיה אם אסורים מה"ת, והתוס' ישנים בדף ע"ז ע"ב הוכיחו דע"כ אין בזה איסור תורה שהרי התירו לכלה ולמלך לרחוץ פניהם, והר"ן שם דחה ראיה זו וכתב "לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמ' קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו" הרי לן דכיון שהתורה אסרה עינוי אך לא ניתן בידנו מפתח להבין ולהשכיל מה גדר העינוי ומה כלול בה, נמסר הדבר לחכמים, ויש בכחם להקל ולהחמיר כראות עיניהם ורוח קדשם.

ג. בריש פרק לולב הגזול (כ"ט ע"ב) דנו התוס' בפסולי ד' מינים איזה מהם נוהגין רק ביום א' דחג ואיזה מהן נוהגין כל שבעה, וכתבו לפי דרכם, דפסול חסר אין נוהג אלא ביום הראשון עי"ש.

והר"ן חלק על דבריהם וכתב דבפסולי הדר גופא יש שנוהגין כל שבעה ויש שאין נוהגין אלא ביום הראשון, ואף שתמוה לחלק בסכינא חריפא בדין דאורייתא שמקצתו נוהג כך ומקצתו כך כיון שגדר הדר לא נתפרש ענינו ונמסר לחכמים, יש בידם לקבוע פרטיו ודקדוקיו כראות עיניהם וז"ל הר"ן בתו"ד "אבל הכתוב לא פרט בהדר כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרה לחכמים ובודאי שכל שהמצוה חמורה יותר יש להחמיר בהדר".

ד. ובדרכו של הר"ן כתב גם הרא"ש שם (פ"ג סימן י"ד) לגבי מה שנחלקו הראשונים אם יכול לברך על לולב היבש בשעת הדחק דדעת מהר"י דטראני דבשעת הדחק יכול לברך וכ"כ הראב"ד מעיקרא, ושוב חזר בו דאי אפשר להכשיר את הפסול בשעת הדחק, וכתב על זה הרא"ש "אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר, מברכין עליהן".

ואף בדבריו יש לתמוה דלא מצינו בשום מקום שחכמים יכשירו את הפסול מה"ת, אלא דכיון שנמסרה הלכה זו בידם יש בידם אף להכשיר ודבריהם כדברי תורה ממש הם. ועיין בחכם צבי סי' ט' שתמה על הרא"ש מנ"ל שהלכה זו נמסר לחכמים, ולענ"ד יסוד דבריו כדברי הר"ן הנ"ל ודו"ק בזה.

(ויש להסתפק במי שבירך על לולב היבש בשעה"ד ושוב נזדמנה לו לולב כשר אם יחזור ויברך. דלפי המבואר לכאורה יצא יד"ח אף מה"ת ושוב ברכתו לבטלה. אך באמת אפשר דכיון דלא הכשירו חכמים אלא בשעה"ד נגזר מכך דאם שוב בידו ליטול לולב כשר מחוייב הוא ליטול ולברך, וכך נראה עיקר לענ"ד, ודו"ק בכ"ז).

ה. ביו"ד סימן קע"ח כתב הבית יוסף לבאר מה שמצינו בב"ק פ"ג ע"א שהתיר לראובן בן אבטולמוס לספר קומי משום שהיה קרוב למלכות, ואף דמבואר בדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים ה"א דהוי איסור דאורייתא ואיך התירו איסור דאורייתא לקרובים למלכות, אלא משום דכל איסור זה נמסר לחכמים, דלא נתבאר בתורה מה נכלל בגדר חוקותיהם שנצטוינו להתרחק מהם, וכיון שנמסר בידם, יש בידם להקל לפי הצורך וכ"ה בכסף משנה שם עיין.

וע"ע בחזו"א שביעית סימן י"ז אות י"ב מש"כ כעי"ז לגבי איסור עבודת הארץ בתוספת שביעית, ואכמ"ל.

ו. ועיין עוד בקידושין י"א ע"ב "שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וכו'", ופרש"י "דקרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד, וכיון שלא פירש כמה, לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי", והדברים ברורים.

והמתבאר מכל זה, דכאשר נמסר הדבר לחכמים, משום שלא נתפרשו הפרטים שבכלל, הרי חכמים כאילו משתתפים הם במעשי בראשית של חוקת התורה, ויש בידם להקל ולהחמיר לפי הענין ולפי צורך השעה, ודו"ק בכ"ז.

ומצינו יסוד גדול זה בסוגיות נוספות בהדגשים שונים, ונבאר.

ז. הנה כתב הט"ז ביו"ד סימן קי"ז ס"ק א' שכתב לבאר בדין איסור סחורה במאכלות אסורות, ואעפ"כ מותר למכור ולסחור בסוסים ובחמורים כיון שאינם עומדים לאכילה ולא אסרה תורה אלא מה שעומד לאכילה שמא יבא לאכול כמ"ש הרשב"א בתשובה והקשה דהלא איסור זה מה"ת הוא וא"כ מנ"ל לדרוש טעמא דקרא ולחדש דלא אסרה תורה אלא מחשש שיכשל באכילת איסור, וכתב הט"ז דכיון דילפינן איסור מדכתיב יהיו, וילפינן היתר מדכתיב לכם (עיין פסחים כ"ג ע"א במה דמותר למכור מינים טמאים אם נזדמנו לו), ע"כ דלא נמסר הדבר אלא לחכמים, עי"ש.

ויסוד דבריו, דכאשר מצינו בתורה היתר ואיסור הסותרים זא"ז, ולא נגלה לנו פשר דבר זו היא שיבה זו היא ביאה, לדעת מתי כחא דהיתרא עדיף ומתי כחא דאיסורא, ע"כ דנמסר לחכמים לקבוע ולחוקק את פרטי הלכה זו. (ועיין לעיל אות ו' לגבי מלאכת אוכ"נ מש"כ כעין זה ודו"ק).

ח. ומקור לדברי הט"ז יש להביא מזבחים פ"ו ע"ב בענין עיכול אברי הקרבנות אם הוי מחצות או בעלות השחר "ה"ד אין דאית בהו ממש אפילו לאחר חצות נמי אי דלית בהו ממש אפילו קודם חצות נמי לא לא צריכא בשרירי מנא הני מילי אמר רב כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים חלקיהו חציו להקטרה וחציו להרמה". ובתוד"ה אלא כתבו לבאר מנ"ל לחלק בין נתאכלו ללא נתאכלו ולחדש דין דשרירי מנא, דכיון דיש סתירה בכתובים מסר המקום הדבר לחכמים להיות מדמים כל מה שירצו לפי הצורך להם" עי"ש.

ויש עוד ענין ואופן בגדר "נמסר הדבר לחכמים" דיש וחכמים קבעו בעומק בינתם ורוח קודשם או שבא להם בקבלה, דבהכרח נמסר דבר בידם אף שאין בו הכרח מן הכתובים אלא מהכרח בסברא, ונביא לזה שתי דוגמאות.

ט. עיין מנחת אשר דברים בסוף סימן ב' שם ביארנו גדר שליחותייהו עבדינן דלכאורה תמוה כיון דמה"ת רק סמוכין כשרין לדין מה כח יש ביד בי"ד בזמנינו לקבל גרים וביארתי דקי"ל לחכמים דע"כ א"א לעולם בלא דין כדי שלא יבנו עושי רשע ואיש את רעהו חיים בלעו, וע"כ דנמסר לחכמים לקבוע גדר בית דין ומי הראויים לדון ולהורות אף כשבטלה הסמיכה והם קבעו דכל עוד יש סמיכה בישראל מי שאינו סמוך פסול לדין ומשבטלה הסמיכה כשרים לדון אף מי שאינו סמוך, עי"ש ודו"ק.

וכעי"ז נראה לגבי תקנת הלל שקידש כל החדשים עד סוף הימים דלכאורה פשוט דצריך עדים לקידוש החודש ואין מקדשין אלא עפ"י ראיה, וכזה ראה וקדש אמר הקב"ה למשה, ומה תוקף יש לקידוש החודש ללא עדים וללא ראיה. וכתב הרמב"ם בפ"ה ה"ב מקידוש החודש דהלממ"ס היא, וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רנ"ד, והרמב"ן בסהמ"צ מ"ע קנ"ג תמה עליו דלא מצינו כן בש"ס (דהי הלממ"ס) דאין הראיה והעדים אלא לכתחלה. והחזו"א או"ח סוס"י ק"מ, ולענ"ד בסגנון הנ"ל שהבינו חכמים שכך נמסר למשה מסיני, ודו"ק.

י. ועוד מצינו כעי"ז בגדר נאמנות ע"א בעדות אשה שהקשו הראשונים איך האמינו חכמים ע"א בדבר שבערוה והלא מה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב בזה הנמוקי יוסף ביבמות פ"ח ע"א "ויש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא וכו' והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בהו רבנן ה"ק רבנן שהם מחמירים בכ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה".

ויסוד דבריו נראה דקי"ל לחכמים שמלבד נאמנות שני עדים מסרה תורה לחכמים לקבוע מסמרות בדיני הראיות ובירורי הספיקות דהלא חזינן שקבעו חז"ל הלכות מחודשות בגדרים אלה, כגון מיגו, אין אדם פורע תוך זמנו, חזקת דייקא ומנסבא וכדו' ונמסר הדבר בידם כמבואר. ואף שאין לזה כל ראיה מן הכתובים כך קי"ל לחכמים, ודו"ק. (וכעי"ז כתב החזו"א לגבי נאמנות חיה, עי"ש).

וכך נראה בכל הסוגיא דהרחקת נזיקין בפרק לא יחפור, וכמ"ש החזו"א בב"ב (סימן א' אות י"ב), וז"ל: "ומיהו אם נשתתפו וחלקו בזמן דלא היה מנהג בעיר ואח"כ הוקבע מנהג לא שייך טעם זה, ואפשר דדעתם שיבנו כפי שיהיה המנהג בשעת בנייתן, ועדיין מש"ל שזכה כל אחד בחלקו מן ההפקר ולא נשתעבדו זל"ז, ודין המשנה הוא בכל אופן, ונראה דעיקר הדין בזה הוא שיבנו כפי הנכון ביותר, וצריך שיהא הכותל בריא וקיים שלא יצטרכו לתקנו בימים קצרים, וכמו כן אין להעמיס על השכן בהוצאה מרובה בדבר שאינו עושה פירות רק הצלת היזק ראיה, וצריך לבחור באופן ממוצע, והדבר מסור לחכמים לקבוע לפי ראות עיניהם וזהו עיקר הדין, ובזה קבעו חכמים לבנים, במקום שאין מנהג".

יא. הנה מבואר בדברי המרדכי בריש מסכת ביצה (סימן תרמ"ג) לגבי היתר אוכל נפש ביו"ט דהלא חזינן דלא בכל המלאכות הותרה אוכל נפש שהרי תנן "אין צדין דגים מן הביברין" (ביצה כ"ג ע"ב), ואסרו משקין שזבו משום שמא יסחוט, ופירות שנשרו שמא יעלה ויתלוש (שם ג' ע"א), וכבר הביאו התוס' שם מן הירושלמי (ביצה פרק א' הלכה י') דדרשינן סמוכין וכיון דהיתר אוכ"נ נסמכה ל"ושמרתם את המצות" לא הותרו אלא מלאכות דמלישה ואילך, והמרדכי שם כתב "ומסרן הכתוב לחכמים לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך", וצ"ב בכונתו.

ונראה ברור שבא ליישב מה שצ"ע לשיטת הירושלמי דהא תינח במלאכות שבסדר הפת שבהן נתחדשה הלכה ד"לישה ואילך", ומה נענה בשאר הסדרים של מלאכות שבת, ועוד דהרי מלאכת בורר לפני לישה היא ואעפ"כ הותרה לצורך אוכ"נ, וזה שכתב המרדכי דנמסר הדבר לחכמים לידע ולקבוע מלאכה הדומה להא דאמרו מלישה ואילך, וכעין זה כבר כתב המאירי בביצה שם (ד"ה ואיכא נמי) שאנו מדמים את כל המלאכות למלאכת לישה ואין אנו מתירין אלא מעין מלאכת לישה ואילך עי"ש.

אמנם לפי"ז יש לחלק בין דברי המרדכי לכל הני חמשת מקורות הנ"ל, דבהני נמסר לחכמים לקבוע פרטי הענין לפי רוחב דעתם גם לפי הצורך כאילו מחוקקים הם במשענותם, אבל לגבי אוכל נפש לא נמסר להם אלא לפרש בסברא איזה מלאכות דומות ללישה ואילך.

ולכאורה נראה טפי דהגדרה זו מתאימה יותר לשיטת הרמב"ן שלא הסתמך כלל על הירושלמי אלא כתב שחז"ל הם שחילקו ברוחב דעתם דלא בכל המלאכות הותרה אוכל נפש אלא במלאכות הנעשות בתוך רשותו וביתו של אדם, ולא בקוצר וצד וכדומה שעל ידם האדם מכניס דברים לרשותו, ולשיטתו באמת לא נתנה תורה בזה רמז ומפתח לחלק בין מלאכה למלאכה אלא שידעו חז"ל בקבלה או ממיעוטא ד"אך אשר יאכל" דלא כל המלאכות הותרו אלא מקצתן וכיון שנמסר בידם לקבוע איזה מלאכות הותרו ואיזה לא קבעו מסמרות וחילקו בין מלאכה למלאכה.

אך מ"מ לא מצינו שהקילו חכמים במלאכות יו"ט ולא מצינו אלא שקבעו איזה מלאכות הותרו באוכ"נ, ומשו"כ נראה טפי דאין זה דומה לכל הנ"ל.

יב. והנה בקונטרס מנחת אשר על תורת הקנינים ביארתי דכל פרטי קניני המטלטלין כפי שנקבעו ע"י חז"ל מדאורייתא הם, כגן מה שנחלקו תנאי בב"ב (ע"ה ע"ב) במשיכת בהמה אם צריכה להלך מלא קומתה או די בעקירת יד ורגל, ועוד נחלקו שם רב ושמואל במשיכת מטלטלין אם במשיכה כלדהו סגי או עד שימשוך כולו, וכיוצא בדבר נחלקו בפרטי קנין הגבהה אם צריך להגביה טפח או ג' טפחים (עיין תוס' קידושין כ"ו ע"א), ועוד נחלקו בחפץ שהיה מונח ע"ג עמוד ומשכו עד שירד ונשאר תלוי בידו אם קנה (עיין ב"ק צ"ח ע"א בתוס'), וכיוצא בדבר בפרטי שאר הקנינים, וצ"ע בהלכות אלו דהלא בתורה לא מצינו אלא רמז לשורשי הקנין וכל שלשת הקנינים משיכה מסירה והגבהה לא נלמדו אלא ממה דכתיב "או קנה מיד עמיתך" ודרשו חז"ל "דבר הנמסר מיד ליד", וא"כ מה ענין פרטים אלו, ואטו נאמר דמה"ת לכו"ע במשיכה כלדהו והגבהה כלדהו קנה, וחז"ל עקרו קנין דאורייתא בתקנם פרטי דין אלה.

אלא נראה פשוט דכיון דפשוט כביעתא בכותחא דבהכרח יש דפוס מסויים וצורה מוגדרת בכל קנין וקנין, וברור עוד דיסוד תורת הקנין במה שיש במעשה הפגנת בעלות, וא"כ צריך שיהיה מוגדר וניכר, והתורה לא אמרה אלא מה הן שרשי הקנינים ועניניהם, ע"כ דנמסר הדבר לחכמים לקבוע את פרטי הקנינים לפי מהותם וענינם, ודבריהם כדברי תורה הן.

יג. ועוד מקור גדול ליסוד הדברים מצינו בדברי הריטב"א במס' ר"ה (י"ג ע"ב ד"ה אמר רבה) דהנה מבואר שם בגמ' לגבי אורז דוחן וכו' אף שמעיקר הדין דינם כירק ואזלינן בהן בתר לקיטה "מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול לרבנן בתר השרשה". ורש"י פירש שם דכיון דמעשה ירק מדרבנן יש כח בידם לתקן דאזלינן בתר השרשה. ובתוס' תמהו דהתינח לגבי מעשר אבל מה נענה לגבי שביעית דאורייתא, ונדחקו לתרץ דאזיל למ"ד שביעית בזמה"ז דרבנן, עי"ש.

וכתב הריטב"א בשם הראב"ד:

"וי"ל דבשביעית מדרבנן נמי כגון שביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בהשולח. והראב"ד ז"ל פי' דאזיל רבנן בתר השראה דאמרינן היינו דאזיל אדינא דאוריי' שהשיעורים והענינים הללו הכתוב מסרם לחכמים לתקן בהם כמו שיראו".

הרי לן דכיון דשיעורים אלה נמסרו לחכמים, דברי חכמים בהם מה"ת המה, כמבואר.

תמצית הדברים בג' פנים מצינו גדר זה ד"מסרן הכתוב לחכמים": א. כשיש בידנו כלל ואין בו פרט. ב. כשיש סתירה בין המקראות ונמסר לחכמים ליישבן. ג. כשקבעו חכמים ברוחב דעתם שע"כ נמסר בידם כח זה, ודו"ק בכל זה.

ולכאורה היה אפשר להביא מקור נוסף משיטת ב"ש בריש קידושין דהאשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר ואמרו בגמ' (שם י"ב ע"א) דלמדו מאמה עבריה דע"כ נקנית ביותר מפרוטה דאל"ה לא שייך גבה גרעון כסף, וכיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר, וקשה דשמא מתקדשת היא בשתי פרוטות, וע"כ דנמסר הדבר לחכמים.

אך באמת אין זה דומה ממש למה שאמרתי, ויש לחלק דשאני התם דמסברא אמרו כן דמסתבר דדין התורה נקבע במטבע מסויים דהיינו פרוטה או דינר ולא בסכום כסף דהיינו שתי פרוטות, ונמצא דבהלכה זו פרשנים המה ולא כמחוקקים, ואין מזה ראיה דיש ביד חכמים לקבוע בדיני התורה כאשר נמסר בידם לפי רצונם ולפי הצורך, ודו"ק בזה.

ב

וכבר מצינו בכמ"ק שנקטו הראשונים לשון זה "נמסר הדבר לחכמים" כשיגרא דלישנא, וכהא דכתב הריטב"א בשבת קי"ד ע"ב לגבי השבות הכללי שלא לעשות עבודה בשבת דבאמת פירש הרמב"ן שמקורו בשבתון, וכמ"ש הריטב"א בר"ה ל"ב, וע"כ דשיגרא לדישנא כתב דמסרה הכתוב לחכמים, וכ"כ הרי"ף לגבי ל"ט מלאכות שבת, ודו"ק כי קצרתי.

אמנם אף שהראנו לדעת מכמה מקורות ביאור גדר מחודש זה, ברור דלא בכל מקום שנקטו הראשונים לשון זה כונתם לגדר הנ"ל, ויש שנקטו לשון זה אף כאשר חז"ל לא באו אלא לפרש הלכה דילפינן מקרא, אך לגודל החידוש שבסברתם נקטו הראשונים לשון זה.

כן מצינו במשנה בחגיגה י' ע"א "היתר נדרים פורחין באויר ואין להן על מה שיסמוכו" וברש"י שם כתב "התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה".

ונראה דרש"י דקדק בלשונו "שכן מסור לחכמים בתושבע"פ", דבאמת ילפינן היתר חכם מקרא וכמבואר שם בגמרא דילפינן מ"לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלין לו" וכדו' שאר ילפותא כמבואר שם, אלא שחז"ל אמרו דאין כאן מקור ברור בתורה אלא "מעט רמז" (כמ"ש רש"י), דכך דרך החכמים לדרוש את המקראות בכח שנמסר בידם בתושבע"פ, ודו"ק.

וע"ע בקידושין כ"א ע"ב ברש"י שביאר מה בין כלל ופרט לריבוי ומיעוט "ריבויי ומיעוטי, אין הפרט פירושו של כלל שתאמר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא למעוטי הוא בא לפי שבכלל היה מרבה את הכל ובא המיעוט אחריו לומר בזה וכיוצא בו כללתי לך הילכך אפילו חזר וכלל הייתי מביא כעין הפרט וכי חזר וריבה ריבה הכל ולא מיעט לך אלא דבר אחד ומסרו הכתוב לחכמים איזה דבר הראוי למעט מן הכלל". וגם שם נראה ברור דאין זה ענין לכל דברינו, אלא ככל דרשות חז"ל שנמסרו לחכמים לדרוש ולחדש בסברתם, וז"פ.

וגם מש"כ הריטב"א בר"ה ט"ז בביאור גדר "אסמכתא" דנמסר הדבר לחכמים ענין אחר הוא, והארכתי בזה במק"א.

 

 

 

 

 


אחד לחטאת ואחד לעולה

הן רמזים רבים מצינו בספרי הקודש לחודש אלול, ובפרי עץ חיים לרבינו האר"י הקדוש (שער ר"ה פ"א) כנגד הכתוב "אחד לחטאת ואחד לעולה". ועוד כתב שם שאותיות אלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי".

ויש מקום לטעות כאילו דורשי הרשימות פתחו ספר התנ"ך ועברו מפרק לפרק עד שמצאו פסוקים שיש בהם רצף של אותיות א ל ו ל וקשרו להם כתר של חודש אלול.

אך באמת פשוט הדבר, דרמזים אלה יש בהם הארה עמוקה במהותו וענינו של חודש אלול.

מחד גיסא מתקשר חודש אלול בתודעה שלנו עם אימת יום הדין.

מסופר על עמוד המוסר הגר"י סלנטר שבבית מדרשו נפלה אימה גדולה על כל בני הקהילה בשבת מברכים אלול כאשר הכריזו על ראש החודש.

וכבר כתב רבינו יונה בספר היראה (אות שכ"ז):

"משנכנס אלול עד מוצאי יוה"כ יהא חרד וירא מאימת הדין".

אמנם אין זה אלא בהנהגה למעשה, וכי איך נוכל שלא לירא מאימת הדין, אך בפנימיות חודש אלול כל כולו רחמים וחסד.

וכן כתב הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' ל"ב) בתשובה לשאלה האם אבל ראוי שיהיה שליח ציבור בחודש אלול, דהלא אין האבל עובר לפני התיבה בר"ה ויוה"כ משום שהימים ימי דין ומשפט המה, וכתב הנוב"י דימי אלול לא ימי דין המה, אלא ימי רחמים. וז"ל:

"מה ענין ימי דין לימי אלול ואפילו ימי הסליחות שקודם ר"ה אינם ימי דין אדרבה ימי רחמים ורצון והם ארבעים יום אחרונים שהיה משה רבינו בהר ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא ובר"ה הוא שמתחיל הדין ואומרים המלך הקדוש".

(ועיין בזה בשו"ת תשורת שי ח"א סימן תקל"א).

חודש אלול כולו רחמים, מתנה טובה שנתן הקב"ה לכלל ישראל באהבתו, כדי לרצות פני מלך טרם בואו לשפוט את כל באי עולם.

וזה עומק הרמז "אני לדודי ודודי לי" הלא פסוק זה בשיר השירים מקומו (ו' ג') וספר זה כל כולו משל לאהבה העזה שבין קוב"ה לכנסת ישראל, וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' תשובה ה"ג).

וזה גם פשר הרמז "אחד לחטאת ואחד לעולה". קודם חטאת ואח"כ עולה, וכך אמרו בזבחים (ז' ע"ב):

"א"ר שמעון חטאת למה באה, למה באה, לכפר. אלא למה באה לפני עולה, לפרקליט שנכנס, ריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו".

הרי שחטאת קודם לעולה כי החטאת בא לרצות פני המלך והעולה שכולו כליל וכולו לגבוה הוא הדורון.

וכבר כתבתי במק"א (מנחת אשר שיחות מועדים ח"א מאמר פ"ב) דמטעם זה מקדימין לתפילת העמידה את הפסוק "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", שהרי פירש רש"י (תהלים נ"א י"ז) "אדני שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך".

כאשר מתייצב אדם בתפילה לפני הקב"ה לבקש על נפשו ועל נפש ביתו, חרדה נופלת עליו, וכי ראוי אני לעמוד לפני המלך, ומשו"כ מקדים הוא בקשה זו, ה' מחול לעוונתי קבל את ריצויו של הפרקליט, כדי שיהיה לי פתחון פה לפניך להביא את הדורון.

וזה תמציתן של ימי האלול, ימים אלה ימי רחמים המה בהם באים אנו לרצות את הקב"ה כדי שיהיה לנו פתחון לפניו בימי הדין והמשפט, וזה שנרמז שאלול ר"ת אחד לחטאת ואחד לעולה, כשם שהחטאת בא לרצות לפני הקרבת העולה, כך ניתנו ימי אלול לרחמים ולריצוי לפני עשרת ימי תשובה שהם ימי הדין והמשפט.

 

אני לדודי ודודי לי

הן ידוע מה שרמזו הקדמונים דחודש אלול אותיותיו "אני לדודי ודודי לי" (עיין משנה ברורה בהקדמה לסי' תקפ"א). ויש בדברים חידוש גדול, דהלא ידוע ומקובל שחודש אלול כל מהותו וענינו אימת יום הדין, יראה ופחד, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מהלכות חנוכה ה"ו) "אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, שאין אלה ימים של שמחה יתירה אלא של אימה ויראה ופחד". מנהג אשכנז מימות הראשונים לתקוע בשופר בכל בוקר מימי אלול כדי לעורר את העם בתשובה, והלא הנביא צווח ואומר (עמוס ג' ו') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". השופר מרעיד את מיתרי לבבינו ומביא לידי יראת ה'. וא"כ מה ענין פסוק משיר השירים שכל כולו אהבה לחודש אלול שכל כולו יראה.

אך אף במדת האהבה עלינו להתחזק בימי אלול, דהלא כאשר שבים אנו אל ה' ובאים לחסות בצל כנפיו מתמלאים אנו באהבה ובגעגועים. כאשר מתקרבים אנו אל אבינו שבשמים בימים שבהם הקב"ה מתקרב אלינו, וכמ"ש (ר"ה י"ח ע"א) "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", מתעורר בנו הכתוב "ואני קרבת אלקים לי טוב". והוא שאמרו דר"ת אלול הם "אני לדודי ודודי לי", דכבר כתב הרמב"ם בפ"י ה"ג מהלכות תשובה ד"כל שיר השירים משל הוא לענין הזה" דהיינו לאהבת ה' שבלב ישראל ואהבת ה' את עמו ישראל.

ובימים אלה, ימי החסד והרחמים יכול כל אחד לשמוע את "קול דודי דופק, פתחי לי". כל המטה אוזן וכל שיש בחזהו "לב שומע" ישמע על משכבו בלילות את קול הנשמה, קול דממה דקה, לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה אלא קול דודי דופק פתחי לי.

וראו זה פלא אותה רעיה שאומרת "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (שה"ש ג' א') זו ששואלת את "השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם" (שם ג'), והנה בפתע פתאום "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי" (ה' ב') ובמקום לרוץ ברגלים קלות כאילות השדה לפתוח לו שער ודלת מה היא אומרת, "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שם ג').

משל הוא ענין זה עלינו ועל זרענו. רוממות אהבת ה' בגרוננו "בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו". אך כאשר הקב"ה מתקרב אלינו בהיותו קרוב, כאשר קול דודי דופק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", עצלות הנפש מתגברת עלינו "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם".

ובזאת עלינו להתבונן בימי אלול, לשנס מתניים ולהתחזק כארי בעבודת הבורא, לחתור בעוז ובתעצומות להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה שלימה לפניו.

ב

פסוק זה מופיע בשיר השירים בשני ניסוחים. בפרק ב' פסוק ט"ז "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים", ובפרק ו' פסוק ג' "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". בפרק ב' משמע שקודם דודי לי ואח"כ אני לדודי, לא כן בפרק ו' שם כתוב אני לדודי ושוב דודי לי.

וכידוע שבכך נחלקו קוב"ה וכנסת ישראל כמ"ש באיכה רבתי (ה' כ"א):

"אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם שלך הוא, השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמרה לפניו שלך הוא שנאמר שובנו אלקי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה".

אנו מצפים ומבקשים השיבנו ה' אליך ורק אח"כ מבטיחים אנו ונשובה. קודם דודי לי ושוב אני לו, אך הקב"ה אומר "שלכם הוא שובו אלי ואשובה אליכם", קודם אני לדודי ואח"כ ודודי לי. עלינו לנצל את הימים הנשגבים האלה להתקרב אל הקב"ה ולעורר הלבבות בדרכי התשובה.

משל שמעתי בשם הגרש"ר הירש זצ"ל, הנה כתב רש"י (שמות י"ט ד') "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלקים וגו'".

אמת היא שגוזלי הנשר זוכים ברחמיו הגדולים להגנה שאין כדוגמתה, מוגנים הם לחלוטין מחצים ובליסטראות, אך כדי לזכות להגנה נדרשים הם למאמץ ששאר הגוזלים לא נדרשים לו, הלא איך יגיעו על גב הנשר ועל כנפיו מלמעלה, לנשר אין זרועות ארוכות להניחם על גבו. הנשר יכול להנמיך את עצמו ולהתקרב לגוזליו, אך הגוזלים הן הם אשר יצטרכו לדדות ולטפס כדי להגיע על כנפי נשרים.

ומשישכנו על כנפי נשרים צריכים הם עדיין לאחוז בו בכל כחם לבל יפלו מגבהי מרומים ויתרסקו על גבי עצים ואבנים. כך גם בני ישראל, אמנם הקב"ה ישא אותנו על כנפי נשרים, אך עלינו להתרומם כדי לזכות ולעלות ואף משנעלה, נזכה לשכון בבטחה רק אם נאחוז בחוזקה לבל נפול חלילה.

זה הזמן, אלו הימים ואם לא עכשיו אימתי. דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, אני לדודי ודודי לי. באלה הימים שומעים אנו כל אחד בלבו פנימה, קול דודי דופק פתחי לי, פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות עוברים בהם (שה"ש רבה ה' ג').

ולבי אומר לי שעגלות וקרונות אלו לא עגלות ריקות יהיו אלא מלאים ועמוסים בכל הטוב שבעולמות עליונים ותחתונים, בבני חיי ומזוני בבריות גופא ונהורא מעליא, אם אך נפתח בלבנו פתח כפתחו של מחט ונשוב אל ה' בכל לב ונפש.