ברכת אירוסין (תש”ס)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

הנה מצינו בדברי חז"ל כמה דרכים בשליחותו של אליעזר עבד אברהם.

א' התוס' בכתובות (ז' ע"ב) הביאו ממס' כלה בפירוש הכתוב (כ"ד, ס') "ויברכו את רבקה" דהכוונה לברכת אירוסין, ולשיטתם מוכח שאליעזר שליח היה וקידש את רבקה בשליחותו של יצחק ולכן בירכו ברכת אירוסין.

ב' בפרקי דר' אליעזר (פרק ט"ז) פירשו ברכה זו כברכת נישואין וע"כ שאליעזר הי' שליח גם להכניסה לחופה וביארתי במק"א דע"כ צ"ל דמשעה שנמסרה רבקה לאליעזר ותלך אחריו (כ"ד, נ"ט ס"א) הוי כמסר האב לשלוחי הבעל ודינו כחופה כמבואר בכתובות (מ"ח ע"ב) ולכן בירכו ברכת חתנים.

ג' בספר מושב זקנים על התורה מבעלי התוס' איתא דע"כ לא קידשה אליעזר דאסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה ויצחק לא הי' עובר על דברי חכמים וע"כ דכל שליחות של אליעזר לא היתה אלא למצוא את רבקה ולהביאה אל יצחק והוא קידשה ונשאה בעצמו ולא ע"י שליח והארכתי בכ"ז במק"א. (עיין לעיל בפרשה זו סי' כ"ה - כ"ו).

ומ"מ הערתי דלפי מס' כלה ע"כ צ"ל דקידשה בכלי כסף וכלי זהב (פסוק נ"ג) ושוב ברכו ברכת אירוסין (פסוק ס') וקשה לשיטת הרמב"ם דצריך לברך ברכה זו עובר לעשייתן עי"ש מה שבארנו בזה.

ואמרתי לבאר סוגיא זו ביסודה.

כתב הרמב"ם (פ"ג הכ"ג מאישות) "כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין או הוא או שלוחו כדרך שמברכין על כל המצוות ואח"כ מקדש" והראב"ד השיג עליו "אין נוהגין כן אלא מקדש ואח"כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה".

ומבואר בדברי הרמב"ם דברכה זו ברכת המצוה היא ולפיכך צריך לברך אותה עובר לעשייתה ככל ברכות המצוה וכ"כ הרא"ש בשם הרי"ף בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ו סי' א') וכך פסק הב"י (סי' ל"ד) ובשו"ע שם (סעי' א'). ובאמת מודה גם הראב"ד דברכה זו ברכת המצוה היא אלא דס"ל מטעם אחר דמברכין אותה לאחר הקידושין מחשש שמא תחזור בה האשה ולא תתקדש לו ונמצא ברכתו לבטלה עי"ש.

אך הרא"ש בכתובות (פ"ק סי' י"ב) ובתוספותיו שם (ז' ע"א) חולק על עיקר שיטת הרמב"ם ונקט דאין ברכה זו ברכת המצוה אלא ברכת השבח ואי"צ לברך אותה עובר לעשייתה. והרא"ש הוכיח שיטתו מנוסח הברכה דהלא אין מברכין אותה בלשון חיובי "אקב"ו לקדש את האשה" וכדו' אלא בלשון שלילי "שצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות" וכו' ולא מצינו ברכת המצוה על הלאוין וע"כ דהוי ברכת השבח. (וידוע מה שאמר מרן הגרי"ז לישב קושית הרא"ש דמשום כך מברכים שצונו על העריות בברכת אירוסין משום דע"י מצות הקידושין נאסרו ישראל בעריות דהלא כתב הרמב"ן (יבמות צ"ח) דבני נח לא נאסרו אלא בעריות דקירבת בשר כגון אחותו אמו בתו וכדו' ולא בעריות דע"י אישות כגון אשת אחיו שתי אחיות ולכן יעקב אבינו ע"ה נשא שתי אחיות, ונמצא דע"י מצות אירוסין נאסרנו בעריות ולכן מברכין בברכת אירוסין שצונו על העריות משא"כ בברכת השחיטה דאין איסור נבילה ואבר מן החי תלויין במצות השחיטה כלל, ודפח"ח).

והריטב"א בכתובות שם הלך בדרכו של הרא"ש והוסיף לדמות ברכת אירוסין לברכת קידוש היום בשבת וכמו שאין מקדשים את יום השבת אלא לאחר התקדש היום כך אין לברך על האירוסין אלא לאחר שחלה קדושת האירוסין עי"ש. הרי לנו שנחלקו הראשונים ביסוד ברכה זו אם ברכת המצוה היא או ברכת השבח ומכח פלוגתא זו נחלקו אם מברכים עובר לאירוסין או לאחריה.

והנה מצינו שנחלקו האחרונים אם ברכה זו מוטלת על החתן בלבד והמסדר קדושין צריך לכוין להוציאו ידי חובתו או שמא אין זו ברכת החתן כלל אלא כל אחד מהנועדים שם יכול לברכו דעיקר מצוותו שברכה זו תאמר בשעת האירוסין ע"י אחד הנאספים. בשו"ת נובי"ת (אהע"ז סי' א') כתב בפשיטות דברכת החתן היא וצריך כונת שומע ומשמיע ומה שאין החתן מברך ברכה זו בעצמו כדי שלא לבייש את עמי הארץ וכמ"ש הבית שמואל בסי' ל"ד סק"ב, (והביא שם את מש"כ הרמב"ם בשו"ת דאם לא יטעם הוי ברכה לבטלה, ואכן כך כתב הרמב"ם (סי' ח' בתשובות פאר הדור) אך באמת אין כונתו ברורה דלאחר שכתב שם דצריך לברך על האירוסין עובר לעשייתן כתב "ומפני זה היו גדולי החכמים שבעירנו מברכים תחילה על כוס אחד ברכת אירוסין וטועם כדי שלא יהא ברכה לבטלה ונותן לה הקידושין ומביאין כוס אחר ומברכין עליו שבע ברכות", ואין הכרח שכונתו שהחתן יטעם או מסדר הקידושין יטעם ועיקר כונתו שצריך לטעום מיד ולא לאחר הקידושין והז' ברכות דאז הוי הפסק וברכה לבטלה, אך מ"מ בברכת היין קעסיק ולא בברכת האירוסין וצ"ע).

אך בתבואות שור (יו"ד סי' א' ס"ק ק"ט) כתב דאין ברכת האירוסין מוטלת על החתן כלל אלא כל מצותה שתאמר ע"י אחד הנועדים וכך משמע אף מדברי רעק"א שם בהגהות על הט"ז (ס"ק י"ז) עי"ש, אך באהע"ז (סי' ל"ד) הביא רעק"א את דברי הנוב"י הנ"ל וכנראה הסכים להם עי"ש.

והנה הנוב"י פסק שם דאם החתן חרש לא יברכו ברכת אירוסין כיון שאינו שומע והוי ברכה לבטלה, אלא שנסתפק דאפשר שגם הכלה חייבת בברכה זו וא"כ יש לברך להוציאה ידי חובתה אך בחרש שנשא חרשת ודאי אין לברך ברכת אירוסין עי"ש, אמנם בסוף סהמ"צ כתב הרמב"ם כל המצוות שנוהגים באנשים ולא בנשים ובין השאר כתב שם דמצות אירוסין נוהגת באנשים בלבד ולפי"ז פשוט דאין היא חייבת בברכת אירוסין אם ברכת המצוה היא שהרי אין היא מצווה במצוה זו. ושו"ר במהדורת ר' שבתי פרנקל זצ"ל שהשמיטו מצוה רי"ג מרשימה זו שאין הנשים חייבות בה ומהדורה זו מדוייקת ביותר כידוע וא"כ ראיה יש מדברי הרמב"ם שאף אשה מצווה במצוות האירוסין.

ב

והנה נחלקו הראשונים אם ברכת אירוסין צריכה עשרה, בשאילתות דר' אחאי גאון בפרשתינו (שאילתא ט"ז) כתב דגם ברכת אירוסין צריכה י' כמו ברכת חתנים אך הרא"ש שם בכתובות הביא שר' שמואל הנגיד חולק על שיטה זו ונקט דרק ברכת הנישואין צריכה י' כדילפינן שם מבועז, והרא"ש הסיק כשיטת השאילתות עי"ש.

ונראה דגם פלוגתא זו תלויה אם ברכת המצוה היא או ברכת השבח דאם ברכת המצוה היא ודאי לא מסתבר דצריך י' דלא מצינו ברכת המצוה הצריכה עשרה וגם אין סברא להצריך עשרה דמה ענין עשרה בני אדם לברכת המצוה המוטלת על מי שמחוייב בה בלבד, אבל אם ברכת השבח היא מסתבר טפי לדמותה לברכות נשואין, וברכת השבח יש ענין שתיאמר ברוב עם וכולם ישבחו ויהללו את שמו הגדול, ונמצא לפי"ז דהרא"ש לשיטתו דס"ל דהוי ברכת השבח סובר כמו השאלתות דצריכה י', וגם השאילתות לשיטתו אזיל כמבואר שם בדבריו דמברך ברכה זו אחרי האירוסין, הרי דס"ל דהוי ברכת השבח.

ועוד נחלקו הפוסקים בברכת היין דאירוסין אם על החתן היא מוטלת או על מסדר הקידושין דהפני יהושע בכתובות בקו"א אות כ"א (לדף ח' ע"א) תמה על מנהגנו שאין המסדר קידושין שותה מן היין כלל אלא החתן והכלה בלבד דהלא ברכת הנהנין היא ובבה"נ אינו מוציא אחרים אם לא נהנה בעצמו, ובשלמא בברכת היין דנשואין כיון שברכת חתנים טעונה כוס הוי כברכת היין דקידוש דמבואר בסוף פ"ג דר"ה דהוי כברכת המצוה כיון שמחוייב לברכה ואמרי' ביה אע"פ שיצא מוציא אבל באירוסין דאינה צריכה כוס מעיקר הדין ואינה אלא מנהג בלבד לכתחלה וכמבואר באהע"ז (סי' ל"ד ס"ד) דנהגו לברך על הכוס, הוי כבה"נ בלבד ובאמת מבואר ברוקח (סי' שנ"א) דהמברך צריך לשתות.

אך בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ס"ה) כתב ליישב דבאמת הוי ברכת היין כברכת המצוה ומוציא אחרים אף שלא שתה מן הכוס וכ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' ק"ט), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' ח') כתב בתוקף להגן על מנהג אשכנז שאין המסדר קידושין טועם מן היין והביא ראיה מהמבואר בבית יוסף (יו"ד סי' רס"ה) דאף במילה אין חובה לברך על הכוס ואין זה אלא מנהג בעלמא ואעפ"כ מבואר להדיא שאין המברך צריך לשתות מן היין ויכול להוציא תינוק בברכתו, הרי דאף היכא דרק משום מנהג מברכים על הכוס הוי כברכת המצוות ואעפ"י שיצא מוציא, ובאמת מבואר כן גם בביאור הלכה (סי' ק"צ ס"ד) לגבי ברכת המזון דאף שאין חייב לברך על הכוס מ"מ כיון דהוי מצוה מן המובחר הוי כברכת המצוות ואעפ"י שיצא מוציא, וכנראה שזה טעם מנהגנו שאין המסדר קידושין שותה מן היין.

ובשו"ת אפיקי ים (ח"ב סי' ב') הביא תשובת הג"ר שמחה זליג מבריסק המעיד שהגר"ח מבריסק נהג כשסידר קדושין ללקק את היין שנשפך על ידו כדי לצאת בברכת היין שבירך, וכנראה שלא רצה לנהוג בפרהסיא שלא כמנהג בני אשכנז ומ"מ חשש לסברת הפנ"י הנ"ל (וכך נהג הגרי"ח זוננפלד). אמנם בשו"ת אזנים למשפט להגר"ז סורוצקין (ח"א סי' יב) העיד שהגרי"ז לא ידע ממנהג זה שהעיד עליו הגרש"ז עי"ש, וזה חידוש.

ומ"מ נחלקו הדעות והמנהגים בברכת היין דאירוסין אם ברכת החתן היא אם לא, ואפשר דגם זה תלוי ביסוד דינה של ברכת אירוסין, דאם ברכת אירוסין מוטלת על החתן מסתבר קצת דגם ברכת היין דידיה, אבל אם אין ברכת אירוסין חיוב של החתן מסתבר טפי דגם ברכת היין אינה בהכרח מצוה דידיה, אף שאין בכל זה הכרח כלל.

ג

והנה בהגהות הר צבי על הטור (אהע"ז סי' ס"ב) הביא מעשה בגדול אחד שטעה ובירך שהכל על היין בסידור קידושין וחזר ובירך בפה"ג ונימוקו עמו דאף שיוצא בדיעבד כשבירך שהכל על היין אין זה אלא כשבירך לעצמו אבל כשמברך להוציא חבירו, אומר לו חבירו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" (וידוע שגדול זה היה בעל האדר"ת מגדולי ירושלים) והגרצ"פ דוחה את דבריו דמהיכי תיתי שברכה זו לצורך החתן היא ודילמא קי"ל כשי' הרא"ש דאין ברכה זו מוטלת על החתן כלל אלא על הנועדים וא"כ כשחוזר ומברך הוי ברכה לבטלה עי"ש.

ולכאו' הדברים תמוהים דמה ענין ברכת אירוסין לברכת היין דמלבד מה דקי"ל עיקר כשיטת הרמב"ם דברכת אירוסין ברכת המצוה היא ומברך עובר לעשייתן ולא כשיטת הרא"ש וכמבואר באהע"ז (סי' ל"ד) כנ"ל, מה זה ענין לברכת היין והלא מנהג פשוט של בני אשכנז שאין שותה מן היין אלא החתן והכלה וא"כ פשוט שהמסד"ק אינו מברך לעצמו אלא להם (ומטעם זה נראה דהגאון הנ"ל לא פתר את חידתו בכך שישתה הוא מן היין מכח ברכת שהכל שבירך ושוב יברך בפה"ג בשביל החתן והכלה, דכיון שמתחלה לא התכוין לברך לעצמו אלא להם הו"ל כלא בירך כלל ואסור לו לשתות מן היין אם לא יברך שנית ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא), וא"כ שפיר חידש הגאון דיכולים הם לומר לתקוני שדרתיך ודברי הגרצ"פ תמוהין. (אף שכתבתי לעיל דמסתבר קצת שברכת היין תלוי' בברכת אירוסין ולשי' הרא"ש דברכת אירוסין הוי ברכת השבח ולדעת התבו"ש דאין ברכה זו מוטלת על החתן גם ברכת היין אינה בהכרח ברכת החתן, מ"מ הרי נהגו שאין המסדר קידושין שותה אלא החתן והכלה בלבד).

אך באמת לדידי צריך לי עיון גדול לומר "לתקוני שדרתיך" בשומע כעונה, לא מיבעי להבנת הבית הלוי דהשומע יוצא יד"ח ומקיים המצוה בעצם שמיעתו, אלא אף לשיטת החזו"א (או"ח סי' כ"ט) דהשומע יוצא יד"ח בברכת המברך מ"מ אין זה מדין שליחות ואי"צ מינוי, ואף שצריך כונת שומע ומשמיע מ"מ אין זה שליחות ממש ואין המשמיע שליחו ועושה דברו של המשלח שיאמר לו כדת מה לעשות ומנ"ל לומר בזה "לתקוני שדרתיך", ואף שמצינו כעי"ז גם בשו"ת שואל ומשיב (כרך ה' ח"ב סוס"י כ"ב) שכתב דש"צ שטעה בתפילת שבת והתחיל אתה חונן מפסיק ואינו מסיים ברכתו ואף שיחיד גומר ברכת אתה חונן ש"צ שאני דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, יש לחלק בין דבריו לדברי האדר"ת, דשליח ציבור שאני דשליח הוא של הציבור וכפשטות הלשון בכל מקום, משא"כ בדין שומע כעונה דיחיד, ועוד דבהא ד"אתה חונן" אין כאן חשש ברכה לבטלה אלא דין לכתחלה בלבד משא"כ בהא דיש בו חשש ברכה לבטלה כשחוזר ומברך בפה"ג, ועוד דברכת "אתה חונן" בשבת ודאי הוי עיוות ושייך לומר בו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי משא"כ בברכת שהכל על היין שבדיעבד יוצא בו יד"ח, משום כל זה נראה חידוש זה רחוק מאד.

ולכאורה יש להעיר עוד דמהי"ת לומר לתקוני ולא לעוותי במה דמהני בדיעבד, אך באמת מצינו בסוף בכורות (ס"א ע"א) בשליח למעשר בהמה דאם קרא לתשיעי עשירי אף דמהני בדיעבד, בשליח אמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דלא איבעי ליה לטעות, עי"ש.

ולכאורה אף דברי השואל ומשיב חידוש הם, דאף שליח ציבור לא מדין שליחות הוא ואין בו מינוי וכל ענינו מדין שומ"כ ואף שאמרו בו בברכות (ל"ד ע"ב) "שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו", ורבינו יונה הוסיף שם "מדכתיב 'ושחטו אותו כל עדת ישראל' וכו', הרי לן לכאורה דהוי מדין שליחות ממש, באמת נראה יותר דאין זה מדין שליחות כלל אלא דין מסויים של שומע כעונה וכל כונת רבינו יונה לבאר היכן אמרו עיקר דין שלוחו של אדם כמותו ומה מקורו. סוף דבר לכאו' חידוש הוא לומר בש"צ וק"ו ביחיד המברך להוציא חבירו דין זה של לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וצ"ע עדיין.

אמנם נראה דדין זה דלתקוני שדרתיך נאמר לא רק בדין שליחות ממש אלא בכל דבר שצריך דעת חבירו והוא פועל למענו, וכהא דכתובות (פ"ה ע"א) שם מדובר בשליח לפרעון חוב שאין צריך בו דין שליחות כלל ואעפ"כ אמרו בו לתקוני שדרתיך וכו', ועיין עירובין (ע"ה ע"ב) "לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי" ושם מדובר בשתופי מבואות שאין בו ענין שליחות כלל, וא"כ ה"ה במברך להוציא חבירו ידי חובתו, אך צ"ע בנדרים (ל"ו ע"ב) שם מבואר דרק אם שלוחי דידן נינהו שייך לומר גדר זה ולא אם שלוחי דרחמנא נינהו, ואפשר דשאני התם דאם שלוחי דרחמנא הם הרי יש שולח אחר והוא הקב"ה ואין הכהן שליח הבעלים ומשו"כ אין הבעלים יכולים לומר לתקוני שדרתיך וכו' משא"כ במה שאין בו שולח אחר אף שאין צריך בו גדר שליחות ממש, דמ"מ פועל הוא מכח חבירו ודו"ק.

ובעיקר גדר שומע כעונה הארכתי מאוד במק"א להראות פנים דיש קשר בין דין שליחות לעיקר דין שומ"כ ואכ"מ. ועיין בחכמת שלמה (או"ח קפ"ו).