ערבים כל ישראל זה לזה (תש"ס)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט כ"ח)

הנה בסנהדרין מ"ג ע"ב נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בדין הערבות, לר"י לא נענשו על הנסתרות עד שעברו את הירדן ולר' נחמיה לעולם אינם נענשים על הנסתרות שנאמר "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" אלא שלא נענשו על הנגלות עד שעברו את הירדן, אך לכו"ע נענשין בני ישראל על עון חבריהם בנגלות משום שיש בידם למחות וערבים כל ישראל זה לזה כמבואר בסנהדרין כ"ז ע"ב דדרשו כך מ"וכשלו איש בעון אחיו".

ובדעת ר' יהודה שנענשים על הנסתרות ביאר המאירי "דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים לפשפש תמיד ולחזור ולחקור על מעשה בני עירם ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם, אלא צריכים לחקור ולרגל את הנסתרות כפי יכלתם, וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתריהם של החוטאים, שכל ישראל נעשו ערבים זל"ז משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל וכו' ענש הנסתרות עלינו כל זמן שלא נעשה המוטל עלינו בחפוש ובחקירת סתרי הענינים" והיוצא מדברי המאירי דלכו"ע אין ענין הערבות במי שלא היה בידו למחות כלל, אלא שלר"י אף על הנסתרות יש לחקור ולדרוש ולמחות, ומבואר מדבריו דגדר הערבות לא על הרואה את חבירו חוטא ואינו מוחה בו בלבד נאמר, אלא משום ענין הערבות מחוייבים אנו גם לחקור ולדרוש אף בדברים שאינם ידועים ומפורסמים, ואף אם המאירי כתב כן אליבא דר' יהודה בלבד, כעין דבריו מצינו בדברי רבינו יונה להלכה, עיין בשערי תשובה שע"ג סי' ע"ג לאחר שכתב דערבים כל ישראל זל"ז כתב "ולהנצל מן העונש בזה נכון הדבר לבחור אנשי אמת ולחזות מכל העם אנשי חיל ולתתם ראשי השגחה על כל שוק ומגרש בשכונתם להשגיח על שכיניהם ולהוכיחם על כל דבר פשע ולבער הרע".

ועיין אגרת התשובה יום א' סעיף ד' דיש קשר בין ערבות למצות התוכחה דכתב בתו"ד "וכל ישראל ערבים זל"ז שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ונראה דרבינו יונה הלך בזה לשיטתו דיעויין בקובץ שיעורים ביצה דף ל' (אות ס"ז) שהביא משע"ת לר"י דהנמנע בתוכחה נענש ונתפס בעון החוטא וזה כונת הכתוב "ולא תשא עליו חטא" וביאר הגרא"ו שיטתו וס"ל דתוכחה וערבות גדר אחד הם, וע"ש שכתב נפ"מ בזה אם יש מצות תוכחה כשידוע שלא יקבל, ודן בדברי המשנ"ב בסי' תר"ח עי"ש והנה בביצה שם מבואר דאין להוכיח את השוגג ומוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" ואף בדאורייתא, והר"ן שם חילק בין דבר המפורש בתורה לאינו מפורש, אך במזיד מבואר דבכל ענין חייב להוכיח וכ"ה בסי' תר"ח ועי"ש במשנ"ב ס"ק....דאף כשלא יקבלו ממנו חייב להוכיח, ולכאורה מבואר מזה דתוכחה וערבות תרי מילי נינהו, אך באמת נלענ"ד דבאמת פשוט דכל ענין התוכחה ביסודו לאפרושי מאיסורא הוא אלא שבמזיד אין אדם רשאי לומר שממילא לא ישמעו לו דאפשר שהקב"ה יפתח לבבם הערל ויקבלו תוכחת מוסר, אבל בשוגג יש לחוש שמא לא יקבלו וממילא גרם להחמיר את ענשם ולהגדיל את חטאו דשוגג נעשה מזיד ולכן כאשר רגלים לדבר שלא יקבלו עדיף שלא להוכיחן וע"ז אמרו מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אבל במזיד שאין בו שום הפסד יש להוכיח בתקוה רחוקה שיקבלו.

אך ראיתי בשוע"ה שם בס"ה שכתב דצריך להוכיח את המזיד אף אם בודאי לא יקבל "להוציא עצמו מן הערבות, וזה תמוה לכאורה שיהא מצווה להוכיח למען עצמו, להציל עצמו מן הערבות, ולכאורה מסתבר טפי דאם אין בידו להפרישו מן האיסור ממילא אין בכלל ערבות, ועוד מה ענין תוכחה למחאה, וע"ע באבנ"ז יו"ד א' תס"א אות ד' שכתב בתו"ד דמצות התוכחה אינה כדי שדבריו יתקבלו אלא עצם התוכחה היא המצוה וג"ז תמוה בעיני, אלא נראה יותר כנ"ל דאף כאשר נראה שהדברים לא יתקבלו על לב שומעיהן יש להוכיחן דאפשר שהדברים יעשו רושם כמבואר.

ובגוף הענין כבר הביא הסמ"ג במ"ע י"א מהיראים דמצוה להוכיח את המזיד אף אם בודאי לא יקבל והסמ"ג חלק עליו עי"ש.

ומשום דין ערבות מוטל עלינו לא רק למחות בעוברי עבירה כדי שלא נכשל בעונם, אלא אף לסייע בידם לקיים מצותיהם, ומשום דין זה אמרו דאעפ"י שאדם כבר יצא יד"ח במצוה בידו להוציא חבירו ידי חובתו ועדיין נחשב בר חיובא כאילו לא יצא הוא, כ"כ התוס' לבאר הלכה זו בברכות מ"ח ע"ב וכ"ה ברא"ש שם ובכל הפוסקים.

ב

ביסוד גדר ערבות

ויש לעיין בגדר הערבות אם הוי מצוה בפני עצמה דכמו שיש מצות תוכחה יש חובת הערבות או שמא אין הערבות גדר בפני עצמה אלא מעין ענף וסניף לכל מצוה ומצוה, וכאילו חלק מחלקי המצוה לסייע לאחרים לקיימה ולמנוע מהם לעבור על מצות התורה כפי שמצווה לעשות ולהמנע בעצמו.

ואמרתי מאז דבזה נחלקו הדגול מרבבה ורעק"א באו"ח סי' רע"א, דהנה כתב הרא"ש בברכות כ' ע"ב דנשים אינם בכלל ערבות ולפיכך אינם מוציאים אנשים בברכת המזון אם אינם מצוות בה מה"ת דכיון דלא הוי בכלל ערבות אין השומע מהן יוצא יד"ח אלא כשהן חייבות כמותו, ולפי"ז תמה הדגול מרבבה שם סעיף א' דא"כ איך אדם מוציא את אשתו בקידוש היום בליל שבת קודש, דהלא כתב המגן אברהם שם ס"ק א' דאדם יוצא יד"ח קידוש מה"ת בתפלת ליל שבת וא"כ בקדשו על הכוס בביתו אינו מחוייב אלא מדרבנן ואיך מוציא את אשתו המחוייבת מה"ת והלא אינה בכלל ערבות. והדג"מ תירץ דכונת הרא"ש אינו אלא דנשים אינן ערבות על האנשים אבל האנשים בכלל ערבות על הנשים עי"ש.

ורעק"א שם דחה כל הבנת הדג"מ בכונת הרא"ש וכתב לבאר דבאמת אין בין איש לאשה כלל ביסוד ענין הערבות והרי כל ישראל ערבים זל"ז אחד אנשים ואחד נשים וכולם עמדו בין הר גריזים והר עיבל, אלא דאין אדם ערב על מצוה שאינו מחוייב בה כלל, ורק מי שמחוייב בעצם המצוה ערב בה גם על אחרים, ומשו"כ אין אשה בכלל ערבות בברכת המזון אם אינה מצווה במצוה זו עי"ש.

ונראה דלהבנת הדג"מ הוי גדר הערבות ענין בפנ"ע וכמצות תוכחה דבודאי חייב אדם להוכיח עושי רשעה אף במה שאינו מחוייב בעצמו וכן ערב הוא עליהם אף במה שאינו מצווה ולפי"ז בהכרח לפרש כונת הרא"ש שהוציא את הנשים מכלל הערבות לגמרי, אבל לסברת הרעק"א אין הערבות אלא כענף מענפי המצוה וכל הפטור ממנה פטור מערבותה בין באיש ובין באשה.

ובמק"א כתבתי כעי"ז לגבי לפני עור, ולגבי איסור ספיה לקטנים ואכמ"ל (עיין לעיל פרשת קדושים).

ועוד יש לעיין ביסוד הדין דאעפ"י שיצא מוציא משום ערבות, האם גדרו דע"י הערבות נחשב כאילו עדיין הוא מחוייב ולא יצא יד"ח, דמה שחבירו מחוייב הו"ל כאילו הוא עצמו מחוייב דערבים כל ישראל זל"ז, או שמא אין צריך לגדר ערבות אלא כדי שלא יהא דיבורו (ברכתו, קריאתו, תפילתו וכדו') דיבור של רשות אלא של מצוה, ודי בכך אעפ"י שאינו נחשב מחוייב ממש בעצם המצוה.

ואפשר שנחלקו בכך גדולי הדורות, רעק"א ובעל חקרי לב, דהנה בברכות שם מבואר דאם נשים חייבות בברהמ"ז מה"ת מוציאות הן את האנשים, והקשה הרעק"א שם דאכתי איך יוציאו את האנשים בברית ותורה דהלא ברור דבברית ותורה לא שייכי וכמבואר שם בתוספות דמה"ט הו"א דפטורות לגמרי מבהמ"ז כיון דלא שייכי בבו"ת וכתב דבאמת צריכים האנשים להוסיף בעצמם ברית ותורה בברכת הארץ, אך אמרתי מאז דלכאורה י"ל דדי בכך שחייבות במצות ברכת המזון כדי להוציא אנשים אף במה שאינן חייבות דכיון דחייבות הן בבהמ"ז הן בכלל ערבות במצוה זו ומדין ערבות בידן להוציא אנשים בכל מה שהאנשים חייבים ומצאתי שכך כתב בחקרי לב. אך אם נימא דע"י ערבות הוי דיבור של מצוה אפשר דבמה שאין האדם בר חיובא בעיקר דינו לא שייך שע"י ערבות יהא דיבור של מצוה כיון דדיבור זה לא שייך גבי' כלל, אבל אם ע"י ערבות הו"ל בר חיובא מסתבר טפי כדברי החק"ל, ודו"ק בזה.

(ובסגנון אחר יש לחקור חקירה זו, האם ע"י ערבות נעשה בר חיובא או שע"י ערבות נחשב כאילו עדיין לא יצא, לדרך הראשונה מסתבר כחקרי לב, דע"י הערבות לאנשים בבהמ"ז הו"ל כאילו נצטוו הנשים גם בברית ותורה אבל אם הערבות עושה רק כאילו עדיין לא יצא, לא שייך לומר כן במה שאף מתחלה לא נצטוו כגון ברית ותורה אצל נשים, ודו"ק כי קצרתי).

ובמקום אחר הערתי מדברי הבה"ג שהביאו התוס' במגילה ד' ע"א ובערכין ג' ע"א דנשים אינן מוציאות את האנשים במקרא מגילה משום שאינן חייבות בקריאה אלא בשמיעה, הרי דאף שהן חייבות במצות מגילה ולכאו' ישנן בכלל ערבות במצוה זו מ"מ לא אהני לן הערבות אלא במה שהן חייבות מעיקר דינן ולא במה שהאנשים בלבד חייבין וזה לכאו' ראי' לשיטת רעק"א, אך יש לחלק דנשים במגילה גרע טפי דאינן כלל במצוה הקריאה ומצות השמיעה גדר אחר היא וכמילתא אחריתי משא"כ בברו"ת בבהמ"ז ודו"ק כי קצרתי.

ובגוף הפלוגתא בביאור דברי הרא"ש בברכות לא אכחד דשנים רבות התפלאתי על הבנת הדג"מ דלדעתו אין נשים בכלל ערבות כלל, הלא מקרא מלא דבר הכתוב "אתם נצבים וכו' נשיכם וטפכם" הרי דנשים הוי בכלל ערבות, ושמחתי כשראיתי בשו"ת מהר"י אלגאזי סי'...שהביא שהגר"ח אבולעפיה הקשה כן ותירץ כהבנת רעק"א דרק במצוה שאינה חייבת בה גם איננה ערבה בעד אחרים בקיומה עי"ש.

ג

בשיטת החת"ס לגבי ערבות בברכת הזמן

כתב החת"ס בשו"ת או"ח סי' קמ"ג דש"צ המקדש בביהכנ"ס בליל החג יכוין שלא לצאת בברכת הזמן, דאם יצא יד"ח שוב לא יוכל לברך להוציא בני ביתו דברכות הזמן הוי ברכת הנהנין ולא אמרינן ביה אם יצא מוציא עי"ש.

ותלתא תמיהא יש בדבריו, א' הלא פשוט דברכת הזמן ברכת השבח היא ולא ברכת הנהנין וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"י ה"א מברכות, וזה גם פשוט בסברא דמה ענין ברכה זו לברכת הנהנין, ב' אף לו ברכת הנהנין יהיה, מ"מ כיון דחובה היא יש בה ערבות ואעפ"י שיצא מוציא אחרים מדין ערבות, ואין זה תלוי במהות הברכה וענינה אלא אם חיוב הוא או רשות, ג', אך ביותר יש לתמוה דדברי אדוננו החת"ס נסתרים לכאו' משני סעיפים מפורשים בשו"ע, דבסי' תקפ"ה ס"ב לגבי תקיעת שופר כתב הרמ"א להדיא דאם כבר יצא בעצמו יכול לברך את כל הברכות להוציא אחרים, וכ"ה בסי' תרצ"ב ס"ג לגבי מגילה דיכול לברך להוציא אחרים וגם בהלכות חנוכה סי' תרע"א בשע"ת סקי"א מבואר דמי שבירך ברכת הזמן על ההדלקה בביהכ"נ יכול שוב לברך להוציא בני ביתו עי"ש, ופלא שכ"ז נעלם מעיני החת"ס.

ואין לומר שדעתו לחלק בין ברכה"ז על המצוות שבהם יכול לברך להוציא אחרים לברכה על החג דמה טעם יש לחלק בין זל"ז, ועוד דבשו"ת חת"ס יו"ד סי' רח"צ כתב החת"ס כן וחזר על דבריו אף לענין ברכה"ז על המילה, ותימה גדולה היא לכאורה, וצ"ע. (ושו"ר שכבר נתקשה בדברי החת"ס בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' צ"ג).

ואף שכתב הרמב"ם בפי"א ה"י מברכות דהעושה מצוה לאחרים אינו מברך שהחיינו לא מיירי במוציא את בעל המצוה בברכה אלא במי שעושה מצוה לאחרים שלא בפניהם וכמ"ש הכס"מ שם בשם הרמ"ך והרמב"ם דייק הלכה זו מלשון הגמ' בסוכה מ"ו העושה סוכה לעצמו מברך עי"ש אבל פשוט שיכול להוציא אחרים בברכת הזמן. ועוד יש לתמוה לכאורה על החת"ס דלכאורה פשוט דגם מי שעדיין לא יצא ומתכוין שלא לצאת אלא להוציא אחרים כל כחו מדין ערבות דבכל ענין שמוציא ואינו יוצא מדין ערבות אתינן עלה ואם ליכא ערבות בברה"ז איך יכוין שלא לצאת ויוציא אחרים יד"ח.

אמנם בברכת שהחיינו על פרי חדש אינו מוציא אחרים כיון דהוי רשות וכמ"ש הפמ"ג בסי' רכ"ה בא"א סק"א וכ"כ באבנ"ז או"ח סי' תמ"ט עי"ש, וצ"ע בדברי רבן של ישראל מרן החת"ס.