עוד בענין גיד הנשה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

א

כתב הרמב"ם (פ"ח ה"ה ממאכ"א) "האוכל גיד הנשה של בהמה וחיה טמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה וכו' ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים בכלל הבשר" הרי דאין איסור טמאה בגיד משום שאין בו בנותן טעם, ובה"ו כתב "האוכל ג"ה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים ומתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר" הרי דגם בגיד יש איסור נבלה וטרפה וקשה, הלא אין בו בנו"ט ומה בין טמאה לנבלה.

וכתבו השער המלך שם והפלתי (סי' ס"ה סק"ב) ובאור שמח שם דכיון שחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה דרחמנא אחשביה לאכילתו וכיון דחשיב אכילה לאיסור גיד חשוב נמי אכילה לשאר איסורים משא"כ בטמאה שאין בו איסור גיד הרי לא אחשביה רחמנא לאכילה. (ועי"ש באו"ש מה שהביא מבכורות (י' ע"א) לגבי פטר חמור דמטמא טומאת אוכלין ד"איסורו חושבו").

והפלתי שם הקשה מהמבואר (חולין פ"ט) דהאוכל גיד הנשה של מוקדשין אף למ"ד דעובר משום גיד אינו עובר משום מוקדשין דאין בגידין בנותן טעם, הרי דלא אמרינן דכיון דחשיב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה לענין איסור מוקדשין ועי"ש מש"כ באריכות.

ונראה דלק"מ דאיסור מוקדשין היינו איסור מעילה כמבואר שם ברש"י ואיסור מעילה איננה איסור אכילה כלל אלא גדר בפני עצמו ולא שייך לומר בו דכיון דאחשבי' רחמנא לאכילה לענין גיד הוי אכילה גם למוקדשין דאין איסור זו משום אכילה כלל (ועיין במנחת אשר פסחים סי' ל"ה מה שנתבאר בגדר מעילה ואכמ"ל). ובדקדוק נקט הרמב"ם שם בה"ו איסור עולה ולא מוקדשין באופן כללי דרק בעולה יש איסור אכילה וכמבואר בלח"מ (פי"א ה"א ממעה"ק) דבעולה כתיב "כליל תהיה לא תאכל" ומשום כך שייך לומר בו איסורו חושבו, ודו"ק.

ונראה לפי"ז דלפני שנצטוו על איסור גיד הנשה לא שייך לקיים מצוה זו ובאמת אין כאן גדר אכילה כלל רק משום דאיסורו חושבו וא"כ כל זמן שאין איסור אין כאן אכילה ולולי שג"ה נאסר לב"נ לא היו נמנעים מלאכלו ודו"ק בזה.

אך לכאו' יש לשדות נרגא בכל מהלך זה, דכבר הארכתי במק"א (עיין מנחת אשר ב"ק סימן כ"ד ובפסחים סימן כ"ד) במה שנחלקו רעק"א והמל"מ בשני דרכי הבנה שיש בכל יסוד גדר מאכ"א, אם אכילת הנאה אסרה תורה או הנאת אכילה דרעק"א בפסחים כ"ב נקט דמעשה אכילה אסרה תורה ואין ההנאה עצם החטא אלא הגדרת מעשה האכילה וחשיבותו, אך בשם המל"מ כתב שם דהנאת אכילה היא עצם החטא, ובאמת כבר כתב הרמב"ם כדרך הזה באריכות בסהמ"צ (ל"ת קפ"ז) עי"ש ובמה שכתבתי בזה בפסחים שם.

ולכאורה פשוט דרק אם מעשה אכילה נאסר ואין ההנאה אלא תנאי שייך לומר דמיגו דהוי אכילה לענין איסור גיד הוי אכילה גם לענין נבילה דאחשבי' רחמנא לאכילה חשובה אף שאין בו הנאה, אבל אם הנאה אסרה תורה ובג"ה אין הנאה לא שייך לומר אחשבי' רחמנא לאכילתו דהלא עיקר חסר מן הספר דכל מהות האיסור הנאה הוא ואין כאן הנאה וא"כ לא נוכל ליישב את שיטת הרמב"ם בהל' מאכ"א באופן שסותר את עיקר שיטתו בסהמ"צ.

אמנם באמת נראה דהחידוש שבג"ה אינו דאסור באכילה אף דליכא הנאה אלא דהנאה קלישתא שבאכילתו חשובה כהנאה גמורה, וכבר כתבתי במנח"א לפסחים שם ולעיל סי' מ"ד מדברי הרשב"א (חולין צ"ב) דבאמת יש בג"ה הנאה קלישתא אלא שנחלקו בהנאה זו אם הוי בכלל איסור נבילה וטמאה וכדו' ואם יש בו טעם מספיק לאסור תערובת היתר, אך באמת לא נחלקו במציאות הדברים אם יש טעם בגיד או לא אלא אם טעמו הקלוש נחשב כטעם גמור ובחו"ד (יו"ד סי' ק' ס"ק ז') כתב כן מסברא דנפשיה, וביארתי דזה כונת רש"י בכ"מ שכתב בהא דאין בגידין בנ"ט "בשר" עי"ש (וזה גם ביאור דברי התוס' בפסחים שם דבג"ה מודה אף חזקיה דהנאה בכלל אכילה הוא, דבאמת יש בו הנאה אלא שאין הנאתו חשובה ולכן מסתבר דכל ההנאות בכלל ולא מסתבר לומר דרק הנאת אכילה נאסר בו משום חשיבותה דבג"ה אין הנאה זו חשובה כלל.

ומ"מ נתבאר מכ"ז דגם בג"ה יש הנאה מסויימת וקלושה באכילתה ולאו דוקא אמרו (חולין צ"ב) "עץ הוא והתורה אסרתה" (ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ג סק"ב שהוכיח מג"ה דמה שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אינו אוסר, הרי דנקט שאינו נותן טעם כלל ולא כפשטות דברינו, אבל באמת נראה דאין בזה סתירה והש"ך לא נחית להגדרת ענין הטעם ומהותו אלא כל כונתו דאף שאינו פוגם מ"מ אינו אוסר דהרי ג"ה ודאי אינו פוגם ואעפ"כ למ"ד אין בגידין בנ"ט אינו אוסר ודו"ק.

ונראה דגם הרמב"ם נקט כיסוד זה דבה"ה שם כתב דאינו חייב משום טמאה באכילת גיד של טמאה "דאין הגיד בכלל שאר הבשר", הרי דיש בו טעם מסויים ומשו"כ לא כתב דפטור משום שאין בו הנאה או משום דהוי שלאכ"א וכדו' אלא משום דאינו בכלל איסור טמאה דאינו כשאר הבשר וכמ"ש רש"י כנ"ל.

ונראה לפי"ז דשפיר שייך לומר אף לשיטת הרמב"ם אחשבי' רחמנא לאכילתו דמיגו דהנאה קלישתא דא אסורה בג"ה אסורה נמי בנבילה וטרפה ודו"ק בכ"ז.

ב

ובכל עיקר גדר אחשבי' במאכ"א מצינו ב' גדרים שונים ולפעמים נשתבשו האחרונים להרכיב מין בשאינו מינו.

א' אחשבי' האדם וכהא דשבת (ע"ו ע"ב) לר"ש ד"לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם" או לר' שמעון בן אלעזר שם (דף צ"א) דנתחייב זה במחשבתו של זו, וכ"ה בזבחים (מ"ז ע"א), ויסודו דיש בכח האדם להחשיב פחות מכשיעור או דבר שאינו ראוי ויחשב כאילו ראוי הוא לענינים מסויימים, ובדרך הזה כתב החכם צבי (סי' פ"ו) לבאר דחצי שיעור אסור מה"ת משום דאחשביה ולפי דרכו כתבו האחרונים לבאר מש"כ המהרש"א (פסחים מ"ד) דח"ש בתערובת אינו אסור מה"ת וכ"כ התוס' בעבו"ז (ס"ח ע"א) לגבי שיטת ר' שמעון דכלשהו למלקות דבתערובת אינו לוקה דכיון שאכלו בתערובת לא החשיב את האיסור אלא את התערובת עי"ש.

ב' אחשבי' רחמנא, ואין גדר זה מצד החשבת האדם אלא החשבת התורה וכסברת האח' הנ"ל וכהא דבכורות (י' ע"א), וזה כונת הריטב"א בשם ר' מאיר במכות (י"ז ע"א) בביאור מה שאמרו שם דכ"ש למלקות אמרו ולא לקרבן וכתב הריטב"א "ורבינו מאיר נתן טעם למלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות".

ויש מן האחרונים שהבינו את דבריו מצד החשבת האדם, עיין בחי' חת"ס לעבו"ז דף ס"ח ובשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ג' אות ח') שכתבו דבתערובת לא אמרינן כ"ש למלקות לפי"ד הריטב"א כיון דלא אחשביה וע"ע בקהילות יעקב שבועות (סי' ט"ז).

אבל לשיטתם אינו מובן כלל מה בין מזיד לשוגג ובין מלקות לקרבן דאין האדם צריך להחשיב את האיסור אלא את האוכל, אלא נראה ברור כונתו דהתורה החשיבה אכילה זו להענישה והחשבה זו מסתבר טפי במזיד שיש עליה עונש ולא בשוגג וזה שיטת ר' שמעון דהעונש מחשיבה את האכילה ולא האיסור לבדה, וע"ע חזו"א (חו"מ ליקוטים סי' כ"ג) שכתב בסגנון אחר דאחשבי' לחטא ולמרד באוכל במזיד עי"ש והנלענ"ד כתבתי ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ועיין מה שהארכנו עוד בענין אחשביה במאכ"א לקמן בסימן מ"ו.