פירות האילן ופרי האדמה

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה יום ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות (ר"ה ב' ע"א) ומנהגים שונים נהגו ביום זה, יש שנהגו לאכול ביום זה מפרי העץ כמובא במגן אברהם סי' קל"א ס"ק ט"ז.

ולכבוד יום זה נדון ביסוד גדר פרי וירק, מה נחשב פירות האילן ומה נחשב ירק, ויש נפ"מ להלכה בגדרים יסודיים אלה לגבי כמה וכמה דיני תורה.

 

הנה בג' סוגיות בש"ס דנו בגדרי אילן וירק והדרך להבחין ביניהם, בברכות מ' ע"א לגבי בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, בברכות מ"ג ע"א לגבי ברכות הבשמים, בורא עצי בשמים ובורא עשבי בשמים, ובתוספתא דכלאים פ"ג הלכה י"ג לגבי איסור כלאים, דאסור לזרוע ירק בכרם אבל באילן אין איסור עי"ש. ונבאר עיקרי הלכות אלה.

א

ברכת הפירות

בברכות מ' ע"א אמרו דלר' יהודה דאילן שאכל ממנו אדם הראשון מין חיטה היתה הו"א דמברך על החיטה בפה"ע קמ"ל דמברך בפה"א, דאף דחיטה הוי מין עץ מ"מ לגבי דין הברכה כלל יש בדבר "היכא מברכינן בפה"ע, היכא דכי שקלת לפירי איתא לגווזא והדר מפיק, אבל היכי דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן בפה"ע", ונחלקו הראשונים בביאור כונתם "איתיה לגווזא והדר מפיק" וג' מחלוקות בדבר.

א' כתב הרא"ש שם (סי' כ"ג) "ובגמ' קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזרעו בכל שנה נקרא פרי הארץ, ועוד אמרו סימן אחר בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בפה"א, וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע".

הרי מבואר מדברי הרא"ש דכל שהשרש קיים ומוציא גזע חדש כל שנה ואין צריך לזורעו בכל שנה ושנה הוי עץ וברכתו בפה"ע אף שהגזע כלה בכל שנה ואין הדבר תלוי אלא בקיום השורש. (אלא שצריך עיון במה שהביא מן התוספתא עוד סימן אחר, האם כונתו דיש בזה מחלוקת או שמא שני הסימנים צריכא, וא"כ צ"ע מה הדין כאשר שני הסימנים סותרים זא"ז, כגון בעלין יוצאים מעיקרו אך אין צריך לזרעו בכל שנה, או בעליו יוצאין מענפיו אך כל השורש כלה בכל שנה וצריך לזרעו בכל שנה, ועיין מש"כ בזה לקמן).

ב' כתב במרדכי שם בסימן קל"א "כתב בתשובת הגאונים, כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי בחרף, והדר פארי משרשיו מברכין על פירותיו בפה"א, וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזי והדר מפיק פירא זהו פרי העץ וכו'", הרי לן שיטתו דאין הדבר תלוי אלא בגזע ולא בשרשים, ואם הגזע כלה לגמרי אף שגזע אחר יצמח לשנה הבא מן השורש מברך בפה"א ולא כשיטת הרא"ש.

ג' שיטה נוספת מצינו ברדב"ז ח"ג סי' תתקס"ו בשם רב האי גאון דאין הדבר תלוי אלא בענפים וכל שהענפים אינם רב שנתיים אלא הגזע מוציא ענפים חדשים בכל שנה הוי ירק ולא עץ, וכך דייק הרדב"ז שם מדברי רש"י בברכות שם שכתב "איתא לגווזא הענף של העץ" עי"ש.

הרי שנחלקו הראשונים בביאור דברי הגמ' "איתא לגווזי והדר מפיק" אם הכונה לשורש (הרא"ש) או לגזע (הגאונים לשיטת המרדכי) או לענפים (רש"י ורב האי גאון כמבואר ברדב"ז).

ב

כלאים וערלה

הנה איתא בתוספתא כלאים פרק ג' הלכה י"ג "זה הכלל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן" ועיין כעי"ז בירושלמי כלאים סוף פ"ה (כ"ז ע"ב) "תנא ר' חיננא בר פפא, את שהוא עושה מגזעו מין אילן, משרשיו מין ירק" וברור שדברי התוספתא והירושלמי דבר אחד הם וכ"כ בבהגר"א יו"ד סי' רצ"ו ס"ק ל"ח, עי"ש. וסימן זה לכאורה שונה הוא מהא דברכות לפי כל הראשונים שם, שהרי בדברי התוספתא לא דנו כלל אם האילן הוא חד שנתי או רב שנתי אלא אם העלין יוצאין מן השורש או מן הגזע, וגם הרא"ש בברכות שם כתב דבתוספתא יש סימן אחר כנ"ל.

ולכאורה נראה מזה דאין דין פרי וירק לגבי ברכות כגדר פרי וירק לגבי כלאים ושני דינים שונים יש בגדרים אלה, וכך כתבו התוס' בברכות שם מן הירושלמי בכלאים לגבי ההגין והאטדין דאף דהוי אילן לענין כלאים ואינם כלאים בכרם מ"מ לענין ברכות מברכים עליהם בפה"א עי"ש.

וגם סברא פשוטה לחלק ביניהם דלגבי ברכה דנים על הפרי שאוכל אם פרי הוא או ירק אבל לענין כלאים דנים על העץ ולא על הפרי ומסתבר דהגדרת העץ שונה מהגדרת הפרי וז"פ לכאורה.

ומשום כך צ"ע לכאורה בדברי הרא"ש שכתב דבתוספתא יש סימן אחר "כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בפה"א", ובאמת אין זכר בתוספתא לענין ברכה, ולא איירי התם אלא לענין כלאים, ואם כונת הרא"ש לחדש מדעתו דהא בהא תליא ולא כפי שמשמע בירושלמי דלאו הא בהא תליא, צ"ע להלכה ליישב את דברי התוספתא עם דברי הגמ' ואיך הביא הרא"ש תרתי דסתרי בחדא מחתא, וצ"ע.

אך באמת נראה אף מדברי הרמ"א שדין כלאים כדין ברכת הפירות דבסימן ר"ג ס"ב כתב בשו"ע דעל תותים מברכים בפה"א וכתב ע"ז הרמ"א "הגה דלא מיקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכין עליו בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים)". הרי לן אף בדברי הרמ"א שהרכיב את שתי סוגיות זה בזה ונקט דאינו מברך בפה"ע אלא א"כ נתמלאו שתי תנאים, שיתן פרי שנה בשנה, ויהיו עליו יוצאים מעצו ולא משרשיו, וכך נראה גם כונת הרא"ש דאין דין פרי לא בכלאים ולא לגבי ברכת הפירות אלא בשתי תנאים אלה.

והגיון הדברים פשוט הוא דכיון דברכת בפה"א היא הכללית יותר והיא פוטרת גם את העץ כל שלא נתמלאו תנאי בפה"ע, צריך הוא לברך בפה"א, ודוק כי ברור הוא.

והנה לא מצינו בדברי חז"ל מה הם סימני פרי העץ לענין ערלה שנוהגת בעץ מאכל ולא בירק, וצ"ע מה הגדרת הפרי לענין ערלה.

אמנם מבואר להדיא בברכות ל"ו ע"א דדין ערלה כדין כלאים דאמרו שם "צלף, ב"ש אומרים כלאים בכרם, וב"ה אומרים אין כלאים בכרם, אלו ואלו מודים שחייב בערלה", והקשו שם "הא גופא קשיא אמרת ב"ש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא" ועי"ש מה שתירצו, ומ"מ מבואר דדין ערלה כדין כלאים וכל דהוי אילן לענין כלאים ה"ה לענין ערלה.

ולכאורה קשה לפי"ז במה דאיתא שם ברבינו יונה (ד"ה א"ר יהודה) דדין ערלה הוי כדין ברכות בפה"ע ובפה"א וכ"ה בריטב"א סוכה ל"ה ע"א (ד"ה והא דאמרינן), והלא נתבאר דשאני דין ברכות מדין פרי וירק לענין כלאים, וערלה וכלאים בחדא מחתינן להו, אך להמבואר ניחא דגם לענין ברכה מצינו כללים אלה ונמצא דאין דין פרי בין לכלאים בין לערלה ובין לברכת בפה"ע אם עליו יוצאים מענפיו ולא ביוצאים מן השרש.

ג

ברכת הריח

בברכות מ"ג ע"ב איתא "א"ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים, אמר מר זוטרא מאי קראה 'והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ' וברש"י ד"ה גבעול נקרא עץ וכמין גבעולי פשתן ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ולכאורה גם הלכה זו מיוחדת רק לדיני ברכות הריח, ואינו ענין לא לברכת הפירות ולא לדיני כלאים וערלה, אלא הלכה מסויימת בדיני ברכת הבשמים בלבד, ועיין בריטב"א שם שכתב דלגבי ברכה זו אין הדבר תלוי אלא אם מדובר בצמח רך הדומה לעשב וברכתה עשבי בשמים או הקשה הדומה לעץ ועליו מברכים עצי בשמים, וכ"כ בשט"מ שם בשם הרא"ה.

וגם בזה יש לכאורה סברא פשוטה דלגבי ברכת הבשמים לא מדובר בפרי וירק, אלא בהבחנה שבין עץ לעשב, ולכן מסתבר דהרך הוי עשב והקשה הוי עץ.

אך המגן אברהם סתר בזה את דבריו דבס"ק ט' לגבי מה שכתב בשו"ע בסעיף ג' דעל הורד והקנמון והנרגיס הגדל בגינה וכו' מברך בורא עצי בשמים כתב "וכל בכל דבר שהקלח שלו קשה" ומשמע דאין הדבר תלוי אלא אם רך הוא או קשה, אך בס"ק ט"ו כתב בשם הרשב"א לבאר למה מברך בורא עצי בשמים בגדל בגינה ובורא עשבי בשמים בגדל בשדה "שמשקין אותו ונעבד וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתייבש, אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו" ועיין במשנ"ב ס"ק ל"ז ובשער הציון ס"ק ל"ג שבאר ע"פ הלבוש דהגדל בגינה מתקיים משנה לשנה ולפיכך מברכין עליו בורא עצי בשמים, והגדל בשדה אינו מתקיים משנה לשנה הרי שדין ברכת הריח כדין ברכת הפירות.

וכבר כתב שם הפמ"ג לפרש כונת המג"א בדרך אחר דגם בס"ק ט"ו כונתו דאין הדבר תלוי אלא אם הוא קשה או רך, אך הביא שמדברי הלבוש משמע דאם אינו מתקיים משנה לשנה אינו מברך אלא על עשבי בשמים עי"ש.

וע"ע בחיי אדם כלל ס"א סעיף ו' דאינו מברך על עצי בשמים אלא אם נתמלאו ג' תנאים, שהגבעול שלו קשה ולא רך, שעליו יוצאים מעצו ולא משרשיו (כמבואר בתוספתא לגבי כלאים), ודר משנה לשנה (כמבואר לגבי ברכת הפירות).

וכבר כתב בביאור הלכה שבשאלה זו כבר נחלקו הראשונים וכמבואר לעיל.

הרי לן מכל הנ"ל דאף דבסברא הוי אמינא דמסתבר דבשלשת הסוגיות הללו יש גדרים שונים בכל סוגיא וסוגיא ולא הרי זה כהרי זה, מדברי הפוסקים נראה שרובם השוו מדותיהם ונתנו את האמור בזה לזה.

ד

כללים נוספים בברכות הפירות

והנה מלבד הכללים הנ"ל שמצינו בג' סוגיות שונות, ברכות הפירות, ברכת הריח, ודין כלאים, חידשו האחרונים עוד כללים בדינים אלו ונפרט.

בשו"ת הרדב"ז סי' תתקס"ו דן באריכות גדולה בדין חצילים לגבי ערלה והביא את דברי הכפתור ופרח שכתב לאסור לגמרי פרי זה שאין עץ זה מתקיים יותר משנתיים ונמצא שלעולם הוא ערלה וברדב"ז האריך לבסס שיטתו, אך בסוף דבריו כתב דאחר שעלה לארץ ישראל ראה שכולם נוהגים בו היתר ואין פוצה פה ומצפצף "ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הלכך ירק הוא", ולכאורה פלא עצום הוא לחדש כלל חדש בגדר פרי וירק עפ"י התבוננות בטבע, בדבר שאין לו מקור ושורש בדברי חז"ל.

אך כבר כתב החזון איש (ערלה סי' י"ב אות ג') ע"פ דברי הירושלמי בכלאים סוף פ"ה (כ"ז ע"ב) "הצלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם ואינו כלאים בזרעים בית הלל אומרים אינו כלאים לא בכרם ולא בזרעים הכל מודין שהוא חייב בערלה תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק התיבון, הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו, כאן בודאי כאן בספק", והגר"א ביאר כונתם דכל הסימנים לא ניתנו אלא להכריע במקום ספק אבל כשפשוט הדבר שמדובר בירק אין צריך סימן, הרי דמלבד הגדרים שמצינו בסוגיות הנ"ל, יש סימנים טבעיים מובהקים להבחין בין פרי לירק, וכתב החזון איש דכל שיש בו שכבות שכבות של עלים זה על זה כמו הכרוב והחסה והבצל וכדו' ירק הוא עי"ש, וכך י"ל גם לגבי מה שחידש הרדב"ז דכל שמוציא פריו בשנה שזורעין אותו הוי ירק.

ועוד חידש החזון איש שם דכל עץ שאינו נותן פרי יותר מג' שנים הוי ירק ואין בו דין ערלה וברכתו בפה"א, וכתב בזה לבאר מנהגנו דאין חוששין לערלה בחצילים דכיון דעצו אינו נותן פרי יותר מג' שנים הוי ירק.

והנה לכאורה סברא זו גדולה לענין דין ערלה, דלא מסתבר דהתורה אסרה פרי באופן מוחלט בדין ערלה ומשו"כ פרי שאינו גדל ע"ג עץ יותר מג' שנים אינו בכלל דין ערלה, ובאמת כך משמע פשטי' דקרא (ויקרא י"ט כ"ג – כ"ה) "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם", הרי לן דבפרשה זו נאמר וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים – ובשנה הרביעית – ובשנה החמישית, וכבר כתב הרדב"ז שם דכל שאין לו רבעי אין לו ערלה, ומסתבר עוד דכל שאין אתה קורא בו "ובשנה החמישית" אין אתה קורא בו "וערלתם ערלתו", ודו"ק.

אך לכאורה חידוש הוא לומר דפירות אלה יש להם דין ירק אף לענין ברכת בפה"א כיון דמ"מ יש בהם כל סימני הפרי, אך כנראה דעת החזו"א דאין לחלק בין דין לדין והא בהא תליא וכל שאינו פרי לגבי ערלה אינו פרי גם לגבי ברכת הפירות כנ"ל ודו"ק בזה.

והברכי יוסף ביו"ד סימן רצ"ד כתב בשם מהר"ם אלשיך לחדש עוד דאף עץ שנותן פרי כמה שנים אם טיב הפירות פוחת והולך משנה לשנה הוי כאילו "ליתיה לגווזא ומפיק פרי" והוי ירק ולא פרי, וכתב להתיר חצילים מחשש ערלה מטעם זה, (וסברא זה תקפה גם לגבי פרי הפפאיה כידוע).

עוד כתב בלקט הקמח והביאו בשו"ת רב פעלים ח"ב סימן ל' דאין דין ערלה בחצילים משום שגזעו חלול ולא מוצק, וסברא זו תקפה גם לגבי בננות שאין גזעם דחוס ומוצק כרוב העצים אלא כעין עלים דבוקים זו ע"ג זו עי"ש.

ועיין בדברי מלכיאל ח"ה סימן קמ"ה דכל שיח שהוא נמוך למטה מג' טפחים אף אם גזעו מתקיים משנה לשנה הוי כירק עיין בדבריו.

והנה לא רציתי להאריך בכל אחד בסברות אלה פרטיהן ודקדוקיהן, אלא כרוכל באתי למנות שבחן ולבאר דמלבד עיקרי הכללים והסימנים שמצינו בסוגיות הש"ס, חידשו עוד הפוסקים והאחרונים כו"כ חידושים והגדרות, ובית אב לכולם דברי הירושלמי הנ"ל וכפי שביאר החזו"א בכונת דבריהם.

ה

דין בננות

הנה כתב בשו"ע סי' ר"ג ס"ב "על התותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה, הגה, דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכים עליו בפה"א" (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים). ובסעיף ג' שם כתב השו"ע "על המאוזי"ש בורא פרי האדמה". ולכאורה דברי הרמ"א תמוהים שהרי בברכות מ' ע"א כתבו התוס' דלפי"ד הגמ' דכל ד"כי שקלת לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק מברך בפה"ע" יש לברך בפה"ע על תותים כיון שהעץ שלהם קיים משנה לשנה, אלא שהביאו בשם רבינו מנחם דמברך בפה"א ע"פ הירושלמי, הרי דעץ התותים אכן קיים משנה לשנה וא"כ איך כתב הרמ"א דעץ התותים כלה לגמרי בחורף, וגם מה שכתב דאין עליו יוצא מן העץ אלא מן השרשים אינו נכון שהרי מדובר בתותים הגדלים בסנה ופשוט דהסנה הוא אטד ושיח הדומה ממש לעץ קטן ויש בו גזע וענפים.

ומשו"כ נראה ברור מה שכתב בבאר הגולה, דבטעות נכתבה הג"ה זו בסעיף ג' ומקומה הנכון בסעיף ג' שם כתב המחבר דעל בננות (מאוזי"ש בלשון ערבי) מברכין בפה"א ואכן בעץ הבננה הגזע מתנוון ומתפורר כל עונה ובמקומו צומח גזע אחר, וגם אין לגזע ענפים אלא אשכולות הבננות יוצאים מן הגזע בעצמו, ועצם הגזע אינו מוצק לגמרי אלא כעין עלים הדבוקים זב"ז וכנראה שהרמ"א נקט דהוי כאילו עליו יוצאים מן השרשים, אך מ"מ אין דברי הרמ"א מתאימים לתותים הגדלים בסנה כמבואר. ודברי הפוסקים האחרונים, שו"ע הרב בס"א, המשנ"ב, והכה"ח וכו' שלא עמדו על זה נפלאו מבינתי. (וגם מש"כ הב"ח דעץ התות כלה בחורף לגמרי ומן השורש יוצא עץ אחר לא ידענו מציאות זו).

והנה בין לדברי הבאר הגולה ובין מדברי המשנ"ב ס"ק ד' מבואר שהסיבה שמברכין בפה"א על בננות אינו אלא משום דנקטינן כשיטת הגאונים דבכל שהגזע מתחלף בכל שנה מברכין עליו בפה"א, אבל לשיטת הרא"ש שתלוי בשורש באמת יש לברך על בננות בפה"ע, ובאמת כתב הב"ח דמכיון שנחלקו הראשונים בשאלה זו יש לברך בפה"א לאפוקי נפשין מפלוגתא עי"ש.

ולפי"ז כתבו פוסקים רבים בזמנינו דאם בירך בפה"ע על בננות בדיעבד יצא יד"ח ואינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל.

ולענ"ד זה תמוה, דא"כ למה לא נהגו להחמיר ולנהוג ערלה בבננות והלא ספק ערלה בארץ ישראל אסור ואיך נקל ראש בספיקא דאורייתא, וכבר נתבאר לעיל דאין לחלק בין דיני ברכות לדין ערלה ואם מין זה הוא ספק פרי ספק ירק יש להחמיר בו גם לענין ערלה.

ומשו"כ צ"ל דבאמת נקטינן דלא משום ספק מברכינן בפה"א אלא הכרעה גמורה יש כאן דפרי האדמה הוא וברכתו בפה"א, ואם משום שנפסקה הלכה כשיטת הגאונים ולא כשיטת הרא"ש (ואף הב"ח חזר וכתב שם שהביא ראיה בגווזא זה הענפים ולא השורש וכשיטת הגאונים), או משום טעמים אחרים שכתבו הרדב"ז והחזו"א כמבואר, ואם בירך בפה"ע על בננה לא יצא יד"ח.