עול מלכות שמים

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (ו' ד').

 הנה שמתי אל לבי שנחלקו הראשונים בביאור פסוק זה.

 לדעת החינוך במצוה תי"ז אמונת היחוד היא עיקר קבלת עול מלכות שמים והיא מצות עשה שמקורה בפסוק זה וז"ל "לקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר בהודאה ביחוד והאמונה", הרי שיטתו דבפסוק זה יש מצוה אחת ואמונת היחוד היא שקראו קבלת עול מלכות שמים, וכך מבואר בדברי הרמב"ן בסהמ"צ מצ"ע א' דאמונת היחוד וקבלת עול מלכות שמים דבר אחד הם, עי"ש.

 אך בדברי האבודרהם בסדר שחרית של חול דקדקתי שחולק על שיטת החינוך וכתב "עוד תמצא עשרה מצוות עשה קבועות בפרשה זו, אחת קבלת עול מלכות שמים שנאמר ה' אלקינו, שנית יחוד ה' שנאמר ה' אחד", הרי שיטתו דשתי מצוות שונות יש בפסוק זה, קבלת עומ"ש מדכתיב ה' אלקינו, ואמונת היחוד דכתיב ה' אחד, וכ"כ רבינו יונה בשערי העבודה, עי"ש.

 וידוע מה שהיה רגיל על לשונו של גאון המוסר הגר"י סלנטר, שכאשר אדם קורא קריאת שמע והוא אומר ה' אחד, כונתו להמליך את הקב"ה על שבעת הרקיעים ועל הארץ כנגד הח', ועל ד' רוחות השמים כנגד הד', אך עליו לזכור להמליך את הקב"ה גם על עצמו, ונראה דיש לדברים מקור בדברי האבודרהם, דשאני קבעמ"ש מיחוד ה' וכל מהות קבעמ"ש הוא בה' אלקינו, ולא בה' אחד דהוי יחוד ה', ותמצית קבעמ"ש הוא הקבלה וההודאה שהקב"ה אינו אלקי השמים והארץ בלבד אלא הוא אלקינו ואנו עבדיו.

 ונראה דשתי ברכות קריאת שמע מכוונים כנגד שני הענינים שיש בפסוק "שמע ישראל", דהברכה הראשונה היא ברכת המאורות מכוונת כנגד ה' אחד שהרי המאורות מעידים על בוראם ומחוללם וכמו שאמר הנביא (ישעיהו מ' כ"ו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש בל נעדר", וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מיסודי התורה הלכה ב') "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".

 והברכה השניה הלא היא ברכת התורה שכל ענינה "הבוחר בעמו ישראל באהבה" (וכמבואר בברכות ט' ע"ב שיוצא יד"ח בברכת התורה בברכה זו) מכוונת כנגד ה' אלקינו, דלעולם אין איש יהודי עומד על חובתו הוא כעבד ה' אלא מתוך התורה בלבד וכמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ מצוה ג' "שציוונו באהבתו יתעלה וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו... עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא ההנאה המחוייבת", הרי לן דהדרך להגיע לדביקות ואהבת ה' אינה אלא דרך התורה.

 ובאמת מצינו בדברי הנשר הגדול שני גדרים שונים במהות האהבה, בסהמ"צ שם הזכיר הרמב"ם את אהבת ה' כהנאה שכלית דהיינו הנאת ההשגה, אך בפ"י מהלכות תשובה ה"ג ביאר הרמב"ם את מצות אהבת ה' כ"אהבה גדולה יתירה עזה מאוד" בוערת בלבו של אדם וכמי שחולה אהבה הוא שאין דעתו פנויה מאהבתו וכתב שכל ספר שיר השירים משל הוא לענין זה, עי"ש.

 ונראה דברכת המאורות וההתבוננות בנפלאות ה' היא שמובילה לאהבה שבלב, אך רק ההתבוננות בתורה היא שתביא לאהבת השכל והנאת ההשגה ויש לשים לב דבסהמ"צ כתב הרמב"ם "זאת היא האהבה המחוייבת", אך בהלכות תשובה כתב "כיצד היא האהבה הראויה" הרי דחובת האהבה היא זאת שנובעת מעסק התורה והאהבה שמקורה בהתבוננות בטבע היא אהבה ראויה. ודו"ק בכ"ז כי הענינים עמוקים וקצרתי מאד.

 הרי לן שתי דרכים להגיע לאהבת ה', שהם שני גדרים שונים במהות האהבה, שהם מכוונים כנגד שתי ברכות קריאת שמע, שהן מכוונים כנגד שתי המצוות שבפסוק זה שהוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ופרשה זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה.