עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וענתה השירה הזאת לפניו" (ל"א כ"א)

עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיהו מ"ג כ"א)

"למען תהלתי יספרו" (רש"י שם).

 "יצרתי להיות לי לעם והם יספרו תהלתי על הנסים שאעשה להם בהוציאי אותם מהגלות" (רד"ק שם). וכך כתב אדוננו הרמב"ן בסו"פ בא "וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו". ומן הנאמר משמע, שזה תכלית יעודו של עם זו עם ישראל, לספר תהלות ה', להודות ולהלל לשמו הגדול.

 ובית אב לכל דברי הראשונים הללו בביאור הפסוק, מצינו במדרש רבה פרשת במדבר (ה' ו') "לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקב"ה כמו דתימא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'".

 זו היא החפץ הבלעדי של א-ל עליון בעולם שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו. ולבי אומר לי דמשום כך קרויים כל בני ישראל יהודים על שם ההודיה, דהנה אמרו חז"ל (מד"ר ויחי צ"ח ו') בברכת יעקב ליהודה "אתה יודוך אחיך, שלא יהיו אומרים ראובני שמעוני וכו' אלא יהודי" הרי שיעקב ברכו ליהודה שיהיו כל בני ישראל קרויים על שמו. ונראה בטעם הדברים לפי המבואר, דלאה קראה שמו יהודה ואמרה "הפעם אודה את ה'", וזו תמציתו ויעודו של כלל ישראל שידעו ויודו לה' שבראם.

 שידע ושיודה, שני ענינים יש כאן ושתי מצוות שונות. הראשונה שידע האדם, שהרי רבים הם בני האדם המתהלכים בעולם כאילו שלהם הוא, כאילו אדוני הארץ המה בהרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החיל הזה" ולא ידעו ולא יבינו יושבי חשך וצלמות אלה, שאלמלא הקב"ה עוזרו כאין וכאפס הוא בטל ומבוטל כעפרא דארעא.

 "וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

 שטף החיים ושגרתו, הם המטעים את לב האבן לחשוב שחוקי הטבע הם השולטים בעולם, כחו של אדם חכמתו ותושיתו הם אשר יאפשרו לו להצליח ולעשות חיל, ולא ידעו ולא יבינו את שאמר שלמה בחכמתו.

 "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המירוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם... כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים רעה וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום" ופירש רש"י שם "כהם יוקשים בני האדם - במכשול קטן וחלש כמו המצודה רעה והפח נכשלים בני האדם בעת פקודת רעתם כשבא עתם לפול הרעה עליהם פתאום במצודה רעה"

 הלא הגבור שבגבורים כעלה נדף הוא כשבא יומו, וחכם הרזים ככסיל ההולך בחושך הוא מול פגעי השעה, ומקרה אחד יקרה את כולם, והלואי שיכירו שהיושב במרומים הוא שעיניו צופיות על כל הליכות בני האדם, הוא שבראם, והוא שיושב ומפרנס מביצי כנים עד קרני ראמים.

 וכאשר ידע האדם ממילא גם "יודה לאלקיו שבראו" ולא יהא כנבל הכפוי טובה למקום, וכמו שהוכיח משה רבינו את בני ישראל "עם נבל ולא חכם, הלה' תגמלו זאת הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", וכך פירש שם אדוננו הרמב"ן "עם נבל שאינו מכיר טובה".

 ובדרך זו מובנים דברי חז"ל (ויק"ר ט' ז') "כל הקרבנות עתידין להתבטל חוץ מקרבן תודה" שהרי התודה מבטאת את תמצית היותנו יהודים.

 והיא שעמדה לנו ועומדת לנו באורך הגלות וכמו שאמרו (במד"ר שם) "לכך כדי שיתהלל שמו בהם הקב"ה חותמה לטובה שנאמר ישימנו כחותם על לבך' והיא גרמה להם שלא נכרתו בגלות".

ב

 ועוד החכמנו להבין מדברי חכמים וחידותם שמלבד הידיעה וההודאה, חובה נוספת רובצת עלינו", "פרסומי ניסא" לגלות ולהודיע לכל באי עולם את נסי ה' וכחו הגדול כדי שיתגדל שמיה רבא, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד!

 וכך אמר דוד בתהלותיו (תהלים ק"ז ח') יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" ועוד אמר נעים זמירות ישראל (תהלים קמ"ה כ"א) תהלת ה' ידבר פי, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", עלינו להודות לה' בשער בת רבים כדי שישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לו כתר מלוכה.

 ובשיעורי הלכה ביארתי דשני דינים יש, זכר לנס, ופרסומי ניסא, זכר לנס עושה אדם גם לעצמו, ענין זה יסודו ב"יודו לה' חסדו", אך פרסומי ניסא כל ענינו לאחרים וענין זה מושתת על הכתוב "ונפלאותיו לבני אדם" ואכמ"ל.

ג

 והנה הורונו חכמים שלעולם יהיה אדם מודה על העבר וצועק על העתיד, וחידוש גדול כתב בזה החתם סופר בדרשותיו (ח"ב עמוד ת"ט לפרשת בהעלותך) דאין זה אלא ברוחניות אבל בגשמיות יש לו לאדם להסתפק במועט להודות על העבר ולא לבקש על העתיד, וביאר לפי זה מה שיש לעיין בברכת ההודאה בתפלת מודים שיש בה הודאה על העבר ואין בה בקשה על העתיד ולעומת זאת במודים דרבנן מוסיפים על ההודאה תפלה על העתיד "כן תחיינו ותקיימנו" וכו' וע"כ אין זה אלא משום דבמודים אנו מודים על השפע הגשמי ולכן אין אנו צועקים על העתיד משא"כ במודים דרבנן שענינו רוחניות מבקשים אנו כן תחיינו ותקיימנו... לשמור חוקיך ולעשות רצונך וכו'. ועיין עוד בדבריו הקדושים שם (עמוד שמ"ג).

 ונתקשיתי בהבנת הדברים הלא פשוט דבקשת צרכיו היא מעיקרי מצות התפילה ואף שהאדם מסתפק במועט הלא גם על המועט הזה צריך לבקש ולכאורה פשוט דלעולם יהיה אדם מודה על העבר וצועק על העתיד בין בגשמיות וגם ברוחניות, וגם לא נתברר אצלי מנ"ל שתפלת מודים על עניני הגשם הוא ורק מודים דרבנן ענינה רוחניות.

 ולכאורה נראה טפי דבאמרנו "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך" מתחננים אנו שהקב"ה ברחמיו המרובים יתן ויחזור ויתן כל צרכנו.

 ודבר גדול מצינו בדברי החוזה הקדוש מלובלין על הכתוב (בראשית כ"ט ל"ה) "ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת". דכיון שנתנה לאה הודיה על העבר (הפעם אודה את ה') ולא ביקשה על העתיד, הפסיקה בכך את ירידת השפע ותעמוד מלדת, וכבר קדמו האבן עזרא שם וז"ל "כאומר אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי, על כן עמדה מלדת". וכ"כ בפירוש הטור על התורה שם "הנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה ולא בקשה על יותר ועל כן עמדה מלדת", הרי לן שכיון לדעת הראשונים ביסוד חשוב זה.

הבה נתאמץ להבין ולהשכיל לדעת ולהודות לאבינו שבשמים על כל הטוב אשר גמלנו ונצעק על העתיד כה יתן ה' וכה יוסיף כח ועוז לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.