פסח שני (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומררים יאכלהו (ט' י"א).

 

הנה שנינו (פסחים צ"ג ע"א) "ת"ר חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר"ח בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני, ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני, במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה רבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא". וברש"י ד"ה תשלומין כתב "ומאן דלא איחזי בראשון לא מחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני".

והנה נחלקו הצל"ח והרש"ש בשיטת רש"י אליבא דרבי אם הזיד בראשון והקריב את השני אם חייב כרת, לדעת הצל"ח חייב שהרי כתב דהרמב"ם בפ"ה ה"ב שכתב דפטור מכרת אם הביא פ"ש חולק על רש"י אף דהרמב"ם הרי פסק שם כרבי, הרי שהבין דלדעת רש"י אף לרבי אין השני פוטר כרת דראשון, אך בהגהות הרש"ש כתב דאפשר דרק לר' נתן דהוי תשלומין ולא תקנתא חייב כרת על הראשון אף אם עשה שני, אבל לרבי אפשר דשני מתקן את הראשון ופוטרו מכרת.

והנה המחלוקת שבין הצל"ח והרש"ש, משנה ראשונה ומשנה אחרונה היא במשנת הרמב"ם דבהלכות קרבן פסח שם כתב דפטור וכמ"ש הצל"ח אך בסהמ"צ מ"ע נ"ז כתב דחייב, וכבר כתב הר"א בן הרמב"ם שהרמב"ם חזר בו משיטתו בסהמ"צ ועיקר דעתו כמ"ש בהל' ק"פ, ומ"מ מבואר מסקנת הרמב"ם דלרבי פטור מכרת כשהביא פ"ש, אך באמת צ"ב דכיון דרגל בפנ"ע הוא ולא תשלומין למה יפטר מכרת ע"י פסח שני.

ונראה דהנה אף לרבי דרגל בפנ"ע הוא ברור שיש בו גדר יסודי של תשלומין, דהלא לא ניתן פסח שני אלא למי שלא עשה פסח בראשון הרי דתשלומין הוא לראשון, אלא שיש שני דינים ושני גדרים בתשלומין, יש תשלומין לאחר שעבר זמן המצוה כגון תשלומין כל ז' דחגיגה, ותשלומי תפלה לאחר שעבר זמנה, ובהן מי שהיה פטור בעיקר הזמן פטור מן התשלומין, ויש תשלומין דאף שבכל מהות ענינם תשלומין הם, אבל יש להם זמן בפנ"ע וחיוב עצמי, ובהם אף מי שהיה פטור בעיקר הזמן התשלומין מחייבתו, דוגמא לדבר מה שכתב הרוקח בהלכות לולב דמילה שלא בזמנה הוי תשלומין ליום השמיני, והרי פשוט כביעתא בכותחא דאף מי שהיה פטור מלמול את בנו ביום השמיני כגון במקום סכנה חייב למולו שלא בזמנו, וביאור הדבר דאף לאחר שמונה ימים אכתי זמן מילה הוא, ובכל יום ויום חל עליו חיוב מחדש, אף דעיקר זמנה ביום השמיני ושלא בזמנה הוי תשלומין ליום זה.

ובכך נחלקו ר' יוחנן ור' אושעיא (חגיגה ט' ע"א) לגבי מי שלא הביא חגיגה שיש לו תשלומין כל שבעה, דלר' יוחנן כולהו תשלומין דראשון הם, ומי שהיה חיגר בראשון אין לו תשלומין "כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני", ולר' אושעיא כולה הוי תשלומין זה לזה" וברש"י שם כתב "אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו", ומשו"כ אף מי שהיה פטור ביום הראשון משלים כל ז', ודברי רש"י קילורין לעינים בביאור שיטת ר' אושעיא דאף שמדובר בימי תשלומין חיובם תלוי בו בעצמו, כמבואר.

ובכך נחלקו רבי ורבי נתן דלר"נ פסח שני הוי תשלומין לפסח ראשון כעין כל ז' לחגיגה לר' יוחנן, וגר שנתגייר בין שני הפסחים אינו עושה את השני, ולרבי אף דודאי פסח שני תשלומין הוא, גדרו כתשלומי כל ז' לר' אושעיא וחיובו תלוי בו בעצמו.

וכיון שנתברר דאף לרבי פסח שני תשלומין לפסח ראשון הוא, יש להבין את ההו"א והמסקנה של הרמב"ם, דבסהמ"צ נקט דהוי כרגל בפני עצמו ממש ואף אם הקריב פסח שני אינו נפטר מכרת שנתחייב כבר על ביטול פסח ראשון במזיד, דאין רגל זה מתקן רגל אחר אך לאחר שחזר בו נקט דבודאי נפטר דהלא זה כל יסוד גדר התשלומין שהשני משלים את הראשון וע"י השלמתו נחשב כאילו עשה את הראשון ונפטר מידי חיובו.

אך שיטת רש"י בר' נתן צ"ע לפי"ז דהלא שני תשלומין דראשון הוא ואעפ"כ לאו תקנתא הוא ואינו נפטר מידי כרת ע"י הקרבת השני, וצ"ל דכיון דלא תקנתא דראשון הוא, אין התשלומין פוטר מן העונש אלא דמ"מ מצווה הוא להשלים חיובו אף שהשלמה זו לא תועיל לפוטרו מעונשו ביד"ש, וכעין גדר לאו הניתק לעשה, דאף דעשה תיקונו של לאו הוא אינו נפטר בכך מידי עונש ביד"ש. (ובגוף ההבנה דאין לוקין על לאו הנל"ע משום דהעשה עומד במקום העונש ומנתקו, דנתי במק"א בלשון הגמ' בפסחים צ"ה ע"א "ל"ת שניתק לעשה ול"ת גמור" ומשמע דהטעם שאין לוקין על להנל"ע אינו אלא משום דלא הוי לאו גמור אלא מעין מצות עשה שאין לוקין עליו ואכמ"ל). וכעי"ז שיטת הרמב"ם בסהמ"צ אליבא דרבי ודו"ק.

ב

והנה כל מוני המצוות מנו פסח שני כמצוה בפני עצמה ולא כחלק ממצות קרבן פסח הכללית, אלא שנחלקו אם נמנה כמצוה אחת או כשתי מצוות.

הרמב"ם בסהמ"צ מצ"ע נ"ו – נ"ז מנה פסח שני כשתי מצוות, הקרבת הקרבן לחוד ואכילת בשרו לחוד, כדרך שמנה שתי מצוות אלה בפסח ראשון, וכך גם בספר החינוך שהלך בעקבותיו כדרכו בקודש במצוה ש"פ – שפ"א, ומאידך מצינו ברס"ג ח"א סי' נ"ז שמנה מצוה אחת בפסח שני כשם שמנה מצוה א' בפסח ראשון, ולשיטתו ההקרבה והאכילה מצוה אחת הן ואין האכילה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי המצוה.

אך בשיטת הבה"ג צריך עיון גדול דבפסח ראשון מנה שתי מצוות הקרבה לחוד ואכילה לחוד במצוה ע"ט ומצוה פ"א, ומאידך גיסא לא מנה בפסח שני אלא מצוה אחת במנין הפרשיות המסורין לציבור מצוה ל' ולא ידענו מה פשר דבר ומה ראה לחלק בין זה לזה.

ונראה בזה בהקדם לשונו הזהב של הרמב"ם שם בסהמ"צ "ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשורש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה. ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חילקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי שנאמר בעצמו ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו, ובגמרא פסחים (צ"ג ע"א) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטר על השני ר' חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שניהם, ושאל התלמוד במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ורבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא .... וכן כשהזיד בראשון והקריב השני הוא חייב לרבי לפי שאין לדעתו השני תשלומין דראשון וההלכה בזה כולו כרבי".

הרי לן מדברי הרמב"ם דרק משום דהלכה כרבי דרגל בפני עצמו היא הוי נמי מצוה בפני עצמה, אבל לאידך תנאי דאין השני אלא תשלומין דראשון אכן הוי מצוה אחת שיש בה שני זמנים (וכמילה בזמנה ושלב"ז דהוי מצוה אחת), אמנם בסוף דבריו כתב הרמב"ם לחדש דלרבי אף אם הקריב בשני חייב כרת על הראשון, ויש לעיין בדבריו האם רק משום הא נחשב מצוה בפנ"ע או שמא לאו דוקא משום כך, ולא כתב אלא לרווחא דמילתא דלרבי דהוי רגל בפנ"ע ה"ה דחייב כרת על הראשון אף אם הקריב בשני, אך אף אם לא היה חייב, מ"מ הוי מצוה בפנ"ע כיון דהוי רגל בפנ"ע, והמצוה והרגל כרוכים ירדו מן השמים.

ונראה ברור דלאו דוקא משום שאין הפסח שני פוטרו מכרת הוי מצוה בפנ"ע, אלא משום דהוי רגל בפנ"ע שהרי הרמב"ם חזר בו מחידוש זה בהל' קרבן פסח כנ"ל ומ"מ כתב שם בה"א דהוי מצוה בפני עצמה, ועוד דהרי ברור שלא חזר בו הרמב"ם מהכללת מצות פסח שני במנין התרי"ג דא"כ היה חוזר להשלים את מנין המצוות, וע"כ דלא הא בהא תליא.

ומ"מ מבואר דרק משום דהוי רגל בפנ"ע הוי נמי מצוה בפנ"ע כמבואר, אמנם לכאורה צ"ב דהלא כבר ביארנו לעיל דאף לרבי הוי שני תשלומין דראשון, ומהאי טעמא נפטר מכרת כאשר הקריב את השני, וא"כ יש לתמוה דאטו לר' אושעיא דכל יום ויום הוי תשלומין לחבירו הוי תשלומי החגיגה כל ז' מצוה בפני עצמה.

ומצאתי בביאור הגרי"פ פרלא לסהמ"צ להרס"ג מ"ע נ"ז שהביא שאלה זו בשם הג"ר דניאל הבבלי ששאל את הר"א בן הרמב"ם ותמה שם הגרי"פ על תשובת הר"א בהר"מ עי"ש.

ונראה בזה דשאני פסח שני מתשלומי כל ז' דחגיגה, משום דפסח שני רגל בפנ"ע הוא, ובתשלומי כל ז' לא אמרו לשון זה "רגל בפנ"ע", ובאמת צ"ב בשיטת רבי דפ"ש רגל בפנ"ע הוא, והלא אינו יו"ט כלל ואין בו לא איסור מלאכה ולא קידושא ואבדלתא ומה רגל יש בו, אך באמת משמעות רגל אינו אלא זמן כהא דכתיב "מדוע הכיתך את אתונך זה שלש רגלים" (במדבר כ"ב כ"ח), דרגל זמן הוא וכשאמרו פסח שני רגל בפנ"ע, כונתם דפסח שני מתחייב ע"י זמנו המסויים, ומ"מ אמרו דפסח שני "רגל בפני עצמו הוא" הרי דלא רק מצוה בפנ"ע יש כאן אלא זמן בפנ"ע המחייבתו להקריב קרבן, וכשם שי"ד בניסן הוא זמן פ"ר כך י"ד באייר הוא זמן פ"ש, ולא כתשלומי כל ז' שהן תשלומי קרבן חגיגה שעבר זמנה, ואף לר' אושעיא דכל ז' הוי תשלומין זה לזה וכבר נתבאר לעיל מדברי רש"י שכל יום הוי חיוב מחמת עצמו מ"מ לא אמרו בהם דהוי רגל בפנ"ע אלא גדרן תשלומין בלבד.

ועיין ברמב"ן סוכה מ"ח ע"א שהאריך בשיטות הראשונים בענין מה שאמרו שמיני רגל בפני עצמו הוא וכתב "ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני רגל בפני עצמו הוא כמאמרם בפסחים (צ"ג ע"א) שני רגל בפני עצמו הוא וכו', ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא, ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא חייב כרת ולמאן דאמר תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתיים למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא חייב לעשות פסח שני למאן דאמר תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני, וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטעונין הרגלים ראיה חגיגה ושמחה"

וחידוש גדול יש בדבריו דגדר פ"ש דהוי רגל בפנ"ע כגדר שמיני עצרת דהוי רגל בפנ"ע, וכשם ששמיני הוי רגל בפנ"ע לקרבנותיו כך גם פ"ש הוי רגל בפנ"ע לקרבנו דהיינו פ"ש, וניחא לפי"ז דהוי מצוה בפנ"ע ולא חלק ממצות קרבן פסח.

ונראה לפי"ז ביאור שיטת הבה"ג ויסוד הבנתו, דלגבי מצות הקרבן אין ראוי למנות את פסח שני כמצוה בפנ"ע שהרי קרבן פסח הוא בכל פרטיו ודקדוקיו ותשלומין דראשון הוא ומי שהקריב בראשון פטור מפ"ש, ואף אם הזיד בראשון ונתחייב כרת נפטר אם הקריב בשני, הרי דמבחינת הקרבן אין ראוי למנותו כמצוה בפנ"ע, אלא שהרגל מצוה בפנ"ע הוא, ואף שרגל זה אין בו כל משמעות וכל הלכה מלבד קרבן פסח שני מ"מ הוי רגל בפני עצמו (ולא כתשלומי כל ז') ומשו"כ הוי מצוה אחת דהיינו עשיית הרגל שמכחה מתחייב בפסח שני, ודו"ק בזה.