נמסר הדבר לחכמים(תשס"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

 

הנה התבוננתי בסוגיות רבות במרחבי הש"ס וההלכה ועמדתי מתוכם על יסוד גדול שעובר כחוט שני במרחבי ים התלמוד וההלכה, והוא גדר "נמסר הדבר לחכמים". וגדר הדבר דיש שדברי חכמים כדברי תורה ממש הם. ונביא בזה את מקורות הסוגיות ומתוכם יתבאר שורש הדברים וביאורם.

 

הנה פעמיים בש"ס מצינו גדר זה.

א: בחגיגה י"ח ע"א למדו חז"ל איסור מלאכה בחול המועד "כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר איני צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וגו' במה הכתוב מדבר אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד ללמדך שאסור בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה ת"ל וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".

ב: בבכורות כ"ו ע"ב מבואר במשנה דישראל שנולד בכור בעדרו לטפל בו, בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום לפני מסירתו לכהן ובטעם הדברים מבואר בגמ' "מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך איפוך אנא מסתברא דמקדם למקדם דמאחר למאחר אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אלא אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרן הכתוב אלא לחכמים" הצד השוה בשתי סוגיות אלה, בשניהם חידשה תורה הלכה כללית, ולא נתנה בידינו מפתח כלשהו לקבוע את הפרטים שבכלל, דאף שחידשה תורה שעל הבעלים לטפל בבכור בהמה טהורה, לא אמרה תורה כמה זמן חובה זו מוטלת על הבעלים, וגם מסתבר לחלק בין בהמה דקה לבהמה גסה, דהלא בודאי אין זה הלכתא בלא טעמא וגזה"כ בעלמא, אלא יסוד הלכה זו לתועלת הכהן שלא היה לו חלק ונחלה בארץ ואין בידו בהמות מיניקות, ומשו"ה ציותה תורה שעל הבעלים לטפל ולגדל את הבכור זמן מסויים לפני מסירתו לכהן, וא"כ מסתבר לחלק בין בהמה דקה לגסה, והתורה לא רמזה בזה פרטים כלשהם, וע"כ דנמסר הדבר לחכמים.

וכך גם לגבי מלאכת חול המועד, דלא כמלאכת שבת ויו"ט מלאכת חוה"מ, בשבת אתקשו מלאכת שבת למלאכת המשכן וכל שהיה בהקמת המשכן מלאכה הוא, אבל במלאכת חול המועד לא נתגלה סוד המלאכה, והלא פשוט דיש הגדרה מסויימת לכל עצם מהות המלאכה, וכיון שלא נתגלה ענינה ע"כ שנמסר הדבר לחכמים, ודבריהם כדברי תורה הם.

וחידוש עצום יש בגדר זה, דהנה באמת נמסרה כל התורה כולה לחכמים כדי לפרש בה כל מצוה ומצוה, ואף כל פסוק ופסוק, והלא אמרו חכמים (מד"ר תשא) שבלוחות השניות נכללו הלכות ואגדות ומדרשי חז"ל, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני, אך בכל התורה אין חכמי תושבע"פ אלא מפרשים את כונת התורה, אבל במצוות והלכות שבהם מצינו שנמסרו לידם הרי הם כאילו מחוקקים ויש בידם אף להקל בדאורייתא משום צורך השעה ומשום הפסד ממון, אף שבמקום אחר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה.

ונביא ליסוד זה חמש ראיות.

א: נחלקו הראשונים במלאכת חול המועד אם אסורה מה"ת או רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. הנוקטים דאין כאן אלא איסור דרבנן הביאו ראיה ניצחת דהלא התירו דבר האבד ואת"ל דהוי איסור תורה, איך הקילו בדאורייתא משום הפסד ממון, (ועיין דרכי הראשונים בזה בקובץ דרכי הוראה חלק ג'). והבית יוסף בסימן תק"ל כתב דכיון שנמסר הדבר לחכמים יש בכחם להקל אף משום הפסד ממון עי"ש.

ב: בפ"ח מיומא נחלקו הראשונים ברחיצה ביוה"כ וכן בשאר חמשת העינויים מלבד אכילה ושתיה אם אסורים מה"ת, והתוס' ישנים בדף ע"ז ע"ב הוכיחו דע"כ אין בזה איסור תורה שהרי התירו לכלה ולמלך לרחוץ פניהם, והר"ן שם דחה ראיה זו וכתב "לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמ' קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו" הרי לן דכיון שהתורה אסרה עינוי אך לא ניתן בידנו מפתח להבין ולהשכיל מה גדר העינוי ומה כלול בה, נמסר הדבר לחכמים, ויש בכחם להקל ולהחמיר כראות עיניהם ורוח קדשם.

ג: בריש פרק לולב הגזול (כ"ט ע"ב) דנו התוס' בפסולי ד' מינים איזה מהם נוהגין רק ביום א' דחג ואיזה מהן נוהגין כל שבעה, וכתבו לפי דרכם, דפסול הדר אין נוהג אלא ביום הראשון עי"ש.

והר"ן חלק על דבריהם וכתב דבפסולי הדר גופא יש שנוהגין כל שבעה ויש שאין נוהגין אלא ביום הראשון, ואף שתמוה לחלק בסכינא חריפא בדין דאורייתא שמקצתו נוהג כך ומקצתו כך כיון שגדר הדר לא נתפרש ענינו ונמסר לחכמים, יש בידם לקבוע פרטיו ודקדוקיו כראות עיניהם וז"ל הר"ן בתו"ד "אבל הכתוב לא פרט בהדר כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרה לחכמים ובודאי שכל שהמצוה חמורה יותר יש להחמיר בהדר".

ד: ובדרכו של הר"ן כתב גם הרא"ש שם (פ"ג סימן י"ד) לגבי מה שנחלקו הראשונים אם יכול לברך על לולב היבש בשעת הדחק דדעת מהר"י דטראני דבשעת הדחק יכול לברך וכ"כ הראב"ד מעיקרא, ושוב חזר בו דאי אפשר להכשיר את הפסול בשעת הדחק, וכתב על זה הרא"ש "אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר, מברכין עליהן".

ואף בדבריו יש לתמוה דלא מצינו בשום מקום שחכמים יכשירו את הפסול מה"ת, אלא דכיון שנמסרה הלכה זו בידם יש בידם אף להכשיר ודבריהם כדברי תורה ממש הם. ועיין בחכם צבי סי' ט' שתמה על הרא"ש מנ"ל שהלכה זו נמסר לחכמים, ולענ"ד יסוד דבריו כדברי הר"ן הנ"ל ודו"ק בזה.

ה: ביו"ד סימן קע"ח כתב הבית יוסף לבאר מה שמצינו בב"ק פ"ג ע"א שהתיר לראובן בן אבטולמוס לספר קומי משום שהיה קרוב למלכות, ואף דמבואר בדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים ה"א דהוי איסור דאורייתא ואיך התירו איסור דאורייתא לקרובים למלכות, אלא משום דכל איסור זה נמסר לחכמים, דלא נתבאר בתורה מה נכלל בגדר חוקותיהם שנצטוינו להתרחק מהם, וכיון שנמסר בידם, יש בידם להקל לפי הצורך וכ"ה בכסף משנה שם עיין.

והמתבאר מכל זה, דכאשר נמסר הדבר לחכמים, משום שלא נתפרשו הפרטים שבכלל, הרי חכמים כאילו משתתפים הם במעשי בראשית של חוקת התורה, ויש בידם להקל ולהחמיר לפי הענין ולפי צורך השעה, ודו"ק בכ"ז.

ו: וכעי"ז מבואר בדברי המרדכי בריש מסכת ביצה (סימן תרמ"ג) לגבי היתר אוכל נפש ביו"ט דהלא חזינן דלא בכל המלאכות הותרה אוכל נפש שהרי תנן "אין צדין דגים מן הביברין" (ביצה כ"ג ע"ב), ואסרו משקין שזבו משום שמא יסחוט, ופירות שנשרו שמא יעלה ויתלוש (שם ג' ע"א), וכבר הביאו התוס' שם מן הירושלמי (ביצה פרק א' הלכה י') דדרשינן סמוכין וכיון דהיתר אוכ"נ נסמכה ל"ושמרתם את המצות" לא הותרו אלא מלאכות דמלישה ואילך, והמרדכי שם כתב "ומסרן הכתוב לחכמים לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך", וצ"ב בכונתו.

ונראה ברור שבא ליישב מה שצ"ע לשיטת הירושלמי דהא תינח במלאכות שבסדר הפת שבהן נתחדשה הלכה ד"לישה ואילך", ומה נענה בשאר הסדרים של מלאכות שבת, ועוד דהרי מלאכת בורר לפני לישה היא ואעפ"כ הותרה לצורך אוכ"נ, וזה שכתב המרדכי דנמסר הדבר לחכמים לידע ולקבוע מלאכה הדומה להא דאמרו מלישה ואילך, וכעין זה כבר כתב המאירי בביצה שם (ד"ה ואיכא נמי) שאנו מדמים את כל המלאכות למלאכת לישה ואין אנו מתירין אלא מעין מלאכת לישה ואילך עי"ש.

אמנם לפי"ז יש לחלק בין דברי המרדכי לכל הני חמשת מקורות הנ"ל, דבהני נמסר לחכמים לקבוע פרטי הענין לפי רוחב דעתם גם לפי הצורך כאילו מחוקקים הם במשענותם, אבל לגבי אוכל נפש לא נמסר להם אלא לפרש בסברא איזה מלאכות דומות ללישה ואילך.

ולכאורה נראה טפי דהגדרה זו מתאימה יותר לשיטת הרמב"ן שלא הסתמך כלל על הירושלמי אלא כתב שחז"ל הם שחילקו ברוחב דעתם דלא בכל המלאכות הותרה אוכל נפש אלא במלאכות הנעשות בתוך רשותו וביתו של אדם, ולא בקוצר וצד וכדומה שעל ידם האדם מכניס דברים לרשותו, ולשיטתו באמת לא נתנה תורה בזה רמז ומפתח לחלק בין מלאכה למלאכה אלא שידעו חז"ל בקבלה או ממיעוטא ד"אך אשר יאכל" דלא כל המלאכות הותרו אלא מקצתן וכיון שנמסר בידם לקבוע איזה מלאכות הותרו ואיזה לא קבעו מסמרות וחילקו בין מלאכה למלאכה.

ז: והנה בקונטרס מנחת אשר על תורת הקנינים ביארתי דכל פרטי קניני המטלטלין כפי שנקבעו ע"י חז"ל מדאורייתא הם, כגן מה שנחלקו תנאי בב"ב (ע"ה ע"ב) במשיכת בהמה אם צריכה להלך מלא קומתה או די בעקירת יד ורגל, ועוד נחלקו שם רב ושמואל במשיכת מטלטלין אם במשיכה כלדהו סגי או עד שימשוך כולו, וכיוצא בדבר נחלקו בפרטי קנין הגבהה אם צריך להגביה טפח או ג' טפחים (עיין תוס' קידושין כ"ו ע"א), ועוד נחלקו בחפץ שהיה מונח ע"ג עמוד ומשכו עד שירד ונשאר תלוי בידו אם קנה (עיין ב"ק צ"ח ע"א בתוס'), וכיוצא בדבר בפרטי שאר הקנינים, וצ"ע בהלכות אלו דהלא בתורה לא מצינו אלא רמז לשורשי הקנין וכל שלשת הקנינים משיכה מסירה והגבהה לא נלמדו אלא ממה דכתיב "או קנה מיד עמיתך" ודרשו חז"ל "דבר הנמסר מיד ליד", וא"כ מה ענין פרטים אלו, ואטו נאמר דמה"ת לכו"ע במשיכה כלדהו והגבהה כלדהו קנה, וחז"ל עקרו קנין דאורייתא בתקנם פרטי דין אלה. אלא נראה פשוט דכיון דפשוט כביעתא בכותחא דבהכרח יש דפוס מסויים וצורה מוגדרת בכל קנין וקנין, והתורה לא אמרה אלא מה הן שרשי הקנינים ועניניהם, ע"כ דנמסר הדבר לחכמים לקבוע את פרטי הקנינים לפי מהותם וענינם, ודבריהם כדברי תורה הן.

ח: ועוד מצינו בגדר נאמנות ע"א בעדות אשה שהקשו הראשונים איך האמינו חכמים ע"א בדבר שבערוה והלא מה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב בזה הנמוקי יוסף ביבמות פ"ח ע"א "ויש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא וכו' והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בהו רבנן ה"ק רבנן שהם מחמירים בכ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה".

ויסוד דבריו נראה דקי"ל לחכמים שמלבד נאמנות שני עדים מסרה תורה לחכמים לקבוע מסמרות בדיני הראיות ובירורי הספיקות דהלא חזינן שקבעו חז"ל הלכות מחודשות בגדרים אלה, כמיגו, וחזקת דייקא ומנסבא וכדו' ונמסר הדבר בידם כמבואר.

ט: ועיין עוד בקידושין י"א ע"ב "שבועת הדיינים הטענה שתי כסף וכו'", ופרש"י "דקרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד, וכיון שלא פירש כמה, לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי", והדברים ברורים.

י: ונקודה נוספת מצינו בזה בדברי הט"ז ביו"ד סימן קי"ז ס"ק א' שכתב לבאר בדין איסור סחורה במאכלות אסורות, ואעפ"כ מותר למכור ולסחור בסוסים ובחמורים כיון שאינם עומדים לאכילה ולא אסרה תורה אלא מה שעומד לאכילה שמא יבא לאכול כמ"ש הרשב"א בתשובה והקשה דהלא איסור זה מה"ת הוא וא"כ מנ"ל לדרוש טעמא דקרא ולחדש דלא אסרה תורה אלא מחשש שיכשל באכילת איסור, וכתב הט"ז דכיון דילפינן איסור מדכתיב יהיו, וילפינן היתר מדכתיב לכם (עיין פסחים כ"ג ע"א במה דמותר למכור מינים טמאים אם נזדמנו לו), ע"כ דלא נמסר הדבר אלא לחכמים, עי"ש.

ויסוד דבריו, דכאשר מצינו בתורה היתר ואיסור הסותרים זא"ז, ולא נגלה לנו פשר דבר זו היא שיבה זו היא ביאה, לדעת מתי כחא דהיתרא עדיף ומתי כחא דאיסורא, ע"כ דנמסר לחכמים לקבוע ולחוקק את פרטי הלכה זו. (ועיין לעיל אות ו' לגבי מלאכת אוכ"נ מש"כ כעין זה ודו"ק).

י"א: ומקור לדברי הט"ז יש להביא מזבחים פ"ו ע"א בענין עיכול אברי הקרבנות אם הוי מחצות או בעלות השחר "ה"ד אי דאית בהו ממש אפילו לאחר חצות נמי אי דלית בהו ממש אפילו קודם חצות נמי לא לא צריכא בשרירי מנא הני מילי אמר רב כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים חלקיהו חציו להקטרה וחציו להרמה". ובתוד"ה אלא כתבו דכיון דיש סתירה בכתובים "מסר המקום הדבר לחכמים להיות מדמים כל מה שירצו לפי הצורך להם" עי"ש.

י"ב: ועין לעיל בסוף סימן...שם ביארנו גדר שליחותייהו עבדינן דקי"ל לחכמים דע"כ א"א לעולם בלא דין כדי שלא יבנו

תמצית הדברים, בג' פנים מצינו גדר זה ד"מסרן הכתוב לחכמים". א: כשיש בידנו כלל ואין בו פרט. ב: כשיש סתירה בין המקראות ונמסר לחכמים ליישבן. ג: עושי רשע ואיש את רעהו חיים בלעו, וע"כ דנמסר לחכמים לקבוע גדר בית דין ומי הראויים לדון ולהורות אף כשבטלה הסמיכה, עי"ש ודו"ק.כשקבעו חכמים ברוחב דעתם שע"כ נמסר בידם כח זה, ודו"ק בכל זה.

 

ב

 

אמנם אף שהראנו לדעת מכמה מקורות ביאור גדר מחודש זה, ברור דלא בכל מקום שנקטו הראשונים לשון זה כונתם לגדר הנ"ל, ויש שנקטו לשון זה אף כאשר חז"ל לא באו אלא לפרש הלכה דילפינן מקרא, אך לגודל החידוש שבסברתם נקטו הראשונים לשון זה.

כן מצינו במשנה בחגיגה י' ע"א "היתר נדרים פורחין באויר ואין להן על מה שיסמוכו" וברש"י שם כתב "התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה".

ונראה דרש"י דקדק בלשונו "שכן מסור לחכמים בתושבע"פ", דבאמת ילפינן היתר חכם מקרא וכמבואר שם בגמרא דילפינן מ"לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלין לו" וכדו' שאר ילפותא כמבואר שם, אלא שחז"ל אמרו דאין כאן מקור ברור בתורה אלא "מעט רמז" (כמ"ש רש"י), דכך דרך החכמים לדרוש את המקראות בכח שנמסר בידם בתושבע"פ, ודו"ק.

וגם מש"כ הריטב"א בר"ה ט"ז בביאור גדר "אסמכתא" דנמסר הדבר לחכמים ענין אחר הוא, עיין בזה לקמן סימן...אות...

 

ג

מצוה דרבנן שעיקרו מה"ת

 

והנה יש לעיין לפי כל זה במש"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות אבל ה"א "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו לספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות". וצ"ב בדבריו דאם אכן כל מצוות אלה כלולים ב"ואהבת לרעך כמוך" למה אין הם אלא מצוות מדבריהם, ולכאורה מן התורה הן, דהלא התורה אמרה מצוה כללית, והתורה לא פירטה מה הן הפרטים שבמצוה זו וכיצד יש לקיימה וכל כה"ג ראוי לומר דנמסר הדבר לחכמים ודבריהם דברי תורה הן כמבואר בכל הני מקורות.

ונראה בזה דשאני מצוות שגדרן ויסודן במעשי האדם, ממצוות שעיקרן מחובות הלבבות ותורת הנפש, דהלא פשוט ומובן לכל בר דעת דגדר העינוי ביוה"כ בהכרח שוה הוא בכל אדם, ואי אפשר שמעשה מסוים יהיה מותר לפלוני ואלמוני יתחייב עליו כרת, וכן נמי בכשרות האתרוג א"א שאתרוג זה יהיה כשר לפלוני ופסול לאלמוני, וכך בכל הני, אבל במצות ואהבת לרעך כמוך שביסודה מצוה שבלב היא, אף שחידש הרמב"ם דמצוה זו מחייבת גם לנהוג מנהג האוהבים ולעסוק בגמילות חסדים מ"מ אין כל הכרח דיש אופן מסוים ומוגדר לקיים מצוה זו ושכל אחד ואחד צריך לקיימה בענין אחד, אלא מסתבר טפי דמשום מצוה זו מצווה האדם לעסוק בגמילות חסדים אבל רשות ביד האדם לבחור בדרך עץ החיים בכל ענין שיחפוץ, זה יבקר חולים, זה ינחם אבלים, זה יגמול חסדים, וכולם כאחד יקיימו מצות אהבת רעים.

וכיון שכן הגדרת מצוות אלה, מצוות מדבריהם שיש להם עיקר מה"ת, אך אין זה בכלל "נמסר הדבר לחכמים", ודו"ק בזה.

ראיה לדבר, דברי הרמב"ן על התורה בפרשת קדושים בביאור מצות התורה "קדושים תהיו" דמצוה כללית היא שלא יהא האדם "נבל ברשות התורה" ויכלכל כל מעשיו והליכותיו בדרכי הקדושה, ולא מצינו שחז"ל יגדירו מצוה זו בדרכים השוים לכל נפש ויקבעו מעשים מסויימים שכל אחד חייב בהם, וע"כ דכל מצוה כללית שיסודה בתיקון המדות וחובת הלבבות אף שגם עשיית מעשים מתחייבת ממנה לא בהכרח שמעשים אלה שוים הם בכל.

וכן נראה גם במה שכתב עוד הרמב"ן (דברים ו' י"ח) דכעין מצות קדושים תהיו בתחום שבין אדם למקום, נצטוינו במצוה כללית על הנהגת היושר בין אדם לחבירו "ועשית הישר והטוב", וגם במצוה זו לא מצינו גדרים מסוימים השוים בכל אדם, אלא מצוה כללית לנהוג בדרכי ישרים, ואף שתיקנו חז"ל דינא דבר מצרא והסמיכו הלכה זו על הכתוב "ועשית הישר והטוב" כבר כתבו הראשונים דאין זה אלא תקנת חכמים ולא אמרינן שדינו דאורייתא משום שנמסר הדבר לחכמים, וביאור הדבר כפי שנתבאר דככל שמדובר בתיקון המדות ותורת הנפש אין בפרט אלא מה שבכלל כמבואר. (ועיין מה שכתבתי באריכות לעיל סימן....).

ובדרך זה נראה עוד לבאר מצות הסיבה בליל א' דפסח דזה פשוט ומבואר דאין ההסיבה אלא מצוה דרבנן בלבד וכמבואר בשאילתות שאילתא ע"ז ובארחות חיים ליל פסח סי"ב (וכך משמע מדברי הרמב"ם שהרי כלל גם מצות ד' כוסות בהדי הא דחייב להראות עצמו כאילו יצא ממצרים), ולכאורה יש לתמוה בזה, דלפי המבואר בדברי הרמב"ם ראוי לכאורה לקבוע דהסיבה מצוה דאורייתא היא, דהנה כתב הרמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה הלכה ו' – ז' "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות"

ולכאורה ברור בהלכה ו' דעצם ההנחה דחייב להראות עצמו כאילו יצא ממצרים מה"ת היא, דהלא כתב "ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית", וכיון שהוסיף "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", הרי לכאורה מה"ת הוא דהלא נמסר לחכמים לקבוע באיזה דרך יראה עצמו כאילו יצא לחירות.

אלא נראה כנ"ל דמצוה זו ביסודה חובת הלבבות היא וכל אחד ואחד יכול להראות כאילו הוא יצא ממצרים בדרך שבחר, זה יאכל בהסיבה, זה ישתה ד' כוסות, זה יניח שק על כתפו ויפסע מסביב לשולחנו, וכדו', וכולם כאחד יקיימו מצוה זו של "וזכרת כי עבד היית לפרעה במצרים", ואין כל הכרח שכולם חייבין לבטא הרגשה זו בדרך אחד, וכל כה"ג לא נאמר גדר נמסר הדבר לחכמים, אלא מצות הסיבה מצוה דרבנן היא שעיקרה מה"ת וכל המקיימה מקיים מצוה דאורייתא להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ודו"ק בזה..