פורים המשולש

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה בשתא דא נוהגין בני ירושלים "פורים משולש", והלכות רבות הן השנויות במחלוקת בימי הפורים האלה ונבאר קצת מפרטיהן ודקדוקיהן, כיד ה' הטובה עלינו.


א

משלוח מנות

"יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין את המגילה בשבת אלא מקדימין לקרותה בע"ש וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום וביום שבת מוציאין ב' ספרים ובשני קורין ויבא עמלק ואומרים על הנסים ואין עושין סעודת פורים עד אחד בשבת" (סימן תרפ"ח ס"ו).

הרי לן בדברי השולחן ערוך משנה סדורה בנוגע לכל מצוות היום, מקרא מגילה, מתנות לאביונים, על הנסים, קריאת התורה, וסעודת פורים, אך רק דין משלוח מנות לא ידענו, והלא דבר הוא.

ונראה לכאורה מהשמטה זו דפשיטא ליה דמשלוח מנות כחלק מסעודת פורים הוא ולעולם פשוט דאין לחלק בין סעודת פורים למשלוח מנות לצורך סעודה זו, וכמ"ש המשנה ברורה בס"ק י"ח "וה"ה ממילא ששילוח מנות גם ביום א' בשבת". וכן חזינן מדברי הרמב"ם בפ"ב הט"ו שקבע דין סעודת פורים ומשלוח מנות בהלכה אחת וז"ל " כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו, וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו", ורק בהלכה ט"ז כתב מצות מתנות לאביונים, ומשמע מזה דכל ענין משלוח מנות קשור למצות סעודת פורים עי"ש.

ובאמת כבר כתב בתרומת הדשן סי' קי"א לבאר טעם מצות משלוח מנות כדי להבטיח שלכל אחד ואחד ימצא די מחסורו אשר יחסר לו בסעודת פורים, ומתוך כך פסק דאין לקיים מצוה זו אלא במיני אוכלין ומשקין ולא בבגדים וכדו' (ודייק כן מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שני מיני בשר או תבשיל או שני מיני אוכלין, ובאמת חזינן כן אף במגילה דף ז' שם הובאו כמה עובדות של גדולי האמוראים ובאופן שקיימו מצוה זו ובכולם לא מצינו אלא משלוחי אוכל ומשקה עי"ש.

ומובן לפי"ז סתימת המחבר דפשיטא לן דלעולם יש לשלוח מנות ביום המיועד לסעודת פורים כנ"ל.

ויש אפוא לתמוה על שיטת החזון איש בסי' קנ"ה אות ב' דבפורים המשולש יש לשלוח מ"מ ביום ו' דמשלוח מנות ומתנות לאביונים אינם מתחלקים זה מזה, עי"ש.

ובמק"א (שיעורי פורים תשס"ד) דנתי באריכות במש"כ החת"ס בשו"ת או"ח סי' קצ"ו דיש מן הפוסקים שנקטו טעם אחר במצות מ"מ כדי להרבות אהבה ורעות, וכתבתי את הנלענ"ד שאין חולק על דברי הרמב"ם והתה"ד ואכמ"ל).

ובכל עיקר דין סעודת פורים ומ"מ, ג' מחלוקת בדבר, א. דעת המאירי במגילה דמצוותן בי"ד כמו מצות מגילה, ב. מדברי רבינו חננאל ה: משמע דמצותן בט"ו וכ"כ הרלב"ח בסי' ל"ב, ג. דעת הט"ו דמצותן בט"ז והפר"ח שם נקט דיש להחמיר ולקיים מצוות אלה בט"ו ובט"ז, עי"ש.

ב

מקרא מגילה

הנה הלכה מיוחדת יש במקרא מגילה בפורים המשולש דצריך עשרה בקריאתה דהלא שנינו במגילה ה' ע"א דשלא בזמנה צריכה עשרה משום פרסומי ניסא וכתב המשנ"ב בסי' תר"צ ס"ק ס"א וכן בס"ק ס"ו ובשעה"צ שם דגם קריאת י"ד למוקפין שלא בזמנה היא וצריך עשרה בקריאתה ומשו"כ כתב דאם אין עשרה יש לקרות בלי ברכה עי"ש.

אמנם אף שרבים האחרונים שנקטו כשיטה זו וכ"כ הפרי חדש שם ובכף החיים ס"ק קי"ח, יש שנקטו עיקר דאם אין עשרה גם היחיד יכול לברך לפני קריאתו והגרי"ח זוננפלד זצ"ל בשלמת חיים ח"א סי' ק"ב – ק"ג (ובהוצאה חדשה סי' שצ"ג – שצ"ד) כתב שמנהג ירושלים שאף יחיד קורא בברכה בשעה"ד וכתב שכך מסתבר דאין זה "שלא בזמנה", אך לא ביאר היטב טעם הדבר עי"ש. וכיון שלענ"ד נראה עיקר להלכה כשיטה זו, אמרתי אשיחה וארווח לי.

הנה ידוע דאף דספק ברכות להקל, כשיש ס"ס לחומרא מברכינן ובני"ד יש ג' ספיקות נכבדים ונבאר.

א' נחלקו הראשונים בכל עיקר ההלכה דשלא בזמנה צריך עשרה אם הוי לעיכובא או רק לכתחלה, דעת הרי"ף הרמב"ן והרשב"א במגילה שם דהוי אף לעיכובא, וכמ"ש המשנ"ב בשעה"צ סי' תר"צ ס"ק ס"א וכ"ה בשבלי הלקט סי' קצ"ה אך דעת רש"י והרז"ה והריטב"א שם דאין זה אלא לכתחלה.

ב' הנחת המשנ"ב דקריאת י"ד למוקפין הוי שלא בזמנה אף היא שנויה במחלוקת דאף שכ"כ הריטב"א והר"ן, יש מן הראשונים שחולקים עליהם, והחזו"א בסי' קנ"ה אות ב' הוכיח מדברי הרמב"ם בפ"א ממגילה ה"ז דהוי בזמנה וכן כתב גם האור שמח שם שהרי הרמב"ם שם כתב "כל אלו המקדימין לקרות קודם י"ד אין קורין אלא בעשרה", הרי שרק קודם י"ד אין קורין אלא בעשרה אבל בקריאת י"ד לעולם קורין אף ביחיד, ועוד דיש מן הראשונים שנקטו להלכה דבטלו הקדמת בני הכפרים ולפיכך כתבו דבזה"ז קורין אף ביחיד ובטל הדין דאין קורין אלא בעשרה, כ"כ הכלבו, רבינו ירוחם, וכ"ה במאירי שם וכ"כ בשו"ת תמים דעים סי' ק"פ בשם הר"י אברצלוני, וכך דעת הפמ"ג במש"ז תרצ"ו סק"א, הרי שנקטו דבחל ט"ו בשבת הוי קריאת י"ד זמנה, ומשו"כ יש לתמוה על מש"כ הגר"ח ברלין בשו"ת נשמת חיים סי' ע"ז דאין חולק על דברי הראשונים דקריאת י"ד למוקפין הוי שלא בזמנה עי"ש.

(אמנם צדק הגרח"ב דמדברי רש"י שם במגילה (ה' ע"א) שפירש שלא בזמנה "כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה" ולא כתב כגון שחל ט"ו בשבת, אין להוכיח דבכה"ג הוי בזמנה, שהרי גם לא כתב כשחל י"ד בשבת אף שלכו"ע קורין בי"ג והוי שלא בזמנה, וע"כ בחדא מתרי ותלת נקט עי"ש.

והנה החזו"א נקט עיקר דהוי בזמנה וכך כתב בשו"ת קול אליהו ח"ב סי' כ"ח וכך דעת הגרי"ח זוננפלד שם, ונימוקם עמם דהרי כל הטעם דצריך עשרה שלא בזמנה הוי משום פרסומי ניסא כיון שיחידים הם הקוראים, משא"כ כשחל ט"ו בשבת כשכולם קורין בי"ד הרי יש פרסום הנס גמור, ובטורי אבן שם נדחק בזה דמ"מ כיון שאין משלוח מנות וסעודת פורים נוהגין ביום זה הוי שלא בזמנה וחסר בפרסומי ניסא עי"ש.

ומ"מ נראה ברור דיש בזה ספק גמור כמבואר.

ג' הנה כתב הרמ"א בסוס"י תר"צ שאף דבזמנה צריך לכתחלה עשרה אם כבר קראו המגילה בציבור וכבר נתפרסם הנס גם יחיד יכול לקרוא לכתחלה ומקור הלכה זו מהאורחות חיים, ומסתבר דגם שלא בזמנה סברא זו כחה יפה, וכך נקט החזו"א שם וגם הגרי"ח זוננפלד שם.

הרי לן ג' צדדים לחייב ברכה, ובמק"א ביארתי דאף אם ננקוט דגם בס"ס לחומרא ספק ברכות להקל וכפי שכתב במשנה ברורה סי' רט"ו ס"ק כ' (והמשנ"ב סתר דבריו בשעה"צ סי' תפ"ט ס"ק שם נקט דבס"ס מברכינן) מ"מ בג' ספיקות ודאי יכול לברך, ואכמ"ל.(אמנם העיר הרה"ג ר"מ נוסבוים שליט"א דגם בהא דסי' רטו יש ג' ספיקות דהלא המשנ"ב בסי' ר"י בשעה"צ ס"ק ב' צירף לס"ס את שיטת הר"י דמברך בנ"ר אף בפחות מכזית,ודו"ק).

(ועיין בחזון איש שם שכתב כעין עיקר דברינו לגבי מנין נשים שלא בזמנה דכיון שיש בזה כמה צדדים יכול לברך עי"ש).

ג

והנה לכאורה נראה דדין פורים המשולש מעיקר תקנת אנשי כנה"ג הוא, ומעיקרא כך תקנו דבחל פורים בשבת יקדימו קריאתה לער"ש, וא"כ מסתבר דהוי כזמנה, אמנם אפשר דהגזירה שמא יעבירנו גזירה מאוחרת היתה ואין זה מעיקר תקנת מצות פורים, ולפי"ז יש מקום לומר דהוי שלא בזמנה.

וידוע מה שדנו גדולי הדור אם מותר למוקף לנסוע לערי הפרזות בער"ש בשנה זו, ויסוד השאלה אם חיובו בכל מצוות היום תלוי בתחלת י"ד או בט"ו, ולכאורה שאלה זו תלויה אם י"ד הוי זמנה או לא ולפי המשנ"ב דהוי שלא בזמנה מסתבר דתלוי בט"ו ואסור לו לעקור מביתו בער"ש כדי שלא לבטל מצות סעודת פורים ומ"מ ועל הניסים, אך באמת אפשר דאף אם הוי בזמנו לגבי מצות המגילה, מ"מ עיקר פורים דמוקפין אינו אלא בט"ו וכדחזינן דלא אמרינן על הנסים אלא בט"ו ולא בי"ד.

ומשו"כ יש לעיין במה שכתוב בספר הליכות שלמה בשם הגרשז"א דמותר למוקף לנסוע לשבת דבתחלת י"ד כבר חלו עליו כל מצות המוקפין, ולענ"ד צ"ע בדבריו ומסתבר טפי דאין הדבר תלוי אלא בט"ו, ובספר שלמי מועד כתב בשמו כדברינו ולא אדע איזה משתי השטרות שטר מקוים הוא, והנלענ"ד כתבתי.

 והנה עוד יש לעיין אם ב"כ יכול להוציא פרוז בקריאת י"ד, דלכאורה אין חיוב המקוף אלא מדרבנן דגזירת שמא יעבירנו מדברי סופרים הוא והפרוז חייב מדברי קבלה, וכבר כתב בטו"א מגילה ד' ע"א דהחייב מדרבנן אינו מוציא החייב מד"ק, וצ"ע.

ד

גדר יחיד וציבור

ידוע מה שחידש הגרי"ז מבריסק דבקריאה בי"ד למוקפין אין ראוי לומר בלחש עם השליח ציבור דאז הוי קריאת יחיד ולא קריאת ציבור, אך החזון איש בסי' קנ"ב כתב דכל שקורין עשרה ביחד אף שכל אחד קורא גם לעצמו אין בכך קפידא עי"ש.

והנה כיוצא בזה נחלקו בנוגע לתפלה בציבור דבליקוטי שו"ת החת"ס סי' ג' כתב דעיקר תפילה בציבור הוי חזרת הש"צ דבתפלת הלחש כל אחד מתפלל לעצמו וזה תפלת יחידים ולא תפלה בציבור.

והנה גם באשל אברהם סי' נ"ב כתב דהמתפלל עם הש"צ יוצא יד"ח תפלה בציבור, וגם הפמ"ג בא"א שם סק"א נסתפק בזה, אך הם לא העלו על דעתם דחזרת הש"צ היא עיקר תפלת הציבור אלא שאף היא נחשבת תפלה בציבור, אך החת"ס כתב דתפלת הלחש היא תפלת יחידים ודוקא חזרת הש"צ היא עיקר תפלת הציבור. ועל זה יצא קצפו של האגרות משה באו"ח ח"ג סי' ט' שתמה דהלא מאחר ובזמנינו אין הש"צ מוציא איש בתפלתו וכל ענינו אינו משום מנהג אבותנו שבידנו כמ"ש הטור בסימן קכ"ד משו"ת הרמב"ם, ודאי שאין זה תפלת הציבור אלא תפלת הלחש לבדה עי"ש.

אך כבר מצינו בשלטי גבורים סוף ר"ה דתקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות אינן אלא בחזרת הש"צ דזה גדר "חבר עיר" אבל תפלת הלחש אינה אלא תפלה של הרבה יחידים עי"ש.

ונראה ברור לענ"ד דכל ענין לגופו ולאו בחדא מחתא מחתינן להו, דלגבי תקיעות דר"ה צריך חבר עיר וזה חזרת הש"צ, ולגבי תפלה בציבור עיקרה תפלת הלחש שבה הציבור מתפלל, ונראה דמסתבר מאוד כדעת החזון איש דלגבי מקרא מגילה אין צריך גדר ציבור אלא גדר פרהסיא משום פרסומי ניסא דצריך עשרה וא"כ מה איכפת לן במה שכל אחד מהם קורא בלחש.

ה

על הניסים

הנה כתב בשו"ע שם דעל הניסים אומרים בשבת, ומכלל הן שמענו לאו דאין אומרים עה"נ בי"ד, והבית יוסף תמה דכיון שקורין את המגילה בי"ד למה לא יאמרו בו אף על הניסים, (והרי חד מברכות המגילה הלא היא שעשה נסים לאבותינו ומה בין ברכה זו לתפלת על הניסים).

אך כבר כתב הרדב"ז (ח"א תק"ח, וב' אלפים ק"ה) דאין לומר עה"נ ביום י"ד וכ"כ בשו"ת הרלב"ח סי' ל"ב, ולכאורה הסברא פשוטה דבאמת אין יום הפורים למוקפין אלא ט"ו, אלא שהקדימו את מצות המגילה לי"ד משום ד"לא יעבור" כתיב, וכיון שהקדימו את מצות המגילה הקדימו גם ברכותיה, אבל תפלת עה"נ בברכהמ"ז ובתפלה זמנה הראוי אינו אלא בט"ו, ודו"ק.

ומ"מ כתב הרדב"ז שם דהאומר גם בי"ד לא הפסיד ובודאי אין מחזירין אותו. (ובאמת דעת מהרי"ל דאף בכל שנה אומרים המוקפין על הנסים גם ביום י"ד, אלא שאין הלכה כמותו, והב"ח בסי' תרצ"ג פסק דאם מוקף אמר עה"נ בי"ד מחזירין אותו עי"ש ובמור וקציעה נקט שם עיקר דגם פרוז יאמר בכל שנה עה"נ גם בט"ו עי"ש, ואכמ"ל).

ומ"מ יש לנהוג כפשטות השו"ע לומר עה"נ בשבת ולא בע"ש אלא שאם אמר בער"ש אין מחזירין אותו ואם נזכר לפני גמר הברכה נראה דחוזר לומר "מעולם קיוינו לך ועל כולם וכו'" וכמבואר במשנה ברורה סי' קי"ד ס"ק י"ט לגבי מי שאמר בימות החמה מוריד הגשם שחוזר לומר רב להושיע מוריד הטל עי"ש היטב, ודו"ק כי קצרתי.

ו

ברכת שהחיינו

הנה נחלקו המחבר והרמ"א ברי"ס תרצ"א אם אומר שהחיינו רק במקרא מגילה בלילה (דעת השו"ע) או אף ביום (דעת הרמ"א) והמג"א שם כתב דיש לכוין בברכת שהחיינו ביום זה לפטור את שאר מצוות היום עיי"ש

ויש לעיין בפורים המשולש אם מהני שהחיינו דיום י"ד לפטור סעודת פורים ומ"מ דיום ט"ז ואם לא מהני, יש לעיין אם ראוי לברך על פרי או בגד חדש,ונראה דתלוי במה שנחלקו שם הפמ"ג והבה"ל, לדעת הפמ"ג גם שהחינו בלילה פוטר את מצוות היום, אך הבה"ל נקט דכיון שעדיין לא הגיע זמן מצוות אלה אי אפשר לפטרן בברכת הזמן, ולשי' הפמ"ג נראה דה"ה דמהני בני"ד, אך לדעת הבה"ל לא מהני, אך נראה דמ"מ אין צריך לברך על בגד חדש, דהרי לדעת הבה"ל אין שהחיינו פוטר את מצות הסעודה ומשלוח מנות לדעת המחבר, ומ"מ לא שמענו שצריך לשיטתו לברך על פרי חדש, וע"כ דמעיקר הדין א"צ ברכת הזמן כלל על מצוות אלה כמ"ש המשנ"ב שם ואינו אלא לרווחא דמילתא, ודו"ק.

 

 


במצות משלוח מנות

"כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב).

 

הנה מצינו שכתב תרומת הדשן (סימן קי"א) בטעם מצות משלוח מנות וז"ל: "נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא, כמשמע בגמ' פ"ק דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודתייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות אלמא דטעמא משום סעודה היא"  ומשום כך פסק דאין יוצאים יד"ח אלא בשני מיני אוכלין או משקין עי"ש, ומאידך כתב הר"ש אלקבץ בספרו "מנות הלוי" (פ"ט פ' ט"ז) וז"ל: "עוד הוסיפו, ומשלוח מנות וגו' כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך מה שאמר הצר הצורר 'מפוזר ומפורד'", עכ"ל. [להרבות השלום והרעות היפך מדבריו של הצר שאמר 'מפוזר ומפורד', פירוש במקום שראוי להיות עם אחד הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת לכן תיקנו משלוח מנות" עכ"ל המובא בשו"ת חת"ס סי' קצ"ו].

א

הנה לכאורה מסתברא דלא נחלקו בגדר המצוה להלכה, ולכו"ע נתינת המנות לצורך הסעודה היא, כמבואר בדברי התה"ד, וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ב הט"ו ממגילה "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו" הרי ששתי מצוות אלה בחדא מחתא מחתינן להו והרמב"ם כללן בהלכה אחת (ובהלכה ט"ז דבמצות מתנות לאביונים עי"ש) וכך מבואר להדיא בדברי הראשונים והפוסקים בסוגיא בפורים המשולש, דהלא כתבו הכלבו (סי' מ"ה) הארחות חיים והמאירי (מגילה ה' ע"א) דסעודת פורים נדחה ליום א' משום שא"א לשלוח מנות בשבת הרי דהא בהא תליא, ובמג"א תרפ"ח סק"ה כתב דאם סעודת פורים בשבת, גם מ"מ נוהג בשבת ומבואר מכל דבריהם דענין אחד לסעודת פורים ולמשלוח מנות.

ומשום כן נראה דלא כתב המנות הלוי דבריו אלא כטעם נוסף בדרך הדרוש והעבודה ולא להלכה והנה החזו"א (סי' קנ"ה אות ב') נקט דמצוה זו מישך שייכא למצות מתנות לאביונים ולכך יש למוקפין לקיים מצות משלוח מנות ביום י"ד כשחל ט"ו בשבת.

ולכאורה לטעמא דהתרומת הדשן נראה פשוט דאין קיום המצוה אלא ביום א' ט"ז בו, דהא אי יקדים וישלח בערב שבת אינו מוסיף בזה למצות סעודה כיון דחייב לשמר מנה היפה לשבת משום עונג שבת ולא ישאר הימנה מאומה לסעודת הפורים, וא"כ נראה דאם מצוה זו מישך שייכא למצות הסעודה ע"כ דמצות ביום א', וכ"כ המשנ"ב בסי' תרפ"ח ס"ו עי"ש, ודו"ק.

עוד נ"מ בזה, דהנה האריך החת"ס (סי' קצ"ו) לדון בדברי הרמ"א (סי' תרצ"ה ס"ד) שחידש דהשולח מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא השולח ידי חובתו, ותמה ע"ד, דהא לפי דברי התרומת הדשן מצות משלוח המנות לצרכי סעודה היא וכיון שמיאן חבירו לקבלם האיך ייצא זה יד"ח, ובשלמא לטעמא דה"מנות הלוי" א"ש דמ"מ נתרבתה אחוה ורעות בזה אלא דלהתרומת הדשן יקשה, ומכאן הוכיח החת"ס דנקט הרמ"א כטעמא דהמנות הלוי ודלא כתרומת הדשן, והוא פלאי, דהאיך נימא דעזב הרמ"א טעמא דהתרוה"ד שהיה מגדולי פוסקי אשכנז ובכל מקום הלך הרמ"א לאורו והלך אחרי המנות הלוי שהיה מקדושי ספרד כמעט בן דורו ודבריו נאמרו עפ"י דרוש, ועוד דהלא הרמ"א הביא את דברי התרוה"ד האלה לענין שאינו יוצא יד"ח במ"מ אלא בדברי מאכל ולא בדברים אחרים עיין בדרכי משה תרצ"ה סק"ה הרי שהלך בדרכו. ועוד דהרי הוכחנו לעיל דמדברי כל הראשונים לגבי פורים המשולש מבואר שנקטו בפשיטות דמ"מ משום סעודת פורים הוא, ולכן נראה ברור בדברי הרמ"א דהא דיצא ידי חובתו אי"ז משום שקיים טעם המצוה אלא דאף שלא נתקיים טעם המצוה על ידו מ"מ יצא ידי חובתו דלא חייבוהו חכמים אלא לשלוח ואין בידו להבטיח שחבירו יקבל, וכיון ששלח יצא יד"ח מה שציווהו חכמים.

ובאמת נראה שדברינו מוכרחים, דהנה ביסוד דברי הרמ"א כתב הקרבן נתנאל (מגילה ז' ע"א) דהיכא דשדר מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא יד"ח דנעשה זה כאומר הריני כאילו נתקבלתי וגם במשנ"ב שם ס"ק כ"ג כתב דמיירי באומר הריני כאילו נתקבלתי. ולענ"ד אין ענין דברי הרמ"א לגדר כאילו התקבלתי, וגם אין זה כונת המשנ"ב, דהא כתב הרמ"א "אם שולח מנות לחבירו והוא אינו רוצה לקבלם או שמחל לו יצא" והנה פשוט דלא שייך ענין מחילה אלא בחובות ושעבודים, וכונת המשנ"ב לבאר דאין הכונה למחילה ממש אלא דנעשה כאומר הריני כאילו התקבלתי מתוך אהבה ורצון, והנה אי מוקמינן להא דמחילה דמיירי באומר כאילו התקבלתי ע"כ דהנותן מנות וסירב הלה לקבלם לא איירי באומר כאילו התקבלתי אלא שאינו רוצה לקבלם מתוך איבה וחוסר רצון ואעפ"כ כתב דיצא השולח, ומכל זה נשמע דלא נקט הרמ"א לחדש אלא דחובתו של אדם במצוה זו היא בשילוח המנות גרידא ויותר מזה אינו בידו, ובזה שסירב הלה לקבלם לא הפסיד זה מצוותו, בין אם סירב מתוך איבה ובין אם מחל מתוך אהבה ואמר כאילו התקבלתי, וע"ע בדרכ"מ שם שלהדיא ביאר כדברינו דאם שלח לחבירו וחברו מחל יצא "דאין אדם מקבל מנות בעל כרחו", ודו"ק כי ברור הוא.

(ובעיקר גדר הריני כאילו התקבלתי כתבתי במק"א דאין זה גדר מחילה כלל אלא דין בהלכות "תנאי" דאזלינן בתר דעת המתנה, ואף שכתב באבני מלאים סי' כ"ט סקט"ו דהמקדש במנה דיכול לחזור בו עד שישלים לה כל המנה דצ"ע למה לא תוכל לומר הריני כאילו התקבלתי, נראה גם כונתו דמן הסתם אין כונתו אלא לטובתה ולהנאתה א"כ למה לא תוכל לומר כאילו התקבלתי, ודו"ק כי קצרתי).

והנה ידעתי שגם הב"ח בסי' תרצ"ה כתב כדברי המנות הלוי בטעם מצות משלוח מנות כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו ורעיו להרבות אהבה ורעות, אך הב"ח כתב כן ליישב שיטת רש"י בהא דמחלפי סעודתייהו דבעצם השתתפות בסעודת פורים יצאו שניהם יד"ח, ולא כתב כן אליבא דהלכתא עי"ש, ומשו"כ נראה ברור בדעת הרמ"א טעמו של תה"ד, כנ"ל.

ועוד מצינו בכתב סופר (או"ח סי' קמ"א) שכתב לדון היכא דשלח מנות לחבירו ולא הודיעו מי שלחם, ומצדד שם דדבר זה מיתלא תליא בפלוגתא הנ"ל בטעמא דמשלוח מנות, דלהתרומת הדשן יצא דמ"מ נתן לחבירו מנות לצורך הסעודה יד"ח ולהמנות הלוי לא יצא דאין פלוני יודע את מי לאהוב. ואף דלכאורה יש לטעון דאם אינו יודע מי שלח לו יוסיף אחוה לאנשים רבים, מ"מ חזינן בביצה ט"ז "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו" ורש"י שם ביאר כדי שיוסיף אהבה עי"ש. והנה אף שכבר הארכתי לבאר הנלע"ד בסוגיא זו דעיקר ההלכה בטעמיה דתרוה"ד, מ"מ יש מקום לדברי הכת"ס שהרי לא בא להקל.לפי טעם מנה"ל אלא לחדש חומרא, ובאמת אין תימה לחדש ולומר דמלבד עיקר המצוה לדאוג שיהיה לרעהו די מחסורו לסעודת פורים צריך לשלוח מנות בענין שיש בו אהבה ורעות, ודו"ק.

אמנם לכאורה צ"ע לפי"ז למה לא כתב הרמ"א כן אף לגבי מתנות לאביונים דאם שלח והאביון לא רצה לקבל יצא, ונראה דבאמת במת"ל לא יצא בכה"ג, דמת"ל מדין צדקה הן, ובצדקה בודאי לא יצא עד שיתן לאביון שיקבל הימנו ואפשר עוד דשאני מ"מ דמצותו לשלוח והרי שלח, אבל אין גדר נתינה ומתנה אא"כ קיבל חבירו, ודו"ק. ואפשר עוד דבמת"ל יצא אף בהניחו ברשות האביון שלא מדעתו ורצונו, וזה שהדגיש הדרכי משה "שאין אדם מקבל מנות בע"כ" ואין אדם מקבל מתנה בע"כ, משא"כ מת"ל וצדקה הוי מדין חוב ובתשלום חוב מהני נתינה בע"כ כמבואר בגיטין ע"ה ע"א, ודו"ק כי קצרתי.

ובעיקר הענין, אי בדידי תלי' נראה דאין סתירה בין שני הטעמים ודברי מנה"ל מוסיפים על דברי התה"ד ולא חולקים עליהם כנ"ל.

ב

כתב החת"ס (גיטין כ"ב) להקשות משמיה דהגרעק"א האיך יוצא אדם יד"ח מצות משלוח מנות כששלחם ביד קטן הא קי"ל דקטן לאו בר שליחות הוא, ועי"ש שתירץ דאין מצוה זו בנתינה אלא בשילוח, ואף המשלח מנותיו  ביד קטן קיים שפיר מצותו דהרי שלח, ולא בעינן לדין שליחות אלא במצוה שענינה בעשיה ואזי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו ונחשב כאילו עשאו הוא, אבל הכא אין מצותו אלא בשילוח. ונראה לכאורה לענ"ד דאין כלל מקום וצורך לא בקושית הגרעק"א ולא בתי' החת"ס, דהא במצות הצדקה נאמר בה "נתן תתן" ואעפ"כ פשוט וברור דאף השולח מעות צדקה ביד קטן קיים מצותו בהידור, דמצוה שעיקרה בתוצאה לא בעינן בה לדין שליחות ולכן השולח מנותיו בכל ענין שישלחם יצא יד"ח לפי שענין המצוה בתוצאה הוא, שיזכה ויקבל זה את הנשלח עבורו בין אם הטעם כדי להרבות בסעודה ובין אם להרבות אחוה ורעות, והא ולכך פשיטא דאף כה"ג קיים שפיר מצות משלוח מנות. (וכבר כתב המחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' י"א דיכול לבנות מעקה ע"י גוי וקיים מצותו דמ"מ נעשה מעקה על ידו ולא יפול הנופל עי"ש).

כיו"ב תמיהני ע"ד הבנין ציון (סי' מ"ד הביאו המשנ"ב בסי' תרצ"ה סקי"ח) שנסתפק בנותן מנות בעצמו שלא ע"י שליח אי קיים מצותו, ולכאורה מה סברא יש לומר דאין קיום המצוה אלא ע"י שליח ולא בנתינת השולח עצמו, והנה אף דכתיב "ומשלוח" מ"מ דרשה זו לא דרשוה חכמי התלמוד ורבותינו הראשונים וא"כ מנלן למדרש כה"ג, וצ"ע אמאי הביא המשנ"ב שיטה רחוקה זו, ובשו"ת דבר אברהם ח"א סי' י"ג וח"ב סי' כ"ז כבר דחה את דברי הבנין ציון וגם הגרי"ח זוננפלד בשלמת חיים סימן ת"א דחה דבריו. (וגדולה מזו כבר כתב הרמ"א בדרכ"מ שם בדעת רש"י דאפשר דיוצא יד"ח מצוה זו אף דמזמין חבירו לאכול אצלו וכ"כ הב"ח שם, ודו"ק בזה).

ג

הנה שנינו במגילה (ז' ע"א) "ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח לו קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" וכתבו האחרונים להוכיח מהכא דהשולח מנותיו לרעהו העני קיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים גם יחד, וכבר דנו בזה האחרונים בדין אין עושין מצוות חבילות חבילות, אמנם גירסת הב"ח "קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו" וצ"ע מה רבותא יש בזה.

ובפירוש הר"ח גרס כגירסת הירושלמי וז"ל: "שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך, חזר שלח לו עגל וג' קנקני יין", עכ"ל. ובספר "מקראי קודש" להגרצ"פ פראנק (סי' ל"ח) הוכיח מהכא תלתא הלכתא. חדא, דמשקה אינו מצטרף למשלוח מנות אלא בעינן ב' מיני אוכלין ולכך שלח ר' אושעיא לרבי קיימת בנו מתנות לאביונים ולא קיימת מצות משלוח מנות דרק הירך נחשב ולא היין, וד"ז נסתר מדברי הפוסקים (תה"ד שם ר"ן מגילה ז' ע"א מג"א סי' תרצ"ה ס"ק י"א, ט"ז שם ס"ק י"ד) שכתבו דאוכלין ומשקין ב' מינים נינהו. עוד כתב להוכיח, דב' המנות אפשר שיהיו מאותו המין דהא ר' יהודה חזר ושדר ליה בישרא דעיגלא כי היכי דיצטרף לאטמא דעיגלא ששלח קודם, ודלא כדברי הערוך השלחן סי"ד וה"אשל אברהם" להגאון מבוטשאש שכתבו דאין קיום המצוה אלא בב' מינים שונים. ועוד חידש מהכא, דאפשר לשלוח ב' המנות שלא בבת אחת אלא בזה אחר זה, ודלא כדברי החיד"א שכ' (בספר "ככר לאדן") דבעינן שישלחם בהדי הדדי, עי"ש.

והנה לדרכו צ"ע דאי משקה לא חשיב לקיים בו מצוה זו אמאי חזר ושלח לו יין, ועוד מדוע מתחילה שלח לו ירך ולבסוף שלח ליה עגל שלם, ולכך נראה להוכיח מדברי הר"ח בכל ג' הלכות אלו היפך דברי הגרצ"פ, דהא דאמר לו נתינת אביונים קיימת אי"ז משום דמשקה אינו בכלל דהא היה לו לומר לא קיימת בנו משלוח מנות ולא אמר אלא קיימת בנו מתנות לאביונים, אלא ע"כ דשלח לו לר"י נשיאה דנתינה זו אינה נתינת נשיא לפי שאינה נתינה חשובה ואכן מועילה היא מדין מתנות לאביונים אבל למשלוח מנות דנשיא לא חשיב בשר הירך כמנה דצריך לשלוח דבר חשוב לפי ערך השולח (וכמ"ש הריטב"א שם), ולכך הדר ושלח ליה עגל שלם ומנה זו ראויה היא, והא דשדר נמי גרבא דחמרא טעמא משום דבעינן ב' מנות בבת אחת ובעינן נמי שיהיו ב' מינים שונים לכך הדר ושדר ליה בישרא דעיגלא וגרבא דחמרא, וא"כ שמעינן מדברי הר"ח גופיה בכל שלשת הלכות אלו דלא כדברי הגרצ"פ, וכדברי הפוסקים ולא היפוכן. (והא דשלח ליה באחרונה תלתא גרבא דחמרא צ"ל דהוא משום דחייש ר' יהודה שמא גם היין אינה נתינה חשובה ולכך הדר ושלח ליה תלתא גרבא דחמרא דנתינה חשובה היא, ואף דנקט הר"ח דאין הפסול אלא בנתינת הירך מ"מ אפשר דר' יהודה נסתפק בזה שהרי ר' אושעיא לא שלח על איזה משתי המנות יצא קצפו, אלא שלח לו "קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים" ותו לא, ואפשר עוד דלפי מציאות הענין כיון ששלח עגל שלם מתאים יותר לשלוח כמות גדולה של יין וז"פ.

ד

עוד איתא (שם ז' ע"ב) "רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא דקמחא דאבשונא [שק מלא תמרים, וקמחא דאבשונא שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהם מתוק לעולם, רש"י], אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דקולא מצואריה לא נחית [הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו, כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויים לכל, רש"י] הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [מתיקא רש"י] ואיהו שדר לי חורפא", ע"כ. ועיין בשפת אמת דמפיק הלכתא מהכא, דיקדים הרב וישלח מנות לתלמידו ורק לאחר מכן יש לו לתלמיד להשיב מנות לרבו, וראיה לדבר דהא מרי בר מר בנו של רבה היה כדחזינן דאמר אביי למרי "השתא אמר מר" ואעפ"כ הקדים האב ושדר לבנו, ש"מ דהאב מקדים לשלוח לבנו וכדכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו.

ולדידי צ"ע בזה, דהא רעהו בכ"מ לאו רעהו דווקא הוא, ואף כלפי שמיא אמרינן רעהו וכמש"כ רש"י שבת ל"א ע"א עה"פ "ואהבת לרעך כמוך", וכ"כ בחגיגה ז' ע"א עי"ש. וע"ע בזה בתשובה יהודה יעלה (למהר"י אסאד סי' ר"ד), וכי נימא דשור של תלמיד שנגח שור רבו פטור מתשלומין ד"כי יגח שור איש את שור רעהו" כתיב, וע"כ דכל ישראל ריעים זה לזה וליכא פגמא במה שישלח תלמיד לרבו, והנח להם לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים ס"ו ע"א).

ועיקר דברי השפ"א צע"ג, דבאמת פשוט דמרי בר מר לא בנו של רבה היה, דהא רב חסדא שנה פעמים משמיה דמרי בר מר (סנהדרין ל"ח ע"א, עירובין כ"א ע"א), ורבה תלמידו של רב חסדא היה כדאיתא בב"מ (מ' ע"א) וברש"י שם דרבה היה תלמידו דרב חסדא, וא"כ היאך אפשר שהיה מרי בר מר תלמידו של רבה, ואביי בכ"מ שנה בלשון "השתא אמר מר" משום שהיה בן אחותו ותלמידו של רבה, אך ברור דמרי בר מר קשיש טובא ולא בנו דרבה הוא. [ואפשר שטעה השפ"א בזה משום הא דכתבו התוס' (ב"מ ע"ג ע"ב) דמרי בר רחל היה בנו של רבה אך מ"מ מוכח ופשוט דלאו מרי בר מר הוא].