קיבל עליו קרוב או פסול לעדות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר (דברים י"ט ט"ו)

במה ששאל בבעל דין שקיבל על עצמו בפני בי"ד את נאמנותו של אחד מפסולי עדות מחמת קירבה, האם העד מחוייב להעיד משום "אם לא יגיד ונשא עונו" או שמא כיון דאין הוא עד כשר אין עליו חיוב להעיד.

כבר דן בזה השבות יעקב ח"א סימן קמ"ו והביא בשם הלכות קטנות שאין בו מצות עדות והשבו"י נקט דחייב ועיין מש"כ בזה בפתחי תשובה חשן משפט סימן כ"ח סק"א, וכיוצא בזה מצינו בשו"ת רעק"א סימן קע"ט שנסתפק במי שקיבל על עצמו עדות קרוב או פסול והעדים הוזמו האם יש בהם דין הזמה, ושורש ספיקו אם יש לו שם עד ע"י קבלת בעל הדין, ועי"ש מה שפלפל.

ולכאורה יש לתמוה בכל דבריהם דלכאורה נראה מדברי הראשונים דלא רק זאת דאין כאן תורת עדות אלא אף אין כאן נאמנות כלל ואין כאן אלא חיוב בעלמא מטעם אחר וא"כ לכאורה פשוט דאין עליו מצוה להעיד, ואבאר.

הנה מצינו ג' סגנונות בראשונים במה דמהני קיבל עליו קא"פ.

א' הרשב"ם בבבא בתרא קכ"ח ע"א כתב "דכיון דהטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי". ובגמ' דימו נאמן עלי אבא להשבע וטול, הרי דיסוד הלכה זו משום הודאת בעל דין וכ"כ ביד רמה ב"ב י"ג ע"א (ולמדנו מדבריו דיש הודאת בע"ד על תנאי, ויבואר לקמן).

ב' התוס' בב"מ ע"ד ע"א כתבו "ואע"ג דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין (דף כ"ד) נאמן עלי אבא וכו' דבאתן לך מחלוקת וכן שם דור לי בחיי ראשך דאין יכול לחזור בו התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין", הרי דמדין התחייבות באנו עליו, דכיון דההתחייבות זו בבי"ד היא גמר ומקנה אף ללא מעשה קנין.

ג' החזון איש סנהדרין סימן י"ז אות ד' ואות י"ז הביא משו"ת מהרי"ק שורש קפ"ב שהביא בשם הרשב"א דכיון דקיבל עליו בפני בית דין יש לקבלה זו תוקף של תקנת בי"ד, ולפי"ד לכאורה הוי מדין הפקר בית דין עי"ש. ובחזון איש שם כתב דהרשב"א לשיטתו דבסימן י"א סעיף א' בחשן משפט הביאו הבית יוסף והרמ"א מהרשב"א דמי שקיבל על עצמו פסולי דין יש כח בידם לנדותו אם יסרב לדבריהם, ולפי"ד הרשב"ם הרמ"ה והתוס' לכאורה אין פשר לדברים דהלא אין לפסול שם דיין כלל וכל סמכותו מצד הודאת בע"ד או התחייבות, אך לפי"ד הרשב"א ניחא דבכח תקנת בי"ד יש לו שם דיין ונידויו נידוי, עי"ש.

ולפי כל הטעמים הללו לכאורה אין כאן נאמנות כלל אלא חיוב מצד הודאה או התחייבות או מצד הפקר בי"ד, ואין עדות העד אלא כתנאי בעלמא לחיובים אלה, ופשוט לכאורה דאין בעד זה לא חיוב להעיד ולא דין הזמה.

אך באמת נראה לכאורה דלכו"ע יש כאן תורת עד ודיין דאטו עד זה לא צריך דרישה וחקירה, ואף שיש מקום לומר דאף דבעצם אינו עד כלל, מ"מ לא הודה בעל דין ולא התחייב אא"כ עד זה יתקבל בבי"ד כאילו היה עד כשר, מ"מ נראה יותר אף מפשטות לשון חז"ל והשו"ע דמדובר בנאמנות ולא במעשה קוף בעלמא שהודאה והתחייבות תלויים בה, וצ"ע.

ולענ"ד יש דרך נוספת בדברי הראשונים, דהנה התוס' בנדה מ"ט ע"ב והרא"ש ביבמות ק"א ע"ב כתבו ליישב למה צריך קרא לפסול גר להיות בבי"ד לחליצה והלא אף בדיני ממונות פסול הגר לדון, ותירצו דצריך קרא לפסלו אף אם קיבלו עליהם החולץ והחולצת דבממונות כשר בכה"ג דמהני קבלת הצדדים להכשיר את הפסול עי"ש. ולכל הדרכים הנ"ל אין פשר כלל לדבריהם דבחליצה לא שייך לא הודאה ולא התחייבות ולא הפקר בי"ד ומה יהני קבלתם את הפסולים לדון להכשיר חליצה ולהתיר יבמה לשוק שהוא איסור דאורייתא.

וע"כ נראה דיש בזה הבנה נוספת ויסודו דביד האדם להכשיר את הפסולים לגבי עצמו, וברצותו כשרים הם לדונו ולהעיד עליו בין בדיני ממונות ובין בחליצה וכדומה, וביאור הדבר נראה דלא פסלה תורה את הפסולים לדין ולעדות אלא לזכותו ולטובתו של הבעל דין שיצא נפסד על ידם, וכיון שהלכות אלה לזכות בעל הדין הם, בידו לותר על זכותו ולהכשירם, וכעין דברי הרמב"ן בב"ב דף קכ"ו בהא דיכול אדם להתנות על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון ותנאו קיים דלא כפתה התורה זכויות ממון על האדם דלא ניתנו זכויות אלה אלא לזכותו ולרצונו ומשו"כ בידו להתנות ולותר עליהם וכמו"כ בפסולי עדות ודין, דביד בעל הדין לותר על פסולים אלה.

ונראה בזה עוד בהטעמת הדברים, דהנה במה דע"א נאמן בעדות אשה אמרו חז"ל (יבמות פ"ח ע"א) דאשה דייקא ומינסבא, ונתקשו הראשונים איך הקילו חכמים באיסור דאורייתא, וחידוש גדול כתב בנמוקי יוסף שם  "והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לאגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות" הרי דנמסר לחכמים ולקבוע תוקף הנאמנות ואנן סהדי דמהני כעדות,

וזה הנראה בשיטת הרמב"ם שכתב פי"ג מגירושין הכ"ט "אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות". ולכאורה יפלא מהיכן ידענו הלכה זו "דלא הקפידה תורה" אם לא נניח הנחה כללית שנמסר לחכמים לקבוע מדת הנאמנות של כל אדם בכל מצב ובכל ענין, והם שאמרו דבדבר שאתה יכול לעמוד על בוריו בלי העדים ודבר רחוק שישקרו בו, נאמנים אף הפסולים.

ואפשר שבדרך זו קבעו חז"ל דגם האדם יכול להאמין על עצמו עדים פסולים וביד האדם לקבל על עצמו אף פסולי עדות ולומר לדידי נאמנים הם ובכה"ג יש להם נאמנות גמורה, וזה יסוד הדין של נאמן עלי.

וכמו"כ נראה לגבי דין, דהדין והעדות שני צדדים של מטבע אחת הם, וכאשר קי"ל לחכמים שיש להאמין לפסולי דין אכן דינם דין, וכמו דמהני קבלת האדם על עצמו בעדים כן מהני בדין.

ואפשר עוד דגם הרשב"ם והתוס' לא התכוונו לגדרי הודאה והתחייבות במובן המקובל בממונות, אלא כשם שאדם יכול להודות ולהתחייב בממונות כך יכול אדם לומר שפלוני נאמן עליו, ויכול הוא להתחייב ללא קנין שפלוני יהיה נאמן עליו כנ"ל.

ועוד נראה להוסיף בזה לפי המבואר בר"ן חולין בפרק ג"ה (דף צ"ה ע"א) דע"א נאמן בהשבת אבידה כיון שאין המוצא מוחזק, ובשערי יושר ש"ו פי"ד ביאר דלא בעינן דין עדות בממונות אלא בין טוען ונטען ובין שני בעלי דין אבל בהשבת אבידה דאין כאן טוען ונטען לא בעינן תורת עדות, ואפשר לפי"ד דזה גדר נאמן עלי, דהאדם מוותר על זכותו כבעל דין וממילא לא צריך דין עדות גמורה, ודו"ק בזה.

סוף דבר מדברי התוס' בנדה והרא"ש ביבמות מבואר דאף בחליצה מהני קבלו עליו, וע"כ דאין דין זה משום הודבע"ד או התחייבות או כח תקנת בי"ד, אלא יסוד מחודש דאדם יכול לגבי עצמו להכשיר את הפסולים לו לעדות.

ולפי דרך זה יש פשר לדברי הגרעק"א והשבות יעקב דעד פסול שקיבלו עליהם בעלי הדין ישנו בתורת עדות לענין חיוב להעיד ולענין דין הזמה, אמנם באמת עדיין צריך ליבון וביאור בענין זה ועדיין לא נתבררו לי הדברים על בוריין ודו"ק בכל זה. הרא"ש ועיין מש"כ בזה לקמן בסימן ל"ז עי"ש, וע"ע במש"כ במנחת אשר ויקרא סי' ד' ואכמ"ל.

אמנם כתב הנתיבות בסי' כ"ח בחידושים סק"א דאף אם אינו מחוייב להעיד משום אם לא יגיד וכו', מצווה הוא להעיד משום השבת אבידה וכ"כ בשער המשפט שם ומקור הדברים בשו"ת