מלאכת אוכל נפש (תשנ"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (כ"ג ג').

"ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. והקרבתם אשה לה' שבעת ימים ביום השביעי מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ז'-ח').

"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבותכם לדרתיכם" (כ"א).

"כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה'" (כ"ה).

"וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" (כ"ח).

"ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ל"ה- ל"ו).

 

הנה נחלקו הראשונים בכל עיקר היתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט, האם היא נוהגת בכל המלאכות כולן או רק בחלק מהן. י"א דכל המלאכות כולן הותרו מה"ת לצורך אוכל נפש ורק חכמים אסרו מקצתן, וי"א דאף מה"ת אין היתר זה נוהג בכל המלאכות. וגם בין הראשונים שנקטו דלא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש נחלקו בכללו של דבר פרטו, איזה מלאכות בכלל היתר זה ואיזה חוצה לו.

בביצה כ"ג ע"ב שנינו "אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט". וכתב שם רש"י "אע"ג דשחיטה אפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט, טעמא משום דאי אפשר מערב יו"ט, דשחיטה חייש למכמר בישרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודן מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלנו". הרי לן בדברי רש"י דכל שאפשר לעשותו מערב יו"ט ללא כל הפסד אסור לעשות ביו"ט.

והתוס' וכן הרא"ש שם (פ"ג סימן א') דחו דבריו דלא מצינו חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט לאי אפשר אלא לגבי מכשירי אוכל נפש (ביצה כ"ח ע"ב) אבל במלאכה גופא לא חילקו בין זה לזה.

ומשום כך הביאו בשם רבינו נתנאל מקינון (שם ובדף ג' ע"א) דבירושלמי איתא דאיתקש מלאכת אוכל נפש לשימור מצת מצוה, וילפינן מזה דרק מלישה ואילך יש היתר אוכ"נ ולא במלאכות שלפני לישה שאין בהם מצות שימור. ועוד הביאו מן הירושלמי שדרשו מיעוט אך למעט הקוצר, עי"ש.

והנה הרא"ש הבין בדעת רש"י דמה"ת אין היתר אוכ"נ אלא במה שאי אפשר לעשותו מערב יו"ט וכך משמע מפשטות דברי התוס' שהקשו עליו. אך בדברי הר"ן מבואר שנסתפק בכונת רש"י אם כונתו דמה"ת אין היתר או שחכמים החמירו בדבר, עי"ש.

אמנם התוס' במגילה (ז' ע"ב ד"ה כאן) כתבו ליישב מה שאמרו בשבת (צ"ה ע"א) דהמגבן והמחבץ ביו"ט לוקה והלא אוכל נפש הוא "וי"ל דודאי אוכ"נ המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשותו ביו"ט, אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההיא דהמצניע (שם) אסור לעשותו ביו"ט". ושוב חילקו בין אוכ"נ ומכשירין דמכשירין אסור לעשותן ביו"ט כל שאפשר לעשותו מעיו"ט אף אם אין כל עדיפות לעשותן בעיו"ט, משא"כ באוכ"נ גופה דאסור רק אם עדיף לעשותן מעיו"ט, עי"ש.

ומ"מ דעת יחיד היא זו שיטת רש"י ומלבד התוס' במגילה שהלכו בדרכו והוסיפו על דבריו, כל רבותינו הראשונים הלכו בד"א.


 

בדעת הרמב"ן

כתב הרמב"ן בספר המלחמות ברפ"ג מביצה (י"ג ע"ב מדפי הרי"ף) וכ"כ בפירושו עה"ת (ויקרא כ"ג) דלא אסרה תורה ביו"ט אלא מלאכת עבודה, משא"כ בשבת וביום הכפורים שבהם אסרה תורה כל מלאכה, והדברים מדוייקים במקראי הקודש בפרשתנו (עיין לעיל בפתח הקונטרס). ויסוד הדבר דאף שבשבת ויו"ט אסרה תורה ל"ט מלאכות וכדילפינן ממלאכת המשכן, לאו בחדא מחתא מחתינן להו, וחלוקים הן מלאכות אלה לשני גדרים שונים. יש מהן מלאכת עבודה ויש מהן מלאכת הנאה. בשבת נאסרו כל המלאכות כולן אבל ביו"ט לא נאסרו אלא מלאכות העבודה, אבל מלאכות ההנאה שהן הם מלאכת אוכל נפש לא נאסרו.

והרמב"ן הוסיף לבאר לפי דרכו, למה לא אמרה תורה היתר אוכל נפש אלא בפסח מצרים בפרשת בא ולא בעיקר פרשת המועדות בפרשת אמור, דרק בפרשת בא שבה כתוב "לא תעשה כל מלאכה" הוי אמינא לאסור אף מלאכת הנאה, אמרה תורה "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", אבל בפרשתנו שבה לא אסרה תורה ביו"ט אלא מלאכת עבודה, ממילא אשמעינן שמלאכת אוכ"נ מותרת.

אלא שעדיין צריך ביאור איזה הן מלאכת עבודה ואיזה הן מלאכת אוכ"נ. ובזה כתב הרמב"ן דקוצר בכלל מלאכת עבודה היא כיון שאינה נעשית ברשותו של אדם אלא בשדה ובכרם וכן צידה, עי"ש.

והמגיד משנה הלך אף הוא בדרכו של הרמב"ן בפ"א מהלכות יו"ט ה"ח וכתב "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותן לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו, אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדנים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה ע"י אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה, אבל האפיה והלישה והשחיטה והבישול אין אדם מכין מהם לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותם לעצמן, כנ"ל ועדיין צ"ע".

הרי שאף הוא הבחין בין מלאכה בעלמא למלאכת עבודה שנאסרה ביו"ט, וביאר דמלאכת עבדות היא שאין דרך האדם לעשות בגפו בביתו אלא לעשות ע"י עבד ושכיר.


 

בביאור דברי הירושלמי

וכבר הבאתי את דברי התוס' בביצה שהביאו מן הירושלמי דגזה"כ שאין היתר אוכ"נ אלא מלישה ואילך, או דממעטינן מאך למעט קוצר. ומקור הדברים בירושלמי ביצה ח' ע"ב "רב אחא בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצוות". ועוד שם "תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד ביו"ט".

הרי לן שתי דרכים בירושלמי לחלק בין מלאכה למלאכה. לדרך הראשונה שהיא שיטת רשב"ל אין בכלל היתר אוכ"נ אלא במלאכות שמלישה ואילך. ולשיטת חזקיה יש בפסוק זה שלשה מיעוטים אך הוא לבדו ונתמעטו שלש מלאכות מדין אוכ"נ, קצירה, טחינה והרקדה. ולכאורה נפ"מ בין שתי השיטות אם יש היתר אוכ"נ בדישה ותולדותיו דאם היתר זה נוהג רק מלישה ואילך אין הדישה בכלל אך אם לא נתמעטו אלא קצירה טחינה והרקדה- דישה ותולדותיו, המפרק והסוחט מותרים לצורך אוכל נפש, ודו"ק.

והנה מדברי התוס' נראה בפשטות דדרשה זו שבירושלמי דרשה גמורה היא, אך לא כך נראה מדברי הרא"ש שם, דאחר שכתב שיטתו דחכמים הם שאסרו את הקצירה והצידה משום דהוי כעובדא דחול כתב דבירושלמי הסמיכו איסור זה על מה שנסמך היתר אוכ"נ לשימור מצות מצוה עי"ש. ועיין גם בדברי הריטב"א בשבת צ"ה שנקט אף הוא שאין כונת הירושלמי אלא לאיסור דרבנן ואסמכתא דרשינן, אך בדברי הרשב"א שם מבואר דנקט דהוי מה"ת עי"ש.

 

 

שיטת הרמב"ם וסייעתיה

ובדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות יו"ט הלכה ד' – ה' מבואר דמה"ת כל המלאכות מותר לעשותן לצורך אוכל נפש וחכמים הם שאסרו את הקצירה, הטחינה וכדו'. וכן כתב הרא"ש שם דמלאכות אלה נאסרו משום דהוי עובדא דחול כיון שדרך לעשות בכמויות גדולות, וכך גם דעת הר"ן שם דאין הקצירה והצידה אסורים אלא מדרבנן ולא מה"ת, עי"ש.

אמנם חלוקים הם ראשונים אלו למה נאסרו מלאכות מסויימות מדרבנן, ובאילו מלאכות מדובר. הרמב"ם כתב דכל שאפשר לעשותו מעיו"ט אסרו חכמים כדי שלא יהיה עסוק כל היום במלאכות אלה ויהיה יו"ט כחול. והראב"ד הלך בדרכו של הרמב"ם דאכן כל שאפשר לעשותו מעיו"ט אסור ביו"ט אך כתב בזה טעם אחר, שלא יכוין מלאכתו ליו"ט, עי"ש.

ורוח אחרת היתה בקרב הרא"ש והר"ן ולשיטתם אסרו חכמים כל מלאכה שדרך לעשותה לימים רבים (משום עובדא דחול כמ"ש הרא"ש), והתירו את אותן המלאכות שדרך לעשותן סמוך לסעודתו בתוך הבית, עיין היטב בדבריהם.

אמנם משמע מדברי הרמב"ם שם דרק המלאכות הקשורות להכנת האוכל הם אשר נכללו בדין אוכ"נ ולא אותן המלאכות שאין עיקרן באוכל דז"ל בסוף הלכה ד' "ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן". הרי דהכותב והמוחק והבונה וכדו' אינם בכלל היתר אוכ"נ.

ויש לעיין אם דבריו סותרים את מש"כ התוס' בשבת צ"ה ע"א שהקשו במה שאמרו דהמגבן חייב משום בונה דא"כ הבונה ביו"ט נאמר בו מתוך שהותרה בונה לצורך אוכ"נ הותרה נמי שלא לצורך וכתבו דבאמת אין הבנין אסור מה"ת ביו"ט אלא איסור מדרבנן יש בו משום עובדא דחול (וכעין דברי הרא"ש הנ"ל). ומ"מ נקטו דאף בבונה יש היתר אוכ"נ ואף דין מתוך שהותרה אמרינן ביה, ולא רק במלאכות שהן מטבען בהכנת האוכל.

אמנם אפשר דהרמב"ם לשיטתו (פכ"א ה"ג משבת) דאין המגבן אלא שבות וא"כ אין בבונה היתר אוכל נפש כלל, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה בשו"ע סימן תצ"ה סעיף א' – ב' פסק המחבר כדברי הרמב"ם דכל מלאכת אוכל נפש הותרה אך "קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה אעפ"י שהם מלאכת אוכ"נ אסרום חכמים". והרמ"א שם בס"א כתב די"א דכל שאפשר לעשותו מעיו"ט אסור מדרבנן עי"ש. ובמשנ"ב ס"ק י"ג וכן בשעה"צ ס"ק י"ח הביא באריכות את שיטת הראשונים והאחרונים שנקטו שמלאכות אלה אסורים מה"ת עי"ש.

 

 

בביאור דין מתוך שהותרה לצורך


ובגוף ענין מתוך שהותרה לצורך וכו', צ"ב מנ"ל לחדש מתוך מה שהתירה תורה לצורך  אוכל נפש דגם שלא לצורך מותר, וראיתי בכמה מגדולי האחרונים שהבינו גדר זה כעין  מה שמצינו בכמה מקומות בש"ס גדר "כיון דאשתרי אשתרי" (עיין בקידושין כ"א ע"ב,  זבחים ל"ב ע"ב, ויבמות ז' ע"ב, ועוד).

בדרך זה הבין הטורי אבן במגילה י"ח באבני מילואים ועי"ש מש"כ לפי"ז לבאר דברי  הגמ' בפסחים שם "אחרישה לא ליחייב" דכיון דאם יש דם לפנינו א"כ גם כשאין דם  אמרינן מתוך שהותרה לצורך דם הותרה נמי שלא לצורך כמו דאמרינן מתוך במלאכת  אוכ"נ עי"ש, אך כ"ז לא הבנתי כלל דא"כ כל לאוין שבתורה יידחו משום מתוך דכולם  נדחין מפני עשה הדוחה ל"ת ובדרך זה יבטלו כל גופי תורה. ועיין גם בדברי החת"ס  בחידושיו לביצה י"ב ע"א שגם הוא כתב דמתוך הוי משום הואיל ואישתרי.

ובאמת אין זה דומה כלל להא דהואיל ואישתרי אישתרי דבכל הנהו הוי ההיתר בגוף  הדבר והחפצא כגון יפת תואר לכהן בביאה שניה שאשה זו גופא הותרה בביאה ראשונה,  וכן בהא דיבמות דבאשה זו גופה הותרה איסור אשת אח וא"כ מסתבר דה"ה כשיש גם  איסור אחות אשה אישתרי, וכן בהא דהותר לצרעתו הותר לקריו, וכן בשיטת ר"ת  בכתובות מ' ע"א בכלאים בציצית דהוי הותרה ואין בו כלאים אפילו כשאינו מקיים כלל  מצות תכלת, נראה פשוט דשייך הותרה כיון דמ"מ מקיים מצות ציצית שהיא סיבת  ההיתר וכל דמקיים מצות ציצית אין בו איסור כלאים, אבל באופן שאין כאן הותרה  משום שחסרים תנאי ההיתר כגון בעדל"ת כשאין כאן עשה או במלאכה ביו"ט כשאין  כאן אוכל נפש מהי"ת לומר דאישתרי, אתמהה.

ואף אין זה דומה למש"כ התוס' ביבמות כ' ע"ב דביבום מותר אף ביאה שניה כיון  דאישתרי משא"כ בעדל"ת דהוי משום דחיה, דאשה זו גופא הותרה בביאה ראשונה לכן  אמרינן דלא מסתבר שתהא אסורה בביאה שניה אבל במלאכה וכדו' אם אין כאן סיבת ההיתר מהי"ת להתיר והלא כל מלאכה הוא דבר נפרד בפנ"ע והיכא שיש סיבת ההיתר  כגון אוכ"נ או עדל"ת מותר וכשאין כאן סיבת ההיתר לא הותרה. ומשו"כ יש לתמוה על  מש"כ הרש"ש במגילה ג' ע"ב דאם נפלה נבילה במאכל היתר בפסח ובטלה ושוב נפל שם חמץ,  התערובת מותרת משום הואיל ואישתרי אישתרי ותימה מה ענין נבילה אצל חמץ, ועוד  דביטול אינו "חידוש" אלא דין תורה ומה דבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל, תמיהני.

ומדברי כמה מרבותנו הראשונים והאחרונים נראה שהבינו גדר זה באופן אחר דאין זה סברא בעלמא שהבינו חז"ל  אלא ילפותא ודיוק שדייקו מלישנא דקרא, דמתוך מה שהתירה תורה לצורך אוכ"נ  ידעינן שהתירה תורה גם שלא לצורך ואין אוכל נפש כלל סיבת ההיתר אלא סימן לסוג  מלאכה שהתירה תורה, עיין בדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא כ"ג ז') שביאר  באופן נפלא דבאיסור מלאכה ביו"ט כתיב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובשבת כתיב  "כל מלאכה לא תעשו" הרי שהבחינה תורה בין מלאכת עבודה שרק היא נאסרה ביו"ט  לכל מלאכה שנאסרה בשבת ומלאכת עבודה הם רק המלאכות שאין האדם עושה אותם  לצורך הכנת אוכל נפשו דמלאכת אוכ"נ הוי מלאכת הנאה ולא מלאכת עבודה, ועוד  הוסיף בזה הרמב"ן דקדוק נפלא דרק ביום שביעי של פסח כתיב "לא תעשה מלאכה"  כיון שכבר התיר הבו בפירוש מלאכת אוכל נפש עי"ש בדבריו. הרי לן ביאור הרמב"ן  בגדר אוכ"נ דיש ב' סוגי מלאכה מלאכת הנאה ומלאכת עבודה, ולדרכו נראה דלבית  הלל ס"ל דכל מלאכה שהוא בדרך כלל לצורך אוכ"נ אינו בכלל עבודה ולא נאסרה  ביו"ט, ולפי"ז נראה ביאור סברא זו דמתוך מה שהתירה התורה מלאכת אוכ"נ נמצינו  למדים שלא התירה תורה כאשר המלאכות נעשות בפועל לשם אוכ"נ בלבד אלא  שהתורה התירה המלאכות הנעשות בדרך כלל לצורך אוכ"נ דאין אלו מלאכות עבודה,  ועיין במגיני שלמה ביצה י"ב ע"א שכתב מדעתו כעין ביאור הרמב"ן אך דקדק בלשינא  דקרא באופן אחר דכיון דלא כתיב "אך אוכל נפש יעשה לכם" אלא "אך אשר יאכל  לכם לכל נפש" וכו' משמע דסיבת ההיתר אינו במה שנעשה לצורך אוכ"נ אלא בסוג  ומהות המלאכה, ועי"ש בפנ"י.

ועוד מצינו בראשונים ביאור בדין מתוך ביראים מצוה קי"ג שכתב לבאר לפי"ד הגמ'  בפסחים (כ"א ע"ב) דהיכא דכתיב "לא יאכל" משמע איסור הנאה אף לחזקיה וה"ה היכא דכתיב "אך אשר יאכל" משמע דמיירי גם מהנאה ולא רק מאכילה בלבד וכיון דכתיב  "אך אשר יאכל לכם לכל נפש" משמע דהתירה תורה לשם כל הנאה ולא רק לאוכל נפש  בלבד, ועיין עוד דרך בזה בשיט"מ כתובות ז' ע"א בשם הראב"ד שפירש דילפינן ממה  דכתיב "אך אשר יאכל לכם" דלכם משמע לכל צרכיכם כמבואר בפסחים כ"ב ע"א  וכמ"ק, ועוד כתב שם בלשונו דמה דכתיב אך אשר יאכל וכו' אינו אלא לסימנא בעלמא  ואלו המלאכות הנעשות לאוכל נפש אינם בכלל "לא תעשה כל מלאכה", ועיין עוד  בלשון החינוך מצוה רח"צ שכתב דכל ההנאות הם בכלל אוכל נפש להתיר מלאכת יו"ט  ובמנ"ח נתקשה בדבריו דהרי כל שאר ההנאות אינם מותרות אלא מדין מתוך אך אינם  אוכ"נ ממש, וכנראה שגם המנ"ח הבין כעין הבנת האחרונים הנ"ל ולכן הקשה דאין  היתר זה משום אוכ"נ אלא משתלשל ממנו ע"י דין "מתוך", אבל נראה פשוט דכונת  החינוך כעין כל הני ראשונים דהכל היתר אחד שהתירה תורה דידעינן מלישנא דקרא  דהתירה התורה מלאכת יו"ט לכל צורך היום כנ"ל, וז"פ.

והנה לפי דברי היראים והשיט"מ מובן שפיר מה דצריך צורך קצת שהרי בעינן עכ"פ  שיהא בו הנאה וצורך כדילפינן ממה דכתיב "יאכל" או מ"לכם" אבל לדרכו של  הרמב"ן דמלאכת אוכ"נ לא הוי מלאכת עבודה לכאורה לא בעינן כלל צורך קצת, וע"ש  במגיני שלמה שכתב דאפשר דילפינן ממה שתלתה תורה היתר זה באוכל נפש משמע  דבעינן עכ"פ צורך כלשהו, והפנ"י בביצה שם כתב דאף דכונת התורה להתיר מלאכת אוכ"נ, דהיינו מלאכה שעושים בדרך כלל לצורך אוכ"נ מ"מ ילפינן מלכם דבעינן עכ"פ שיהיה לצרכו עיי"ש. ואפשר עוד דהבינו חז"ל בעומק בינתם דמסתבר דלא עדיף  מלאכה ללא צורך כלל ממלאכה הנעשה לצורך עכו"ם דלא הותרה ביו"ט וע"כ דבעינן  עכ"פ צורך קצת, וצ"ע בזה עדיין. ונמצא שיש בגדר זה שתי דרכי הבנה יסודיות, לדעת הרמב"ן יש כאן הגדרה במהות המלאכות שנאסרו ביו"ט, לדעת הרא"מ והשיט"מ יש כאן במושג אוכל נפש, ודו"ק.

ואח"ז ראיתי בספר מלאכת יו"ט להגאון בעל האמרי משה באות ה' שגם הוא כתב לבאר  דין מתוך דהוי כהא דאישתרי אישתרי אך לענ"ד הדברים תמוהים כנ"ל, ולא נתפניתי  לעיין בכל דבריו.


 


מצוה למימנא יומא מצוה למימנא שבועי

הנה הארכנו במצוה הכפולה של ספירת העומר כמבואר במנחות (ס"ו ע"א), מנין הימים והשבועות.

ונראה לתת טעם בהלכה זו בפנימיות הענין. דבאמת מצינו שני סגנונות בטעם מצוה זו.

מחד אמרו גדולי הדורות דימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכבר כתב בספרו לב אליהו מהגה"צ רבי אליהו לאפיאן שתלמידיו הגדולים של ר' ישראל סלנטר נהגו לקשור את מ"ט ימי הספירה למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכ"כ בחידושי הרי"ם על התורה (ובמק"א הארכתי בשאלה מה פשר היום הנוסף דהלא מ"ט הם ימי הספירה ואין לנו אלא מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם עיין לעיל מאמר "וספרתם לכם" ואכמ"ל).

ומאידך מצינו בזוה"ק פרשת תצוה דשבעה שבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעה נקיים דזבה וז"ל הזוהר שם וכ"ה גם בפרשת אמור אות קע"ה "כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה, וספרה לה אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון, מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון חמשין יומין דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא ולמקרב אתתא לבעלה" עי"ש.

ורבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב ד' חלק ה' כתב מדעתיה את שני הטעמים הללו עי"ש.

הרי לן דמנין הימים נועד להיות הכנה לקבלת התורה ושלימות קנינה, ומנין השבועות אמור להעלות אותנו מטומאה לטהרה ומבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ושתי הספירות הללו נועדו להעלות את האדם למעלות התורה והטהרה, ותורה בטהרה היא שלימות האדם.

והוא שאמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימנא שבועי.

 

מה שפגמתי בספירה

 

הנה מנהג החסידים להזכיר בכל יום ממ"ט ימי הספירה את הקשר של יום זה עם איזה משבע הספירות ומקורו טהור בכתבי האר"י החי דשבע שבועות מכוונות לשבע הספירות חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות, ובכל אחד משבע הספירות יש מכל שבע הנ"ל ומשו"כ סופרים אנו שבע שבועות שהם מ"ט יום.

ונבאר פשוטן של דברים לאנשים פשוטים כערכנו.

הנה בהשתלשלות הבריאה ידוע מה שאמרו המקובלים בהתבססם על הכתוב (ישעיהו מ"ג ז') "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" דיש ד' עולמות מלמעלה למטה, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אנו וכל אשר לנו בעולם העשיה שרינן. אך מעשי האדם נוגעים ומשפיעים אף בעולמות העליונים, והוא שאמרו "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם... ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם" (אבות פ"ה מ"א).

עשר ספירות שהן מדותיו של הקב"ה ודרכי ההנהגה והשפע שהוא משפיע בעולמות קשורים לד' עולמות, כתר חכמה ובינה לאצילות, והן גבוה מעל גבוה, חסד גבורה ותפארת לבריאה, נצח הוד ויסוד ליצירה ומלכות לעשיה. דכל ענין עולם העשיה להמליך את הקב"ה בכך שאנו עבדיו משרתיו והוא מלכנו, והקב"ה חפץ בדירה בתחתונים והוא ענין המלכות.

וכשם שספירות אלה, ובעיקר שבע הספירות מחסד ומטה, שהרי באצילות אין לנו נגיעה, הן מדותיו שהקב"ה משפיע בעולמו, כך נתן בנפש האדם צלם אלקים, כוחות אלה שעל ידם גם הוא בונה עולמות ומחריבן. ומדות אלה כוללות את כל הכוחות שבנפש האדם, ועליו לתקנם ולהשתמש בהם לעשות רצונו ית"ש.

וכאשר האדם מתקן מדות אלה בנפשו מתקן הוא את אשר פגם בספירות הנ"ל בעליונים שעליהם ובהם בנויים כל העולמות. וזו עבודת ימי הספירה, לתקן בנפשנו מדות אלה ובכך לתקן מה שפגמנו בספירות העליונות.

והנה אמרו חכמים דשבע הספירות הנ"ל מכוונות כנגד שבעת הרועים, אברהם יצחק ויעקב הם חסד גבורה ותפארת, משה אהרן ויוסף הלא הם נצח הוד ויסוד, ומדת המלכות היא מדתו של דוד מלך ישראל. ללמדך שאבות העולם, כל אחד מהם נחון בכח מיוחד בספירות הנ"ל ואף שבודאי כל אחד מהם היה שלם בכל המדות, המעלות והספירות, מ"מ אין כמו אברהם למדת החסד ואין כמו פחד יצחק בגבורה וכך בכולם.

ומכך אנו שואבים חיזוק ועידוד בעבודת ה'. הלא אף האבות הקדושים לא הרי זה כהרי זה, ולכל אחד מהם מדתו וספירתו המיוחדת, ואף אנו יתמי דיתמי על כל אחד ואחד להכיר ולתקן את מדותיו הוא, ולהשתדל להיות שלם בכל המידות הטובות.

קצרתי בכל הנ"ל משום פשיטות הדברים, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

 

תגיות: