עניית אמן וברכת התורה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (ל"ב ג')

הנה בפרשה זו מרומזים כל תרי"ג מצוות שבתורה כמ"ש בקב הישר פרק כ"ג בשם הרמב"ן וכ"כ באדרת אליהו להגר"א דלכן נאמר בפרשה זו (פסוק מ"ה) "את כל הדברים האלה" כמו שנאמר בעשרת הדברות (שמות כ' א') "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" דבשניהם כלולים כל מצוות התורה. אמנם אין בידנו למצוא את כל התרי"ג מצוות שבפרשה זו אך נעמיק היום בפסוק אחד שבפרשה.

בברכות (כ"א ע"א) דרשו מפסוק זה "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" דמצוה לברך על התורה לפני תלמודו ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן במצווה זו, הרמב"ם השמיט אותה ממנין המצוות והרמב"ן במצוה טו השיג עליו וכללו במנין, ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים י"א דס"ל דברכת התורה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכך נקט השאגת אריה בשיטתו בסימן כ"ד, וי"א דס"ל דמה"ת היא אך אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק וענף ממצות ת"ת כך נקט בקרית ספר, והרמב"ן בהשגתו כבר רמז לסברא זו עי"ש.

ומעין פשרה חידש בזה בשו"ת משכנות יעקב או"ח סימן ס"ג דבתלמוד תורה דרבים ברכת התורה דאורייתא אבל בת"ת דיחיד אין ברכה"ת אלא מדרבנן דכיון דילפינן ממשה שבירך ברכה"ת עם בנ"י כשבא לקרוא בפניהם את השירה הזאת אין חיוב ברכה"ת אלא דומיא דברכה זו שהיתה בתלמוד תורה דרבים. ולפי"ד יוצא לכאורה דברכה"ת שבקריאת התורה מן התורה היא כיון דאין קורים בתורה אלא בעשרה אבל ברכה"ת של כל יחיד בבוקר אינה אלא מדרבנן ולפי"ז מובן דאף שבירך ברכה"ת בבוקר חוזר ומברך כשעולה לתורה דמה שבירך בבוקר אינו אלא מדרבנן ולא נפיק בה ידי חובתו בברכה"ת דאורייתא על קריאת התורה. אך התוס' בראש השנה ל"ג ע"א הוכיחו מזה (דמברך על קריאת התורה אף שכבר בירך ברכת התורה) דאין הברכה על קריאת התורה משום מצות ת"ת וביארו בזה מה דנשים יכולות לעלות למנין ז' קרואים אף דפטורות ממצות ת"ת, וכ"כ באבודרהם בשער הברכות ובאור זרוע ח"ב סימן רס"ו דאין הברכה על קריאת התורה אלא משום תקנה ולא משום ברכה על ת"ת ונראה מדבריהם שלא חילקו בין ת"ת דיחיד לת"ת דרבים כשיטת המשכנות יעקב, וכבר העיר בזה שם במשכנ"י. ועיין גם ברא"ש קידושין ל"א דמשום כבוד הצבור תקנו לברך על קריה"ת.

ומדברי הראשונים הנ"ל לכאורה משמע גם דברכת התורה על מצות ת"ת הוא ולא כברכת השבח על עצם התלמוד ומשום כך נתקשו איך נשים מברכות והלא פטורות הן מת"ת ורצו להוכיח מזה דנשים יכולות לברך אף על מצוות שהן פטורות מהן, הרי מבואר מדבריהם דסברי דגם ברכה"ת ברכות המצוה הן וילמד זה מזה.

ולעיל בסימן ס"א הארכנו בחקירה זו ביסוד מצות ברכת התורה אם ברכת המצוה היא על מצות ת"ת או ברכת השבח על עצם התלמוד וכמו שהביא הגרי"ז בשם הגר"ח בהלכות ברכות (ודבריו נדפסו גם בחידושי הגרי"ז בסוף מסכת סוכה) דאין הברכה על מצות ת"ת אלא על ה"חפצא" של ת"ת עי"ש. ואמרנו לבאר דנחלקו הבית יוסף והגר"א בזה עי"ש באריכות, דהנה בסימן מ"ז סעיף י"ד כתב המחבר דנשים מברכות ברכת התורה ומקורו ממהרי"ל ובמגן אברהם שם ביאר דאף דנשים פטורות מתלמוד תורה מ"מ מברכות כיון שהן אומרות פסוקי תורה בסדר התפלה שהן חייבות בה ועוד דהן צריכות ללמוד דינים שלהן ומשום כך הן מברכות בה"ת, והגר"א שם תמה והלא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אמרו ואיך יברכו, ונראה דנחלקו בגדר ברה"ת דדעת המחבר דאין הברכה על מצות ת"ת אלא על עצם התלמוד דהלומד והעוסק בתורה נצטווה לתת שבח להקב"ה נותן התורה ואף הנשים בכלל, ודעת הגר"א דמברך על מצות ת"ת ומשום כך תמה דכיון שנשים פטורות ממצות ת"ת איך יברכו ברכתה.

והנה תמה המנחת חינוך במצוה ת"ל בשיטת הגר"א בסימן מ"ז דחייבין בברכת התורה אף בהרהור איך יברך על ההרהור הלא אין מברכין על מחשבת הלב כמו שכתב הבית יוסף בסימן תל"ב דמהאי טעמא אין ברכה על ביטול חמץ כיון דביטול בלב הוא, אך באמת לא קשה מידי דעד כאן לא אמרו אלא בברכות המצוה שהן מדרבנן אבל ברכת התורה מה"ת היא להרבה פוסקים, ולא נאמר בה כלל זה ומסתבר דאם ברכה על המצוה היא, במצוה תליא ואם מקיים מצות ת"ת אף בהרהור הלב מברך גם עליה וז"פ.

ולפי המבואר לכאורה יש ראיה מדברי הראשונים דברכת התורה קשורה במצות ת"ת, אך שמא יש לדחות דלא נתכונו אלא על ברכת קריאת התורה דהו"א דברכה זו משום מצות ת"ת היא ולא כברכת התורה שמברך כל יום שבה הוא מקיים עיקר המצוה להודות להקב"ה על נתינת התורה, ואף בברכה זו על קריאת התורה תירצו דלאו משום מצות ת"ת הוא אלא משום תקנה, ודו"ק בכ"ז. (ובעיקר מצות ת"ת וברכתה הארכתי במק"א ואכמ"ל).

ב

ובשאגת אריה סימן כ"ד כתב לבאר את שיטת הבית יוסף דאינו מברך ברכה"ת על הרהור הלב דכיון דילפינן ברכה"ת מקרא ד"כי שם ה' אקרא" אין מצוה אלא על הקריאה ולא על הרהור דכי שם ה' אקרא כתיב" אף דמקיים מצוה גם בהרהור, עי"ש.

ומתוך דבריו חזינן שפירש את דרשת חז"ל דמשה אמר לישראל "כי שם ה' אקרא" כאשר אקרא לפניכם את תורת ה' "הבו גודל לאלקינו" בברכת התורה, ומתוך כך חידש דאין המצוה אלא בקריאה ולא בהרהור, אך לא כך פרש"י את דרשת הגמ' בברכות שם אלא "כי שם ה' אקרא" כאשר אקרא לפניכם ברכות התורה הבו גודל לאלקינו בעניית אמן על הברכה וכתב דהכי מפרשי ליה במסכת יומא, ולפי"ז אין לשון קריאה שבקרא מתייחס לתורה שמברכין עליה אלא על עצם הברכה, אך מ"מ אפשר בדעת הב"י מטעם אחר דאין חיוב לברך אלא על דיבור התורה כעיקר דרך הלימוד ולא על הרהור הלב אף דיש בו מצוה כמבואר.

וכבר הראיתי לדעת דעצם ההנחה של הגר"א דלשון הגיון שבמקרא פירושה בהגיון הלב במחלוקת היא שנויה בין רבותינו הראשונים רש"י והאבן עזרא, דעת רש"י בכל מקום דלשון זה משמעו בהרהור וכדעת הגר"א אך דעת האבן עזרא דלשון זה משמעו בדיבור פה כמבואר במנחת אשר ויקרא סימן ס"ה ומנח"א על ת"ת סימן ה. והנה יש מקומות שמלה זו משמשת בהכרח לדיבור פה כגון "לא יהגו בגרונם" (תהלים קט"ז ד') "ולשוני תהגה צדקך" (תהלים ל"ה כ"ח), ומאידך יש מקומות שבהם מפורש שהכונה למחשבת הלב כגון יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי" (תהלים י"ט ט"ו), אך בכל מקום שהלשון משתמע לשתי פנים נחלקו רש"י ואב"ע אם פירושו מחשבה או דיבור.

ג

במצוה לענות אחר המברך

ועוד למדו חז"ל מפסוק זה "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" דצריך לענות "ברוך שם כבוד מלכותו" כששומע את שם ה' כמבואר ביומא ל"ז ע"א. ובטור סימן קכ"ד כתב בשם הרא"ש דכמו דבמקדש אומרים בשכמל"ו כך בכל מקום יש לענות "ברוך הוא וברוך שמו" וגם זאת משום "הבו גודל לאלקינו" עי"ש. אמנם רש"י בברכות כ"א ע"א כתב דביומא מבואר דיש לענות אמן על הברכה, וצ"ע בכונתו דבאמת לא מצינו ביומא אלא שיש לענות וליתן גודל על הזכרת ה' כמבואר ולא לענות אמן על הברכה ולכאורה אין ללמוד זה מזה ומ"מ אין זה מבואר בגמרא ביומא. וצ"ל לכאורה דמסברא חידש רש"י דכמו דאומר בשכמל"ו על שם ה' כך יש לענות אמן אחר הברכה שאף בו יש גודל לאלקינו, וצ"ע. אמנם אף אם לא מצינו בגמ' דרשה זו דצריך לענות אמן מקרא ב"כי שם ה' אקרא" מצינו כך להדיא בספרי בפרשתנו וכ"ה בילקוט שמעוני "מנין שעונין אמן אחר המברך ת"ל כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" עי"ש.

ובעיקר המצוה לענות אמן אחר הברכה ראיתי בתבת גומא לבעל הפרי מגדים בפרשת האזינו שהביא בשם צדה לדרך דמצוה מה"ת לענות אמן אחר ברכה"ת והביא כן בשם הרמב"ן במצוה ט"ו. ולפ"ז כתב דה"ה בברכת המזון שאף היא ברכה דאוריתא, והקשה הפמ"ג לפי זה למה לא יענה אמן על שתי ברכות אלה אף באמצע התפלה כיון דהוי חיוב דאורייתא ולגבי ברכה"ת כתב דכיון דלרוב הפוסקים הוי מדרבנן ניחא אבל בברכת המזון צ"ע דלכאורה צריך לענות בה אמן אף באמצע התפלה כיון דהוי דאורייתא, ועוד כתב לחדש לפי"ד הצדה לדרך דאם שומע ברכה"ת או ברהמ"ז ובאותה שעה הוא מברך על שתי ברכות אלה דמצוה עליו מה"ת לענות בהם אמן עי"ש.

אך בער אני ולא אדע, איך נאמר דעניית אמן אחר ברכה"ת דאורייתא הוא דא"כ מנ"ל דברכות התורה מה"ת דלכאורה נראה טפי דכיון דמקרא זה ילפינן מצות ברכת התורה ע"כ דעניית אמן ד"הבו גודל לאלקינו" לאו משום דמצוה לענות אמן אלא משום דמצוה לברך על התורה ואין עניית האמן אלא דרך ואמצעי לצאת בו מצותו וא"כ אין ללמוד מפסוק זה דיש מצוה מה"ת בעצם עניית האמן אף כשכבר יצא יד"ח במצות ברכת התורה, דא"א ללמוד שני דברים מפסוק זה מצות ברכת התורה מחד ומצות עניית אמן מאידך. דאם מצוה לענות אמן מנ"ל דענו אמן כדי לצאת יד"ח, ואם מצוה לברך ברכה"ת מנ"ל דמצוה לענות אמן אף כשאין צריך לברך, וא"כ אדרבה מדברי הרמב"ן שנקט דמצוה מה"ת לברך על התורה מוכרח דכאשר אינו צריך לצאת יד"ח בברה"ת אינו מצווה לענות אמן על ברכה זו. אמנם בשיטת הרמב"ם שלא מנה ברכת התורה במנין המצוות אפשר דס"ל דכיון דילפינן מפסוק זה מצוה לענות בשכמל"ו וזה דרשה גמורה ע"כ דדרשה דברכות כ"א דילפינן מיניה ברכה"ת אסמכתא היא ואינה אלא מדרבנן.

ומ"מ פשוט לפי"ז מה דאינו עונה אמן באמצע התפלה אף על ברכה"ת ובהמ"ז.

אך באמת נראה דלק"מ דהלא באמת שומע כעונה ויוצא יד"ח אף בלי לענות אמן וא"כ מעצם ברכת משה רבינו לפני העם וציוויו אותם לשמוע ברכתו למדו מצות ברכה"ת, וממה שענו אמן ילפינן דמצוה לענות אמן, ודו"ק.

ד

ועוד יש לשאול כעין שאלת התיבת גומא על ברכת כהנים לפי מה שחידש בשו"ת זכרון יוסף (להגר"י שטינהרט) סי' י"ג דמצוה מה"ת לענות אמן על ברכות הכהנים כיון דילפינן (סוטה ל"ח ע"א) מגז"ש מברכות דהר גריזים דבכה"נ בלה"ק ובעמידה ואין גז"ש למחצה יש ללמוד משם גם דמצוה לענות אמן על ברכות הכהנים, וכיון דמה"ת חייב באמן זה לכאורה יש לענות אף באמצע התפלה , וכבר פלפל בזה הזכרון יוסף בתו"ד עיין בהם.

והנראה עיקר בשאלה זו דכיון שקבעו שאסור להפסיק בתפלת העמידה בשום ענין, שוב הוי כאונס ופטור מלענות אף ענייה שהיא מה"ת וכבר כתבו התוס' ישנים בשבת ד' דגם אנוס בתקנתא דרבנן אנוס הוא, ודו"ק.

ומטעם אחר יש מי שהעיר דיהא מותר לענות אמן יש"ר באמצע ברכת שומע תפלה דהלא כל צרכיו מותר לשאול בברכה זו כמבואר באו"ח סימן קי"ט סעיף א' ולא תהא כהנת כפונדקית ומה אם יכול לשאול בין צרכי יחיד ובין צרכי רבים לא ישאול לכבוד שמו יתברך, וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן י' שהביא מכמה גדולי הדור שרצו לחדש הלכה דבאמת מותר לענות איש"ר בשומע תפלה, ועוד יש מי שחידש שבברכת צמח דוד מותר לענות יש"ר דגם ענינו צמיחת קרן ישראל ובצ"א הביא את דברי אשל אברהם בסימן ק"ד שכתב דלא פלוג חכמים וכיון שאסרו לענות אמן באמצע התפלה בשאר ברכות אסרו גם בשומע תפלה, וכן מוכח גם מדברי ביאור הגר"א בסימן קכ"ב ס"ק ב' שכתב דאין להוכיח דמותר לענות אמן לפני יהי לרצון אמרי פי בסוף התפלה מדמותר לומר שם תחנונים דהרי גם בשומע תפלה מותר לבקש צרכיו ואעפ"כ אסור לענות בו אמן עי"ש, וכ"כ בשם הגר"א בספר אמרי נועם עמ"ס ברכות דף ג' ע"ב, ובציץ אליעזר שם הביא שכך פסקו למעשה הג"ר יצחק אלחנן מקובנא, הנצי"ב, ובנו הגר"ח ברלין עי"ש.

ודבר נחמד כתב שם לפרש דברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות תפלה הלכה ט"ז "לא יענה אמן יש"ר והוא באמצע התפלה ואצ"ל בשאר ברכות" ונתקשו הכס"מ והלח"מ בביאור דבריו דלאיזה ברכות כונתו בכותבו דאצ"ל שלא יפסיק בהם לעניית אמן והכס"מ כתב דלא יענה בברכות אמצעיות וכ"ש בג' ראשונות וג' אחרונות אך פירוש זה דחוק דלא הזכיר הרמב"ם בתו"ד לא ג"ר ולא ג"א ולא ג' אמצעיות, וגם ביתר דברי הכס"מ והלח"מ יש לדון כמבואר למעיין. וכתב הצ"א לפי דברי הגמ' במגילה י"ח שם מבואר דברכת שומע תפלה קרויה תפלה (דלכל אחד מי"ח הברכות יש שם מסוים שם כברכת האבות וברכת הדעת וכדו' וברכת שומ"ת הוי תפלה כיון שכולה בקשת צרכיו היא, וזה כונת הרמב"ם דלא יענה אמן באמצע התפלה דהיינו ברכת שומע תפלה וכ"ש בשאר הברכות שבתפלה שלא יענה בהם אמן דגם בקשת צרכיו אסורה בהם.

אמנם אף שפירוש נחמד הוא אין זה נראה עיקר בכונת הרמב"ם דאף דמצינו בגמ' דברכת שומע תפלה קרויה תפלה אין זה משמע בכונת הרמב"ם דהרי בכל ההלכות שם לשון תפלה ענינו על כל תפלת העמידה ורחוק מאוד לומר שבהלכה זו כונתו לברכה המסויימת של שומע תפלה, ומשום כך טרחו רבותינו הכס"מ והלח"מ לבאר את דברי הרמב"ם בדרכיהם.

ה

בעונה אמן דהוי כמברך

כתב הרמב"ם בפ"א מברכות הלכה י"א "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מה"ת לא יצא יד"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו".

ונראה מדברי הרמב"ם דדין העונה אמן אחר הברכה דין מסוים הוא והוי כמברך ממש ולא כדין שומע כעונה בלבד דבריש דבריו כתב הרמב"ם דין שומע כעונה דיוצא ידי חובתו ושוב כתב דאם עונה אמן אחר הברכה הוי כמברך, ועוד נראה מדבריו דאם עונה אמן יוצא ידי חובתו אף אם המברך אינו בר חיובא מה"ת כמותו דהרי כתב דאם המברך חייב מדברי סופרים לא יצא עד שיענה ומשמע דאם ענה אמן יצא, וטעם הדבר מבואר דעצם עניית אמן אחר הברכה הוי כברכה עצמה ונמצא דאין המברך מוציאו כלל אלא העונה מוציא את עצמו בענייתו משום דהוי כמברך ומה דבעינן שהמברך יהיה מחוייב עכ"פ מדרבנן טעמו דאם אינו מחוייב כלל ברכתו לבטלה והעונה אחר ברכה לבטלה אין בו מצוה כלל.

אך הכסף משנה לא פירש את דברי הרמב"ם בדרך זה אלא כתב דכונת הרמב"ם "עד שיענה" היינו עד שיענה אחר המברך את כל נוסח הברכה, וכנראה דלא ס"ל לחלק בין עונה אמן לשומע בעלמא ובשניהם אינו יוצא אלא אם כן המברך בר חיובא כמותו, אך לולי דבריו היה נראה כמבואר.

ושו"ר בירושלמי ברכות כ"ה ע"ב "תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהן אמן" וכ"ה שם סוכה ט"ז ע"א והנה לגירסא דידן "בעונה אחריהן אמן" מוכח דאם עונה אמן יוצא אף מקטן דהוי כמברך ממש, אך בפנ"מ שם כתב דלא גרסינן בעונה אחריו אמן אלא בעונה אחריו, וכ"ה בירושלמי בראש השנה י"ח ע"א עי"ש, והכונה שאומר את כל נוסח הברכה, עי"ש, הרי לן מקור בדברי הירושלמי לשני דרכי ההבנה.

ושמחתי בראותי שוב שבספר באור מרדכי למסכת ברכות לזקנינו מהר"ם בנעט פ"ו אות י"ד שכתב כדרכנו ותהלי"ת שכיונתי לדעתו הגדולה.

אמנם לכאורה נוטה לשון הרמב"ם לפירוש הכס"מ דכתב "היה העונה מחויב מה"ת והמברך מד"ס לא יצא עד שיענה" וכו', ותמוה לכאורה מש"כ עד שיענה והלא בעונה עסקינן דהלא כתב "היה העונה מחויב מה"ת" ולא כתב "היה השומע מחויב מה"ת" אלא נראה כונתו עד שיענה אחר הברכה מלה במלה, אך צ"ע לפ"ז מאי קמ"ל, ונראה לכאורה דבאמת אין בזה רבותא אלא קמ"ל דאם אינו עושה כן אינו יוצא יד"ח, ועדיין צ"ע.

וגוף היסוד דשאני העונה אמן דהוי כמברך ממש ולא רק שיוצא ע"י ברכת המברך מוכח לכאורה מברכות נ"ד ע"ב "ר' יהודה חלה ואתפח על לגביה ר' חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא, אמר להו פטרתן יתי מלאודויי וכו' והא איהו לא קא מודי, לא צריך דעני בתרייהו אמן" ונתקשו בזה קמאי דקמאי למה צריך עניית אמן והלא כל שומע הוי כעונה ויוצא יד"ח אף ללא עניית אמן. ויש בזה ג' דרכים, הרעק"א בהגהותיו בסי' רי"ט כתב דכיון שלא אמרו לשון המתאים למברך על עצמו דלא אמרו "בריך רחמנא דיהיב אותי לחיים ולא לעפרא" אלא "דיהבך לן ולא יהבך לעפרא" לא מהני מדין שומע כעונה דאילו היה אומר הוא לשון זה לא היה יוצא, ומשום כך אמרו דמיירי בענה אמן, אך הטור שם כתב בשם אביו הרא"ש דכיון דהמברכין לא היו מחויבים לברך אינם מוציאים את המחוייב יד"ח אלא על ידי עניית אמן. והביאור הלכה שם כתב עוד בשם השיטה מקובצת דכיון דלא התכונו להוציאו ולפוטרו מברכת הודאה לא מהני מדין שומ"כ דהלא צריך כונת שומע ומשמיע ומשום כך אמרו דעני אמן עי"ש.

ומ"מ מבואר מכל הדרכים דאף באופן דלא מהני שומ"כ אם משום דאין המברך מחוייב אם משום שאין כאן כונת משמיע ואם משום שאין הלשון נכון לצאת בו יד"ח מהני בעניית אמן וע"כ דהעונה אמן הוי כמברך ועצם האמן הוי כברכה ויוצא על ידי ענייתו, ודוק בזה.

וראיתי שוב בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סימן נ"א שכתב ליישב מה שנהגו רבים בזמנו (וכתב שגם בבית מדרשו של החת"ס עשו כן ולא מיחה בידם) לענות ב"ה וב"ש אף בברכת השופר שכל אחד יוצא בו יד"ח בשמיעה ולכאורה הוי הפסק, וכתב המהר"ש דכיון דענה אמן יצא אף שהפסיק בברכה, דאינו יוצא בברכת חבירו אלא בעצם עניית האמן שלו וא"כ לא אכפת לן בהפסק עי"ש. אלא שהגאון נתקשה ביסוד זה ממה דמבואר בסי' רי"ג סעיף ג' דאף בעונה אמן צריך כונת משמיע ולא כתב בזה דבר ברור ובהיר לענ"ד.

והנראה בזה דלא מהני עניית אמן אלא אם המברך מתכוין לעונה דצריך שיענה אמן על דברי חבירו שמדבר אליו וגדר האמן הוא כעין תשובה לשאלת חבירו וכעיקר המקור בשבועות כ"ט ע"ב דילפינן מאמן דסוטה דהעונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו וכן מצינו באמן דהר עיבל והר גריזים, סו"ד לא שייך גדר עניית אמן אלא כשהמברך מתכוין לו והוא עונה על מה שנאמר בשבילו, וצ"ל דאף כשלא נתכוין המברך להוציא כהא דברכות נ"ד מ"מ כיון שאמר לו דהלא דיברו אליו ואמרו בריך רחמנא מהני אף בזה ענית אמן ודו"ק בזה, ומ"מ חזינן דעת מהר"ם שיק ככל דברינו ביסוד דין זה (ועיין עוד מה שנתבאר בזה בספר מנחת אשר לפסחים סימן ע"ח אות ו' ואכמ"ל).