לפני עור לא תתן מכשול (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


א

ב' גדרים ביסוד הלאו


"ולפני עור לא תתן מכשול " (י"ט י"ד).

 

כתב החינוך במצוה רל"ב "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה" ובמנ"ח תמה על המבואר בלשונו דאין איסור אלא בהכשלת בני ישראל ולא בהכשלת נכרי והלא מבואר להדיא בעבו"ז ו' ע"ב מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לבני נח וכו' ולא מסתבר לחלק בין מכשילו בעצה רעה או שמכשילו באיסור, ומתוך כך הסיק דאסור להשיא עצה רעה לנכרי משום לפנ"ע, ובאמת מצינו גם בלשון הרמב"ם לחלק בין ישראל לעכו"ם בזה כמבואר בלשונו בסהמ"צ ל"ת רצ"ט "הזהיר מהכשיל קצתנו" וכו' הרי דאין איסור אלא להכשיל את ישראל, ובודאי צריך ישוב לקושית המנ"ח.

ונראה בזה פשוט לפי מה שכתבו האחרונים דבאמת יש שני גדרים שונים ביסודן בלאו דלפנ"ע, גדר א' שהוא בין אדם לחבירו וכשאר משפטי התורה שיסודן מניעת הצער והנזק מחבירו וממונו, וזה האיסור להשיא לחבירו עצה רעה וכדו' בשאר עניני הרשות, וגדר שני שיסודו בין אדם למקום והוא האיסור להכשיל את חבירו בדבר עבירה ויסוד איסור זה בין אדם למקום הוא דכשם שנצטוה האדם שלא לעשות את הרע בעיני ה' כך נצטווה שלא להכשיל אחרים בעשיית הרע ושלא יחטא אחר על ידו, וכך קיבלו חז"ל או הבינו בעומק דע"ק דלאו זה מתפרש בשני גדרים שונים, (ויסוד זה ידוע ונתבאר באריכות באחיעזר ח"ג סימן ס"ה אות ט' וסי' פ"א וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם יו"ד סי' רל"ה ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' ע"ז וגם החזו"א רמז לגדר זה דלפנ"ע בין אדם למקום ביו"ד ס"ב אות ז' עי"ש).

ובד"ז יש פשר למש"כ הרמב"ם בשורש ט' בהקדמת סהמ"צ דאין לוקין על לפנ"ע משום דהוי לאו שבכללות מפני שהוא כולל, ולכאורה זה תמוה דכיון דמהות הלאו אחת היא שלא להכשיל את חבירו אלא שהמכשולות רבים ומשונים הם אין זה לאו שבכללות, וכי נאמר שלא תגזול לאו שבכללות הוא כיון שאסור לגזול קרקע ומטלטלין וכסף ושו"כ וכדו', ולהנ"ל נראה דהוי לאו שבכללות כיון שהוא כולל שני ענינים שונים ביסודן זמ"ז. אך באמת אין זה נכון דהרמב"ם כתב שם דהוי לאו שבכללות כיון שכולל ענינים רבים ודו"ק. ועוד הוי אמינא לפי המהלך הידוע של כמה אחרונים דלפנ"ע הוי כסניף לכל לאו ולאו דמשו"כ הוי כולל ענינים רבים, אך כבר נתבאר לקמן אות ב' את הנלענ"ד דדרך זו רחוקה היא ובאמת נראה דסברי דאף דשורש הלאו וענינו אחד הוא מ"מ כיון שעניניו שונים ומשונים דהיינו אבן בדרכו של עור עצה רעה הכשלה בחטא וכדו' חשיב לאו שבכללות ודו"ק.

והנה נחלקו הראשונים אם יש לפנ"ע באיסור דרבנן דהרמב"ן בעבו"ז כ"ב ע"א והריטב"א בריש מו"ק סברו דבאיסור דרבנן ליכא לפנ"ע כלל ור"ת ס"ל בתוס' בעבו"ז שם דמלאכת חול המועד דאסור מדרבנן יש בה לפני עור, אך בחידושי הר"ן שם כתב דאף לשיטתו ליכא אלא לפנ"ע מדרבנן. ובשו"ע או"ח סי' קס"ג סעיף ב' ברמ"א משמע דלהלכה קי"ל דאף באיסור דרבנן יש לפנ"ע דמבואר שם דהנותן פת למי שלא נטל ידיו עובר בלפנ"ע אף דנט"י מדרבנן ובפמ"ג שם כתב דהוי לפנ"ע דרבנן וכ"כ השד"ח בשו"ת דברי חכמים סי' ל"ו דהנותן איד"ר לחבירו אינו עובר מה"ת דאי אפשר דהאוכל עובר באיד"ר והמושיט לו עובר מה"ת עי"ש. וקשה דלמה לא יהא בו איסור דאורייתא דלא גרע מעצה רעה וכבר תמה בזה במנ"ח במצוה רל"ב ובמצוה שכ"ג עי"ש.

וצריך לומר בדרכו של האחיעזר שם דאם מכשילו באיסור דרבנן בשוגג באמת עובר המכשיל באיסור תורה דבודאי לא גרע איסור דרבנן מעצה רעה, אך כשהנכשל אינו שוגג אלא מזיד אין גדר לפנ"ע בין אדם לחבירו אלא גדר איסור בין אדם למקום דאסור לו להביא אחרים לידי עבירה בזה נחלקו הראשונים אם איד"ר הוי בכלל מכשול וז"פ וברור.

ולפי"ז מילתא בטעמא היא דאין איסור להשיא עצה רעה אלא לישראל ככל המצוות שבין אדם לחבירו וגם למה דקיי"ל גזל עכו"ם אסור מה"ת אין זה אלא משום גזה"כ כמבואר וזה כונת הרש"ל שהביא שם המנ"ח דהתורה לישראל ניתנה דכל המצוות שבין אדם לחבירו לתיקון החברה אין בהם איסור אלא שלא להרע ולהזיק לישראל, אבל בלפנ"ע שבין אדם למקום פשוט שיש איסור אף בהכשלת הגוי דכיון שנצטוו ב"נ על ז' מצוות הרי שרצונו ית"ש שלא יעברו בעבירות אלו ומצוה הישראל שלא יעשה הרע בעיני ה' על ידו ופשוט.


ב

אם לפנ"ע איסור עצמי הוא או כסניף של כל חטא וחטא

 

וידועים דברי הגרש"ק בשו"ת אמונת שמואל סי' י"ד דמי שאינו בר חיובא בעבירה מסוימת אין עליו לאו דלפנ"ע כשהוא מכשיל בו אחרים, (וגם הפלתי בסי' כ"ז סק"ב רמז לסברא זו וביאר בזה למה נקטו חז"ל תרי גווני דיין לנזיר ואבמ"ה לב"נ, דהו"א דבכוס יין לנזיר ליכא איסורא כיון שהוא אינו נזיר ומותר ביין, אך הפלתי לא ביאר למה אסור באמת ואפשר דמ"מ נחשב בר חיובא כיון שיכול לקבל על עצמו נזירות וצ"ע, עי"ש). ותמהו עליו דמה לן אם המכשיל בר חיוב כיון שאצל הנכשל הרי הוא מכשול, ואף אם גדר זה דלפנ"ע בין אדם למקום הוא וענינו שלא יעשה אדם חטא על ידו עדיין צ"ב בדבריו דאף אם הוא אינו ב"ח בלאו זה מ"מ אסור לו להכשיל בו אחרים שהם חייבים בו.

וביאור ד"ז נראה ע"פ מה שיש לחקור בלאו זה אם מילתא באנפי נפשיה הוא וגדר עצמאי יש בו דאסור לאדם להכשיל אחרים בחטא או שמא כסניף הוא לכל חטא וחטא וכאחד מחלקי העבירה הוא דמלבד האיסור שעל האדם לעשות מעשה נצטוה גם שלא יעשו אחרים דבר זה על ידו. וכעין זה ביאר רעק"א בהגהות לאו"ח סי' רע"א גדר הערבות דרק במצוה שהוא מצווה בה ערב הוא גם על אחרים שיקיימוהו, וביאר בדרך זו את דברי הרא"ש בברכות כ' ע"ב דאם נשים פטורות מבהמ"ז מה"ת אין הם בכלל ערבות עליה ונחלק בזה עם הדגול מרבבה שם והדברים ידועים, וכעי"ז מצינו בטור יו"ד שע"ג שכתב דכהן מצווה שלא לטמאות כהן קטן ומשמע דישראל אינו מוזהר בכך ובגור אריה למהר"ל פרשת אמור נתחבט בדבריו. ובאמת ג' דינים אלו, לאו דלפני עור, האיסור לספות איסור לקטן ודין הערבות אף דג' דינים שונים הם, יש בהם צד דמיון בשורש ענינם ובכולם מצינו שהאדם מחוייב ומצווה במצוות זולתו, ובכולם מצינו סברא זו דרק המצווה בעצמו מצווה על זולתו כמבואר, ויסוד הדבר נראה כמבואר דבכל אלו י"ל דהוי כענף של עצם המצוה דמלבד שהוא מצווה בעצמו מצווה הוא גם על מצות אחרים כנ"ל.

ונראה לכאורה שנחלקו בשאלה זו הר"ן והמאור בסנהדרין ע"ד ע"ב, דשיטת בעה"מ דלפנ"ע דעבו"ז יהרג ואל יעבור דהוי בכלל אביזרייהו דעבו"ז והר"ן ס"ל דאין לפנ"ע דעבו"ז ביהרג ואל יעבור, ומסתבר דדעת המאור דלפנ"ע יש בו לתא דאיסור שבו הוא מכשיל אחרים והר"ן ס"ל דאין בלפנ"ע גדרי החטא שבו הוא מכשיל את חבירו אלא גדר עצמי הוא וכנ"ל.

ואפשר דהר"ן לשיטתו בשבת ג' ע"א דהתוס' הקשו שם במה שאמרו דפשט העני את ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכו הוי פטור ומותר, והלא בעה"ב עובר בלפנ"ע ותירצו דמיירי בעני נכרי, והר"ן תי' דפטור ומותר מאיסורי שבת קאמר, וכתב רעק"א שם דנפ"מ לענין שאינו נעשה מומר לכל התורה, הרי דעת הר"ן דאינו נעשה מומר לכה"ת ע"י לפנ"ע דמלאכות שבת כשיטתו דאין בלאו דלפנ"ע גדר החטא שבו הוא מכשיל חבירו.

(אמנם אין הכרח דנחלקו בגדר דלפני עור ואפשר דיסוד פלוגתתן בגדר אבוזרייהו וכמו שביארתי דבריהם במנחת אשר לפסחים סי' כ"ז אות א' עי"ש ודו"ק).

ובשבת ד' ע"א הקשו בתוס' במ"ש וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ממה שהתירו לחבר לעשר שלא מן המוקף על פירות טבל שנתן לע"ה ותירצו דשאני התם שעם הארץ בא לחטא ע"י החבר, ובמאירי כתב "תירצו חכמי הצרפתים שלא נאסר שם אלא מפני שאם יחטא ע"ה נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו, וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אילו חטא ע"ה נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה" וצ"ע מה הוסיפו חכמי הדורות על חכמי הצרפתים ולכאורה דבר אחד אמרו, ונראה לכאורה שחכמי הצרפתים נקטו כשיטת הר"ן דאף שהוא גורם לע"ה להכשל אין לו חלק בעבירה אלא איסור בעלמא הוא שגרם לו לחטוא וחכמי הדורות חידשו דיש לו חלק בעבירה וכשיטת בעה"מ הנ"ל.

וזה נראה ביאור דעת האמונת שמואל דאין איסור לפנ"ע אלא בעבירה שהוא בר חיוב בו דס"ל כשיטת בעה"מ דלפנ"ע כענף מגוף החטא הוא ואם אינו מצווה בשורשו גם בענפים אין לו חלק ונחלה ודו"ק בכ"ז.

אמנם אף שנתברר דמצינו כגדר זה בהני ג' עניני ודאי שאינם תלוים זה בזה ואף אם נניח כדברי רעק"א בערבות והטור בטו"כ אין הכרח בדברי הגרש"ק לגבי לפני עור ובאמת דבריו דברי חידוש הם דבלפני עור דהוי לאו בפנ"ע לכאורה מסתבר טפי דהוי גדר עצמי ולא כסניף וענף לשאר איסורי תורה, אך מ"מ זה דעת האמונת שמואל וכעין סברת רעק"א בערבות והטור בא"כ ודברי הטור בהא דאסור לטמאות כהן קטן כנ"ל.

 

ג

לפנ"ע בשוגג

כתב המנ"ח בקומץ המנחה מצוה רל"ב דהמכשיל חבירו בעבירה והנכשל שוגג הוא, לא עבר אלפנ"ע כיון דשוגג הוא והוי ליה כאילו לא עשה דבר, ובמכשיל גוי בכה"ג לא עבר בכלום והמכשיל ישראל שעבר בשוגג עובר "בלא תאכילום" ולא בלפנ"ע עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים מאוד מגמרא וסברא, דהלא פשוט הוא דגם שוגג חוטא הוא שהרי צריך כפרה ואין כפרה ללא חטא ובשער הגמול להרמב"ן ביאר דשוגג חוטא הוא וצריך כפרה משום שהיה לו ללמוד, וכיון שחוטא הוא נראה פשוט דהוי מכשול, ויש להביא ראיה שלא כדבריו גם מדברי התוס' בעבו"ז ו' ע"ב שכתבו דמשו"ה נקטו כוס יין לנזיר משום דלא בדיל מיניה ושמא ישכח שהוא נזיר אבל בשאר איסורים אין לחוש שיעבור עליהם במזיד, ומבואר מדבריהם דעיקר החשש בכוס יין לנזיר הוא שמא ישכח וישתה ויכשל בחטא הרי דאף בשוגג שייך לפנ"ע, וכך נראה גם מדבריהם בשבת ג' ע"א שהקשו דלמה פטור ומותר הלא עובר בלפנ"ע ומסתמא מיירי בשוגג כמו שאמרו שם "פטורי דאתי לידי חיוב חטאת", הרי דגם המכשיל את חבירו השוגג עובר בלפנ"ע, וגם בעיני הלח"מ פשוט היה דאף בשוגג שייך לפנ"ע כמבואר בדבריו בפ"ב ממלוה ולוה הלכה ז' בהא דב"מ ע"ה ע"ב דאסור להלוות בלי עדים דעובר על לפנ"ע דאין צריך לחשוש שהלוה יזיד ולא ישלם אלא שמא ישכח, הרי דפשוט לו דגם בשוגג עובר בלפנ"ע.

וביותר קשה בעיני כיצד עלה על דעתו של המנ"ח דבשוגג אינו עובר והלא גמ' ערוכה היא ביומא פ"ו ע"ב דשוגג הוי מכשול דהקשו עה"כ "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" קרי ליה עון דמשמע מזיד וקרי ליה מכשול דמשמע שוגג עי"ש, הרי דמכשול משמע שוגג, וא"כ פשוט לכאורה דאף שוגג בכלל לפנ"ע לא תתן מכשול (ובש"ך יו"ד קנ"א ס"ק ו' משמע דאין לפנ"ע דרבנן (בחד עבר הנהר, דהיינו איסור מסייע) אלא במכשילו בשוגג אבל אם הנכשל הוא מזיד אין בזה איסור ועי"ש בדגול מרבבה, אך בכמ"ק מבואר דאף במזיד יש איסור מסייע וכך מבואר גם ברמב"ם פרק י"ב מרוצח הי"ד דהמסייע לגזלן עובר בלפני עור עי"ש ודו"ק).

ומגודל התמיה נראה שאין כונת המנ"ח לשוגג הצריך כפרה אלא לשוגג הקרוב לאונס הפטור אף מחטאת דהנותן לחבירו לאכול אין המקבל צריך לחשוש שמא האכילו נבילה ולא בעי לאסוקי דעתיה שמאכל איסור הוא והוי כאונס משא"כ בכל הני דלעיל הוי קרוב לפשיעה כשכחה, אך עדיין צ"ע מדברי התוס' בבכורות כ"א ע"ב ד"ה התם שכתבו דמוכר בהמה לחבירו לשחיטה ושחט אותו בו ביום עובר בלפני עור ולכאורה פשוט דלוקח לא בעי לאסוקי דעתיה, וקצת יש לחלק בין איסור דאותו ואת בנו דיותר יש לו ללוקח לחשוש מלחשוש שמאכילו איסור, וצ"ע בזה.

 

ד

כשלא נעשה עבירה בסוף

והנה נחלקו האחרונים אם בסוף לא נכשל חבירו אם עובר. בשו"ת פני יהושע חו"מ ט' כתב דאינו עובר וכ"כ החזו"א שם וביד מלאכי ואחיעזר שם כתבו דעובר עי"ש, ולכאורה יש להעיר מדברי התוס' בסנהדרין כ"ט ע"א שהקשו דכל מסית יפטור עצמו בטענת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ותירצו דמ"מ נצטווה בלאו שלא להסית (משא"כ נחש שלא נצטווה יכול היה לפטור עצמו בטענה זו כמבואר שם בגמ'), וכונתם דכיון דעבר בלאו והסית נתחייב אף אם חבירו לא עבד עבו"ז, ואת"ל דבלפנ"ע אינו עובר אא"כ חבירו נכשל בחטא יפטור עצמו בטענה זו דדברי מי שומעין כאשר הנכשל עובר במזיד וכמו שהקשו התוס' במסית. אך באמת נראה דלק"מ דמסית כל חטאו במה שהסית והדיח את חבירו לעבור על דברי הרב ובזה יש טענה בפיו דלא היה לו לשמוע לדברי התלמיד וכעין שאמרו בשליח לדבר עבירה דהיה לו לשמוע לדברי הרב ואם עבר אין זה משום הסתה שלו, אבל בלפנ"ע אין חטאו על שהסית חבירו לעבור אלא על שסיפק לידו את האיסור לעבור בו ואין זה ענין לסברת דברי מי שומעין, ודו"ק בזה כי נכון הוא.

אך לכאורה יש להוכיח מדברי הגמ' בקידושין ל"ב ע"א דהקשו ודלמא רתח וקעבר בלפני עור הרי דרק אם בסוף ירתח בנו ויעבור על כיבוד אב עובר אביו בלפני עור ואם לא יעבור הבן גם האב המכשילו לא עבר וכך מבואר בב"מ ע"ה ע"ב דרק אם הלוה לא ישלם בסוף עובר הלוה בלפנ"ע כשהלוהו בלא עדים הרי דליכא לאו לפנ"ע אלא כאשר בסופו של דבר נעשה חטא על ידו.

אך באמת יש לטעון דבאמת עובר האב גם אם הבן ינהג כשורה ולא באו בגמ' אלא לבאר למה עובר האב בלפנ"ע דלמא רתח הבן, וכן בב"מ ע"ה ע"א אך מ"מ מדברי הריטב"א במו"ק י"ז ע"א מבואר להדיא דאין המכשיל עובר אא"כ יכשל הנכשל בחטא, שכתב דלא נקטו חז"ל בנו הגדול אלא משום דמסתמא בנו הקטן לא ירתח אבל אם בנו הקטן אכן רתח ופגע בכבוד אביו האב עובר בלפנ"ע עי"ש.

ונראה בזה דכאשר יש הכשלה מוכחת כגון במושיט יין לנזיר ואבמ"ה לבן נח ונראה שהם מתכונים לאכול אפשר דעובר אף אם בסוף לא אכלו משום סיבה שנתחדשה ובכה"ג יש להסתפק כנ"ל, אבל כאשר אין מעשה ההכשלה ברור ומוכח כהני דקידושין וב"מ דיש רק חשש שאחרים יכשלו על ידו אבל אין עצם המעשה מתפרש כנתינת מכשול בודאי אינו עובר אלא אם כן נעשתה עבירה על ידו בסוף, ודו"ק בזה.


ה

לפנ"ע במחשבת עבירה

 

והנה יש לעיין אם מותר להלוות לחבירו בלא עדים כשהוא מכוון בלבו למחול לו אם בסוף לא ישלם דלכאורה אינו עובר בלפנ"ע כיון שהלוה לא יעבור בכלום גם אם לא ישלם, אך יש להוכיח דיש לפנ"ע אף במכשיל את חבירו במחשבת חטא בלבד דבקידושין ל"ב ע"א אמרו דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה לבדוק אם רתחן הוא והקשו דלמא רתח וקעבר בלפנ"ע ותירצו דמחיל ליקריה, וכתבו התוס' דצ"ל שהודיע לבנו שהוא מוחל על כבודו שלא יהא כמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה וממילא המכשילו במחשבת איסור עובר בלפנ"ע, אך מ"מ נראה דלפי דברי הלח"מ הנ"ל דכל החשש הוא שהלוה ישכח לשלם מותר ללותו בכונת מחילה דאם ישכח הלוה אין כאן לא עבירה ולא מחשבת עבירה, ודו"ק בכ"ז.

וראיתי במנחת שלמה בסי' ל"ה אות ד' שחידש שני דינים מכח דברי התוס' הנ"ל. א' מי שחבירו אוכל אצלו ולא בירר אם המאכל כשר כשהיה עליו לברר, דחייב המארח להודיעו שהאוכל כשר דאל"כ עובר בלפנ"ע דמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, ב' המתייחד עם אשה כשבעלה בעיר והיא אינה יודעת שבעלה בעיר צריך להודיע כדי שלא יעבור בלפנ"ע, עי"ש.

אמנם לענ"ד יש לחלק דרק במתכוין למעשה עבירה צריך כפרה על רצונו ומחשבתו וכהא דמתכוין לאכול בשר חזיר וכן בהא דקידושין ל"ב ע"א דקא רתח ופגע בכבוד אב והתכוין למעשה עבירה, אבל בחוסר זהירות בעלמא כגון שלא שאל על כשרות מאכלו אף דהוי פושע וצריך כפרה אם אכל איסור מ"מ אם באמת אכל היתר אפשר דאין צריך כפרה דהלא לא התכוין לעבירה אלא שלא נזהר כדבעי, וגם במה שחידש בדין יחוד יש לעיין אם ביחוד שאינו מעשה עבירה אלא מציאות מסויימת אמרינן גדר זה (וגם יש לדון במש"כ האח' אם באיסור דרבנן צריך בשוגג כפרה ואכמ"ל בכ"ז).


ו

לפנ"ע בשוא"ת

יש לעיין במי שחבירו נכשל על ידו בחטא אך הוא אינו עושה מעשה אלא שחבירו נכשל על ידו בגופו או בממונו ואין הוא מונע את חבירו מלחטוא אם עובר בלפנ"ע או שמא אין איסור לפנ"ע מה"ת אלא במעשה ולא בשוא"ת.

ובספק זה העיר הפמ"ג בסי' תמ"ג באשל אברהם ס"ק ה' אם מי שיש לחבירו חמץ תח"י עובר בלפנ"ע אם אינו מבערו והפמ"ג ציין לדברי המל"מ בפ"א מכלאים הלכה ו' שם פירש המל"מ את דברי הרמב"ם דיש לפנ"ע אף בשוא"ת מדכתב דאסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילני כלאים (והכסף משנה פירש דמיירי באומר לו והוי אמירה לעכו"ם) אך מדבריו שם בפ"ח ה"ב משמע דבאמת אין לפנ"ע אלא במעשה מדכתב ד"אסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו" ומשמע דאם הוא עשה כן מעצמו אין הישראל עובר, ועיין בשו"ת הרדב"ז סי' אלף תקס"ד שכתב בדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"א דמיירי במרמז לגוי לעשות כן ולא בעושה כן ממילא, וצ"ע עדיין בזה.

והנה בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות קמ"ד הקשה בעכו"ם הכופה את ישראל לעבור על א' ממצות התורה דלדעת הרא"ש מותר לו ליהרג ולא לעבור אף בשאר מצוות התורה שדינם יעבור ואל יהרג, דמ"מ הישראל עובר בלפני עור שמכשיל את הגוי באיסור רציחה ומשום כך יחוייב הישראל לעבור ולא ליהרג, ואם נאמר דבשוא"ת ליכא איסור דלפנ"ע לק"מ, אך אף אם נאמר דיש לפנ"ע אף בשוא"ת פשוט לענ"ד דכל קושיא זו תמוה, דבודאי אינו חייב לותר על זכותו לקדש שם שמים במעלות קדושים וטהורים כדי להציל רוצח שפל מפשעו וזפ"מ, ועיין לקמן אות ז' שביארנו דאף אינו מחוייב לותר על זכותו הממונית כדי שלא להכשיל את חבירו בשבועת שקר, ודו"ק בזה.

והנה כתבתי במקום אחר לגבי המבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט ס"ב דאסור ליתן אוכל למי שלא יברך עליו דבזמן הזה אם יש חשש שאם לא יכבד את האורח כראוי לו יגרום לשנאת ת"ח ושומרי מצוות מותר לו לכבדו דאיסור שנאת חינם ושנאת ת"ח חמור טפי מהאוכל בלא ברכה וכ"כ במנחת שלמה סי' ל"ה אות א'.

אך אם אין איסור בלפנ"ע בשוא"ת לכאורה נראה דאין זה נכון דכאשר יכבדנו לאכול מכשילו בקום ועשה ואם לא יכבדנו אין זה אלא שוא"ת, אמנם אפשר דקבלת האורח ואירוחו בביתו ומניעת כיבודו הוי כקו"ע דהלא מתייחס אליו באופן פוגע (לפי הרגשתו) והוי כמכשילו בקום ועשה.

אמנם מדברי המנחת שלמה נראה דאף אם נחשיב את האירוח לשוא"ת וננקוט דבשוא"ת אין איסור לפנ"ע, עדיין יש מקום לדון ולהתיר להאכילו וזה שחידש שם דאין זה מכשיל אלא אדרבה ממעט מכשול והרי זה דומה למאכילו איסור קל כדי להצילו מאכילת איסור חמור דמסתמא מותר וכעושה חבלה קטנה להצילו ממחלה גדולה עי"ש.

אך באמת יש לדון טובא בדבריו דיש כאן ב' נידונים שאין האחד דומה לחבירו, דאף דפשוט דבדיני חובל אין איסור בחבלת רפואה והצלה דאין זה "חובל בדרך נציון" (כלשון הרמב"ם בפ"ה הלכה א' מהלכות חובל ומזיק דרק בכה"ג יש איסור חובל) מ"מ אין מזה ראיה דמותר להאכיל לחבירו איסור קל להצילו מאיסור חמור דהמאכילו עובר בלפנ"ע וכשאוכל מעצמו אין חבירו עובר בכלום ועוד דבסנהדרין פ"ד ע"ב למדו מואהבת לרעך כמוך דכל שהיה עושה לעצמו אין בו חטא בעושה לחבירו ומטעם זה התירו חבלת רפואה עי"ש, אך מ"מ יש לטעון דאין זה מכשילו אלא מצילו וכמ"ש המנח"ש ולענ"ד כן מסתבר, דיש להאכיל איסור קל להצילו מאיסור חמור דהלא מצווה הוא לאפרושי מאיסורא ובכלל זה גם להצילו מחומרת האיסור, ודו"ק בזה.

אך אף אם נאמר כן במי שאוכל איסור חמור ונותן לו איסור קל תחתיו דחבירו עוסק באכילת איסור והנותן לו איסור קל כל מעשיו יש להם משמעות של הצלה מאיסור חמור ואין זה מכשול אבל בני"ד כשהוא מאכיל למי שאינו מברך הלא אין חבירו עוסק בעבירה כלל ואין עבירה מזומנת לפניו אלא דיש חשש לאם לא יכבדנו יגרום הדבר לעלבון ולשנאה ומשום כך הוא מכשילו בעבירה ואין בזה הצלה מוכחת וניכרת אלא הכשלה בלבד, וצ"ע בזה.

אמנם ראיתי בהגהות מנחת שלמה שם שבחזו"א שביעית סי' י"ב אות ט' מבואר דבספק איסור הקילו בכה"ג ולא באיסור ודאי, אמנם לענ"ד אין סתירה מדברי החזו"א לדברי הגרש"ז דשם מיירי החזו"א מהדין הכללי דאין נותנים דמי שביעית לעם הארץ אבל בני"ד שהוא מארח אדם חשוב בביתו ומסתבר בעליל שיגרם על ידו שנאת ישראל ושנאת הדת והלבנת פנים אפשר דיש להקל יותר.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דכיון דיש חשש לא רק לשנאה אלא גם לחילול ה' באמרם שהירא את דבר ה' מזלזל בבריות ואינו מרחם עליהם ורוע לב יש בו ונמצא ש"ש מתחלל על ידו, ומשום חומרת עון זה, יש להקל.

 

ז

במביא עצמו לידי מכשול

 

כתב החזו"א ביו"ד סי' ס"ב אות כ"ה בתו"ד להסתפק במכשיל את עצמו אם עובר בלפנ"ע, ולכאורה יש להוכיח דאין בכה"ג לאו דלפנ"ע ולא נאמר לאו זה אלא במכשיל חבירו דא"כ כל העובר על איסור דרבנן ושבות שכולם הרחקות וסייגים לדברי תורה יעבור על איסור דאוריתא שהרי קבעו חכמים דע"י עבירה זו קרוב הוא להכשל בדאורייתא של לפנ"ע, ואף אם בסוף הדבר לא הגיע לידי איסור תורה אפשר דעובר בלפנ"ע לפי"ד היד מלאכי (מובא לעיל אות ב') דהמניח מכשול לפנ"ע עובר בלפנ"ע אף אם חבירו לא נכשל בו בסוף וכך נראה בפשיטות (ולעיל הבאנו את דברי החזו"א בזה) ומעולם לא שמענו שהעובר על איסור דרבנן יש בידו לאו דאורייתא דלפנ"ע, והרי קבעו חכמים בעומק דע"ק שדבר זה יש בו חשש שיבוא ממנו לידי מכשול ואיסור דאורייתא וא"כ יהא כמכשיל את עצמו, וע"כ דאין בזה איסור אלא במכשיל חבירו, ואף שיש לדון בראיה זו, דאף דגזרו משום סייג מ"מ אין כאן מכשול מיידי וברור מ"מ כך נראה לכאורה אמיתת ענין זה.


ח

לפנ"ע בדבר שעיקרו זכות

נראה לכאורה דהמזמן לפני חבירו דבר שאין מהותו ועיקר ענינו "מכשול" ועון אלא מהותו ענין של רשות הוא וק"ו אם עיקר ענינו זכות ומצוה אף שיש חשש שחברו יכשל בו אינו עובר עליו בלפנ"ע דאין זה מכשול במהותו (אך מ"מ אם חברו שוגג נראה לכאורה דלא גרע מעצה שאינה הוגנת לפי המבואר לעיל אות א').

ודנתי בזה ליישב מה שהעירני ח"א איך מותר לומר דברי תורה למי שלא אמר ברכת התורה והלא מכשילו בביטול מצ"ע דבה"ת, ואמרתי דד"ת בודאי אינם מכשול אלא זכות עצומה שכל חפציך לא ישוו בה (מו"ק ט' ע"ב) ואף אם חבירו מבטל מצ"ע אין זה לפנ"ע.

ויש לדון בזה במש"כ הגרש"ז בשו"ת מנחת שלמה סי' ל"ה ג' דהמסייע בגירות במי שלא ישמור את מצוות התורה עובר בלפנ"ע כיון שהוא מכשילו בעונש על כל מצוות התורה, ולכאורה יש לעיין אם אפשר לומר על החסיון תחת כנפי השכינה וקבלת היהדות שהוא מכשול אף שע"י יכשל במצוות התורה דמ"מ מזכהו בקדושת ישראל וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום ואע"פ שחטא ישראל הוא וצ"ע. (ויש לעיין עוד דבידו לעשות תשובה וזדונות נעשין לו כזכויות ונמצא כל ימיו בן ישראל וכאילו צדיק גמור כל ימיו וצ"ע). ויש לעיין בזה עוד בדברי הריטב"א בקידושין ל"ב שהקשה כקושית התוס' מה אהני מחילתו כיון שהבן לא ידע וכתב דכיון דאיסור זה כולל אפשר דהקילו כדי לנסותו ולהדריכו בדרך הישרה, ודו"ק.

ובשו"ת מוצל מאש סי' מ"ו הקשה איך מותר להשביע את הנתבע בשבועת מודה במקצת או שבועת ע"א והלא יודע התובע שאם ישבע הנתבע בשקר הוא נשבע וקעבר אלפנ"ע (ובמה שתי' דהלעיטהו לרשע וימות יש להאריך טובא ואכ"מ), ולכאורה נראה דכיון שכל תכלית השבועה הוא להפרישו מגזל שבידו ולא שישבע לשקר אין זה בכלל מכשול ואף שיש ספק אם יעבור עליו אלא כיון שכל כונת המשביעו אינו שישבע אלא שיפרוש מאימת השבועה אין בזה לפנ"ע, דאם לא ישביענו יעבור בודאי בגזל וע"י השבועה אפשר שלא ישבע ויפרוש מאיסור גזל ונמצא מביאו לידי זכות ומפרישו מאיסור.

אך עדיין צע"ק דבשעה שרואה התובע שהנתבע הולך להשבע ואינו מודה שוב הוי כלפנ"ע, ונראה דכיון שיש לו זכות להוציא ממונו מיד הגוזלו בכל דרך אין בזה איסור לפנ"ע, וראיתי שוב שכ"כ במנח"ש שם בא"ד ועדיין י"ל בכ"ז.

 

ט

העירני בני אהובי המופלג הרב יוסף בנימין הי"ו בילדותו לשיטת האחרונים דאם הנזיר לא שתה לא עבר המושיט, דלפי"ז אם שתה הנזיר מלבד מה שעבר אלאו דנזירות עבר גם אלאו דלפנ"ע דהכשיל בזה את המושיט לו לעבור בלפנ"ע דע"י אכילתו עובר המושיט למפרע בלפנ"ע, ואין לומר דאין איסור לפנ"ע אלא במכשילו בעבירה אחרת ולא במכשילו לעבור על לפנ"ע דבעבו"ז ט"ו ע"ב כתבו בתוד"ה לכו"ע דיש לפנ"ע במכשילו לעבור בלפנ"ע וזה פשוט.

ולכאורה הערה זו תקפה אף לשיטת היד מלאכי דאטו הנזיר הנותן שיושיטו לו כוס יין עובר בלפנ"ע במה שהוא מכשיל את המושיט להכשילו אך בזה י"ל דשוא"ת שאני ודו"ק.

והנה באמת פשוט דאינו עובר בזה בלפנ"ע דא"כ המושיט יעבור פעמיים בלפנ"ע על שהכשילו באיסור יין לנזיר ובאיסור לפנ"ע וזה מביא לידי גיחוך, וע"ע בתוס' ב"מ ע"ה ע"ב ד"ה ערב דמבואר גם מדבריהם דאינו עובר בלפנ"ע בכה"ג דאל"כ עוברין הערב והעדים בלפנ"ע על שהכשילו את המלוה והלוה בלפנ"ע על הכשלתם את הערב והעדים בלא תשימון ודו"ק. אך צריך הגדרה למה אין בזה לפנ"ע.

ונראה דאין איסור לפנ"ע אלא בנותן מכשול לפני חבירו, וכפשטיה דקרא, דמעשיו של המושיט קודמים לשתיית הנזיר ואכילת הב"נ, אבל העושה מעשה שעל ידו מתברר שחבירו חטא למפרע אין כאן נתינת מכשול ואין בזה לפנ"ע. ועוד דחבירו הוא שעשה מעשה עבירה מקדם ואיהו דעוית אנפשיה, אלא שהמעשה הוגדר כעבירה ע"י אכילת חבירו, וכל כה"ג אין בזה לפנ"ע, ודו"ק.

 


ב

עוד בענין לפני עור לא תתן מכשול

"ולפני עור לא תתן מכשול" (י"ט י"ד).

"לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו"(רש"י).

 

א

 

הנה מקור דברי רש"י מתורת כהנים  (פרשתא ב' אות יד) "ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא אומר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשרה היא והיא אינה אלא פסולה היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרב אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'". הרי שפירשו לאו זה שלא לתת עצה רעה לאדם השואל בעצתו.

ובעבודה זרה ו' ע"ב מצינו שפירשו לאו זה שלא להכשיל חבירו בחטא "והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר אבר מן החי לב"נ ת"ל ולפנ"ע לא תתן מכשול".

ואף שרש"י כתב רק כדברי התו"כ, שאר הראשונים כתבו את שני הפירושים גם יחד, עיין ברמב"ם פי"ב הי"ד מרוצח "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיא עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלאו זה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול" וכ"כ בסהמ"צ ל"ת רצ"ט "הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תישרהו על הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אומרו ולפני עור לא תתן מכשול ולשון ספרי למי שהוא סומא בדבר ונוטל עצה ממך אל תתן לו עצה שאינה הוגנת ולאו זה כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה ברבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד משניהם עזר את חבירו והכין לו להשלים העבירה ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהן עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ופשטיה דקרא כמו שזכרנו תחלה" וכ"ה בספר החינוך מצוה רל"ב עי"ש.

ויש לעיין קצת בשוני שבין דברי הרמב"ם והחינוך שהקדימו האיסור לתת עצה רעה להכשלה בדבר עבירה ועשוהו עיקר, ובין הסמ"ג בל"ת קס"ח שהקדים את איסור נתינת כוס יין לנזיר לדברי הספרא שאסור להסיע עצה שאינה הוגנת, אך מ"מ חזינן שהראשונים נקטו את שני פירושי חז"ל בלאו זה.

וכבר תמה במנ"ח שם למה מקרא זה יצא מידי פשוטו ולא מצינו בדברי הראשונים שיפרשוהו גם כפשוטו דאסור ליתן אבן לפני העור כדי להכשילו בהליכתו, אמנם במשך חכמה כאן נקט בפשיטות דודאי גם פשוטו של מקרא אמת לאמיתו ואף זה עובר בלאו דלפנ"ע, ומה שכתב רש"י (חולין ג' ע"א) דכותים חשודים להכשיל את ישראל בדבר עבירה "דלית להו לפני עור ל"ת מכשול אלא כמשמעו שלא יתן אדם בדרך עור להפילו" כונתו דאכן גם פירוש זה נכון אלא שהכותים  מפרשים לאו זה בדרך זה בלבד, ולא כמסורת חז"ל שפירשוהו גם לאסור הכשלת חבירו בחטא עי"ש.

אמנם מצינו בדברי הראשונים דלמדו מלאו זה דאסור לגרום לחבירו נזק גופני וממוני לא רק בנתינת עצה, עיין ביד רמה ב"ב פ"ב סי' ק"ז שכתב דאסור לגרום נזק לממון חבירו אפילו בדרך גרמא משום "ולפני עור ל"ת מכשול" (או משום מצות "ואהבת לרעך כמוך" עי"ש), וע"ע בספר חסידים סי' תרע"ג דמי שהוא מוכה שחין (או שאר מחלה מדבקת) אסור לו לרחוץ במרחץ צבורי משום לאו זה, הרי שלמדו מלאו זה גם איסור גרימת נזק לחבירו בכל דרך שהוא, אך אין כ"ז סותר דברי המנ"ח דאף לדבריו פשוט דכל הני נלמדים ממה שאסור לתת עצה רעה לחבירו, דמה בין זה לזה.

 

 

ב

ובקושית המנ"ח למה לא פירשו פסוק זה כפשוטו כתב המלבי"ם בספר האשכול שלו וכ"ה במהרי"ל דיסקין עה"ת דאם כן היה ראוי להכתב "ולפני עור לא תשים מכשול" דלשון שימה נופל על השם מכשול בדרך חבירו, אבל לשון נתינה נופל על הנותן דבר לחבירו, ומכאן למדו שאין הכונה למניח אבן לפני עור אלא לנותן לו מאכ"א או עצה רעה, ודפח"ח.

ובכלי יקר כתב בזה דרך אחר, דכיון דכתיב בקרא "ויראת מאלקיך" מיירי בדבר המסור ללב, ונתינת מכשול לפני דרך העוור אינו מסור ללב, עי"ש.

וראיתי להגרי"פ פרלו בסהמ"צ לרס"ג ח"ב מצוה נ"ה שכתב בזה עוד דרך אחר, דאיסור נתינת מכשול לפני העור בדרך כבר למדנו מקרא אחר, "לא תשים דמים בביתך" וכן ממצות עשה "ועשית מעקה לגגך" וע"כ דלאו דלפנ"ע ל"ת מכשול בא לרבות עצה רעה ומכשול עון עי"ש.

אך לענ"ד נראה דהני לא שייכי אלא במכשול שיש בו סכנת נפשות, וכפשטות לשון הפסוק "לא תשים דמים בביתך" וגם מצות מעקה נוהגת רק במקום הגבוה עשרה טפחים שיש בו כדי להמית וכמבואר בדברי הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קפ"ד ומל"ת רח"צ עי"ש, אבל משמעות דלפנ"ע לא תתן מכשול הוא בכל מכשול ואף במה שאין בו סכנת מיתה, (ובמשך חכמה שם כתב דהחופר בור ברה"ר עובר אלפנ"ע והחופר בור ברשותו עובר על "לא תשים דמים בביתך" אבל במשנה למלך פ"ב מרוצח ה"ב נקט דכל איסור חופר בור ברה"ר אינו אלא איסור דרבנן דמקלקל רה"ר, ונראה סברתו דעצם חפירת הבור אין בו איסור מצד לפנ"ע או מחשש סכנה דהלא יכול הוא לכסותו או לשומרו וע"כ אין איסורו אלא משום מקלקל רה"ר דכשם שאסור לאדם לקלקל של יחיד אסור לו מדרבנן אף לקלקל של רה"ר ודו"ק).

 

ג

 

הנה יש לעיין בהני תרי דיני דלפני עור, האם ענינם אחד אלא שאופניהם שונים, או שמא שני דינים הם החלוקים ביסוד גדרם, ונבאר שורש ספיקן.

לכאורה פשוט דלאו זה מן המצוות שבין אדם לחבירו הוא, דאסור להכשיל חבירו ולגרום לו נזק גופני או ממוני בנתינת עצה רעה או שאר האופנים כנ"ל, וחידשו חז"ל דכמו כן אסור לגרום לו גם נזק רוחני להכשילו בדבר עבירה, או משום עצם הרעה לנפשו ונשמתו או משום העונש הצפוי לו, אך גם ענין זה משום שגרם רעה לחבירו, או שמא איסור זה להכשיל אדם בחטא ענינו בין אדם למקום דכשם שאסור לו לאדם למרות פי עליון ולעבור על רצונו כך אסור לו לגרום שאחרים יעברו על רצונו ית"ש.

וכבר כתבו האחרונים דשני דינים הם ביסודם, והשתיתו דבריהם על מה דמשמע מלשון הרמב"ם בסהמ"צ (רצט) דאין לאו אלא במכשיל בן ישראל כמ"ש "הזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו" ובחינוך שם כתב להדיא דאין איסור אלא במכשיל בני ישראל בעצה רעה, ולכאורה דבריהם תמוהים מהברייתא בעבו"ז שם דאמרו להדיא דלא יושיט אבמה"ח לבן נח הרי דאסור גם להכשיל את הגוי, וע"כ דשאני המכשיל בעבירה דאסור גם לב"נ כיון שגם הוא עובר על רצונו ית"ש מהכשלה בעצה רעה דהוי עבירה שבאל"ח ואין בו איסור אלא כלפי בני ישראל, כ"כ הקובץ שיעורים (פסחים אות צ"ה) והחזו"א ביו"ד (סי' ס"ב אות ז – כ"ד), אך מדברי המנ"ח שם שכתב דלא מסתבר לחלק בין המשיאו עצה רעה למכשילו בדב"ע מבואר דנקט דענין אחד הם ולא שני דינים.

ובשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ג' כתב לחדש דלאחר מתן תורה אין איסור דאורייתא להכשיל את הגוי כיון שאמרו חז"ל (ב"ק ל"ח ע"א) עמד והתיר להם ואינם מקבלים שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכיון דהוי כמי שלא נצטוו אין כאן מכשול, ובאמרי בינה יו"ד הל' טריפות סי' ז' תמה עליו דכיון דמ"מ נענש כמי שאינו מצווה לא גרע מעצה שאינה הוגנת ולמה לא יעבור מה"ת עי"ש.

ולכאורה נחלקו אף הם בשני דרכי הבנה אלו, דלשיטת הפנ"י המכשיל חבירו אין איסורו באל"ח אלא באל"מ משום עבירת רצונו ית' ולכן חידש דמאחר שלא נצטוו אין כאן איסור אבל האמר"ב נקט דאף המכשיל חבירו בעבירה שורש איסורו משום דהוי כעצה שאינה הוגנת ולכן נקט דזיל בתר עונש, אך אפשר דלשיטתו תרוייהו איתנהו במכשיל חבירו באיסור, ובאמת נראה פשוט דמלבד גדר החטא בגרמת עבירה באל"מ, לא גרע מעצה שאינה הוגנת וחוטא הוא גם כלפי חבירו, ולכאורה זה פשוט.

ובאמת נראה עוד דממה שנענשים על שבע מצוותיהם מוכח דבעצם יש בזה אף חטא, דהלא אין עונש בלא חטא, וע"כ דאין כאן היתר ממש, וא"כ נראה טפי דאף עבירה באל"מ יש בזה, ודוק כי קצרתי משום פשיטות הדברים.


ד

במכשיל את הקטן

וכיוצא בזה יש לעיין אם יש איסור תורה במכשיל את הקטן דמחד גיסא הרי אין הקטן בר חיובא וקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו (כמבואר להלכה באו"ח סי' שמ"ג ס"א), אך אפשר דכיון דמ"מ לא ספינן ליה בידים, אסור גם להכשילו משום איסור לפנ"ע.

ולכאורה יש להוכיח מדברי הריטב"א דאכן יש לפנ"ע אף בקטן, שהרי במועד קטן י"ז ע"א איתא דהמכה בנו הגדול חייב בנידוי משום דעבר על לפני עור שמא יתריס כנגדו ויעבור על כיבוד אב (וכך נפסק ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ'), וכתב שם הריטב"א "ונראין הדברים דלאו גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתרס כנגדו בדבור או במעשיו, כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו, אלא ישתדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח הוא נקט גדול", ומשמע לכאורה מדבריו דדין אחד לקטן ולגדול בענין זה הרי דאף במכשיל את הקטן עובר בלפני עור (ועי"ש ביו"ד בהגהות רעק"א), ואף שיש לדחוק בזה בלשון הריטב"א שכתב דאין ראוי להביא את הקטן לידי עבירה, האמת יורה דרכו דדעת הריטב"א דגם בקטן עובר בלפנ"ע, דאל"כ מנ"ל דאביו חייב נידוי ולכאורה לא מסתבר דחייב נידוי משום ביטול מדת חסידות אלא משום עבירה גמורה דלפנ"ע וע"כ דעובר ממש, והדברים חידוש הם.

ואף שאין הקטן לא בחיוב ולא בעונש, מ"מ יש בו גדר מסויים של חטא, וכמ"ש הרמ"א בסי' שמ"ג ס"א "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו  אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין"  הרי דאף שאינו חייב בתשובה כשיגדיל מ"מ טוב לו שיקבל ע"ע כפרה מסויימת, ועי"ש במשנה ברורה בס"ק ט' דלפנים משורת הדין צריך לשלם מה שגזל בקטנות, והב"ח שם הסמיך לדברי הרמ"א פסוק במשלי (י"ט ב') "גם בלא דעת נפש לא טוב" דאף חטא בלא דעת לא טוב הוא לנפש, עי"ש. ומפשטות הסוגיה בסנהדרין נ"ה משמע דקטן איתא בעבירה אלא שאינו נענש דרחמנא חס עלי ומשום כך יש בו תקלה ולא רק קלון עי"ש, ובתבואת שור סימן י"ז ביאר בזה דקטן הוי "בר זביחה" עי"ש.

וכבר ביארתי במק"א את הנלענ"ד דכל מי שעמדו רגליו על הר סיני חייב לעבוד את הקב"ה לאהבה אותו ליראה אותו ולשמור מצותיו במדת יכולתו, ואף חרש שוטה וקטן חייבים בכך לפי כחם ודעתם המוגבלת אלא שלגבי דידן אינם ברי חיוב להוציא אחרים ואינם ברי עונש לעמוד בדין, דכי יעלה על הדעת שקטן מותר מה"ת לעבוד אלהים אחרים, ואם יבוא חשו"ק לשאול אם מותר להם לחלל את השבת וכי נורה להם היתר בדבר, ישתקע הדבר ולא יאמר (ומשום כן נלענ"ד דחייב אדם לחנך את בנו המוגבל בדעתו לתורה ולמצוה לפי דעתו וכשרונו).

ומצאתי כדבריי בדברי גאון ישראל הנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קס"ד "ולדעתי הכונה שבעה"ז אין הקב"ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו" ובד"ז מובן דגם בקטן שייך לפנ"ע.

אמנם אף שכך משמע מדברי הריטב"א, לכאורה נראה טפי דכיון שאין הקטן ב"ח ובר עונשין אין בו לפנ"ע, והלא חזינן שמקרא דרשו דלא ספינן ליה בידים ולא אמרו כן משום לאו דלפנ"ע, וצ"ע עדיין בזה.

 

ה

לפני עור בשוגג

 

הנה פשוט ומבואר בדברי הראשונים דהמכשיל את חבירו עובר בלפני עור בין אם הנכשל עובר בשוגג ובין אם עובר במזיד עיין תוס' (עבו"ז ו' ע"ב) שביארו למה נקטו חז"ל "כוס יין לנזיר" ולא שאר מאכלות אסורות, דבשאר מאכ"א אינו צריך לחשוש שהמבקש מתכוין לעבור במזיד דהלא כל ישראל בחזקת כשרות הם, אלא דבנזיר חיישינן שמא שכח שאסור לו לשתות היין, ומבואר בדבריהם דעובר בין בשוגג בין במזיד, וגם בדברי הריטב"א בסוכה י' ע"ב מבואר דעובר אף בשוגג, וכן מבואר גם מדברי הרמב"ם בפ"ה מנזירות ה"כ דהמטמא את הנזיר עובר בלפנ"ע בין אם הנזיר מזיד ובין אם הוא שוגג וכ"כ הרדב"ז בפ"י הלכה ל"א מכלאים, וכך מבואר אף בדברי הרמ"א ביו"ד סי' קי"ט ס"ז ברמ"א ובש"ך שם סק"ד, עיין בכל זה.

ולכאורה נחלקו בזה רש"י והלחם משנה בב"מ ע"ה ע"ב שם מבואר דאסור להלוות מעות לחבירו ללא עדים דעובר בלפנ"ע (וכ"ה ברמב"ם פ"ב ממלוה ולוה ובח"מ סי' ע' ס"א) וברש"י שם כתב "דעולה על רוחו של הלוה לכפור" ומשמע מלשונו דחיישינן שמא יכפור במזיד, וכן פירשו בכונתו הפרישה ברי"ס ע' בחושן משפט והלח"מ בפ"ב ממלוה ולוה והלח"מ פירש דחיישינן שמא ישכח לשלם ונחדק לפרש כן אף בשיטת רש"י, אך באמת אין נראה דנחלקו אם יש לפנ"ע כשהנכשל עובר בשוגג אלא דלרש"י דוחק היה לפרש דחיישינן שמא ישכח דלמה ניחוש לשכחה, אבל באמת מודי כו"ע דעבר בלפנ"ע בין אם הנכשל שוגג או מזיד. ובאמת נתקשו האחרונים בשיטת רש"י למה נחשוש לרשיעא ואטו בשופטני עסקינן, ונדחקו לפרש בדבריו.

עיין שו"ת פרי יצחק (ח"א סי' מ"ח וח"ב סי' מ"ט) שכתב לפרש דאין החשש שמא הלוה יתכחש להלואה ע"מ לגזול ולעשוק את המלוה אלא שישתמט בשעה שאין לו לשלם וכונתו לשלם כשירחיב ה' את גבולו כהא דב"מ (ג' ע"א) אשתמוטי קא משתמיט, וע"ע בכלי חמדה פרשת ויחי שכתב לפרש דעצם הכונה לכפור יש בו חטא וכהא דחישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך סליחה וכפרה (קידושין פ"א ע"ב) (וכבר כתבו התוס' בקידושין ל"ב ע"א דאף במחשבת חטא זו יש לפנ"ע עי"ש), וזה כונת רש"י "דעולה על רוחו של הלוה לכפור", אך באמת נראה דאין זה נכון דעל מחשבת חטא גרידא אין שם עבירה ואין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה ורק כשאכלה בשר טלה בחשבה שבשר חזיר הוא צריכה מחילה וכפרה, והארכתי בזה במק"א.

וביאור הדבר דגם בשוגג יש שם מכשול לחייב את המכשילו בלפנ"ע נראה פשוט, דגם בשוגג הלא חזינן דצריך כפרה וכבר כתב הרמב"ן שתי דרכים בזה בשער הגמול, א' דגם בשוגג יש בו פשיעה שהיה לו ליזהר ולדקדק ואילו היה בורח מן העבירה לא היה נכשל אף בשוגג, ועוד כתב שם הרמב"ן דהשוגג צריך כפרה לנקות את הפגם שבנפש החוטאת עי"ש, (וכבר ביארתי במק"א דמדברי הר"ן בחידושיו בסנהדרין פ"ד נראה כדרך השניה שכתב הרמב"ן שהרי כתב שם דרק שגגת כרת יש בו גדר עבירה דחזינן שחייב חטאת אבל שגגת לאו אין בה עבירה כלל דהלא פטור הוא מן החטאת עי"ש ולדרכו הראשונה על הרמב"ן קשה להבין מה בין לאו לכרת והלא אף השוגג פשיעה מסויימת יש במעשיו אלא ע"כ דשאני כרת מלאו בפנימיות חיות הנפש ויוצר האדם כך קבע בנפשו דע"י שגגת הכרת נפגמת נשמת האדם ולא בשגגת הלאו, ודו"ק).

אמנם באיסור דרבנן חידש הנתיבות בסי' רל"ד דאין השוגג צריך כפרה כלל, וכבר חלקו עליו רבים מן האחרונים, ובמק"א הארכתי בדבריו.ודנתי דלכאורה לפי דבריו מותר ליתן איסור דרבנן למי שאינו יודע או להזמין אורחים ולהאכילם איסור דרבנן דכיון שהם שוגגים אין בהם חטא וממילא גם המאכילם אינו עובר בלפנ"ע, ושוב ראיתי שכבר הקשה כן באור שמח פ"א מגירושין הי"ז, ונדחק לומר דמ"מ אסור ליתן לאחרים משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, ולענ"ד אין תירוץ זה מתיישב על הלב, וע"כ יש לדחות כל עיקר דברי הנתיבות וגם האו"ש שם הסיק שלא כדבריו.

אמנם יש לדחות קושייתנו, דאם אכן נאמר דמותר להאכיל לאחרים איד"ר שוב אין אדם יכול לסמוך על חבירו שלא יאכילו איסור דרבנן אלא חייב הוא לבדוק ולדרוש ושוב אינו שוגג ושוב עובר לפנ"ע.

והדברים מתיישבים ביותר לפי מש"כ הגרמ"ש במשך חכמה פרשת שופטים (י"ז ) דכל עיקר דברי הנתיבות נכונים רק באונס אבל לא בשוגג, וכך בודאי מסתבר לפי דרכו הראשונה של הרמב"ן בשער הגמול דבכל שוגג יש פשיעה מסויימת, וא"כ אם נתיר ליתן לאחרים איסור דרבנן שוב אינו אונס ושוב יש בו מכשול ועוון, ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא וקצרתי.

ונראה עוד דאף אם מצד לפנ"ע אין בזה איסור, מ"מ אין לך גניבת דעת גדולה מזו ובודאי אין זה מדת היושר להאכיל את האדם מה שבודאי אין רצונו לאכול, וז"פ.

ובגוף דברי הנתיבות הארכתי במק"א.

ובחמדת שלמה עמ"ס יבמות מ"ז ע"ב כתב חידוש גדול דהמכשיל חבירו בשוגג אינו עובר בלפנ"ע אלא הוי חמור טפי והרי הוא כחוטא ממש באותה עבירה ונושא עונו אך שוב פקפק בדבר ונקט עיקר דהוי בכלל לפנ"ע, עי"ש בדבריו.


ו

 

כתב הרמב"ם בפ"י מכלאים הלכה ל"א "המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור וכעין זה כתב בפ"ה ה"כ מנזירות "המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו" ותמהו בדבריו למה לא כתב לחלק בין תרי עברי דנהרא לחד עברי וכמבואר בעבו"ז ו' ע"ב דאינו עובר על לפנ"ע אלא בתרי עברי דנהרא, והרדב"ז נדחק לומר דבאמת לא מיירי הרמב"ם אלא בתרי עברא דנהרא אלא שסתם ולא פירש.

ןבדברי מלכיאל ח"א חו"מ סי' ק"ג כתב לחדש דרק במזמין עבירה לפני חבירו אינו עובר אם חבירו יכול היה ליטלו בלא"ה אבל במכשילו ממש בעצם העבירה כגון המלבישו כלאים והמטמא את הנזיר עובר מה"ת אף בחד עבר הנהר, ומילתא דמסתברא היא, דכאשר אינו אלא מזמין אין כל משמעות במעשיו אם בלא"ה היה חבירו נוטלו וכמסייע שאין בו ממש הוא ולא אהני מעשיו, אבל כאשר המכשיל עשה את המעשה, איך נאמר שלא עשה כלום, הלא את הכל עשה הוא והנכשל לא עשה כלום, ובודאי נחשב הוא כמכשיל את חבירו ועובר בלפנ"ע לא תתן מכשול, ודו"ק בזה.

אמנם מצינו בדברי האחרונים שכתבו כעין חילוק זה בעוד שני ענינים, ואת דבריהם נתקשיתי להבין.

א' בשו"ת אמונת שמואל סי' ז' חידש המהרש"ק דאין איסור לפנ"ע מה"ת אלא כשהמכשיל הוא בר חיובא באותו החטא, והקשו על דבריו מדברי התוס' בב"מ י' ע"ב בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, דהשליח עובר בלפנ"ע אף שאינו בר חיובא, וכן מדברי התוס' בחגיגה י"ג ע"ב דישראל המלמד תורה לגוי עובר בלפני עור דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה.

ובספר שושנת העמקים לבעל הפמ"ג כלל י' וכן בבית הלוי סי' י"ג כתבו לחלק בין המזמין שאינו עובר אם אינו בר חיובא, למי שמכשילו ממש בעבירה דעובר בכל ענין, ובהני תרי תוספתא, בשליח לקדש גרושה לכהן ובישראל המלמד תורה לגוי, הרי יש כאן הכשלה בעצם מעשה העבירה ולא רק הזמנה בעלמא, עי"ש.

ולא זכיתי להבין דבריהם, דמ"מ דין אחד הם ביסודם הני תרי גווני דלפנ"ע ולמה נחלק בין זה לזה לגבי הלכה זו, ובדברי הראשונים מצינו להדיא דאף בכה"ג אין איסור בתרי עברי דנהרא עיין בריטב"א בב"מ שם שאכן כתב דאם הכהן היה יכול לקדשה ע"י אחר אין איסור לפנ"ע וכ"ה בתוס' שם בחגיגה וכ"כ ברשב"א בנדרים ט"ו ע"א עי"ש, וקצרתי בדברים המפורשים.

וכיוצא בדבר נתקשיתי להבין את דברי הגרח"ק בספרו דרך אמונה בשביעית והגאון ר"נ קרליץ בחוט שני שכתבו לבאר דעת החזון איש דהנוהג קדושה בפירות נכרים בשביעית (כדעת החזו"א לדינא) אסור לו לקנות פירות אלה בחנות של מי שאינו נוהג בהם קדושה מפני שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית, ורבים נתקשו בשיטתו דהלא מי שאינו נוהג בהם קדושה יש לו על מה לסמוך דהלא זו היא שיטת הב"י וכשיש לו על מה לסמוך כבר כתבו האחרונים שאין איסור לפנ"ע, וכתבו הגאונים הנ"ל דכאשר הוא משתתף בעצם מעשה העבירה דהיינו סחורה בקדושת שביעית אסור אף ביש לו על מה לסמוך, ולא הבנתי סברא זו דמ"מ אם אין דין מכשול לחבירו כיון שיש לו על מה לסמוך להקל מה איסור יש על המכשיל, וצ"ע. (וכבר נתקשיתי בזה במנחת אשר על שביעית סי' ז' עי"ש).

 

 

וחי בהם

"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח ה').

"ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם... כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד ואחד" (רמב"ן שם).

כל ישראל נצטוו בצו החיים "וחי בהם, ולא שימות בהם" אך מה הם חיים אלה שנצטוינו בהם, וכי חיי אדם מישראל נשמת אלו' ממעל, הם חיי עוף השמים וחיות היער? וכי האדם פאר היצירה יציר כפיו של הקב"ה חי כבהמת השדה ודגי הים? אלא פשוט שלא הרי זה כהרי זה. יש יצורים שעצם היותם הוא חייהם, הלא כתב הרמב"ם בהקדמה י"ז בריש ח"ב ממורה הנבוכים "כל החיים מתנועעים" , עוף השמים ודגי הים חיות יער ובהמות שדה כולם מתנועעים וחיים, אומות העולם חיים בהמנעותם מלעבור את פי הבורא בשבע מצוותיהם, לא כן בני א-ל חי "אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ' י"א) "כי היא חייכם ואורך ימיכם", אין אנו חיים אלא בקיום המצוות ותלמוד תורה.

הנה הלכה פשוטה דחשיב"ס שצריך לעבור על מצוות התורה כדי לפקח נפשו חייב הוא לעשות כן ואסור לו להחמיר על עצמו כמבואר במגן אברהם ריש סימן שכ"ח, ומ"מ שמענו ואבותינו ספרו לנו על גדולי עולם מצוקי ארץ שמסרו את נפשם אף באלה, והדברים ידועים וכבר כתב כן אדוננו הגדול רבינו יונה בספר היראה והביא ראיה מרבי עקיבא בעירובין כ"א ע"ב:

"ת"ר מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה יום אחד מצאו שומר בית האסורין אמר לו היום מימיך מרובין שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין ונתן לו חציין כשבא אצל ר"ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין אמר לו מה אעשה שחייבים עליהם מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חביריי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים וכו'".

הרי לן שרע"ק מסר נפשו למות אף על מצוה דרבנן של נטילת ידים (וסיפורי מופת שמענו על מלאכי עליון צדיקי יסוד עולם בימי השואה ובימי זעם ועברה ואכמ"ל).

וביאור הענין ד"וחי בהם ולא שימות בהם" אמרו חז"ל, אך יש לך אדם שכל חיותו אינה אלא מסירות נפש, נשמת אפו ותעצומות נפשו אינם אלא קידוש שם שמים בשבתו ובקומו, בשכבו ובהשכימו בתפילה ובקר"ש, בתורה ובמצוה, כל כולו מסי"נ, אלה הם חייו, ולאדם כזה נאמר וחי בהם, וצדיקים במיתתם קרויים חיים. (ופשוט דאף שיש לדברים מקום ושורש נשגב לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וחייב אדם לנהוג לפי התורה המסורה והשו"ע נר לרגלנו ואור לנתיבתנו ואין זולתו).

ב

התנא הגדול, ר' עקיבא בן יוסף אור העולם, מסר את נפשו על נטילת ידים, ולבי אומר לי דאין זה חידוש שר"ע מוותר על חייו כדי לא לבטל מן המצוה, החידוש הוא שר"ע מוכן לותר על מותו כדי לא לעבור על דברי חביריו, הלא שנינו (ברכות ס"א ע"ב):

"ת"ר פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה ומה במקום חיותינו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה אעכ"ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד".

רע"ק נתפס על דברי תורה והושלך לבית האסורים יודע הוא בלבו שסופו קרב, שש ושמח הוא לעשות רצון קונו ולקדש את שמו הגדול, חלום חייו עומד להתגשם "כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה מתי יבוא לידי ואקיימנה" הנה בימים הקרובים יזכה לקיומה ולעלות במעלות קדושים וטהורים הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, והנה אף על זכות נוראה זו שלה ציפה בסילודין כל ימי חייו, אף עליה מוכן הוא לוותר ובלבד שלא יעבור על דברי חביריו, והדברים מבהילים בעומקם ורומם!

ג

אמנם מן השמים חסו עליו וכדי שלא יאבד זכותו נעשה לו נס וחי וזכה לקדש שם שמים באהבה בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ואיך הגיע ר' עקיבא לפסגת מרומים, באיזה כח האפיל לגבהים שאף מלאכי מרום לא זכו לראותם, נראה לענ"ד שזו בעצם היתה של שאלתם של תלמידיו הגדולים "רבי, עד כאן?" איך יכול בשר ודם קרוץ מחומר להגיע עד כאן! לא התכוונו הם לשאול למה אלא איך,אף בשעת מותו של רבם הגדול בקשו הם ללמוד תורה מפיו, זאת שאלתם ומשאלתם רבי עד כאן? ענה להם רע"ק כל ימי הייתי מצטער! מפעל חיים עומד כאן למבחן, הכנה של שנות דור ודורותים ולא התפרצות רגעית, ובכח הכנה זו זכה ר' עקיבא למה שזכה.

שהרי כבר כתב הרמב"ן:

"ודע, כי חיות האדם מן המצוות כפי הכנתו בהם"!

 

תגיות: