נשים במצות פריה ורביה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ביבמות (ס"ה ע"ב) נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים האם נשים מחויבות במצות פו"ר, דלריב"ב חייבות ולחכמים פטורות, והלכה כחכמים, וכמו שדרשו חז"ל מהפסוק (בראשית א' כ"ח) "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ודרשינן איש שדרכו לכבוש חייב אשה שאין דרכה לכבוש פטורה, ואעפ"כ שנינו בקידושין (מ"א ע"א) "מצוה בו יותר מבשלוחו מצוה בה יותר מבשלוחה", ובר"ן שם הקשה מה שייך באשה מצוה בה יותר מבשלוחה הלא אינה מצווה, ותי' "דאע"ג דאשה אינה מצווה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו".

והדבר צריך ביאור דהנה כבר כתב הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע רי"ג) ובהלכות אישות (פ"א ה"א) שקידושין הם מצות עשה, "כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה", ומדוע פי' הר"ן דכל ה"מצוה בה" אינו אלא מצד הסיוע לבעל במצות פו"ר ולא מצד עצם מצות האירוסין, שגם הנשים חיבות בה כמבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות בסוף מצוות העשה, שלא מנה מצוה זו בהדי מצוות שנשים פטורות מהן עי"ש.

והנראה בזה דהלא קידושין אינה מצוה חיובית אלא קיומית, כשחיטה והפרשת תרומות ומעשרות, דהרוצה לישא אשה חייב לקדשה, וכלשון הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע רי"ג) "שצונו לבעול בקידושין" והחיוב הוא רק מכח מצות פו"ר. ובמהר"ח אור זרוע (סימן קכ"ח) הקשה מדוע לא חזינן שהקפידו גדולי הדורות לשחוט ולהפריש תרו"מ בעצמם הלא מצוה בו יותר מבשלוחו, ונראה דע"כ לא אמרו כן אלא במצות חיוביות ולא במצות קיומיות, ואפשר שזה כונת מהר"ח אור זרוע עי"ש בדבריו, ולפי זה נראה בכונת דברי הר"ן דאמנם הקידושין מצוה הם, אך אינה מצוה חיובית אלא כמתיר בלבד, ולא אמרו בה מצוה בו יותר מבשלוחו אלא בהיותה הכשר למצות הפו"ר, ובאשה אמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה לפי שהיא מסייעת למצות פו"ר דבעל שהיא מצוה חיובית, וא"כ בעושה מעשה מצוה קיומית לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל במסייע למעשה מצוה חיובית אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, וזה חידוש.

והנה הראב"ד בתמים דעים חלק על דברי הר"ן וכתב "סיוע זה לא ידעתי" וגם המהרש"ל בים של שלמה שם פ"ב סימן א' פקפק בדברי הר"ן ותירץ דאע"פ שאשה אינה מצוה בפו"ר, מ"מ גם מי שאינו מצווה ועושה מקיים מצוה, וכמו שנשים מברכות על שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן אמרו בה שפיר "מצוה בה יותר מבשלוחה". והחיד"א בברכ"י אהע"ז (סי' א') מביא בשם כתב יד לחד מקמאי כדברי המהרש"ל, (וכיום ידענו שכת"י זה הוא השיטה לא נודע למי).

ט

ובדברי הר"ן שאשה מצווה לסייע לבעל לקיים מצותו, יש לעיין מדוע באשה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה בחייבי לאוין, שהרי כתבו התוס' בחגיגה (ג' ע"ב) ובעוד מקומות דבחצי עבד וחצי בן חורין לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה משום שאין היא מצווה בפו"ר, ולפי דברי הר"ן הלא אף עליה יש מצוה לסייע לבעלה. והנה כבר נחלקו הרעק"א ומהר"ם בן חביב בספר תוספת יוהכ"פ בגדר דין מסייע, דביומא (פ"ו ע"ב) אמרו גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, דכתיב (דברים כ"ד ד') "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה", והנה אחר שחטאו בני ישראל ושבו בתשובה הקב"ה מקרבן אליו, וכמאמר כנסת ישראל "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" והקב"ה עובר כביכול על לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, והקשה בתוספת יוה"כ שם מה החידוש בתשובה שדוחה ל"ת שבתורה, הרי בכל מקום עשה דוחה ל"ת, והביא בשם ספר "נחפה בכסף" דבכל מקום שעשה דוחה ל"ת, החייב בעשה הוא זה שעובר על הלאו, ולא מצינו היתר לאדם לעבור על לאו כדי שחבירו יקיים עשה, וכביכול הקב"ה עובר על לאו דלא יוכל לשוב לקחתה, וזהו גדולה תשובה שדוחה כל ל"ת שבתורה, והתוספת יוה"כ חולק על ה"נחפה בכסף", וכתב לחדש בדין עשה דוחה ל"ת דבכל מקום שאין אדם יכול לקיים מ"ע אלא בסיוע חברו ובאופן שיעבור חברו על לאו, דוחה העשה שלו ל"ת של חבירו הצריך לסיועו בקיום מצותו, וכדמוכח בכתובות (מ' ע"א) לענין דין מאנס שאמרה תורה (דברים כ"ב כ"ט) "ולו תהיה לאשה" ודרשו חז"ל אשה הראויה לו, ולכן בממזרת ובשאר חייבי לאוין אינו כונסה, והק' בגמ' יבוא עשה דלו תהי' לאשה וידחה ל"ת דחייבי לאוין, ותי' דבאופן זה מלמדין את האשה לומר איני רוצה וליכא מ"ע דולו תהי' לאשה, והק' התוספת יוה"כ דהא המצוה של "ולו תהיה לאשה" נאמרה רק עליו, ואילו בלאו גם האשה עוברת, והאיך שרי לה לעבור על לאו כדי שהוא יקיים העשה, אלא מכאן ראי' שבמקום שהוא אינו יכול לקיים את העשה אלא בסיוע חברו דוחה עשה שלו את הלאו של חברו, והקשה הגרעק"א בהגהותיו על התוספת יוה"כ שם מדברי התוס' בגיטין דעשה דפו"ר דהחצי עבד אינו דוחה לאו דידה, עי"ש.

י

ונראה לישב קושית הרעק"א, דהנה בדין מסייע מצינו ג' דרגות שונות, דיש שאדם חייב במצוה ואינו יכול לקיימה אלא בעזרתו והשתתפותו של אדם מסויים דווקא, כגון במצוה ד"לו תהיה לאשה" דצריך להכניס דוקא אשה זו ולא אחרת, וכן במצות יבום שמצוה עליו ליבמה, [ועי"ש בתוספת יוה"כ ובהגהות רעק"א שם מה שדנו במצות יבום אם גם היבמה מצווה בה, ועיין בלקט יושר הל' פדיון הבן דשבות דכהן נדחית ע"י מצות האב כמו דלאו דיבמה נדחית ע"י מצות היבם], ובאופן זה הוי כאילו אותו אדם עצמו ג"כ מחויב במצוה זו, ולכן עשה דוחה ל"ת דחבירו וכנ"ל. אבל יש דרגה אחרת כפריה ורביה, דאי אפשר לו לאדם לקיים מצוה זו בלא אשה, אבל אינו מצווה לקחת דווקא אשה מסוימת, דיכול לקחת אשה אחרת, וגם היא יכולה לסייע לאדם אחר המותר לה, ובכה"ג אף דמ"מ יש לה מצוה לסייע לו במצותו אין עשה דידיה דוחה לאו דידה, ואף לשיטת תוספת יום הכיפורים לא אמרינן כאן עשה דוחה ל"ת דאין זה חיוב מסוים באשה זו, ויש עוד דרגה שבה המסייע אינו חיוני כלל לעצם קיום המצוה, וזהו המסייע שעליו אמרו במכות (ה' ע"ב) "הנטפל לעושי מצוה מקבל שכר כעושה מצוה" וכדברי ר"ע שם, ועל המסייע כזה לא אמרו מצוה בו יותר מבשלוחו, סוף דבר נלע"ד דישנם ג' דרגות בדין מסייע לדבר מצוה וכמבואר.

אך לפי"ז צ"ע במה שלמד בלקט יושר פדיון הבן מיבום, ואפשר דהביא רמז בעלמא, וצ"ע.