עוסק במצוה פטור מן המצוה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (ו' ז').

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה

ובגמ' שם מנא הני מילי דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה" (סוכה כ"ה ע"א).

בקובץ שיעורים ב"ב אות מ"ח חקר בדין עוסק במצוה פטור מה"מ אם הוי פטור בלבד וכעין דין אונס דרחמנא פטריה, או שמא מופקע הוא לגמרי מן המצוה וכאילו אינו בר חיובא, ואפילו אם קיימה לא יצא יד"ח, וכהא דאכל מצה כשהיה שוטה שלא יצא יד"ח וצריך לחזור ולאכול כשנשתפה כמבואר בר"ה כ"ח ע"א, וציין לדברי הרא"ש בברכות פ"ג סימן ב דבאונן הפטור מן המצוות אין בו דין תשלומין, הרי דאין גדרו כאונס דבאונס יש תשלומין אלא פטור הוא לגמרי. ועוד ציין שם למש"כ המשנה ברורה בסימן ע' ס"ק י"ח דאף דהעוסק בצרכי צבור פטור מקריאת שמע הקר"ש מ"מ אם קרא יצא יד"ח "דלא פטור ממש מקר"ש אלא שהוא אז עסוק במצוה אחרת" (ומקור הלכה זו בפמ"ג סימן ע"א) עי"ש.

ועיין עוד מש"כ המשנ"ב בסימן תע"ה בשער הציון ס"ק ל"ט דאף שעוסק במצוה פטור מן המצוה אם קיים את המצוה האחרת יצא יד"ח אלא שנסתפק אם מברך עליה דאיך יאמר וציונו בשעה שהוא פטור עי"ש, וצ"ע דמה שנא מאשה המברכת על מצות עשה שהזמ"ג לשיטת הרמ"א, ולכאורה ק"ו במי שחייב בעצמו אלא שהוא עוסק במצוה, וצ"ע.

ומ"מ מבואר בדברי המשנה ברורה דאף שהוא פטור מן המצוה מ"מ יצא בה ידי חובתו, הרי דלא הוי כקיים מצוה כשהוא שוטה שלא יצא בה יד"ח כמבואר בר"ה שם ובסימן תע"ה, דפטור עוסק במצוה דמיא טפי לפטור אונס כמבואר.

ב

והנה נחלקו התוס' והר"ן בסוכה כ"ו ע"א אם העוסק במצוה פטור מן המצוה גם כשאפשר לקיים שניהם, התוס' הוכיחו דבכה"ג חייב במצוה דאטו מי שיש לו תפילין על ראשו ועל זרועו פטור מכל המצוות שבתורה ואטו מי שיש לו אבידה בביתו ושומר עליה פטור מכל המצוות, אלא ע"כ דאין העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא כשא"א לקיים שניהם. והר"ן חלק על דברי התוס' ונקט דבכל ענין פטור אף באפשר לקיים שניהם אלא דלא פטרו אלא את העוסק במצוה, משא"כ מי שיש לו תפילין על ראשו, ציצית בבגדו, ואבידה בביתו דאינו עוסק במצוה, אף שהמצוות מתקיימות על ידו עי"ש.

ובקהילות יעקב ברכות סימן ט"ו כתב דמחלוקת זו תלויה בחקירה הנ"ל, דהתוס' נקטו דגדר הפטור הוי כעין דין אונס ומשו"כ כשיכול לקיים שניהם חייב הוא לעשות כן שהרי אינו אנוס בביטול המצוה, אבל לדעת הר"ן הוי מעין גדר הותרה וכאילו לאו בר חיובא הוא ומשו"כ פטור הוא לגמרי אף אם אפשר לקיים שניהם עי"ש.

אך דרך זו נסתרת מדברי הריטב"א דמחד גיסא נקט שם כשיטת התוס' דאם אפשר לקיים שניהם חייב, ומאידך כתב להקשות דכיון שאינו פטור אלא כשא"א לקיים שניהם למה לי קרא ומה הו"א שחייב להניח מצוה זו כדי לקיים אחרת, וכתב ליישב דהו"א דצריך להניח מצוה כדי לקיים אחרת גדולה הימנה וקמ"ל דאין רשות בידו וז"ל "סד"א אפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל כיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כרשות ואסור להניח מצוות מפני דבר של רשות, ועוד לימדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח וקודם לכן באה לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזה שבאה לידו עכשיו, ואם יתבטל מן האחרת אינו כלום ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיובו במצוה עד שיגיע זמנה והראשונה קודמת".

העתקתי את אריכות לשונו הזהב של הריטב"א ללמוד ממנו דכשעוסק במצוה פטור הוא לגמרי ממצוה אחרת והו"ל כאילו לא הגיע זמנה וכעין גדר הותרה, ולא פטור מגדר אונס בלבד, דא"כ בודאי היה מסתבר לבטל מצוה שאינה עוברת מפני זה שיש לה זמן קבועה וגם כל לשונותיו מוכיחים כהבנה זו, ואעפ"כ ס"ל דרק כשא"א לקיים שניהם פטור, ולא כדברי הקה"י.

ומשו"כ נראה יותר דלא נחלקו התוס' והר"ן בשורש הלכה זו ומהות גדרה, אלא בפרטיה ודקדוקיה, וביאור מחלוקתם נראה, דהנה נראה לכאורה דיסוד גדר הלכה זו כעין ביזוי מצוה הוא דאין זה כבוד למצוה להניחה ולקיים אחרת, ואף שעוסק במצוה הוא ולא בצרכי עצמו מ"מ אין זה דרך כבוד לדלג ממצוה למצוה, וכעין הלכתא דאין מעבירין על המצוות, ונחלקו הראשונים בכך, דלדעת התוס' אין פגם אלא במניח מצוה זו כדי לקיים אחרת, אבל במקיים שניהם, אין כל פגם ובזיון, ולדעת הר"ן אף ביכול לקיים שניהם אין ראוי לעוסק במצוה לעסוק באחרת אלא יש לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצוה שהוא עוסק בה, והרי זה מעין ההלכה דאין עושין מצוות חבילות חבילות ונמצא דלדעת התוס' הוי כעין הא דאין מעבירין וכו' ולדעת הר"ן הוי כעין הא דאין עושין מצוות חבילות חבילות וכו', ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ג

ובעצם השאלה אם העוסק במצוה שמקיים מצוה אחרת יצא יד"ח או לא, עיין שו"ת חתן סופר סימן י"ד שכתב דלא יצא כיון שפטור הוא, ובאמת כבר דנו רבים בשאלה זו לגבי אונן עיין הגהות הגרעק"א בסימן ע"א סעיף א' שכתב דאונן שקיים מצוה בזמן אנינותו לא נפטר מחיובו וצריך לחזור ולקיימה כשיעבור זמן אנינותו והמשנ"ב הביא דבריו שם בסק"ג, ועיין עוד בפמ"ג סימן קצ"ט אשל אברהם סק"ג דאונן אינו יכול להוציא אחרים יד"ח וגם דבריו הובאו במשנ"ב סק"י.

ולכאורה סתרו המשנ"ב והפמ"ג את דבריהם דלגבי עוסק במצוה נקטו דאם קיים את המצוה השניה יצא ידי חובתו כמבואר לעיל, ולגבי אונן נקטו דלא יצא ואינו מוציא אחרים, ולכאורה צ"ל דנקטו עיקר דאונן פטור מן המצוות לא רק משום דין עוסק במצוה כמ"ש רש"י בברכות י"ז ע"ב, אלא גם משום כבוד המת וכמו שהביאו התוס' שם מן הירושלמי ולפי טעם זה מופקע הוא לגמרי מן המצוות, ודו"ק בזה.

ד

ובאמת כבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו אם דין עוסק במצוה כדין אונן ביסוד גדרו, דהנה מבואר ביו"ד סימן שמ"א סעיף ב' דמי שהיה אונן בלילה אינו מתפלל שחרית שתים דכיון דפטור היה אין לו תשלומין ואינו דומה לאונס.

וכתב שם הדרישה דיש ללמוד מכאן דה"ה במי שהיה עוסק בצרכי צבור ועבר זמן התפלה דאין לו תשלומין דאף הוא פטור היה מן התפלה מדין עוסק במצוה, ועוד ק"ו הוא דהרי העוסק בצרכי צבור עוסק במצוה הוא ועובד את הש"י ועדיף מאונן, והט"ז שם בסק"ה דחה דבריו וכתב דדין עוסק במצוה כדין אונס הוא דכיון שעוסק הוא במצוה וטרוד בה פטור הוא משום שאינו יכול לקיימה כראוי והוי כאונס שיש לו תשלומין, משא"כ באונן שיכול להתפלל אלא שפטור הוא, והש"ך בנקודות הכסף הצדיק את דברי הדרישה וכתב לחלק בין אונס שאין בו פטור אלא מפני אונסו בלבד משא"כ עוסק במצוה דאף אם אין לו מניעה מלקיים מצוה אחרת ואין דעתו טרופה מ"מ פטור הוא, ומסתבר שדינו כאונן ואין לו תשלומין, עי"ש. והט"ז חזר על דבריו גם באורח חיים סימן ק"ח סק"א, ומאידך מצינו במגן אברהם סימן צ"ג סק"ה שכתב כדברי הדרישה דהעוסק במצוה או בצרכי ציבור ובטל מן התפלה אין לו תשלומין ודחה את דברי הט"ז עי"ש.

הרי שנחלקו גדולי הפוסקים בשאלה זו, אם העוסק במצוה פטור משום שהוא דומה לאונס או דהוי פטור בעצם כמבואר.

ה

והנה חידוש עצום כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קס"ג דבתחלת דבריו דחה את ראיית התוס' דבאפשר לקיים שניהם אין העוסק במצוה פטור מן המצוה דאטו מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו פטור מכל המצוות, וכתב כסברת הר"ן דרק מי שעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ושוב כתב "וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם" וכך כתב שם גם לגבי שומר אבידה דכל זמן שהאבידה בבית פטור הוא מן הצדקה עי"ש, והדברים לכאורה תמוהים ביותר, דמש"כ לענין תלמידים שפטורים כ"ז שהם בבית רבם תמוה דהלא העוסק בתורה אינו פטור משום מצוה כמבואר במו"ק ט' ע"ב דכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת וכ"ה בשבת דף י"א, ורק ההולך לקבל פני רבו או ההולך ללמוד תורה מצינו בו שפטורין מן המצוות, אבל הלומד צריך לבטל מתלמודו לקיים מצות ה', וא"כ מה מקום יש לפטור תלמידים אלה מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם, ואפשר דמדובר בתלמידים שבאו לקבל פני רבם ולעולם נחשבים כהולכים לדבר מצוה ושאני מתלמידים הלומדים בישיבה, וגם במש"כ לגבי שומר אבידה תמוה דכיון שאינו עוסק בה בכל שעה למה יפטר מן המצוות, אתמהה.

ושוב ראיתי דמהר"ח או"ז לכאורה סתר דבריו ובסימן קס"א כתב כדברינו וז"ל "וכן משמע דלא פטירי הולכי לדבר מצוה אלא בשעת הליכה, אבל אם כבר הלכו עד מקום המצוה דלא טרידי בהילוך יותר, לא פטירי מסוכה אם אפשר להם לעשות לתרוייהו מדקאמר הולכי, משמע בשעה שהולכים. דאי לא תימא הכי, כל איש שהוא בעירו וטרוד לילך להקביל פני רבו או נשיא יפטר מסוכה היכא דאפשר לקיים שניהם אלא ש"מ דוקא הולכי דטרידי בהילוך פטירי. וכן התלמידים שכבר באו לבית רבם תו לא טרידי ואפשר להם לקיים את שניהם, דמה לי כשהתלמידים הולכים ללמוד לבית רבם וכבר הם בבית רבם, לרב שלומד בביתו ולומדים בביתם, דלא מפטרי מתפלה רק ר' שמעון בר יוחאי וחביריו דתורתם אומנתם ואי מצלו היו צריכים להניח תורתם" והדברים ברורים, ודו"ק בזה.

ועוד כתב במהר"ח או"ז בסימן קפ"ג שם "ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין מידי דהוי אנשים שפסק ר"ת דהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמ"ג, ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים".

ומדבריו למדנו תרי הלכתא, א: דאף שעוסק במצוה פטור מן המצוה, מ"מ יכול הוא להוציא אחרים יד"ח. ב: דיכול הוא לברך על מצוה אחרת אף שפטור הוא מלקיימה.

ובהלכה הראשונה הדברים תואמים את דברי המשנ"ב,אך בהלכה השניה נסתפק המשנ"ב בסימן תע"ה כמבואר לעיל. ובאמת נתקשיתי להבין את דברי המשנ"ב דלכאורה נראה פשוט דלא גרע מאשה במ"ע שהזמ"ג שמברכת משום שאחרים חייבים וק"ו לזה שהוא בעצמו חייב בעצם, וצ"ל דמי שהיה בכלל החיוב ונפטר ממנה ע"י סיבה כגון עוסק במצוה גרע ממי שאינו בכלל החיוב כלל כגון אשה במעשהזמ"ג, וצ"ע.